ג'יל קוסטלו – ספורה המעורר השראה של חולת סרטן סופנית, נווטת קבוצת החתירה של אוניברסיטת קליפורניה, בארקלי / כריס בלארד (תרגם יואב סנה)

כריס באלארד (47) הוא עיתונאי ספורט אמריקאי וכתב בכיר בשבועון הספורט SPORTS ILLUSTRATED. הוא כותב על תחומי ספורט שונים וגם פרסם כמה ספרים וזכה בפרסים שונים על חלק מטוריו. הוא גר עם משפחתו בקליפורניה. 

יואב סנה (46) הוא איש עסקים שחי בארצות הברית משנת 2000. הוא הגיע לארצות הברית ללימודי תואר שני וכמו רבים עדיין שם. הוא חובב ספורט מושבע ומתעסק בספורט באופן חובבני עוד מימי ילדותו בראשון לציון. בערבי כדורסל ב JCC באטלנטה אפשר לשמוע אותו צועק בעברית על חבריו האמריקאים לקבוצה. 

  

ג'יל קוסטלו – חולת סרטן סופנית – סיפורה המעורר השראה של נווטת קבוצת החתירה של אוניברסיטת קליפורניה ב BERKLEY

כתב במקור ל SPORTS ILLUSTRATED: כריס באלארד (נובמבר 2010), וכן ב-'ספורי הספורט האמריקאי הטובים ביותר', שנת 2010, הוצאת יוטון/מילפין

תורגם על ידי: יואב סנה

לאחר שנה שלישית מבטיחה מאוד כנווטת קבוצת החתירה של אוניברסיטת קליפורניה BERKLEY גילתה ג'יל קוסטלו שהיא חולה בסרטן ריאות אגרסיבי בשלבים מתקדמים. השנה שלאחר הגילוי היתה שנתה היפה ביותר.

באביב הקרוב עונת החתירה בליגת הנשים של האוניברסיטאות בארה"ב תיפתח שוב. בכל רחבי המדינה, על אגמים, נהרות וכל מקווי מים, סירות חתירה מאוישות בקבוצת חותרות חזקות תחלנה לשוט כשמשוטי העץ הארוכים שלהם מכים במים כמו רגליים של חרקים ענקיים.

אם תגיעו לתחרות חתירה שכזו, תשומת הלב שלכם תרותק באופן מיידי לנשים השריריות בעלות הגב הרחב שיושבות בניגוד לכיוון התקדמות הסירה וחותרות בהרמוניה ובעוצמה בעוד חרטום הסירה מפלח את המים. מדי פעם בכל אופן, שווה להסיט את מבטכם לדמות העדינה יותר בירכתי הסירה – הנווטת. הנווטת תהיה היחידה בין קבוצת החותרות שלא תאחז משוטים ושתשב כשפניה קדימה עם התקדמות הסירה. וכך בניגוד מוחלט לשאר החותרות שחותרות בשצף קצף, הנווטת תהיה היחידה שפשוט תשב שם בנינוחות שכזו, בקושי זזה ומדי פעם מדברת ונותנת הוראות…

לכל מי שאינו מכיר את ספורט החתירה דמותה של הנווטת עומדת בסתירה מוחלטת לכל מה שקורה בסירה, ולעין בלתי מזוינת אפילוי נראה שכל קשר בין הנווטת לספורט הוא מקרי בהחלט. במילים אחרות: איזה קשר יש בין אתלטית ספורטיבית לנווטת שפשוט יושבת לה בירכתי הסירה ולא מפעילה את השרירים למעט את שרירי השפתיים מדי פעם? אתם תופתע. השוואה קצת דומה לקשר בין מנצח תזמורת שלא מנגן על שום כלי למוסיקה מלבד הזזת זרועותיו ושני מקלות דקים וקלים.

זה התחיל ככאב עמום בבטן של ג'יל קוסטלו, מסוג הכאבים שמרגישים אחרי שאוכלים במסעדה סינית זולה. רק שהכאב בטן הזה לא נעלם אחרי יומיים. זה היה ביוני 2009 וקבוצת החתירה (נשים) של אוניברסיטת קליפורניה BERKLEY בדיוק חזרה מאליפות ארה"ב שהתקיימה בניו-גרזי. ה "BEARS", כינויה של האוניברסיטה, סיימו במקום השני מאחורי היריבה הקליפורנית – STANFORD. עם המקום השני הזה המשיכה קבוצת הנשים של BERKLEY מסורת של שש משבע השנים האחרונות בהן סיימה באחד מארבעת המקומות הראשונים באליפות ארצות הברית למכללות בחתירה (נשים).

ג'יל חזרה מהאליפות לקמפוס האוניברסיטה בעיר ברקלי בקליפורניה בהרגשה מרוממת. היא הצליחה בתפקידה כנווטת סירה מספר 3 באליפות, מה שאומר שיש לה סיכויים גבוהים להתקדם ולנווט את אחת מהסירות המובילות בשנתה האחרונה באוניברסיטה. באשר לכאב בטן שהמשיך והציק, ג'יל פטרה אותו בטענה שהוא כנראה נובע מהלחץ האינטנסיבי בתקופה שקדמה לאליפות. ובכל זאת, ממש לפני היציאה לחופשת הקיץ, כשחברתה לקבוצה אדריאן קלר, פנתה לרופא הקבוצה לגבי כאבים בגב ,ג'יל התלוותה אליה כדי לקבל מרשם לתרופות. כששתי הנשים נכנסו למרפאה היה קשה לנחש ששתיהן חברות לאותה קבוצה: אדריאן שרירית, קשוחה,ורחבת כתפיים ולעומתה ג'יל קטנה, רזה, ועדינה עם חיוך של מלאכים.

חשוב להבין, ג'יל קוסטלו לא תכננה להיות נווטת בקבוצת חתירה. אף אחת לא מתכננת להיות חותרת בקבוצת חתירה. כילדה שגדלה באזור סן-פרנסיסקו ג'יל השתתפה בפעילות בקבוצות ספורט כמו כל חברותיה לבית הספר: כדורגל, הוקי-שדה, ואתלטיקה קלה. כילדה צעירה היא אף גילתה כישרון רב בריקודי בלט אך לא רצתה להשקיע את השעות הארוכות שתחום זה דרש ובמקום זה העדיפה להתפתח בענפי ספורט קבוצתיים שהתאימו יותר לאופיה.

היתה רק בעיה אחת. בעוד ששני אחיה הגדולים של ג'יל צמחו לגובה ועברו שניהם את ה 1.80 מטר, ג'יל נשארה קטנה. לא משנה כמה ג'יל ניסתה – קשה להתקבל לעמדת השוער בכדורגל נשים כשאת השחקנית הכי קטנה במגרש. לכן, בגיל 18, ג'יל שבקושי גירדה את ה 1.60 מלמעלה ושקלה כ 50 ק"ג , מיקדה את כל מאמציה בניסיונות להתקבל לקבוצת חתירה של אחת האוניברסיטאות משום שבתחום זה למימדים הגופניים שלה יש פחות חסרונות ואולי אפילו אף יתרונות.

Jill Costello (left) in action as one of the coxswains of the Cal women's rowing team.

Courtesy of Elizabeth Lee

ההתאמה לתפקיד נווטת של קבוצת חתירה היא יותר מהתאמה פיסית. מעבר לניווט הסירה הכולל חישובי רוח, מסלול, מפלס המים, ובעיקר תיאום תנועות החתירה בין החותרות, הנווטת בעצם משמשת גם כמאמנת על הסירה שמטרתה לדרבן, לעודד, וליצור מכונה סינרגטית בין החותרות לטובת הרמוניית חתירה אופטימלית. למעשה הנווטת היא כמו המנצחת על התזמורת שבה שאר החותרות הן הנגנים.

תפקיד הנווטת אם כן, התאים לג'יל הקטנה שכל חייה גילתה תכונות של מנהיגות, ניהול,ויוזמה. כשכל חברותיה לקבוצת החתירה התקשו בלנהל סדר יום שכלל לימודים ואימונים מתישים, ג'יל היתה מעורבת בנוסף גם באגודת "צער בעלי חיים" ובאגודות סטודנטיאליות נוספות בקמפוס. ג'יל גם גילתה נטיות לפרפקציוניזם עד לרמה שאפילו קניית בגדים הפכה לפרויקט מתיש כי ג'יל לא התפשרה על שום דבר שאיננו מושלם. תכונות אופי והתנהגות שכזו גרמו לאנשים להימשך ולהתקרב לג'יל. כמה דוגמאות: אם היית עצוב היא היתה עושה לך פרצופים מצחיקים כדי להעלות חיוך על פניך. ג'יל היתה הראשונה לגרום לאנשים חדשים להרגיש קרובים ורצויים. כשחברתה הטובה עברה לסימסטר לאוניברסיטת קולורדו, ג'יל שמרה איתה על קשר יומיומי. ג'יל גם היתה מקובלת ואהודה על ידי צוות המאמנים שלה שקיבלו בחיוך חיקויים שלהם שג'יל היתה עושה לחברי הקבוצה. הקירבה למאמנים היתה כל כך גדולה עד שג'יל שימשה כסנדקית לבנו של המאמן הראשי, דייב אוניל.

ג'יל לא היתה אהודה רק בשל אופיה הנוח ומיזגה המשעשע. היא היתה גם אהודה ומוערכת בשל הנחישות וההשקעה שלה בקבוצה. לדוגמא: ג'יל הוציאה רשיון נהיגה מיוחד לרכב כבד ובכל יום בשבוע למעט יום ראשון היתה אוספת את כל חברי הקבוצה ומסיעה אותם לאימון ב 5:30 לפנות בוקר. בנוסף, ג'יל הצטרפה לכל אימוני הכושר של הקבוצה אף על פי שנווטות בדרך כלל פטורות מאימונים כאלו. ג'יל היתה אתלטית מעולה ואהבה להשתתף בפעולות הקבוצה (גם באלו שנוכחותה לא הייתה נדרשת).

כאבי בטן יכולים להציק לכל ספורטאי צעיר, אבל כשלינדה סמית מהצוות הרפואי של הקבוצה הודיעה לג'יל לאחר אותו ביקור במרפאה שתוצאות הבדיקות שלה לא תקינות ושספירת כדוריות הדם הלבנות שלה גבוהה מדי, זה היכה בג'יל כמו "רעם ביום בהיר". לינדה סמית המליצה לג'יל להתפנות לבדיקות נוספות בבית חולים בהקדם האפשרי. ג'יל התקשרה מייד לאמה ולדודתה,שתיהן אחיות בית חולים, והן מייד הגיעו לקחת אותה לבית החולים "קליפורניה פסיפיק" אשר בסן-פרנסיסקו. תוך כמה שעות מהאשפוז החלה ג'יל לקבל בשורות שכל אחת יותר קודרת מקודמתה: בהתחלה איבחנו אצלה דלקת חמורה באיברים הפנימיים. אחר כך היא אובחנה עם גידול סרטני בגודל עינב בשחלות, ולבסוף היא אובחנה עם גידולים נוספים וגרורות ממאירות גם בחזה, בכבד, ובריאות. רופאים רדיולוגים מכל בית החולים התאספו כדי לדון במקרה יוצא הדופן של ספורטאית בת 21 שלכאורה בריאה ב 100% וללא היסטוריה משפחתית של מחלת הסרטן שמאובחנת בסרטן ריאות מתקדם (שלב 4) ואגרסיבי עם גרורות נוספות בגוף.

בתוך כמה ימים ג'יל החליפה סטטוס מספורטאית בריאה וחסרת דאגות לחולה סופנית עם תוחלת חיים משוערת של כ 9 חודשים.

אין סרטן טוב או סרטן רע אבל סרטן ריאות מתקדם הוא בין הגרועים ביותר. אחוזי ההחלמה ממנו הם רק כ 15.5% ובנוסף לסרטן הריאות יש סטיגמה קשה שהחולים בו "הרוויחו אותו" – סטיגמה זו מכוונת למעשנים  כבדים שבעצם החדירו לגופם רעלים במשך שנים רבות. סטיגמה זו שגויה עובדתית כי הנתונים מראים ש 20% מהנשים שמאובחנות עם סרטן הריאות בארה"ב בכל שנה, 21,000 נשים בשנת 2010 מעולם לא עישנו. אבל עובדות לחוד ומציאות לחוד. היות וסרטן הריאות הוא גם אגרסיבי מאוד עם סכויי החלמה נמוכים מאוד, ובנוסף הוא נחשב כ"סרטן של המעשנים" – תקציבי המחקר למלחמה בסרטן אלים זה יחסית נמוכים ואחוזי התמותה ממנו לא השתנו משמעותית ב 40 השנים האחרונות.

מבחינה תיאורטית, סכויי ההחלמה של ג'יל היו יותר גבוהים משל חולים אחרים. היא היתה צעירה ובכושר מצוין וגופה היה יכול באופן תיאורטי לשרוד טיפולים שמבוגרים יותר לא יכולים לעמוד בהם. הגיל הממוצע לחולי סרטן הריאות בארה"ב עומד על 71 כך שג'יל היתה יוצאת דופן וזה בתיאוריה עבד לטובתה.

ג'יל החלה מייד בסדרות של טיפולים כימותרפיים ותיעדה את שיגרת יומה שכללה בעיקר טיפולים,תרופות, והתמודדות עם המחלה בבלוג שפירסמה.

תוך כשבוע השתנו תכניות הקיץ שלה מקצה לקצה…

אבל כאמור לג'יל היה אופי חזק והיא לא התכוונה לוותר על החיים הקודמים שלה, אלו של לפני המחלה לגמרי. כשג'יל שאלה את הרופאים שלה לגבי חזרה אפשרית לקבוצת החתירה הם הסתכלו עליה כאילו הייתה משוגעת. הם אמרו לה שהיא חייבת לשמור את כל הכח והאנרגיה שלה להתמודדות עם המחלה והטיפולים אך ג'יל הייתה עקשנית והחלטית ולא התכוונה לתת לסרטן לנהל את חייה. ג'יל היתה נחושה להשלים את שלושת המטרות שהציבה לעצמה קודם לגילוי המחלה: 1. לסיים את תכנית הלימודים ולקבל תואר ראשון. 2. להתקדם לתפקיד הנווטת של הסירה המובילה בקבוצה. ו 3. לזכות באליפות ארה"ב לחתירה.

 ג'יל לא מצאה לנכון שסרטן הריאות האגרסיבי בו חלתה ישפיע על מילוי מטרותיה.

ספורט החתירה מושך אליו בעיקר שחיינים לשעבר כי הם רגילים לשגרת אימונים מתישה ומונוטונית. חתירה דורשת כושר גופני מצוין ובו לרמת הכושר הגופני תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר כישרון. חתירה גם נחשבת כספורט אפרורי ללא תהילה,חוזים ,או חסויות, וגם חותרים מצטיינים ואפילו חותרים אולימפיים נשארים אלמוניים אפילו בקרב הקהילה הקרובה אליהם. כמו כן, בספורט החתירה יש מן "קוד" פנימי שמדגיש את תרבות הסבל והכאב שהם מנת חלקם של החותרים אך נעלמים מפני כל השאר. ה"קוד" הוא שהכאב נשאר בסירה ולא מדברים עליו מחוץ אליה וזה לכאורה עושה את הכאב נסבל יותר. כך, בדומה לשחיה, ספורט החתירה בנוי על אנשים עם אופי חזק ומשמעת עצמית גבוהה ביותר.

תפקידה של הנווטת בסירה להבין את מה שמתחולל בראשן וגופן של 8 החותרות ולנהל אותן בצורה אופטימלית כדי להפיק מהן את המקסימום.

דייב אוניל, המאמן הראשי של הקבוצה, הבין את הקושי בספורט החתירה ואת החשיבות הגדולה של תפקיד הנווטת. אוניל, בעצמו חותר לשעבר ב BOSTON COLLEGE טען שבעצם בספורט החתירה התחרות היא נגד הנהר והמים ולא נגד היריב. הוא דימה את ספורט החתירה לגולף בו השחקן משחק נגד המסלול ולא נגד המתחרים שאיתו על המסלול.

Jill Costello (right, in teal) coxes the Cal women's top varsity boat against Virginia (orange) and Stanford 

Courtesy of Elizabeth Lee

חתירה היא ספורט מונוטוני, דורשני, וקשה ללא הרבה רגעי "התעלות רוח". חתירה מקצועית ברמה גבוהה דורשת תיאום מושלם כמו של כלי תזמורת במקהלה סימפונית, אבל כשזה קורה ו 8 משוטים "דוחפים" את המים בסינכרון מושלם נוצר מן רגע של "הארה" שנקרא בשפה המקצועית SWING ובו הסירה מרגישה כאילו היא טסה באוויר. וכך בזמן ה SWING יש מצב של סינרגיה מושלמת שבו השלם גדול מסך חלקיו.

תפקידו של  המאמן הראשי דיוויד אוניל אם כן, היה להרכיב קבוצת חתירה שתוכל לקיים את הכימיה המושלמת הזו, משימה לא פשוטה בכלל. בתחרויות גדולות מוענקות נקודות לכל סירה ב 3 מקצים של 2000 מטר. שלושת המקצים הם VARSITY שזו בעצם הקבוצה הטובה ביותר ( סירה מספר 1 בה 8 חותרות + נווטת), קבוצה ב' שזו הקבוצה השניה בטיבה (סירה מספר 2 ובה 8 חותרות + נווטת), וקבוצה ג' קטנה יותר של 4 חותרות ונווטת. כלומר, מסגל של כ 50 חותרות ו 8 נווטות דייב אוניל היה צריך לבחור 20 חותרות ו 3 נווטת בלבד לכל תחרות.

דייב אוניל ותכנית החתירה לנשים של אוניברסיטת BERKLEY  היו ידועים בתהליכי המיון והגיוס הדורשניים שלהם לא רק לחותרות אלא גם לנווטות. למועמדת ביישנית ובעלת אופי חלש אין סיכוי להתקבל לקבוצה. אוניל חיפש נווטות עם "לחיצת יד חזקה" ודעה מוצקה. הוא חיפש מנהיגות שתהינה מוכנות להקריב בשביל הקבוצה את הכל. כשנשאל איך זה להיות חותרת בקבוצת החתירה שלו היה אוניל עונה: "במילה אחת קשה. בשתי מילים -קשה מאוד". וככה עם מוטו שכזה אוניל והצוות שלו בחרו את החותרות והנווטות המתאימות מתוך כל המועמדות. כשאוניל ראיין את ג'יל ואמר לה את משפט המחץ הנ"ל היא לא מיצמצה וענתה בחזרה: "מעולה, בדיוק בקבוצה כזו אני רוצה להיות".

יש המון קלישאות על "אחווה" ו "גאוות יחידה" בקבוצות ספורט. חלקן אפילו נכונות. כאשר ג'יל קיבלה את הבשורות הקשות לגבי הדיאגנוזה הרפואית שלה רוב חברותיה לקבוצה כבר היו בביתן לחופשת הקיץ. ועדיין, תוך זמן קצר ובעידודו של המאמן אוניל הקבוצה התארגנה ושלחה לג'יל 2 סרטוני וידאו: האחד אוסף של איחולי החלמה מהירה, והשני ביצוע קבוצתי סטייל קריוקי לשיר GOT TO DO IT. ג'יל קיבלה את הסרטונים בבית החולים וצפתה בהם בעודה מחוברת לאינפוזיה. ללא ספק המחווה הזו של חברי קבוצתה מילאה את ג'יל באנרגיות חיוביות ומוטיבציה להילחם במחלה.

הסרטונים והאיחולים היו רק ההתחלה. כשג'יל השתחררה הביתה מבית החולים היא הרגישה שחברי הקבוצה נמצאים איתה. ביתם של משפחת קוסטלו בפרברי סן-פרנסיסקו הפך למעין קומונה כשעשרות חותרות וחברות לכיתות ולארגונים שונים באוניברסיטה הגיעו לבית המשפחה כדי להראות תמיכה ועידוד. התמיכה לא נעצרה בתחומי האוניברסיטה וג'יל קיבלה מכתבי עידוד מרגשים מחותרות מכל רחבי ארצות הברית. כל היריבויות הספורטיביות נמחקו בכל מה שנגע לתמיכה בג'יל. המאמן הראשי של אוניברסיטת STANFORD (המתחרה הקליפורנית) הציע תמיכה בלתי מסויגת וחותרות מקבוצות מתחרות אחרות הביעו הביעו סימפטיה,עידוד, ואהבה. כשג'יל ביקשה ממאמנה של אוניברסיטת STANFORD לקדם פגישה עם רופאה אונקולוגית מומחית מהאוניברסיטה נשיא STANFORD התערב אישית, סידר את הפגישה, והבטיח לג'יל טיפול VIP.

ב 14 ליוני ג'יל התחילה לכתוב בלוג חדש בו תעדה בפרטים את כל מה שקורה בחיים שלה כולל הטיפולים, הרגשות, וכל פרט אחר שקשור אליה ולמחלה. בין היתר היא כתבה: "זה היום ה 11 ולמרות אזהרות הרופאים על תשישות, הקאות, כאבים, ואפילו דיכאון אני סה"כ מרגישה בסדר. אני מניחה שהסרטן לא ידע שאני רגילה לשיגרת אימונים קשה וקשוחה של ספורטאי צמרת ושאני לא נשברת בקלות". ג'יל גם קיבלה בברכה את שיגרת הטיפולים, ברובם חודרניים, ותיעדה באדיקות בבלוג כל טיפול, זריקה, או אינפוזיה.

ג'יל התייחסה לשיגרת הטיפולים כפי שהתייחסה לתחרויות חתירה. היא הייתה הנווטת וניסתה להיות בשליטה. בניגוד לחולים פסיבים ג'יל היתה אקטיבית: היא חקרה את התרופות, התעניינה בפרוטוקול הטיפולים, והייתה בקשר רציף עם רופאיה ועם מומחים אונקולוגים אחרים מכל רחבי ארצות הברית.

Courtesy of the Costello Family

עם כל שיגרת הטיפולים הצפופה והמתישה הזו ג'יל עדיין חשבה המון על קריירת החתירה שלה. כשהחל סמסטר הסתיו ושיגרת האימונים התחדשה ג'יל חשבה בערגה על אימוני הבוקר המתישים שבהם כ 50 בנות מתאמנות בחדר כח על פי הוראות המאמן, עוברות ממכשיר למכשיר ומסיימות כל אימון בחיבוקים וציחקוקים. ג'יל התגעגעה מאוד לרגעים אלו וכשאוניל, המאמן הראשי, אמר לה ש "תמיד יהיה לה מקום בקבוצה", היא לקחה אותו מאוד ברצינות אף על פי שהוא אמר לה את זה מתוך נימוס וקורקטיות.

כשהחל החורף מצבה הבריאותי של ג'יל השתפר קמעה כשהגושים הסרטניים קטנו קצת כתוצאה מהטיפולים. ג'יל גם חזרה לקמפוס והשתתפה בכמה כיתות אך עדיין הייתה תשושה גופנית ומנטלית כתוצאה מהטיפולים והתרופות. ג'יל כתבה בבלוג שלה: " הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את העייפות והתשישות שלי זה שזה כמו לקום מוקדם בבוקר לריצת מרתון בלי להתאמן לריצה שכזו והגוף מרגיש כואב, עייף ושבור".

אחד הדברים שהכי הפריעו לג'יל זה החוסר יכולת שלה "לשלוט" במצב. היא הייתה "קונטרול פריק" כזו שמתכננת דייט שבוע מראש. יש סיפור מצחיק על החבר שלה ברייס אטקינסון (חותר לשעבר) שבעצם היא זו שהתחילה איתו באסרטיביות והוא "שוכנע" לצאת איתה. אחר כך היחסים בינהם כמובן התפתחו לקשר עמוק יותר אבל לג'יל שכל כך היתה רגילה לשלוט בפרטים הקטנים של חייה היה קשה עם חוסר שליטה מלא בגופה.

אבל… איכשהו… אולי זו המחלה ואולי זה ההתבגרות שלה ואולי שילוב של שניהם… ג'יל קוסטלו הייתה עכשיו נווטת טובה יותר.

עד כמה שזה נשמע משוגע, ג'יל סיפרה למעגל החברים הקרוב שלה שהיא מעונינת לחזור לקבוצת החתירה. היא נזקקה לקשר עם חבריה לקבוצה כדי לצקת משמעות לחייה. בפברואר ג'יל ערכה שיחה עם אוניל, המאמן הראשי, לגבי חזרה הדרגתית לקבוצה. זה לא היה דבר פשוט: היא היתה חלשה, לא בכושר, והגוף שלה עשוי היה להגיב לא טוב למחלות שמתקשרות לאימוני החתירה. לדוגמא: אימוני בוקר שיכולים לגרום להתקררות אצל כל אחד במקרה שלה יכולים להוביל לסיבוכים של דלקת ריאות. אבל דבר ראשון היא היתה צריכה לקבל אישור מהרופאים שלה לחזור לשיגרת אימונים. מהצד של ג'יל, לעומת זאת, היתה הדאגה האם היא תהיה לנטל על הקבוצה אם תחזור לא כשירה ב 100% ולא תוכל להגיע לכל האימונים. אבל אוניל, המאמן הראשי, עודד אותה ואמר לה שהיא הנווטת הטובה היותר שיש לו ועם הכי הרבה נסיון בתחרויות וברגע שהיא תרגיש כשירה ותקבל אישור מהרופאים היא מוזמנת לחזור לקבוצה.

באימון הראשון שג'יל הגיעה אליו הקבוצה התחילה בריצת חימום של כ 3 קילומטר ממחסן הסירות לנהר ובחזרה. ג'יל באותו זמן ישבה במחסן הסירות ולגמה כוס תה. היא שאלה את עצמה האם לקחה החלטה נכונה. כל חששותיה התפוגגו כאשר ראתה שכל קבוצת הבנות מסיימת את הריצה כאשר הן לובשות חולצות קצרות צהובות עם כיתוב: CAL CREW CANCER KILLERS. באותו הרגע ג'יל ידעה שלקחה החלטה נכונה לחזור לקבוצת החתירה. היא גם ידעה שהמסגרת הקבוצתית תתמוך בה ב 100 אחוז.

לאחר האימון הראשון חברותיה לסירה של ג'יל החמיאו לה באוזני המאמנים. המחמאות לא הגיעו בשל אומץ ליבה או יכולתה הפיסית אלא פשוט כי היתה נווטת מצוינת. טובה יותר מאיך שהייתה בעבר. וככל שעבר הזמן צוות המאמנים הבחין בכך בעצמו- שיש להם כרגע נווטת מיוחדת במינה ומצוינת ברמתה. אוניל תמיד אמר שישנם שלושה סוגים של נווטים: "המעודדים" אלו שכל הזמן מדברים ומדרבנים. "המפקדים" אלו שדורשים יכולת שיא של יחידה צבאית מובחרת בכל רגע נתון. והסוג השלישי "הקברניטים" שהם שקולים ומדודים. אומרים מעט ועושים הרבה. בשנותיה הראשונות כנווטת ג'יל היתה בעיקר "מעודדת" אבל בשנתה האחרונה התנהגה כ "קברניט". שקולה, מדודה, ונותנת לכולן להרגיש שהן בידיים טובות.

דאגה אחרת של המאמנים היתה שמחלתה של ג'יל תשמש כ "הפרעה" לקבוצה אבל ג'יל הבהירה כבר בתחילת הדרך שלא רק שהמחלה לא תשמש כתרוץ אלא שהיא גם לא רוצה שנושא המחלה יעלה לשיחה ויהיה על סדר היום.

עם התקדמות האימונים ג'יל עברה עוד סיבוב של טיפולי כימותרפיה. בסיום הטיפול התקשרה ג'יל למאמנים לא כדי להודיע שלא תוכל להתאמן אלא לעדכן שתגיע באיחור קל לאימון כי הטיפול ארך יותר זמן מהמתוכנן. לשם השוואה באותו יום חותרת אחרת לא הגיעה לאימון כי הייתה מקוררת עם 39 מעלות חום.אחת המאמנות, סמיתי, הונחתה לתת תשומת לב מירבית לג'יל על כל מקרה ועניין. אבל זה היה מיותר כי ג'יל לא דרשה או ביקשה שום יחס מיוחד. סמיתי אמר שלג'יל לא היו שום דרישות מיוחדות וכל מה שהיא ביקשה זה שיתייחסו אליה כמו לשאר החותרות בקבוצה לא פחות ולא יותר.

במרץ ג'יל כבר סיימה 14 סיבובים של טיפולים כימותרפיים עם כל תופעות הלוואי שלהם שכללו עייפות, הקאות, רגישות בעור, כאבים, רגליים נפוחות, וכולי. ועדיין ברמה המנטלית היא הרגישה שהיא יכולה לנצח את הסרטן. היא כתבה בבלוג שלה: " אני הולכת להאמין ש JILL IS HEALTHY עד שהרופאים יאשרו לי את זה". אבל למחלת הסרטן היה תסריט קצת שונה…בדיקות מעודכנות הראו דווקא הרעה במצב הגושים הסרטניים בריאות ובכבד של ג'יל. בציפיה לנס ג'יל הצטרפה לטיול שאורגן ע"י הכנסיה המקומית לעיירה בצרפת ששם יש מעיין טבעי שידוע בסגולות המרפא של מימיו.ג'יל תכננה לטוס לצרפת בסוף אפריל- תחילת מאי עם אמה ודודתה אבל היתה בעיה אחת עם התאריך: ג'יל תחמיץ את התחרות השנתית מול היריבה המרה- אוניברסיטת  STANFORD. וכך, בזמן שקבוצתה התכוננה לתחרות החשובה ג'יל התעדכנה בעניני הקבוצה מצרפת דרך הרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר. כשהיא ראתה תמונות מהתחרות ג'יל הזילה דמעה. בהוראת המאמן הראשי,אוניל, הקבוצה החליפה את צבעי התלבושת הרגילה שלה כחול-צהוב לצבעים האהובים על ג'יל טורקיז וכחול כהה, ובמקום הלוגו של האוניברסיטה התנוססה צלליתה של ג'יל מתחרות בשנה הקודמת.ה"דובות" של BERKLEY מלאות בהשראה ותמיכה מורלית בג'יל הביסו את STANFORD וג'יל חגגה את הנצחון בחדרה במלון בצרפת.

ואז ג'יל למדה משהו נוסף: הנווטת הראשונה בקבוצה איכזבה והועברה לסירה השניה כלומר תפקיד הנווטת הבכירה פתוח להתמודדות קצת לפני אליפות הליגה (PACIFIC10).

קצת חדשות טובות הגיעו בשבת ה 8 למאי, שבוע לפני תחילת אליפות הליגה. אוניל, המאמן הראשי, ערך סקר בין החותרות המצטיינות שלו ורובן בחרו בג'יל כנווטת הטובה ביותר בקבוצה אף על פי שמעולם לא ניווטה את הסירה הבכירה בתחרות רישמית. זה כל מה שהמאמנים היו צריכים לשמוע – שלקבוצה יש אמון בג'יל. לפני אחד האימונים המסכמים אוניל פנה לג'יל ושאל אותה האם היא חושבת שתוכל לנווט את סירה מספר 1 בתחרות. ג'יל בסך הכל חייכה וענתה "כן" נונשלנטי שכזה אף על פי שבתוך תוכה זה היה הדבר שהכי רצתה מאז שהצטרפה לקבוצה.

ג'יל ידעה שהמשימה קשה מאוד אבל זה לא הרתיע אותה. כמה שבועות קודם לכן היא התעקשה להגיע לאימון מיד אחרי טיפול כימותרפי במצב שבו בקושי יכלה לעמוד על הרגליים. כשאבא של ג'יל הביא אותה לאותו אימון אמרו להם המאמנים שאין בה צורך ושיש להם נווטת מחליפה ושעדיף שג'יל תעשה את ההחלטה הנכונה ותנוח. אבל ג'יל סירבה בנימוס והצטרפה לאימון. הסיבה הייתה שג'יל ניתחה את המצב בצורה שהחתירה היא חלק חשוב מתהליך המלחמה שלה במחלת הסרטן ומפתח להצלחה בהחלמה. כלומר, אם היא תיכנס לסירה ותתאמן היא תילחם בסרטן. ואם היא יכולה לנווט את  הקבוצה לניצחון על בתחרות אז היא יכולה גם לנצח את הסרטן. הכל היה תלוי ביכולת המנטלית שלה לנצל את האנרגיות שיש לה בצורה אופטימלית. הגוף שלה היה נפוח וכאוב בשל הטיפולים אבל התודעה והנפש היו צלולות ומפוקסות בתחרות ובמלחמה במחלה.

גם מזג האוויר שבו מתקיימות התחרויות בענף החתירה לא עזר במיוחד. ביום ראשון ה 16 למאי, יום תחילת התחרויות הטמפרטורה היתה מעל 30 מעלות צלזיוס. התחרויות התקיימו באגם NATOMA באזור סקרמנטו בקליפורניה. לפני התחרויות ג'יל ישבה באוהל הקבוצה ושתתה הרבה מים בנסיון לשמור את טמפרטורת הגוף שלה נמוכה ועל מאזן הנוזלים שלה. בנוסף לכל המים ג'יל גם צרכה קוקטייל תרופות שכלל 14 כדורים מסוגים שונים. הכאבים, החום, וההשפעה של התרופות כמעט ולא השפיעו על ג'יל באותו זמן. כל האנרגיה שלה היתה ממוקדת בתחרויות.

בתחרויות המקדימות של היום BERKLEY רשמה הישגים יפים וניצחון של סירה מספר אחת שלהן על STANFORD היה מבטיח להן את אליפות ה PACIFIC 10. המאמנים בראשות אוניל לא יכלו שלא לחשוב שזוהי בעצם התחרות הרשמית הראשונה שבה ג'יל צריכה הייתה לנווט את הסירה הבכירה. הם אמרו לעצמם "עשינו את הבחירה שלנו מזמן, זו הבחירה הנכונה וג'יל מוכנה".

בסירה מספר 1, קבוצת החותרות התכוננה. ג'יל שלפה מבחנה קטנה עם "מי פלא" מהמעיין בצרפת וחילקה לחברותיה לקבוצה שהתיזו על עצמן את "מי הפלא" כאילו היה מדובר בבושם יקר.

John Todd

 ואז מערכת הכריזה הודיעה שהתחרות עומדת להתחיל והבנות נכנסו לדריכות ומצב זינוק. עם הגב מופנה לקו הסיום, 8 החותרות של הקבוצה הבכירה הביטו בנווטת הקטנה שלהם, ג'יל, שישבה בירכתי הסירה עם כובע מצחיה עם לוגו של האוניברסיטה והרכיבה מערכת אוזניות ומיקרופון (ציוד סטנדרטי של נווטת בקבוצת חתירה). הרבה מחשבות התרוצצו בראשן של החותרות אבל הן כולן הסתובבו סביב ההישג והאומץ היוצאים דופן של ג'יל והמאמץ שצפוי להן במהלך ה 2000 מטר של חתירה אינטנסיבית שעמדו לפניהן.

****

לפני התחרות המאמן הראשי אוניל שוחח עם אחת החותרות המובילות בקבוצה בשם LOFMAN ואמר לה ש בחצי המרחק ב 1000 מטר הוא רוצה שהיא תסתכל על ג'יל ותחליט להיות אמיצה כמוה ושתיתן את כל כולה בחצי השני של התחרות.

עם יריית הזינוק ה"דובות" של BERKLEY פתחו בסערה.תוך כמה מאות מטרים נוצר ראש חץ מקדימה שבו התחרו 2 הפייבוריטיות : BERKLEY של ג'יל מול STANFORD. אחרי 500 מטר BERKLEY הובילה ביתרון זעיר. בחצי המרחק, 1000 מטר BERKLEY הגדילה את היתרון לחצי סירה. LOFMAN כפי שהתבקשה נתנה מבט בג'יל ולתדהמתה זיהתה שדם ניגר מאפה של ג'יל לכיוון שפתיה. ג'יל זיהתה ש LOFMAN בוהה בה ומייד הבינה את המצב. ואז באופן טבעי ביותר פשוט ניגבה את הדם עם גב ידה כאילו ניגבה כתם זיעה. LOFMAN אכן קיבלה את ההשראה הנדרשת וכשהבינה שג'יל נותנת 120% מעצמה המשיכה לחתור כאילו קיבלה פרץ של אנרגיה.

 300 מטר לסיום BERKLEY הובילה ביתרון מבטיח אבל אז משוט של אחת החותרות היכה באיזשהו עצם במים מה שגרם לאובדן ההרמוניה ולסירה להתנועע בחדות ולאבד מהירות. STANFORD צימצמה את ההפרש. ג'יל מיהרה בקור רוח לחלק הוראות ולהשתלט על המצב  ופקדה: FINISH STRONG.

ואכן, ה"דובות" סיימו חזק את התחרות וחצו את קו הסיום כחצי שניה לפני STANFORD ,מבטיחות לעצמן זכיה באליפות ליגת ה PACIFIC10. החותרות היו מותשות אך מאושרות וכולן התחבקו אחת עם השניה וכמובן כולן חיבקו ובירכו את ג'יל. אם היה איזה ספק לגבי יכולתה של ג'יל כנווטת מובילה הוא נעלם. היעד המקצועי הבא: אליפות ארה"ב שתיערך עוד מספר שבועות.

אם היו אומרים לך שנותר לך רק חודש לחיות, מה היית עושה?

בתחילת חודש מאי הבדיקות הרפואיות של ג'יל נראו רע מאוד. עם זאת, ג'יל לא נכנסה לדכדוך. היא כבר למדה להנות מהרגע. לדבריה המפתח לחיים מלאים ומאושרים זה לעשות מה שמשמח אותך באותו הרגע ולא לדאוג לגבי דברים עתידיים שמעבר לשליטתך. מעבר לזה, ג'יל כבר הייתה חלק ממשהו גדול מאוד- גדול ממנה. מחודש אפריל 2010 ג'יל עבדה עם עמותה גדולה מסן פרנסיסקו שפעלה רבות בתחום המאבק בסרטן הריאות. ג'יל השתתפה אקטיבית והפכה ל"פנים" של העמותה בהרבה אירועי גיוס תרומות ודעת קהל. היא התראיינה בתקשורת, נשאה נאומים בארועים, ותרמה רבות לפעילויות העמותה. בנוסף ג'יל השקיעה גם רבות בלימודים וסיימה את הסמסטר האחרון באוניברסיטה עם ממוצע מושלם. אז למה להפסיק לחיות? ג'יל שכנעה את הוריה להביא גור כלבים הביתה כמתנת סיום התואר. היא גם קיבלה תארי הצטיינות ספורטיבית מטעם האוניברסיטה וליגת ה PACIFIC10.

Courtesy of the Costello Family

ב 18 למאי נערך טקס סיום התואר האקדמי ב  BERKLEY. ג'יל צעדה בגאווה עם שאר הבוגרים והבוגרות עונדת בגאווה את המדליה שזכתה בה בתחרות האחרונה וחובשת פיאה בלונדינית. כמה ימים אחר כך נערכה גם מסיבת סיום תואר בביתה של ג'יל.

ביום שבו יצאה הקבוצה לאליפות ארה"ב היתה לג'יל פגישה עם הרופאים שלה.הפגישה היתה קשה מאוד. הגידול היה ממאיר ואגרסיבי ושלח גרורות למקומות שונים בגופה. במקום לקטון הוא גדל והרופאים הבינו שלא יוכלו לנצח. השאלה הפכה מאיך לנצח את הסרטן לאיך לחיות את מספר השבועות האחרונים שנותרו לג'יל בצורה המהנה ביותר. ג'יל בקור רוח מופלא עידכנה את המאמנים בחוות הדעת של הרופאים ובחדשות הרעות. המאמנים כינסו את הקבוצה ובדמעות עידכנו על הסטטוס של ג'יל. "אנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לה, אבל אנחנו חייבים לדאוג לה ככל שנוכל" אמר אוניל בדמעות. באותו ערב ג'יל הופיעה במתחם האימונים. היא הגיעה היישר מבית החולים והבעת פניה שידרה "עסקים כרגיל". נכון לאותה נקודת זמן ג'יל כבר ניצחה את הסטטיסטיקה של סרטן הריאות. רוב האנשים שאובחנו עם סרטן אגרסיבי כמו שלה נפטרו תוך כ 6 חודשים. והנה היא כבר בערך 12  חודשים אחרי מתכוננת לאליפות ארה"ב.

גם כל שאר החותרות והמאמנים הבינו שיש כל כך הרבה על כפות המאזניים בתחרות הקרובה ושהתחרות היא מעבר לעוד תחרות חתירה. היו גם כאלו שהישוו את ג'יל לרוכב האופניים המהולל לאנס ארמסטרונג. כולם קיוו לנס ושגם היא כמו לאנס, תצליח להביס את הסרטן.

Jill Costello (right, in navy) coxes the top women's boat, all wearing special turquoise unis in honor of Jill, in the 2010 NCAA championships.

John Todd/isiphoto

בוקר התחרויות הגיע וקבוצות חתירה מכל רחבי ארצות הברית התכוננו לרגע השיא של השנה. תוך כמה שעות גם אלו שלא ידעו קודם על הנווטת האמיצה של BERKLEY שמעו על ה"אגדה" ששמה ג'יל קוסטלו ומייד הפכו לאוהדים של "הדובות".

בתחרות עצמה הקבוצה השלישית של BERKLEY סיימה במקום השני בסיכום הכללי והקבוצה השניה סיימה במקום השלישי. התחרויות היו צמודות מאוד וכמה שיאי מסלול נשברו באותו יום. לקראת סיום היום התבהרה התמונה ו BERKLEY הייתה מרחק של ניצחון אחד על VIRGINIA כדי לזכות במקום הראשון ובאליפות. במקצה האחרון "הדובות" של BERKLEY התחילו חלש ונראו מחוץ לתחרות. אבל אז ב 1000 מטר ג'יל הבינה שיש להן הזדמנות אחרונה להציל את המרוץ ופקדה על ביצוע תרגולת "POWER10". זה עבד! "הדובות" של BERKLEY החלו לצמצם פערים והתקדמו למקום השני. הקהל שצפה בתחרות על מסכי טלויזיה גדולים הבין שהוא צופה במשהו יותר גדול מתחרות חתירה ועודד בקול:

 GO CALIFORNIA, GO JIL.

זה היה כמעט מחזה סוריאליסטי אך בנקודה מסוימת החותרות של BERKLEY נחלשו וסיימו במקום השני. בסך הכל הכללי BERKLEY סיימה עם מדליית הכסף – מקום שני בארה"ב. הבנות היו מותשות ועצובות.

 על אף ההישג המרשים הן כולן רצו שהסיפור ה"לא הגיוני" של ג'יל יסתיים עם המקום הראשון ותואר אליפות. למרבה הפלא, החותרת הכי פחות עצובה היתה ג'יל. היא חיבקה את הוריה ולקחת עימה את גור הכלבים שלה JACK לטקס חלוקת המדליות. שם בטקס צולמה התמונה שעד היום מעטרת חומרי שיווק רבים הקשורים לתכנית החתירה של BERKLEY ולמלחמה בסרטן הריאות. בתמונה רואים חבורת בנות גאות עם הגביע של המקום השני ובמרכזן עומדת אחת קטנה יותר עם חיוך על פניה ומניפה למעלה את גור הכלבים הקטן שלה.

John Todd/Brad Rippe

זו גם התמונה שהוצגה בטקס הלוויה של גיל שנפטרה ב 24 ליוני 2010 כמה ימים אחרי האליפות.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. תודה על התרגום. לא הכרתי את הסיפור . אבל בהחלט סיפור מרתק על בחירה בדרך התמודדות של נחישות ורצון להמשיך לחיות כל עוד ניתן גם תוך כדי מחלה ארורה וקשה. בלי ספק ג'יל קוסטלו ז"ל היא דמות ראויה להנצחה והעברת הסיפור שלה הלאה.

  2. אגב מתחום אחר אבל עם נק' השקה רבות וסיפור מקומי מכאן. לפני חודש נפטרה מסרטן גם כן מירית הררי ז"ל ,אשתו של שדרן הרדיו דידי הררי, גם היא בחרה בדרך התמודדות של בחירה בחיים כל עוד אפשר ובשנה האחרונה העבירה בדרכה את המסר הזה בצורה מעוררת השראה.
    https://www.youtube.com/watch?v=Zo2FLRqsoQ0

      1. דרך אגב גם מירית עסקה בספורט החתירה , אמנם לא ברמה של חתירה ספורטיבית , אבל היה לה קיאק סרפסקי ….אני אישית חתרתי איתה פעמיים בכינרת .

    1. בהחלט. תודה שקראת. בארצות הברית קיבל תהודה גדולה יחסית ובעיקר בקליפורניה. הסיפור של מירית הררי כפי שהזכיר אסף למעלה מזכיר בצורה מסוימת. עצב גדול.

  3. יואב, עשיתי שגיאה שלא חילקתי את המאמר לשניים.
    תרגום מעולה. כמובן שקראתי את המקור והתרגום נאמן למקןור בצורה מדהימה. לא קל לגור בגולהמולשמר את השפה. מי כמוני יודע זאת.

  4. רלסאגב יואב, במכללות (אייבי ליג וכו') זה ספורט תחרותי ביותר. למשל במאברק בין 'הארווארד ו'יאל' או על אליפות האייבי-ליג על הצ'ארלס ריבר בבוסטון חוזים עשרות אלפים היושבים כצופים על גדות הנהר

    1. בוודאי, באמריקה תרבות הספורט היא עשירה ומגוונת וגם מאוד גאוגרפית. ב ווסט וירג’יניה למשל ענף ההאבקות מאוד פופולרי וכנל גם ענף הקליעה (ברובה). כייף לצאת מעולם ענפי הספורט שכבר מנוהלים על ידי הכסף הגדול לספורט הטהור יותר. ולו רק באופן זמני. שבת שלום

      1. גם יש לזכור ולהזכיר שברוב אמריקה, והרי רוב אמריקה לא נמצאת בניו יורק סיטי או שיקגו או אטלנטה או לוס אנג׳לס וכו׳, אין קבוצת MLB או NFL או אפילו NHL או MLS, ולכן הספורט ה״אמיתי״ הוא לא המייג׳ור ליגס אלא הקולג׳ים ותחרויות בענפים הפחות גדולים ושם יש סיפורים נהדרים, ולצערי זה אחד מהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט