אולי אני חולם – יורגן קלופ / תרגום Smiley

אולי אני חולם – יורגן קלופ / תרגום Smiley

אולי אני חולם

יורגן קלופ / ליברפול
ספטמבר 24, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/jurgen-klopp-liverpool-fc

אני חייב להתחיל עם סיפור טיפה מביך. בגלל שלפעמים אני מפחד שהעולם החיצוני מסתכל על הכדורגלנים והמנג'רים כאילו הם אלים או משהו כזה. כנוצרי, אני מאמין רק באלוהים, ואני יכול להבטיח לכם שלאלוהים אין שום קשר לכדורגל. האמת היא מה שכולנו נכשלים, באופן עקבי. וכאשר הייתי מנג'ר צעיר נכשלתי הרבה.

זה אחד מאותם סיפורים.

אנחנו צריכים לחזור ל-2011. קבוצתי, בורוסיה דורטמונד, שיחקה מול באיירן מינכן. זה היה משחק עצום בליגה. לא ניצחנו במינכן במשך פרק זמן של 20 שנה או משהו כזה. אני לוקח המון השראה מסרטים, אז בכל זמן שאני צריך להחדיר מוטיבציה בבחורים אני תמיד חושב על רוקי בלבואה. לפי דעתי, הם צריכים להראות את רוקי 1, 2, 3 ו-4 בבתי ספר ציבוריים בכל רחבי העולם.זה אמור להיות כמו ללמוד את האלף-בית. אם אתם צופים בסרטים האלה ואתם לא רוצים לטפס לפסגת ההר, אז אני חושב שמשהו לא בסדר אתכם.

אז בלילה לפני ששיחקנו מול באיירן, אני אוסף את כל השחקנים שלי במלון לשיחה הקבוצתית שלנו. כל החברה יושבים, כל האורות מכובים. אני אומר להם את האמת על הסיטואציה: "בפעם האחרונה שבה דורטמונד ניצחה במינכן, רובכם עדיין הייתם בחיתולים".

ואז התחלתי להסריט כמה סצינות מרוקי 4 על מסך הוידאו. אלו עם איבן דראגו. קלסיקה, לפי דעתי.

דראגו רץ על ההליכון, והוא מחובר למוניטורים גדולים של מחשב והמדענים לומדים אותו. זוכרים את זה? אמרתי לבחורים, "אתם רואים? באיירן מינכן הם איבן דראגו. הכי טוב בכל דבר! הטכנולוגיה הטובה ביותר! המכונות הטובות ביותר! הוא בלתי עציר!"

ואז רואים את רוקי מתאמן בסיביר בבקתת עץ קטנה. הוא חוטב עצי אורן וסוחב את בולי העץ דרך השלג ורץ במעלה ההר עד לפסגה.

ואמרתי לבחורים, "אתם רואים? זה אנחנו. אנחנו רוקי. אנחנו קטנים יותר, כן. אבל יש לנו תשוקה! יש לנו לב של אלופים! אנחנו מסוגלים לעשות את הבלתי אפשרי!!!!!"

המשכתי והמשכתי, ואז בנקודה מסוימת, אני מסתכל לעבר כל השחקנים שלי כדי לראות את ההרגשה שלהם. ציפיתי מהם לעמוד על הכיסאות שלהם, מוכנים לרוץ במעלה הר בסיביר, לחלוטין משתוללים.

Goal on Twitter: "Throwback to when Jurgen Klopp said goodbye to Borussia  Dortmund 😢… "

אבל כולם פשוט יושבים שם, בוהים בי בעיניים מתות.

לחלוטין ריק.

צרצרים, כמו שאומרים.

הם מסתכלים לעברי, על מה לעזאזל בעולם הבחור המשוגע הזה מדבר?

אז הבנתי, רגע, מתי רוקי 4 יצא, 1980 ומשהו? מתי החברה האלה נולדו?

לבסוף, אמרתי, "חכו רגע, חברה. בבקשה תרימו את היד אם אתם יודעים מי זה רוקי בלבואה?"

רק שתי ידיים עלו למעלה. סבסטיאן קייל ופטריק אוומויילה.

כל האחרים, "לא, מצטער, בוס".

כל הנאום שלי – שטויות! זה המשחק הכי חשוב של העונה. אולי המשחק הכי חשוב בחייהם של כמה מהשחקנים. והמנג'ר הקרין משהו על טכנולוגיה סובייטית וסיביר במשך 10 הדקות האחרונות! אהאהאהאה! אתם יכולים להאמין לזה?

הייתי חייב להתחיל את כל הנאום שלי מהתחלה.

תראו, זה סיפור אמיתי. זה למעשה מה שקורה בחיים. אנחנו בני אדם. לפעמים, אנחנו מביכים את עצמנו. זאת הדרך שזה קורה. אנחנו חושבים שאנחנו נותנים את הנאום הכי טוב בהיסטוריית הכדורגל, ואנחנו למעשה מדברים שטויות מוחלטות. אבל אנחנו מתעוררים בבוקר שלמחרת ואנחנו ממשיכים.

אתם יודעים מה החלק הכי מוזר בסיפור?

אני לחלוטין לא יכול להיות בטוח אם ניצחנו או הפסדנו את המשחק. אני די בטוח שנתתי את הנאום הזה ב-2011 לפני שניצחנו 3-0, ווזה בהחלט גורם לסיפור להישמע טוב יותר! אבל אני לא יכול להיות בטוח ב-100%.

זה דבר אחד לגבי כדורגל שאנשים לא תמיד מבינים.

התוצאות, אתם שוכחים מזה. הכל מתבלגן אצלכם.

אבל הבחורים האלה, והתקופה ההיא בחיי, והסיפורים הקטנים האלה … אני לעולם לא אשכח אותם.

לכבוד הוא לי לזכות בפרס של פיפ"א עבור מאמן השנה אתמול, אבל אני בהחלט לא אוהב לעמוד על הבמה עם הגביע לבד. כל מה שהשגתי במשחק היה אפשרי בגלל כל מי שמסביבי. לא רק השחקנים שלי, אלא גם משפחתי והבנים שלי וכל מי שהיה איתי מא ההתחלה, שהייתי אדם מאוד, מאוד ממוצע.

בכנות, כאשר הייתי בן 20, אם מישהו היה מגיע מהעתיד כדי לספר לי את כל מה שהולך לקרות בחיים שלי, אני לא הייתי מאמין לזה. אם מייקל ג'יי פוקס בעצמו היה משייט פנימה על סקייטבורד האוויר שלו כדי לספר מה הולך לקרות, הייתי אומר שזה בלתי אפשרי.

כאשר הייתי בן 20, חייתי את הרגע שלחלוטין שינה את חיי. עדיין הייתי ילד בעצמי, אבל גם הפכתי לאבא. זה לא היה תזמון מושלם, בואו נהיה כנים. שיחקתי כדורגל חובבני והלכתי לאוניברסיטה במהלך היום. כדי לשלם על הלימודים, עבדתי במחסן שם אחסנו סרטים עבור בתי הקולנוע. ועבור החברה הצעירים, אנחנו לא מדברים על די.וי.די. זה היה שנות ה-80 המאוחרות, שהכל עדיין היה על פילם. המשאיות היו מגיעות ב-6 בבוקר כדי לאסוף את הסרטים החדשים, והיינו מעמיסים ופורקים את קופסאות המתכת הענקיות האלו. הן היו די כבדות, באמת. הייתם מתפללים שלא יקרינו איזה משהו עם הרבה גלגלים, כמו בן-חור או משהו כזה. זה היה הולך להיות יום רע עבורכם.

הייתי ישן למשך חמש שעות בכל לילה, הולך למחסן בבוקר, ואז הולך ללימודים במהלך היום. בלילה הייתי הולך להתאמן, ואז הייתי חוזר הביתה ומנסה לבלות מעט זמן עם הבן שלי. אלו היו זמנים מאוד קשים. אבל זה לימד אותי על החיים האמיתיים.

הייתי צריך להפוך לאדם מאוד רציני בגיל מאוד צעיר. כל החברים שלי היו קוראים לי לצאת לפאב בלילה, וכל עצם בגופי רצתה לומר, "כן! כן! אני רוצה ללכת!" אבל, ברור, לא הייתי יכול ללכת, בגלל שלא הייתי רק עבורי יותר. לתינוקות לא אכפת שאתם עייפים ורוצים לישון עד הצהריים.

כאשר אתם דואגים לגבי העתיד של עוד אדם צעיר שהבאתם לעולם, זוהי דאגה אמיתית. זהו קושי אמיתי. לא משנה מה קורה על מגרש הכדורגל, זה כלום בהשוואה לזה.

לפעמים אנשים שואלים אותי מדוע אני כל הזמן מחייך. אפילו לאחר שהפסדנו משחק, לפעמים אני עדיין מחייך. זה בגלל שכאשר הבן שלי נולד, הבנתי כי הכדורגל זה לא עניין של חיים או מוות. אנחנו לא מצילים חיים. הכדורגל זה לא משהו שצריך להפיץ שנאה וסבל. הכדורגל צריך להיות לגבי שראה ושמחה, במיוחד עבור ילדים.

ראיתי מה כדור עגול אחד קטן מסוגל לעשות לחיים של הרבה מהשחקנים שלי. המסעות האישיים של שחקנים כמו מו סלאח, סאדיו מאנה, רוברטו פירמיניו, ועוד רבים מהבחורים שלי הם דבר בלתי יאמן. הקשיים שאני התמודדתי כאיש צעיר בגרמניה היו כלום בהשוואה לדברים שהם נאלצו להתגבר עליהם. ישנם כל כך הרבה רגעים בהם הם יכלו בקלות להרים ידיים, אבל הם סרבו לוותר.

הם לא אלים. הם פשוט אף פעם לא ויתרו על החלום שלהם.

Image may contain: 1 person

אני חושב ש-98% מהכדורגל הוא בהתמודדות עם כשלונות ועדיין להיות מסוגל לחייך ולמצוא שמחה במשחק ביום שלמחרת.

אני למדתי מהטעויות שלי ממש מההתחלה. אני אף פעם לא אשכח את הראשונה. לקחתי את העבודה ב-2001 במיינץ', שם הייתי שחקן במשך 10 שנים. הבעיה הייתה שכל הבחורים שם עדיין היו החברים שלי. במהלך היום, הייתי הבוס שלהם. הם עדיין היו קוראים לי "קלופו".

כאשר הייתי צריך להכריז על ההרכב למשחק הראשון, חשבתי שזה פשוט נכון שאני פשוט אלך ואומר זאת באופן אישי לכל שחקן.

ובכן, זאת הייתה תוכנית מאוד גרועה, בגלל שהיה לנו מלון עם חדרים זוגיים.

אז אתם יכולים לדמיין את זה. אני נכנס לחדר הראשון, ואני מושיב את שני השחקנים על המיטות שלהם, ואני פונה לאחד ואומר, "אתה פותח מחר".

אני פונה לשני ואומר, "לצערי, אתה לא פותח מחר".

הבנתי כמה מטופש התוכנית שלי הייתה כאשר השחקן השני הביט בי בעיניים ושאל, "אבל … קלופו … למה?"

רוב הזמן, אין תשובה. התשובה האמיתי היא, "אנחנו יכולים לשים בהרכב רק 11 שחקנים".

לצערי, הייתי צריך לעשות זאת עוד שמונה פעמים – 18 שחקנים בתשעה חדרים זוגיים. שני חברה יושבים על המיטה. "אתה פותח, אתה לא".

בכל פעם, "אבל … קלופו … למה?"

אהאהאהאה! זה היה אינטנסיבי!

זה היה אחת מיני הרבה מאוד פעמים שדרכתי בתוך הח** כמנג'ר. מה אתם יכולים לעשות? אתם פשוט לוקחים טישו ומנקים את זה ומנסים ללמוד מזה.

אם אתם עדיין לא מאמינים לי, תחשבו על זה: אפילו ההישג הכי גדול שלי כמנג'ר נולד מתוך אסון.

ההפסד 3-0 לברצלונה בליגת האלופות בעונה האחרונה היה התוצאה הכי גרועה שאפשר היה לדמיין. כאשר אנחנו מתכוננים למשחק השני, השיחה הקבוצתית שלי הייתה מאוד ישירה. לא היה שום רוקי הפעם. רוב הזמן, אני מדבר על טקטיקה. אבל גם אמרתי להם את האמת. אמרתי, "אנחנו צריכים לשחק ללא שניים מהמבקיעים הכי טובים בעולם. העולם בחוץ אומר שזה בלתי אפשרי. ובואו נהייה כנים, זה כנרה בלתי אפשרי. אבל בגלל שזה אתם? בגלל שזה אתם, יש לנו סיכוי".

באמת האמנתי בזה. זה לא היה קשור ליכולת הטכנית שלהם ככדורגלנים. זה היה לגבי מי הם כבני אדם, ועל כל מה שהם התגברו עליו בחיים.

הדבר היחיד שהוספתי היה, "אם נכשל, אז בואו נכשל בדרך הכי יפה שאפשר".

ברור, קל עבורי לומר את המילים האלו. אני רק בחור שצועק מהקווים. זה הרבה יותר קשה עבור השחקנים לעשות את זה למעשה. אבל בגלל הבחורים האלו, ובגלל כל ה-54,000 איש באנפילד, עשינו את הבלתי אפשרי.

הדבר היפה לגבי כדורגל הוא שאי אפשר לעשות שום דבר לבד. שום דבר, האמינו לי.

לצערי, את הרגע הכי מדהים בהיסטוריה של ליגת האלופות … אני למעשה לא ראיתי אותו. אולי זוהי מטאפורה טובה עבור החיים של מנג'ר כדורגל, אני לא יודע. אבל אני לחלוטין פספסתי את רגע הגאונות הטהור של טרנט אלכסנדר-ארנולד.

ראיתי את הכדור יוצא לקרן.

ראיתי את טרנט ניגש כדי לבעוט. ראיתי את שאקירי עוקב אחריו.

אבל אז סובבתי את גבי כי תכננו לבצע חילוף. דיברתי עם העוזר שלי, ו … אתם יודעים, יש לי עור ברווז בכל פעם שאני חושב על זה … פשוט שמעתי את הרעש.

הסתובבתי למגרש וראיתי את הכדור עף לתוך הרשת.

הסתובבתי לספסל שלנו והסתכלתי לכיוון בן וודבורן, והוא אמר, "מה בדיוק קרה?!"

ועניתי, "אין לי מושג!"

אנפילד היה – פוף – מטורף לחלוטין. בקושי יכולתי לשמוע את העוזר שלי, והוא צרח, "אז … אנחנו עדיין עושים את החילוף?"

אהאהאהאה! לעולם לא אשכח לו את זה שהוא אמר את זה! זה תמיד ישאר אצלי.

אתם יכולים לדמיין? שמונה עשרה שנים כמנג'ר, מיליוני שעות של צפייה במשחק הזה, ופספסתי את הטריק הכי גאוני שאי פעם קרה על מגרש הכדורגל. מאותו הערב, אני כנראה צפיתי בוידאו של השער של דיווק 500,000 פעם. אבל באופן אישי, רק ראיתי את הכדור בתוך השער.

לאחר שהגעתי לחדר הקטן שלי לאחר המשחק, אפילו לא הייתי צריך ללגום בירה. לא הייתי צריך את זה. ישבתי עם בקבוק מים בדממה, פשוט מחייך. זוהי הייתה הרגשה שאני לא מסוגל לתאר במילים. כאשר חזרתי הביתה, המשפחה והחברים שלי היו כולם ברחבי הבית, וכולם היה במצב רוח של מסיבה. אבל הייתי כל כך מותש מנטלית שעליתי למיטה בעצמי. הגוף והמוח שלי היו לחלוטין ריקים.

חוויתי את השינה הכי טובה בחיי.

החלק הכי טוב היה להתעורר בבוקר שלמחרת ולהבין, "זה עדיין נכון. זה באמת קרה".

עבורי, הכדורגל זה הדבר היחיד שיותר מעורר השראה מהקולנוע. אתם מתעוררים בבוקר, והקסם היה אמיתי לחלוטין. אתם למעשה הפלתם לקרשים את דראגו. זה באמת קרה.

חשבתי על זה מאז יוני, כאשר לקחנו את הגביע של ליגת האלופות ברחבי הרחובות של ליברפול. אין לי מילים המסוגלות לתאר את הרגשות של אותו היום. נסענו באוטובוסים, ובכל פעם שחשבנו שהמצעד עומד להיגמר – שאין כבר אפשרות שיהיו עוד אנשים בעיר ליברפול – היינו פונים בפנייה שהמצעד פשוט המשיך. לחלוטין לא מציאותי. אם הייתם יכולים לשים את כל הרגשות, כל ההתלהבות, כל האבה שבאוויר באותו היום לתוך בקבוק ולסגור אותו, העולם היה מקום טוב יותר.

Image may contain: 2 people, people standing and outdoor

אני לא מסוגל להוציא את הרגשות מאותו יום מראשי. הכדורגל נתן לי כל דבר בחיים. אבל אני באמת רוצה לעשות יותר כדי לתת בחזרה לעולם. קל עבורי לומר, בסדר, בוודאי. אבל איך למעשה גורמים לשינוי?

במהלך השנה האחרונה, אני באמת קיבלתי השראה בכך שראיתי את חואן מאטה, מאטס הולמס, מייגן ראפינו, וכל כך הרבה כדורגלנים אחרים מצטרפים לתנועת ה-Common Goal. אם אתם לא מכירים את העבודה שהם עושים, זה מדהים. יותר מ-120 שחקנים מפרישים 1% מהרווחים שלהם כדי לחזק עמותות כדורגל לא ממשלתיות ברחבי העולם. הם כבר עזרו לתמוך בתוכניות לכדורגלנים צעירים בדרום אפריקה, זימבבואה, קמבודיה, הודו, קולומביה, אנגליה, גרמניה ועוד הרבה מאוד מדינות.

זה לא משהו רק עבור הכדורגלנים העשירים בעולם. כל 11 השחקניות של ההרכב הפותח בנבחרת כדורגל הנשים של קנדה הצטרפו לתוכנית. כדורגלנים הצטרפו מיפן, אוסטרליה, סקוטלנד, קניה, פורטוגל, אנגליה, גאנה…. איך אפשר שלא לקבל השראה מזה? זה כל העניין שהכדורגל מדבר עליו.

אני רק רוצה להיות חלק מזה. ככה שאני מפריש 1% מהמשכורת השנתית שלי עבור המטרה המשותפת, ואני מקווה כי רבים, ועוד רבים אחרים בעולם הכדורגל יצטרפו אלי.

בואו נהיה כנים, חברה. אנחנו לחלוטין מבורכים. זוהי האחריות שלנו כאנשים עם פריבילגיה לתת משהו בחזרה לילדים ברחבי העולם שפוט רק צריכים הזדמנות בחיים.

אנחנו לא צריכים לשכוח איך זה היה כאשר היו לנו בעיות אמיתיות. הבועה הזו שבה אנחנו חיים היא לא העולם האמיתי. אני מצטער, אבל כל דבר שקורה על מגרש הכדורגל הוא לא בעיה אמיתית. חייבת להיות מטרה נעלה יותר למשחק הזה מאשר הכנסות וגביעים, לא?

רק תחשבו על מה אנחנו מסוגלים להשיג אם כולנו נתאחד וניתן 1% ממה שאנחנו מרוויחים כדי לעשות שינוי חיובי בעולם. אולי אני נאיבי. אולי אני זקן מטורף שחולם.

אבל עבור מי המשחק הזה מיועד?

כולנו יודעים לחלוטין שהמשחק הזה הוא עבור אלו שחולמים.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. אין ספק שיורגן קלופ הוא דמות חריגה בקרב מאמני הכדורגל. אדם משכיל שרק במקרה הפך למאמן כדורגל. לא תשמע אצלו בסוף משחק התייחסויות דוגמת קלינגר "שחקנו טוב יותר מהיריבה ולכן הגיע לנו לנצח".

כתיבת תגובה

סגירת תפריט