“מה התכנית שלך כאן, אלוהים?" – איזיאה פד / תרגום Smiley

“מה התכנית שלך כאן, אלוהים?" – איזיאה פד / תרגום Smiley

“מה התכנית שלך כאן, אלוהים?"

איזיאה פד / ראנינג-בק לשעבר ב-NFL
מאי 23, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/isaiah-pead-whats-the-plan-here-god

כאשר התעוררתי בבית החולים, לא יכולתי להרגיש כלום. הייתי עדיין תחת השפעת משככי הכאבים. יכולתי לשמוע אנשים מדברים בחדר, ואני זוכר ששמעתי את קולה של אמי. ניסיתי להקשיב למה שהיא אומרת – רק … לנסות לשמוע, אתם מבינים? מנסה להיזכר במה שקרה ופשוט להרכיב את החלקים של מה בדיוק קרה.

שמעתי מישהו אומר "תאונה". הבנתי שזה די רע עבורי לסיים בבית חולים.

ואז קצב לבי הואץ והמוניטורים החלו לצפצף ממש מהר, אז הרופא הרגיע אותי. מחזיר אותי לשכב. אמי אמרה לי שהוא עשה זאת מספר פעמים לאחר שהתעוררתי עד שאמרה לו לבסוף, "אל תעשה זאת. תן לו לדעת מה מתרחש. הוא רוצה לדעת".

היה לי צינור בתוך הפה ככה שלא יכולתי לדבר. אבל יכולתי להזיז את ידי. סימנתי למישהו כדי להביא עט ונייר.

רשמתי, "מה קורה?"

"היית בתאונת דרכים", אמי אמרה. "איבדת את הרגל שלך".

ניסיתי להסתכל למטה ולראות בעצמי, אבל הייתי שכוב ולא הייתה לי את האנרגיה כדי לשבת או להרים את ראשי. ככה שכל מה שיכולתי באמת לראות היו את בהונות הרגליים שלי מצביעות מעלה.

רק בכף רגל אחת.

חזרתי לנייר.

"אין לי בהונות?" רשמתי. "איפה זה נגמר?"

אני לא ממש זוכר מה אמי אמרה לאחר מכן. זה די מטושטש. אנשים בחדר החלו לדבר שוב – ניסו לדבר אלי, אני חושב – אבל פשוט סגרתי את עיני, לקחתי נשימה, והלכתי לאחד-על-אחד עם אלוהים.

הייתי חי. הודיתי לו על כך. ואז שאלתי אותו מה הכוונה של כל זה. כאילו, תראה לי את הכוונה של זה. תעזור לי להבין מה שאיני מבין. למה זה קרה? מה התכניות שלך פה, אלוהים? מה הסיפור שלך?

היו לי כל כך הרבה שאלות.

אני אפילו לא זוכר את התאונה. יש לי חור שחור בזיכרון. אפילו עכשיו, אני לא זוכר את זה … למרבה המזל.

זהו יהיה זיכרון שאני לא רוצה לזכור.

אחד הדברים שאני כן זוכר מאותו הלילה של התאונה הוא שאני נמצא בבית וישן עם בני, דיוס. הוא היה בן שישה ימים באותו הזמן.

הוא נולד ביום שבת, ב-5 לנובמבר. היה אמור להיות לי אימון עם הצ'יפס באותו יום שני, ככה שהייתי צריך לטוס ביום ראשון, ביום שלאחר שדיוס נולד. בעיקרון נסעתי ישירות לשדה התעופה מבית החולים, אבל הגעתי לשם טיפה מאוחר ופספסתי את הטיסה. קבעתי טיסה אחרת לאותו היום מסינסינטי, אבל לא הייתי מסוגל להגיע אליה, בנוסף.

זה היה כבר חודש מאז שהדולפינס שחררו אותי. עתיד הפוטבול שלי לא היה וודאי, ועכשיו, לא רק שפספסתי את הטיסה … פספסתי הזדמנות. הסוכן שלי די כעס עלי.

אבל לא ניסיתי לשמוע זאת. בפעם הראשונה בחיי, פוטבול לא היה בעדיפות ראשונה. אפילו לא חשבתי על מצב התעסוקה שלי.

ביליתי את כל אותו השבוע רק בלהיות אבא חדש.

רק … למידה איך להיות אבא.

אז, באותו ליל שישי, הייתי בבית בקולומבוס, אוהיו, ישן עם דיוס. זה היה מאוחר. חבר שלי היה בעיר – שיחקנו פוטבול ביחד במכללה – והוא הגיע. יצאתי מהמיטה ויצאנו לקצת זמן.

עצרנו בפאב. לא לשתות, אלא כדי לראות מספר חברים. זה כבר היה בערך 1:30 בלילה בכל מקרה. כבר סיימו לשוחח שם. אז קפצנו פנימה, להגיד שלום לכמה אנשים, ואז נסענו לוופל האוס.

לא נסעתי בצורה מטורפת או הייתי חסר אחריות או משהו – חברי יאמר לכם את זה. והוא זוכר הכל מאותו הלילה. הוא לא איבד את ההכרה כמוני, והוא אומר שלא נהגתי כמו מטורף.

אבל כן נהגתי מהר.

האצתי.

ואז נתקלנו בגבשושית והתחלנו לסטות.

אני זוכר שתפסתי את ההגה. כיוונתי את הרכב כדי שהתיישר, אבל הכביש המהיר התעקל לשמאל, ואנחנו פשוט המשכנו ישר, ישר לתוך מעקה הבטיחות.

חתיכה ממעקה הבטיחות עברה דרך המכונית ישר לתוך החלק העליון של רגלי ולכדה אותה כלפי המושב. המכונית נתקעה במעקה הבטיחות לשנייה לפני שנשבר והמכונית המשיכה באוויר. לא חגרתי את חגורת הבטיחות, ופשוט נפלטתי החוצה, כמו רוגטקה. כאשר עפתי החוצה, רגלי עדיין היו לכודות. רגלי הימנית התכופפה מתחת למעקה וקרעתי את כל רצועות הברך שלי וחלק משריר האמסטרינג לפני שהשתחררתי.

רגלי השמאלית התעקמה גם כן … אבל לא נקרעה.

זה נקרע ונשאר במכונית.

לאחר שהמכונית נעצרה, חברי – כפי שאמרתי, הוא לא איבד את ההכרה – חיפש אחרי. הוא חגר את חגורת הבטיחות, ככה שהוא עדיין היה במכונית. הוא ראה את הרגל שלי לידו – היא הייתה על משענת היד. אבל הוא לא ראה את שאר הגוף שלי.

ממה שסופר לי, נחתתי כ-10 מטרים מהרכב. החלק התחתון של רגלי פשוט נעלם. זה היה מנותק, והדם ניגר החוצה במהירות מגופי כאשר שכבתי על הדשא. נאמר לי על ידי הרופאים שהזמן שלאחר הפגיעה, היו לי שלוש – אולי חמש דקות לכל היותר – לחיות לפני שאדמם למוות.

זה כמה קרוב הייתי למות באותו הלילה.

לזה שבני יצרך לגדול ללא אבא.

היו שם כמה אנשים במכונית שאחרינו, והם עצרו והתקשרו 911. בנוסף גם הייתה תחנת כיבוי אש ממש ביציאה הקרובה, ככה שרכבי החירום היו מסוגלים להגיע אלי ממש מהר. החובשים הצליחו לשלוט בדימום ככה שהצליחו להביא אותי לבית החולים ובסופו של דבר לייצב אותי.

השיחה הזו ל-911 – והחובשים האלו – הצילו את חיי.

בנוסף גם סבלתי מזעזוע מוח בעקבות התאונה, אבל מלבד זה והפציעה בשתי רגלי, הייתי בסדר. היו לי כמה חבורות בחלק גופי העליון מכיוון שעפתי דרך ענפים של עץ, אבל למזלי לא היו לי איזושהי פציעת ראש טראומטית או משהו בסגנון. לא נפיכות. שום נזק למוח.

אני פשוט … הייתי ללא רגל.

כאשר התעוררתי בבית החולים וכתבתי פתקים לאמי, היה לי קיבוע X – זה קיצור לקיבוע חיצוני – קיבוע מייצב את רגלי הימנית. זה נקדח לתוך העצם בכל צד של הברך שלי כדי למנוע מרגלי לנוע בזמן שהרופאים מנסים להציל כמה שיותר ממה שנשאר מרגלי השמאלית.

רגלי נקטעה ממש מתחת לברך (אמי למשעה הייתה צריכה ללכת לחדר המתים בבית החולים כדי לזהות את זה). הפציעה הייתה כל כך טראומתית שהמנתחים לא יכלו לחבר זאת מחדש, והם למעשה היו צריכים לחתוך עוד קצת מהרגל שלי, עד שנותרו לי 25 סנטימטרים בעצם הירך השמאלית שלי, אם מודדים מהירך. כאשר לבסוף הייתי מסוגל לראות זאת, הגדם היה כולו נפוח ומלא תפרים. הייתי כמו הבחור מהתכנית המצוירת היי ארנולד! – זה נראה כמו הראש שלו, הכל נפוח ומעוצב בצורה של פוטבול.

כאשר התעוררתי תחילה, אני חושב שהפחד הכי גדול של אמי, החברה שלי ושל כולם בחדר היה כיצד אני אגיב. הייתי שחקן פוטבול. ראנינג-בק. כאשר גיליתי שאיבדתי את רגלי, מה אני הולך לומר? איך אני ארגיש?

ותאמינו לי, זה היה תהליך ארוך. אני מתכוון, עברו 18 חודשים ואני עדיין מנסה לעקל את זה.

אבל לאחר שהתיישבתי במיטה בבית החולים ועשיתי את האחד-על-אחד הזה עם אלוהים, החלטתי לתת להכל לצאת החוצה. זה הכל היה בידיים שלו, ואני רק … קיבלתי זאת.

הדרך בה ראיתי זאת הייתה, אם הוא יוביל אותי לזה, הוא יוביל אותי דרך זה.

Isaiah Pead on Twitter: "I'm official now! #BladeRunner🏃🏾‍♂️💨… "

אז, פתחתי את עיני, הרמתי את העט ורשמתי עוד פתק לאמי.

רשמתי: "המשחק האדיר שלי עדיין תקין!"

הכוונה, אל תחשבי שזה אומר שאני לא נהג טוב!

אני לא חושב שמישהו ציפה לזה. כשאמי קראה את בקול רעם, כולם בחדר פחות או יותר חייכו – ממש חיוך קטן, אתם מבינים? כל האווירה השתנתה בגלל שאני חושב שנתתי לכולם להבין שלא משנה מהקרה, או מה שהולך לקרות בהמשך, עדיין הייתי אני. שתי רגליים, רגל אחת, ללא רגליים … עדיין הייתי איזיאה פד.

אני חושב שאז זה היה הרגע שבו כולם הבינו שאנחנו הולכים להיות בסדר.

ואני לא ידעתי את זה באותו הזמן, אבל זאת חכמה שלאחר מעשה, הגעתי להבנה למה כל זה קרה. יש לי את התשובות לכל השאלות ששאלתי את אלוהים באותו היום.

התאונה – כל הסיטואציה הזו – הייתה הדרך של אלוהים לומר לי שזה הזמן שאני והפוטבול נלך בדרכים שונות.

אתם בוודאי חושבים את אותו הדבר שאני חשבתי: רגל שבורה תעשה זאת! אולי קרע ברצועה של הברך או משהו. אבל החייך, אלוהים … באמת היית צריך לקחת את כל הרגל?

ובכן, לפי כוונתו, אני באמת חושב שהוא היה צריך.

בגלל שאם רק הייתי שובר את רגלי, או קורע משהו, הייתי פשוט מנסה לחזור. שיחקתי את המשחק מאז שהייתי בן שמונה. זאת הייתה השגרה שלי. זאת הייתה הזהות המוחלטת שלי. אני פשוט הייתי ממשיך לרדוף אחרי החלום הזה. זה פשוט מה שתמיד עשיתי.

אבל האמת היא – ואפילו לא הבנתי זאת באותו הזמן, אבל … הייתי אומלל.

לא הייתה לי עבודה. בעיקרון הייתי בשלוש קבוצות במשך ארבע שנים. חתכו אותי שלוש פעמים ונופו אותי ארבע פעמים. והטלפון לא צלצל, בחיי. אם הייתי כנה עם עצמי – מה שלא הייתי – רדפתי אחר דרך ללא מוצא. זה אמור היה להיות החלום? לא. הסיבה היחידה שלא יכולתי להרפות הייתה בגלל … באותו הזמן, לא היו חיים אחרים עבורי מלבד הפוטבול. זה היה כל מה שהכרתי.

אבל עכשיו, יש לי בן. יש לי מטרה חדשה. ואני בכנות חושב שלאלוהים יש תכניות גדולות יותר עבורי.

ככה שהוא לא רק נתן לי להבין שחלום הפוטבול שלי נגמר.

הוא רצה ליצור חלומות חדשים בחיי.

A car accident ended his NFL career, but Isaiah Pead found another dream -  Sports - The Columbus Dispatch - Columbus, OH

זה היה קשה בהתחלה. כל פעם אז ועכשיו הייתי מסתכל על עצמי במראה, או מסתכל על הצל שלי שעל המדרכה, והייתי ככה, לעזאזל, באמת ישלך רגל אחת, בנאדם ….

החברים שלי ומשפחתי תמכו בי מעל ומעבר. אף אחד לא התחנף או התייחס אלי כאילו אני שבור. ואני אומר לכם, היו דברים שעלו בכל יום שמעולם לא הייתי מצפה להם.

אם הייתי הולך בבית ומשאיר את התיק שלי במכונית, הייתי קופץ החוצה, לוקח את זה ומכניס זאת בעצמי פנימה. אם היה צריך להוריד למטה את סל הכביסה, הייתי מבין איך לעשות זאת.

או לפעמים הייתי שוהה ב-Airbnb, ולא היה להם כסא למקלחת. אז הייתי צריך להתקלח בעמידה. וזה קשה, אתם מבינים?

אני רציני. תנסו להתקלח, ולעמוד על רגל אחת. בלי לרמות, כי אני ממש בטוח שאני לא יכול לרמות.

זה יותר מדי דברים ממה שאני יכול לחשוב.

הכי נורא היה כנראה שקיבלתי לראשונה את הרגל התותבת שלי, ופשוט למדתי כיצד להשתמש בזה. הייתי בחוץ בציבור – ואתם יודעים, הייתי דמות קצת מפורסמת לזמן קצר, ככה שהייתי רגיל שאנשים מבחינים בי או מסתכלים עלי. אבל זה היה שונה. הייתי מסתובב בקניון או משהו, והייתי … מתקשה. מועד. הולך מוזר. ואתם יודעים, אנשים היו מביטים לעברי, נועצים ומה לא, ואני הייתי כזה, לעזאזל, אני רק מנסה ללכת פה, אנשים ….

זה מסריח, בגלל שאף אחד לא רוצה לקבל רחמים.

זה היה ממש גרוע.

אז כן, היו הרבה מאוד דברים שהתקשיתי בהם. כל יום הוא יום המשחק כאשר יש לכם רק רגל אחת. אתם צריכים להתעורר עם האש הזאת. עם המשימה הזו. בגלל שאתם בעמדת נחיתות.

בירכתי על האתגר. אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש. אני עדיין חוגג את יום התאונה בגלל שזה היום בו חיי השתנו לנצח – ולטובה, אני חושב. אני מתכוון, אני מבלה כמעט כל יום במהלך 18 החודשים האחרונים עם בני. אם עדיין הייתי משחק פוטבול – עדיין רודף אחר החלום – לא הייתה שום דרך שהייתי מסוגל לעשות כך.

וזה כשלעצמו היה שווה כל רגע במאבק.

יש לי חיים חדשים עכשיו. אני איש משפחה. התחלתי עסק למשאיות, ככה שאני איש עסקים עכשיו, בנוסף. ועדיין יש לי שאיפות חדשות.

עבר קצת מעל לחודש לאחר חזרתי הביתה מבית החולים, אבא שלי ואני נסענו לאורלנדו עבור הפרו בול. האיש שלי ג'נוריס ג'נקיס היה שם, ואנחנו בילינו בחדר המלון שלו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי מאז התאונה. לא הייתה אתי עדיין הרגל התותבת שלי, ככה שהייתי בכסא גלגלים, ותפסתי את ג'נוריס די בוהה בי. הבטתי אליו חזרה כאילו, "מה, אחי?"

והוא ענה, "בנאדם, יכולת ללכת למשחקים הפראלימפיים".

צחקתי על זה ככה, "פראלימפיים? יאללה, אני צריך רק קודם כל לצאת מכיסא הגלגלים הזה".

"לא, אני רציני", הוא המשיך. "אנחנו הולכים למשחקים הפראלימפיים, בחור!".

הוא פחות או יותר צעק זאת.

"אנחנו הולכים למשחקים הפראלימפיים, בחור!!!"

זה היה משהו שכבר חשבתי עליו, אבל באותה הנקודה זאת הייתה דרך ארוכה. אבל עבור ג'נוריס להוציא את זה ככה – ממש לשים את זה על השולחן? זה ממש נתן לי מוטיבציה. זה נתן לי את הרצון להוכיח כמו שתמיד היה לי על מגרש הפוטבול, אתם מבינים? כאשר יש לכם את החברה סביבך, אתה לא יכול לאכזב אותם.

ככה שמהר ככל שקיבלתי את הרגל התותבת שלי להליכה – שזה היה באוגוסט 2017, בערך תשעה חודשים לאחר התאונה – התחלתי לבקש עבור פרוטזה לריצה, והפנו אותי לקליניקה באוקלהומה סיטי שמתמחה לא רק ברגליים תותבות לריצה, אלא גם מומחים בקטועי רגליים מעל הברך כמוני.

בפעם הראשונה ששמתי את הפרוטזה לריצה – נעמדתי, ניגשתי לקו הזינוק ורק … זזתי – זה היה בלתי יאומן, בחיי. אני עדיין לומד איך לרוץ שוב ואיך לאזן את עצמי ובאיזה שריר להשתמש ומתי. זה בהחלט שונה. אבל זאת רק טכניקה, ואני מתרגל לזה. אני מרגיש שחזרתי לאימון יומי כפול, מנסה להגיע לשלמות במלאכתי.

זה הולך להיות תהליך ארוך, להגיע לנוחות עם פרוטזת הריצה שלי. אבל בהחלט היו מספר פעמים כאשר … בחיי, אני לא יודע … כאילו, רגעים בהם עשיתי זאת נכון. זה התאים בדיוק. והרגשתי נורמלי. רגעים בהם פשוט הרגשתי חזק שוב, ואני זוכר איך זה לפרוץ דרך החור ולהגיע לרמה הבאה.

אני מתגעגע לעשות את זה. אני מתגעגע לפוטבול – אפילו שאני יכול להודות עכשיו שהייתי אומלל, אני עדיין מתגעגע לזה. זאת הייתה אהבתי הראשונה, אתם מבינים? שמה היו הזמנים הכי טובים של חיי. פשוט להתחרות. להיות דומיננטי. צפיתי בכמה מהרגעים הטובים שלי בפוטבול במהלך 18 החודשים האחרונים – בבית, עם דיוס. אני שמח שאני עדיין יכול לחלוק את הרגעים הללו עם בני ולתת לו לדעת שאבא שלו היה מסוגל לשחק בימים ההם.

אבל כפי שאמרתי, לאלוהים יש חלומות חדשים עבורי עכשיו.

ואני חושב שאחד מהם הוא להתחרות במשחקים הפראלימפיים.

כאשר שיחקתי פוטבול, שיחקתי עבורי. זה היה משהו שרציתי לעשות. זה היה החלום שלי. וכן, אני רוצה להתחרות במשחקים הפראלימפיים כדי שאוכל לחזור להיות אתלט, בגלל שזה משהו שאני ממש רוצה עבור עצמי. אבל אני גם מרגיש כאילו יש לי מחויבות להתחרות כדי שאוכל לתת השראה לאחרים שירדפו אחר חלומותיהם, ולתת להם לדעת ששום דבר לא יכול לעצור אותם – אם זה עבור הבן שלי, עבור אנשים שנהגו ללכת אחרי כאשר שיחקתי פוטבול, או עבור ילד אי שם שהוא באותו המצב כמוני ונאבק כדי למצוא הגיון בכך. אני מאמין שאני יכול לשמש דוגמא.

שאלתי את אלוהים באותו היום ממיטת החולים שלי שיראה לי את המשמעות של זה. ביקשתי ממנו לדעת מדוע זה קרה לי. עכשיו, אני מאמין שהוא מראה לי. אני מפתח חלומות חדשים, שאיפות חדשות. אני רואה שיש חיים אחרים מלבד הפוטבול, ומצאתי זאת. מצאתי חיים שמחים.

אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש. אני עדיין מסוגל, פשוט יש לי ירך קצרה. אני מרגיש שאני עדיין יכול להתחרות ברמה הגבוהה ביותר, ועדיין להיות אלוף. זה כאילו, כן, איבדתי את רגלי, אבל אני לא איבדתי את הלב שלי, אתם מבינים? ולא משנה באיזה מאבק אני אתקל, תמיד יש לי את זה.

תמיד יש לי את הלב שלי.

אף אחד לא יכול לקחת אותו ממני.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. לא יוצא לי להגיב הרבה לפוסטים שלך. לפעמים אני קורא באיחור מה. בדרך כלל אין הרבה מה להגיב לפוסטים אישיים כאלה, בטח לא משהו שיכול להוסיף באיזושהי צורה משמעותית. וסתם לכתוב תודה מרגיש לי חסר מאוד.
    אז אנצל את ההזדמנות והדחיפה מהסיפור הזה להודות לך באופן כללי. על התרגומים, על העבודה השקטה, על הבאת הסיפורים האלה שככל הנראה לא הייתי מחפש ובוחר לקרוא אחרת.
    אז תודה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט