רוג׳ר פדרר כחוויה דתית / דייוויד פוסטר וואלאס (תרגום: ארז שץ) – חלק א'

רוג׳ר פדרר כחוויה דתית / דייוויד פוסטר וואלאס (תרגום: ארז שץ) – חלק א'

דייויד פוסטר וואלאס היה סופר ועיתונאי אמריקני. ואלאס נולד ב1968 במדינת ניו יורק וגדל באילינוי. בצעירותו שיחק טניס תחרותי במסגרות אזוריות. מעבר למאמרים רבים שכתב בנושאי פוליטיקה, תרבות, שפה וכמובן טניס, הוציא וואלס את הספר Infinite Jest. כתיבתו מאופיינת בשפה עשירה ומורכבת, שימוש נרחב בשפה פנימית הייחודית ליצירה עצמה, מבנים לא שגרתיים הכוללים הערות שוליים מקיפות ושזירת משלבים שונים לכדי מרקם הומוגני. בשנת 2009, לאחר שנים של התמודדות עם מחלת הדיכאון, התאבד וואלס בתליה. ספרו השני, The Pale King שאת עריכתו וכתיבתו לא השלים יצא לאחר מותו.

ארז שץ הוא חבר צוות הופס בלילות ומתכנת בן 44 מבית שמש בימים.

פורסם לראשונה ב20 לאוגוסט 2006, וכן בספר 'מאמרי הספורט האמריקאים הטובים של שנת 2008'

כמעט כל אוהבי הטניס שעוקבים בטלוויזיה אחרי סבב הגברים חוו בשנים האחרונות מה שאפשר לכנות כ״רגעי פדרר״. אותם רגעים בהם, במהלך צפייה בשוויצרי הצעיר משחק, לסתך נשמטת, עיניך בוקעות מחוריהן ונשמעים קולות הגורמים לבת הזוג להגיע מחדרים אחרים כדי לראות שאתה בסדר.

עוצמת הרגעים האלה מתעצמת במידה ושחקתם די טניס על מנת להבין כמה בלתי אפשרי לבצוע הדבר שזה עתה ראיתם אותו מבצע. לכל אחד יש דוגמאות משלו. הנה אחת שלי. גמר אליפות ארה״ב הפתוחה, 2005, פדרר מגיש לאנדרה אגסי בתחילת המערכה הרביעית. השניים מחליפים בינהם חבטות קרקע, באופן היוצר את הצורה הייחודית של כעין כנפי הפרפר האופיינית למשחק קו-הבסיס הכוחני של ימינו, פדרר ואגאסי זורקים זה את זה מצד לצד, כל אחד מנסה לייצר ווינר מקו הבסיס… עד שלפתע אגאסי חובט חבטת גב יד כבדה ועוצמתית לאורך המגרש שמושכת ומותחת את פדרר הרחק לצדו השמאלי ופדדר מגיע אל הכדור אבל חותך את חבטת גב היד לכדור קצר שנופל מספר פיט (feet) מעבר לקו ההגשה, מסוג החבטות שאגאסי סועד לתיאבון, ובעוד פדרר מועד חזרה את דרכו לאמצע המגרש.

אגאסי נע פנימה במטרה לחבוט חבטה מהירה ברגע עליית הכדור והוא חובט את הכדור בחזקה חזרה לאותה פינה שמאלית, במטרה לגרום לפדרר להסתבך ברגליו, ואכן הדבר עולה בידו – פדרר עדין קרוב לפינה השמאלית אך רץ למרכז כשהכדור נע לנקודה הנמצאת מאחוריו ברגע זה, ללא שהות להסתובב, ואגאסי ממשיך אחרי החבטה לרשת בזווית מצד גב היד שלו… ומה שפדרר עושה ברגע זה הוא מייד להעביר להילוך אחורי ולקפץ אחורנית שלושה או ארבעה צעדים, כל כובד משקלו נע אחורנית, ולחבוט חבטת כף יד השורקת לאורך הקו ועוברת את אגאסי ברשת, שמזנק על הכדור אחרי שהכדור עובר אותו, והכדור טס הלאה לאורך הקו ונוחת בדיוק בפינה הימנית של אגאסי, ווינר – ופדרר עדיין מרקד אחורנית כשהכדור נוחת. ואז מגיע הרגע הקצר והמוכר שבו הקהל הניו יורקי שקט והמום בטרם הם מתפרצים בתשואות, וג׳ון מקנרו עם האזניות ומיקרופון הצד בתפקידו כפרשן טלוויזיה אומר (בעיקר לעצמו, כך זה נשמע), ״איך אפשר לחבוט ווינר מהמיקום הזה?״

הוא צודק: בהתחשב במיקום ובמהירות, כיאה לדירוגו של אגאסי, היה על פדרר לשלוח את הכדור במורד צינור דמיוני בקוטר שני אינץ׳ כדי לחמוק מאגאסי, והוא עשה זאת, תוך כדי תנועה לאחור, ללא זמן להכין את החבטה, כשמרכז הכובד שלו לא מאחורי החבטה. זה היה בלתי אפשרי. זה היה משהו מ״המטריקס״. אין לי מושג אי-אילו קולות היו מעורבים, אך זוגתי אומרת שהיא מיהרה לחדר וראתה פופקורן מפוזר על כל הספה, ואותי כורע על רגל אחת, וזוג עיני קיפצו מחוריהן כאילו הקפיץ מאחוריהן השתחרר.

בכל מקרה, זו דוגמה אחת ל״רגע פדרר״ וזה היה סה״כ בטלוויזיה – ויש להודות על האמת, שהקשר בין טניס בטלוויזיה לטניס חי הוא כקשר בין סרט פורנו למציאות התחושתית של אהבה אנושית.

מבחינה עיתונאית, אין לי שום חידוש מסעיר להציע לכם אודות רוג׳ר פדרר. בגיל 25, הוא שחקן הטניס הטוב ביותר בין השחקנים החיים. אולי הטוב ביותר אי פעם. קיים שפע של כתבות ביוגרפיות וכתבות אופי. ״60 דקות״ עשו עליו תוכנית אך לפני שנה.

כל דבר שתרצו לדעת על מר רוג׳ר נ. מ. י. פדרר – הרקע ממנו הוא בא, עיר הולדתו בבזל, שוויץ, האופן השפוי וחסר הניצול בו תמכו בו הוריו, קריירת הטניס שלו בנוער, בעיית השבריריות ומצבי הרוח שנתקל בהן בתחילת דרכו, מאמן הנוער האהוב, כיצד מותו בתאונה של אותו מאמן ב2002 הרס וחישל את פדרר בו-זמנית וסייע להפוך אותו למה שהוא היום, 39 תארי יחידים שזכה בהם בקריירה שלו, שמונה תארי גרנד-סלאם, המחוייבות היציבה והבוגרת לבת הזוג המתלווה אליו (דבר נדיר בסבב הגברים) ואחראית לנהל את עסקיו (דבר שמעולם לא נשמע בסבב הגברים), הסטואיות אולד-סקול והקשיחות המנטלית והספורטיביות וההגינות הניכרת מכל צד והאכפתיות והתרומה הנדיבה שלו – כל הדברים האלה מצויים מרחק חיפוש בגוגל, תעשו חיים.

המאמר הנוכחי עוסק יותר בחווית האדם הצופה בפדרר, ובהקשר שלה. התיזה הבסיסית פה היא, שאם מעולם לא ראיתם את הצעיר משחק בחי, ואז זכיתם לצפות בו, באופן אישי, על מקדש הדשא בווימבלדון, ישובים בחום המייבש אתכם, בהרוח ובגשם של אותם שבועיים ב06, הרי שצפוייה לכם מה שאחד מנהגי אוטובוס העיתונאים של הטורניר הגדיר כ״חוויה חושרמוטה ברמה כמעט-דתית״. בתחילה ניתן להתפתות לפרש ביטוי שכזה כאחד מאותם ביטויים חבוטים משימוש יתר שאנשים נוקטים בהם בבואם לתאר את ההרגשה של ״רגעי פדרר״. אך הביטוי של אותו נהג מתגלה כאמיתי – באופן מילולי ולרגע אף אקסטטי – אם כי יש צורך להשקיע זמן מה ולהשקיע בצפייה כדי לאפשר לאמת לבקוע.

יופי, כשלעצמו, אינו מהווה מטרה בספורט תחרותי, אם כי ספורט המבוצע ברמה הגבוהה ביותר מהווה אפיק פורה לביטויים של יופי אנושי. היחס הוא בערך כמו בין אומץ ומלחמה. היופי האנושי שאנחנו מדברים עליו הוא מסוג ייחודי; יש המכנים אותו יופי קינטי. עוצמתו וכוח המשיכה שלו הם אוניברסליים. אין לו דבר וחצי דבר עם סקס או נורמות חברתיות. ההקשר היחיד שיש לו הוא לאפשר לבני האדם להשלים עם העובדה שיש להם גוף. (1)

כמובן, בספורט הגברים איש לעולם לא מדבר על יופי או חן או הגוף האנושי. גברים מתוודים על ״אהבתם״ לספורט, אך על אהבה זו תמיד להתגלם ולהתבטא בסימבוליזם של מלחמה: חיסול מול התקדמות, סולם הדירוג והמיקום, אובססיה לנתונים, ניתוחים טכניים, קנאות שבטית ו/או לאומנית, שאון ההמון, שלטים, דגלים, חייתיות, צבעי מלחמה, וכיוב. מסיבות שאינן מובנות דיין, אנחנו חשים בטוחים יותר להפגין סממני מלחמה מאשר סממני אהבה. ייתכן וגם אתם חשים כך, ובמקרה זה, הספרדי משורג השרירים והקרבי למשעי, רפאל נדאל, הוא הגבר-גבר בשבילכם – עם שרירי הדו-ראשי החשופים שלו, ותרגילי המוטיבציה העצמית המוגזמים שהוא מבצע כאמן פנטומימה. בנוסף נדאל הוא גם יריבו המר של פדרר, וההפתעה הגדולה של ווימבלדון השנה, מאחר שהוא מתמחה במגרשי חימר ואיש לא ציפה שיעבור את סיבובי הפתיחה. לעומתו פדרר, עד וכולל לשלב חצי הגמר, לא חולל שום הפתעה ולא עורר שום דרמה תחרותית בכלל. הוא התעלה על כל יריב ויריב באופן כה מושלם שהטלוויזיה והעתונות הכתובה חוששים שהמשחקים שלו משעממים ולא יוכלו להתמודד אפקטיבית עם הלהט הלאומני של גביע העולם בכדורגל. (2)

לעומת זאת, גמר הגברים של ה9 ליולי, הוא התגשמות החלום מבחינת כולם. נאדל נגד פדרר הוא שידור חוזר של גמר אליפות צרפת הפתוחה מהחודש שעבר, שאותו ניצח נדאל. פדרר הפסיד רק בארבעה משחקים בכל השנה, אך כולם היו לנדאל. עם זאת, רוב המשחקים הללו היו על החימר האיטי, המשטח הטוב ביותר של נדאל. הדשא הוא המשטח הטוב ביותר של פדרר. מצד שני, החום מהשבוע הראשון אפה מעט את המשטחים החלקלקים של ווימבלדון והפך אותם לאיטיים יותר. קיימת גם העובדה שנדאל התאים את משחק החימר שלו לדשא – תנועה קרובה יותר לקו הבסיס בחבטות הקרקע, תוספת כוח בחבטת ההגשה, התגברות על האלרגיה שלו לרשת. הוא כמעט ועקר את קרביו של אגאסי בסיבוב השלישי. רשתות השידור באקסטזה. לפני המשחק, בCenter Court, מבעד לחרכי הזכוכית שמעל לקיר האחורי, בעוד שופטי הקווים יוצאים למגרש לבושים במדי הראלף לורן החדשים שלהם שממש נראים כמו בגדי מלחים של ילדים, ניתן לראות את השדרים ממש מקפצים בכיסאותיהם. הגמר בווימבלדון השנה נושא את נראטיב הנקמה, דינמיקה של המלך נגד קולט המלכים, הבדלי האופי הקיצוניים. המאצ׳יסמו אחוז התשוקה של דרום אירפה מול הארטיסטיות הקלינית המורכבת של הצפון. אפולו ודיוניסוס. אזמל המנתחים וגרזן הקצבים. ימני מול שמאלי. מספרי 1 ו2 בדירוג העולמי. נדאל, שמתח את גבולות משחק קו הבסיס המודרני והכוחני ככל האפשר מול האיש שעיצב את צורתו של המשחק המודרני, ושבאופן שווה מתבלט הן בדיוק ובגיוון והן במהירות התגובה וזריזות הרגליים, אם כי עלול להיות פגיע במיוחד מול נדאל, או להכנע לו מנטלית. כתב ספורט בריטי, בשעה שהתלוצץ עם חבריו בתא הכתבים, אמר, פעמיים, ״הולכת להיות פה מלחמה״.

בנוסף להכל, זוהי הקתדרלה של הCenter Court. גמר הגברים הוא תמיד ביום ראשון השני של הטורניר, סימבוליות שטורניר ווימבלדון מקפיד להדגיש בכך שלא משחקים כלל ביום ראשון שלפניו. פרצי הרוח המזרזפים שהפילו שלטי חניה והפכו מטריות במהלך הבוקר לפתע פוסקים שעה לפני תחילת המשחק, והשמש בוקעת בדיוק בזמן שהברזנט מוסר מהמגרש ועמודי הרשת ננעצים באדמה.

פדרר ונדאל נכנסים לקול תשואות הקהל, קדים כנהוג לתא בני האצולה. השוויצרי לובש את ג׳קט הספורט בצבע שמנת שנייקי גרמו לו ללבוש לווימבלדון השנה. על פדרר, ואולי רק עליו, המעיל לא נראה מגוחך בשילוב מכנסיים הקצרים ונעלי ספורט. הספרדי מוותר על ביגוד מחמם, וגורם לך להביט בשריריו מהרגע הראשון. הוא והשוויצרי עוטים תלבושת שכולה נייקי כולל אותה מטפחת לבנה קשורה על מצחם כשסמל ה״סווש״ מעל העין השלישית. נדאל אוסף את שערו מתחת למטפחת, ופדרר לא, וההתעסקות והיישור של קווצות השיער שנופלים מעל המטפחת הופכים לטיק העיקרי שצופי הטלוויזיה זוכים לראות; כמו את החזרה האובססיבית של נדאל למגבת שמחזיק אוסף הכדורים בין נקודות. ישנם כמובן טיקים וטקסים אחרים, היתרונות הקטנים של הצופה במגרש.

למשל האופן המוקפד היטב בו פדרר תולה את ג׳קט הספורט שלו על גבו של הכסא הרזרבי שלו, בדיוק רב, כדי למנוע מהבגד להתקמט – הוא עשה זאת לפני כל משחק בטורניר ומשהו בהתנהגות הזו נדמה ילדותי ומתוק באופן מוזר. או האופן שבו הוא תמיד מחליף את המחבט אי שם במהלך המערכה השניה, והמחבט החדש תמיד ארוז באותה שקית פלסטיק שקופה סגורה בנייר דבק כחול, ולאחר שהוא מסיר את השקית בזהירות הוא תמיד מוסר אותה למחזיר הכדור.

וישנו המנהג של נדאל כל הזמן לשחרר את המכנסיים מחריץ הישבן בזמן שהוא מקפיץ את הכדור לפני ההגשה, או הצורה שבה עיניו רצות הלוך ושוב כשהוא הולך לאורך קו הבסיס, כמו אסיר החושש מתקיפה. ואפשר לראות משהו מוזר בחבטת ההגשה של השוויצרי, אם מסתכלים היטב. כשהוא מחזיק את הכדור והמחבט מולו, ממש לפני תחילת התנועה, פדרר תמיד ממקם את הכדור ברווח בצורת V שנמצא בצוואר המחבט ממש לשניה. אם הכדור לא יושב טוב, הוא ימשיך להזיז אותו עד שיתפס. כל זה קורה כהרף עין, אבל חוזר בכל חבטה, בסרב הראשון ובשני.

נדאל ופדרר מתמסרים ביניהם לחימום בדיוק חמש דקות; השופט מודד את הזמן. ישנם כללים ואתיקה ברורה לחימום, והשידור הטלוויזיוני רואה אותם כלא ראויים לשידור. הCenter Court מכיל 13,000 וקצת. כמה אלפים נוספים בחרו לעשות מה שאנשים פה עושים בכל שנה מרצונם החופשי: לשלם סכום שמן עבור הזכות להכנס ולהתאסף, עם סלים ותרסיס דוחה יתושים, כדי לצפות במשחק על מסך טלוויזיה ענק המוצב מחוץ למגרש 1. אף אחד לא סגור למה. 

ממש לפני תחילת המשחק, לצד הרשת, מתבצעת זריקת המטבע החגיגית במטרה לקבוע מי יחבוט ראשון. עוד טקס ווימבלדוני. אורח הכבוד ומטיל המטבע הוא וויליאם קיינס, הנעזר בשופט המשחק ואחראי הטורניר. וויליאם קיינס הוא ילד בן שבע מקנט שחלה בסרטן בגיל שנתיים ואיכשהו שרד ניתוח וכימותרפיה מזוויעה. הוא הגיע לכאן כמייצג את את ארגון Cancer Research UK. הוא בלונדיני, עם לחיים ורודות ומגיע בערך למותניו של פדרר. הקהל שואג בהסכמה לשחזור זריקת המטבע. פדרר מחייך בריחוק לאורך כל הטקס. נדאל, מצדה השני של הרשת ממשיך לרקד במקום כמתאגרף, מניע את זרועותיו מצד לצד. אני לא בטוח אם רשתות השידור האמריקניות מציגות את הטלת המטבע, האם הטקס הזה נכלל בהתחייבויות החוזיות שלהן או האם הן הולכות לפרסומות. כשוויליאם מלווה החוצה, הקהל מוחא לו כף, אבל באופן מפוזר ולא מאורגן; רוב הצופים לא ממש יודעים מה הם אמורים לעשות. נראה שברגע שהטקס מסתיים, מכה עליהם המציאות שבה הילד מצוי ומדוע הוא כאן. הילד חולה הסרטן המטיל מטבע בגמר החלומי הזה גורם לתחושה של חשיבות, של אי נוחות רגעית מול המעמד. ההרגשה, המשמעות של כל האירוע, היא כשל מחשבה שנתקעת בקצה הלשון ונותרת שם לפחות לשתי מערכות. (3)

כמעט בלתי אפשרי לתאר את יופיו של אתלט-על באופן ישיר. או לשחזר את התחושה בכתב. חבטת כף היד של פדרר היא כתנועת שוט ענק עשוי מים, חבטת גב היד שלו ביד אחת היא כזו יכולה לשגר את הכדור שטוח, לטעון אותו בתנועה סיבובית או לחתוך – והוא חותך את תנועת הכדור בכזו מהירות שהכדור עושה שמיניות באוויר ומקפץ על הדשא לא יותר מגובה הקרסוליים. מהירות ההגשה שלו היא מהשורה הראשונה בעולם ורמת הדיוק והגיוון שלו היא מעל כמעט כל השאר; התנועה של פדרר בהגשה זורמת אך נטולת כל מוזרויות, והדבר היחיד שמיוחד בה (מבחינת הצופה בבית) הוא האופן שכל גופו ננעל כצלופח ברגע המפגש עם הכדור.

יכולתו לחזות את תנועת הכדור והמודעות שלו למגרש הם מעולם אחר ותנועת הרגליים שלו היא הטובה בכל עולם הטניס – כנער הוא היה עילוי בכדורגל. הכל נכון, ובכל זאת דבר מכל אלה לא מסביר כלום או יכול לסייע לקורא לחוש את החוויה של לצפות באיש הזה משחק. את התחושה של להיות נוכח ולהיות עד ליופי ולגאונות של המשחק שלו. לרוב על הכותב להגיע לתיאור האסתטי באופן עקיף, לדבר על דברים מסביב לתיאור או – כפי שתומס אקווינאס עשה בהתיחסו לתיאור השכינה – לנסות להגדיר אותו במונחים של ״מה שהוא אינו״.

דבר ראשון, לא ניתן להעביר את התחושה בטלוויזיה. לפחות לא באופן שלם. לטניס טלוויזיוני יתרונות משלו, אולם ליתרונות האלה יש חסרונות משלהם, וראש וראשון להם היא אשליית הקרבה. הטלוויזיה מאפשרת הילוכים איטיים, קלוזאפים וגרפיקות, הכל כדי שהצופה המיוחס לא יהיה מודע לכמה מהחוויה הולכת לאיבוד בשידור. בעיקר הממד הפיזי של של טניס המשוחק ברמה העולמית: המהירות של תנועת הכדור ותגובת השחקנים, אובד לגמרי בשידור. הסיבה די ברורה. מטרת השידור היא לכסות את כל המגרש, מזווית כוללנית, כך שהצופים יוכלו לראות את שני השחקנים ואת הגיאומטריה הכללית של חילופי המסירות. לפיכך, נבחרה לטובת השידור הטלוויזיוני נקודת צפיה ייחודית הממוקמת מעל ראשי השחקנים ומאחורי אחד מקווי הבסיס. אתה, הצופה נמצא מעל המגרש, וצופה מאחוריו. פרספקטיבה זו, כפי שכל סטודנט לאמנות יוכל לספר לכם, ״דוחסת״ את המגרש. טניס אמיתי הינו, בסופו של דבר, תלת-מימדי, אולם התמונה על מסך הטלוויזיה הינה רק בשני מימדים. המימד שאובד (או יותר נכון לומר מתעוות) הוא אורכו האמיתי של המגרש, 78 פיט (כ24 מטר) בין הבסיסים; המהירות שבה נע הכדור לאורך מרחק מטשטשת בשידור, מאחר לצופה במגרש היא נראית כחוויה מאיימת. אם זה נשמע מופשט או מופרז, גשו-נא לטורניר מקצועי בעצמכם – בעיקר לאחד המגרשים הצדדים בסיבובים הראשונים, שבהם אפשר לשבת קרוב למגרש – ודגמו בעצמכם את ההבדל בחוויה. אם מעולם לא צפיתם בטניס שלא בטלוויזיה, אין לכם ממש מושג מה העוצמה שבהם המקצוענים האלה חובטים בכדור, כמה מהר הכדור נע, (4) כמה מעט זמן יש לשחקנים להגיע לכדור, וכמה מהר הם מסוגלים לנוע ולהסתובב ולחבוט ולחזור. ומכולם אין אחד שמהיר יותר, או שנראה פחות מתאמץ מאשר רוג׳ר פדרר.

מעניין לגלות כי מה שפחות הולך לאיבוד בשידור הטלוויזיוני, הינה דווקא האינטליגנציה של פדרר, מאחר והאינטליגנציה הזו לרוב באה לידי ביטוי בבחירת הזוויות שלו. פדרר מסוגל לראות, או ליצור, מרווחים וזוויות שאיש מלבדו לא יכול לראות, והפרספקטיבה הטלוויזיונית מושלמת להראות ולתאר ״רגעי פדרר״ שכאלה. מנגד, קשה יותר בשידור להבין שהזוויות המרהיבות האלה והווינרים שהוא חובט לא נוצרים יש מאין – רוב הפעמים הם נבנים לאורך מספר חבטות קודם לכן, ותלויים בד בבד ביכולת של פדרר לתמרן את מיקום היריב ובמיקום ובמהירות של נעיצת החרב הקטלנית. בכדי להבין איך וכיצד פדרר מסוגל להניע אתלטים מהרמה  הראשונה בעולם באופן הזה נדרשת הבנה טכנית גבוהה יותר של משחק הכוח מקו הבסיס המודרני מאשר ניתן – שוב – להעביר בשידור הטלוויזיוני.

***

הערות שוליים:



(1) ישנם צדדים שליליים רבים להיותנו בעלי גוף. אם הדבר לא ברור מאליו ועלי להביא דוגמאות, אציין מיד כאבים, פצעים, ריח גוף, בחילה, הזדקנות, כוח המשיכה, הרעלת דם, שלומיאליות, חולי, מגבלות הגוף – כל הרווח הבלתי נתן לגישור בין רצונותינו הגופניים ליכולותינו בפועל. האם יכול איש לפקפק בכך שיש להשלים בינהם? ושאנחנו מאווים לכך בכל מאודנו? הרי זה הגוף שמת, בסופו של דבר.

ישנם גם כמובן צדדים נפלאים להיותנו בעלי גוף – אלא שאלו דברים שקשה יותר לחוש ולהעריך בזמן אמת. שלא כמו סוגים נדירים של תחושות התעלות והגעה לשיא תחושתי (״תודה לאל שנתן לי עיניים לראות את הזריחה הזו״ וכיוב), נראה שאתלטים גדולים מסוגלים להאיץ את יכולתנו להיות מודעים לכמה נפלא לחוש ולקלוט בחושים, לנוע במרחב, לעבוד עם חומרים שונים. אין ספק שהדברים שהאתלטים הגדולים מסוגלים לעשות עם גופם הנם כאלה שאנו יכולים רק לחלום עליהם. אבל החלומות האלה חשובים, שכן הם מפצים אותנו על חסרונותינו.



(2) התקשורת האמריקנית פה בעיקר מודאגת מאחר ואף אמריקני או אמריקנית לא שרדו את הסיבובים הראשונים כדי להעפיל לפחות לשלב רבע הגמר. (אם אתם בקטע של סטטיסטיקה אזוטרית, זוהי הפעם הראשונה שדבר שכזה קרה בווימבלדון מאז 1911).



(3) למען האמת, זו אינו המקרה היחיד שמפגיש את פדרר עם ילד חולה בשבוע השני של טורניר ווימבלדון. שלושה ימים לפני גמר הגברים, מתקיים ״ראיון אחד-על-אחד בלעדי״ עם מר רוג׳ר פדרר (+) במשרד דחוס וקטן של פדרצית הטניס הבין לאומית, שממוקם בשולי הקומה השלישית של מרכז העיתונאים במתחם. מייד לאחר מכן, בעוד נציג שחקני הATP ממהר לשנע את פדרר מהדלת האחורית להתחייבות הבאה שנקבעה לו בלו״ז, אחד מאנשי הפדרציה (שבמהלך כל הראיון דיבר בקולניות בטלפון) צץ לפתע ומבקש מרוג׳ר לפנות לו דקה מזמנו. הנציג, שמדבר באותו מבטא קל, זר וגנרי כמו כל שאר אנשי הפדרציה אומר ״תשמע, אני שונא לעשות את זה. אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל. זה בשביל השכן שלי. הילד שלו סובל ממשהו. הם הולכים לעשות מגבית כספים, זה כבר מתוכנן, ואני שואל אם תוכל לחתום על חולצה או משהו, אתה יודע – משהו.״ הוא נראה אחוז פלצות. נציג הATP נועץ בו מבט חודר. פדרר, לעומת זאת, רק מהנהן, מושך בכתפיו: ״אין בעיות, אני אביא את זה מחר״. מחר הכוונה לחצי גמר הגברים. ככל הנראה נציג הפדרציה כיוון לאחת החולצות שפדרר ילבש, אולי אפילו במהלך המשחק, כך שתתמלא בזיעה של פדרר עצמו. (פדרר נוהג להשליך את רצועות היד המשומשות שלו אל הקהל אחרי משחקים, ואלה שהן נוחתות עליהם נראים מאוד מרוצים וממש לא נגעלים מהעניין). נציג הפדרציה, אחרי שמקפיד להודות לפדרר שלוש פעמים במהירות, מניד בראשו לשלילה: ״אני שונא לעשות את זה״. פדרר, בחצי הדרך החוצה מהדלת: ״זה לא בעיה״. וזה באמת לא. כמו כל המקצוענים, פדרר מחליף מספר חולצות במהלך המשחקים, והוא בקלות יכול למסור אחת למישהו למשמרת, ואז הוא יחתום עליה.

זה לא שפדרר הוא איזה גנדי פה – הוא לא עוצר לשאול פרטים על הילד או על מחלתו. הוא לא מעמיד פנים שאכפת לו. הבקשה היא רק עוד התחייבות קטנה, מטרידה קלות, שעליו למלא. אבל הוא אכן אומר כן, והוא יזכור – אפשר לראות את זה עליו. וזה לא יסיח את דעתו; הוא לא יאפשר את זה. הוא טוב גם בדברים האלה.

(+) (רק שיקולים של מקום ואמינות בסיסית מונעים ממני לתאר במלואם את מסכת הקשיים הכרוכה בלהשיג אחד-על-אחד שכזה. בקצרה, הדבר דומה לסיפור הישן על אדם המטפס על הר אדיר על מנת לשוחח עם החכם היושב לו בתנוחת הלוטוס בפסגת ההר, רק שבמקרה הזה ההר עשוי כולו מעסקני ספורט).



(4) נכון, רוב חבטות ההגשה בסבב הגברים מגיעות למהירויות של 125-135 מייל לשעה (מעל 200 קמ״ש), אבל מה שכל מכמונות המהירות והגרפיקות הנלוות לה לא מציינות הוא שמהירות חבטות הקרקע הממוצעת של שחקני בסיס כוחניים היא מעל 90 מייל לשעה, שהיא מהירותו של פאסטבול בליגת הבייסבול האמריקנית. אם תשבו מספיק קרוב למגרש, ניתן ממש לשמוע את הכדור בתנועתו דרך האוויר, אותה שריקה מימית הנגרמת מהשילוב של מהירות ותנועה סיבובית. מי שיישב קרוב למשחק יוכל גם להבין טוב יותר מדוע היציבה הפתוחה נעשתה כה מזוהה עם משחק הבסיס הכוחני. בגדול המונח מתאר מצב שבו החובט לא מטה את גופו כשצידו מופנה לחלוטין לכיוון הרשת בזמן חבטה קרקעית, ואחת הסיבות מדוע שחקני בסיס כוחני רבים חובטים מהיציבה הפתוחה היא שהכדור נע במהירות שלא מאפשרת להם להסתובב לגמרי.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. תרגום מעולה לכתבה נפלאה.
    יש משהו באופן שבו פדרר משחק טניס שגורם לזה להיראות כמו ענף ספורט מעניין הרבה יותר, וכמעט הופך את זה ל-2 ענפים שונים – טניס שלפעמים עלול להיות משעמם, וטניס עם פדרר שבכל רגע נתון יכול להגיע רגע קסום שכבר לא תשכח.

  2. פדרר שינה את חיי בכך שגרם לי לשחק טניס.
    ראיתי אותו שלוש פעמים. 2005 חצי גמר האופן. 2006 בקיונג. 2018 ברביעי מול ההונגרי. זה מרהיב. בעיקר כיוון שלא מתבזבזת שום אנרגיה מיותרת.
    ב 2019 עבדתי באופן ומאד קיוויתי להכיר אותו אישית. לא יצא לי, לקולגות אחרות שיצא לעבוד מולו, הוא תמיד יטרח להסתכל על תג השם ולפנות עליך בשמך הפרטי, ישאל שאלות.
    אני עבדתי הנהגים וי אי פי, אחת הסיבות שלו אספנו את פדרר זה כיוון שהוא אוהב לנהוג בעצמו במרצדס שמרצדס מעמידה לו בכל טורניר עליו הוא מגיע.
    אבל מארגני הטורניר ארגנו לו ולפמליה הלא קטנה שלו. צוות ומשפחות, טיול לספארי. הייתי רביעי בתור ולקחו שלושה מכוניות לפני. יום שלם עם המאסטרו. ויליאם חבר שלי הסיע אותו אשתו והילדים. ביום שהוא הפסיד לציציפאס הנהגת שלקחה אותו סיפר שהילדים מאד שמחו כי מאוסטרליה הוא המשיך למלדיבים.

  3. ארז, תודה רבה על התרגום המצוין.
    זכורות לי לא מעט פעמים בהן עצרתי בצד במהלך נסיעות שונות רק כדי לבדוק את תוצאותיו של פדרר במשחקים חשובים (שתי דוגמאות לכך הן גמר אליפות אוסטרליה וגמר אינדיאן וולס ב-2019).
    השווייצרי בן ה-39 "אחראי" גם לפעם היחידה בה הוצאתי החוצה מהכיתה על ידי מרצה. במהלך אחד השיעורים שנערכו ליד מחשב, חלון התוצאות היה פתוח במקום החומר הנלמד, מה שגרם, בצדק רב, למורת רוחו של המרצה והרחקתי מהשיעור.

    היה לי עצוב לקרוא על וואלאס.

    1. מסכים, מאז שקראתי את Infinite Jest חלמתי לתרגם את הספר המדהים הזה, אחרי המאמר הזה אני תוהה האם זה בכלל אפשרי?

  4. תודה לכולם, מחר יצא חלק ב׳, מאוד היה קשה לחתוך את הטקסט הזה לשנים, אבל אני מקווה שזה יעבוד כי הוא מושך אלמנטים לאורך כל הכתיבה.

  5. ארז, נכנסתי מאוחר מאד בגלל שאיבדנו פאוור בצורה מחלטת עד לפני כשעתיים.
    פוסטר דאלאס הוא אחד הגדולים. לי ולאשתי רינה ז"ל היה הכבוד לפגוש בו בקולג' של ווסטר ב-1962. יש לי תמונה שלו באמצע מחובק עם רינה ואיתי. אז לא ידעתי בדיוק איזה אייקון ספרותי הוא היה.
    התרגום שלך הוא נפלא ממש. אתה משתמש במילים שפרחו מזמן מלקסיקון השפה שבמוחי. תודה על תרגום שעושה כבור למחבר המקורי!

    1. תודה דוק, וגם על הרעיון המקורי ועל ההצעה, ביליתי עם הטקסט הזה חודש שבמהלכו עברתי ממצב של ״מה עשיתי ולאיזה בור הכנסתי את עצמי״ למצב שאני אפילו קצת גאה במה שיצא. כמובן שמי שהאנגלית שגורה בפיו מומלץ לעיין במקור, ואם חשפנו אנשים לכתיבה שלו, בכלל עשיתי את שלי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט