המטדור חד העין (חלק א')/ קרן ראסל (תורגם על ידי עידו רבינוביץ)

המטדור חד העין (חלק א')/ קרן ראסל (תורגם על ידי עידו רבינוביץ)

רגע התאונה: קרן ישר בעין

על המחברת: קרן ראסל היא נובליסטית אמריקאית, הייתה פיינליסטית לפרז פוליצר בשנת 2012 על ספרה הראשון, "סוואמפלנדיה!", שעוסק הפארק שעשועים בדיוני הנשלט על ידי אליגטורים. הספר הבדיוני זכה להצלחה רבה בקרב חובבי הז'אנר הבדיוני האפל, ואף הוצע לאדפציה למיני-סדרה ב-HBO, עד שראסל הכירזה שהיא דוחה את ההצעה.

זוהי כתבתה הראשונה והיחידה עד כה למגזין GQ.

על המתרגם: עידו רבינוביץ, בן 19 המתגורר בקרית אונו. אוהד מיאמי (בכל ענפי הספורט), ווסטהאם באנגליה ומכבי ת"א פרובנציאלית.

חובב מוזיקה הזויה ובדרך להוציא את ספרי העלילתי הראשון.

 

חלק ראשון

המאמר הוא פרק בספר "BEST SPORTS STORIES", שנת 2012 (הוצאת יוטון-מיפלין)

בסתיו 2012, אחד מהמטדורים הגדולים בספרד חטף קרן לעינו. זו הייתה נגיחה ברוטלית, אחת מהמחרידות ביותר שהענף ראה. בצורה ניסית, חואן חוזה פדילה שב לזירה ונלחם בשוורים חמישה חודשים בלבד אחרי התאונה. בתהליך, הוא איבד את ראייתו בעין אחת, אך בכל זאת הכפיל את חזיונו לעתיד.

1. סרגוסה, ספרד – השביעי באוקטובר, 2011:

מה חושב השור כאשר הוא מסתער על המטדור? מה הוא מרגיש? זוהי תעלומה עתיקה, אולם סביר להניח שבשביל השור הזה, מרקז-אשי בלאק, בן 5 ובמשקל 498 קילוגרמים – המטדור הוא רק מטרה נעה, צללית שזעה ויש לחדורה ולפרקה מבפנים. הוא לא רואה אדם עם היסטוריה, את חואן חוזה פדילה, "הציקלון" מהעיר ג'רז, כפי שנהוג לכנותו. אב לשניים, אחד מהמטדורים המובילים בספרד, שהתמודד עם השור בשעת צהריים באירוע המצופה: "פריה דל פילאר".

פדילה בפעולה.

כאשר מרקז שעט דרך החול לעברו של חוזה, גם המטדור החל את ריצתו, לא ברח מהחיה האימתנית, אלא רץ ישר לעברה. פדילה מעוטר בחליפת פוקסיה זהובה, "חליפת האורות". הוא מרים את ידיו גבוה מעל ראשו, כמו נחש צפע המתכונן לתקיפה. במקום הניבים בהם משתמש הנחש, המטדור שלנו נעזר בשני מוטות עץ המעוצבים בצורות צלצל שבסופם חיצים מחודדים, טכנולוגיה ארכאית ומסורתית על מנת לבלבל ולהכעיס את השור. בזירה החולית עומדים מרקז ופדילה לבדם, כאשר הם מוקפים בקהל צפוף שצופה מכל הצדדים. כלל האנשים בקהל מבחינים באגלי הזיעה על צווארו של פדילה, רגעים ספורים לפני שננגח על ידי השור. פדילה קופץ ותוחב את המקלות המחודדים באחורי כתפיו של השור הזועם ומושך אותם חזרה במהרה, סיכון מטופש. לאחר מכן, הוא מסתובב ופונה לעבר מרקז, רץ בבהלה על החול החם. רגליו של פדילה מסתבכות בזמן לא מתאים והשור הדביק את הפער. השמיים התכולים היו הדבר האחרון שפדילה ראה עם זוג עיניו, לפני שקרן השור פוצצת את השמאלית. למעשה, הקרן נכנסה דרך לסתו התחתונה ויצאה מכיס עינו השמאלית, שקצפה החוצה דרך לחיו. שתיקה רועמת נפלה על הקהל ההמום. השור לא חדל מהעיוני, התרוצץ לאורך המסלול עם פדילה תפוס בקרנו. פניו של המטדור הפכו אדומות לגמרי מהדם שניתז לכל עבר, הוא היה בטוח שאלו רגעיו האחרונים בעולם, ללא יכול לנשום, ללא יכולת לראות.

 לבסוף השור שחרר את אחיזתו בפדילה וחבריו למקצוע פרצו לזירה לעזרתו. הוא הרימו אותו והבהילו אותו למרפאה. באותה העת, ההצגה חייבת להימשך. מיגל אבלאן נכנס לזירה כדי להחליף את חברו, ושוחט את השור בטרנס שהוא עצמו מודה כי הוא מתקשה לזכור בדיוק מה קרה שם. דבר אחד הוא זוכר בבירור: הדמעות שזלגו במורד פרצופו. אבלאן עצמו שרד כבר 27 נגיחות, אבל הנגיחה שחטף פדילה גרמה לו לשקול ברצינות פרישה.

נגיחות שוורים בזירה אינם דבר נדיר, ההפך הוא הנכון. כל פלאזה מחויבת, על פי חוק, להחזיק מנתח בקרבת מקום. לוחם שוורים סופגים פציעות קשוחות באופן שגרתי. למזלו של פדילה, במקום נמצא המנתח הטוב בסראגוסה: קרלוס ואל-קרארס.

"אני נחנק", מלמל פדילה בכניסתו לחדר. ידיהם של הצוות עוזרות לו לגשש במרפאה המוחשכת, אחד גוזר את בגדיו, השני מחדיר צינור לתוך קנה הנשימה של פדילה כדי שיפסיק להיחנק. המנתח המנוסה מבין שכל שנייה חשובה במקרה הזה, שכן הפציעה יכולה להיות קטלנית אם לא מטפולת נכון. אחת מהפציעות הזוועתיות ביותר שחזה בהן במהלך 30 השנים האחרונות. ממרום שנותיו המנתח גם יודע שהציוד במרפאה אינו מספק, ולכן הוא משנע את פדילה במהירות לאמבולנס.

לעדר העיתונאים שהגיע לברר אודות מצבו של המטדור, ואל-קרארס לא הכביר במילים, "דיאגנוזה רצינית מאוד", הוא אמר.

בשעה 19:52, כחצי שעה לאחר הנגיחה העוצמתית, פדילה מגיע לחדר המיון. הוא מציג לצוות מגילה של בעיות: מספר שברים בצד השמאלי של פניו, אוזן חתוכה, גלגל עין לא במקום ושטף דם בחלק התחתון של גולגולתו. ניתוח ארוך של כחמש שעות מציל את חייו, המנתחים בנו מחדש את עצם לחיו השמאלית, את העףעף בעינו ואת אפו, עם סגסוגת מתכות רפואיות. מה שהם לא הצליחו לתקן, זה את עצב הפנים המפוצל, שלמרבה האירוניה, פוצל על ידי השור. פדילה מתעורר מההרדמה ומגלה כי כל הצד השמאלי של פניו משותק, לאחר מאבק ממושך, הוא מצליח להוציא מילים ספורות מפיו, "תבטל את החוזים שלי בדרום אמריקה", אמר לסוכנו, דייגו רובלס.
כשאחיו הקטן, ג'יימי, גם כן מטדור במקצועו, הגיע לבקר את אחיו הגדול, חואן חוזה אמר לו שלא יבטל את הקרב שיש לו יומיים לאחר מכן. "אל תיתן לזה לנצח אותנו", אמר לו.

דייגו נזכר במילותיו הראשונות של לקוחו לאחר הנגיחה עצמה, עוד שהיה שרוע בזירה. "לא, זה לא אני", הוא אמר. המטדור הוטרן לא האמין שדבר כזה יכול לקרות לו, אחרי כל השנים האלו.

בכאב הפיזי הנוראי הרופאים טיפלו במהרה עם מורפיום. בנוסף לכך, יש את הבהלה המנטלית. הרופאים אומרים למטדור המפוחד כי ייתכן ולעולם לא יילבש את "חליפת האורות" שלו בזירה פעם נוספת, לא יעמוד מול שור נוסף בחייו. אם הוא לא יוכל לעשות זאת, מי הוא בכלל? לחימת השוורים היא כל עולמו.

כבר בבית החולים, ברגע שהוא יכול לנוע בכוחות עצמו, הוא מתאמן על המהלכים שלו נגד השוורים בעזרת מצעי המיטה שלו. פחות משבועיים לאחר התאונה, הוא מורשה לצאת ולקיים מסיבת עיתונאים. בכיסא גלגלים ועם פנים מעוותות, אך לא מכוסות.

"אין בליבי טינה כלפיי השור או כלפיי מקצועי", הוא ממלמל למיקורפון, "אני אחזור לתלבושתי הקבועה".

2. הסעודה המופרעת ורעב המטדור:

יותר ממילניום וחצי אחרי שהאבירים המורישים צעדו לספרד והחלו את מסורת לחימת השוורים, כמה מאות שנים לאחר שהחלו הקרבות המבוימים והמזויפים שהוצגו באירועים ופסטיבלים שונים, כמעט מאה אחרי התקופה שנחשבה ל-"תור הזהב" של המטדורים, כאשר חואן בלמונטה וחוזליטו ("התרנגול הקטן") הציגו את סגנונם האומנותי של התחמקויות בשנייה האחרונה מהקרניים העוצמתיות של הבהמה, לחימת שוורים עדיים נותרה חגיגה לאומית, או כפי שהמקומיים מכנים אותה, "הסעודה המופרעת".

בקרב שוורים סטנדרטי, מתחרים שלושה מטדורים, פעמיים כל אחד. התהילה והממון של המטדורים מהמאה הנוכחית נעים על ספקטרום רחב מאוד, תלוי בדירוג הרשמי שלהם ובמוניטין שצברו לאורך השנים. פדילה נכלל בסוג א' של המטדורים, אלו שחייבים להופיע ב-43 תחרויות בשנה, מינימום. הם נקראים "הפיגורות", ומספרם אף פעם לא יעלה על תריסר. כדי לשמר את הסטטוס שלהם, הם חייבים להופיע הרבה, הן בספרד והן ברחבי העולם במהלך שמונת חודשי העונה, ולהרוג מהר את יריביהם. פדילה כעת שייך לקבוצת העילית הזו, אך זה לא תמיד היה ככה. המטדור שלנו נאלץ להיאבק את דרכו מלהיות מטדור סוג ג' עד הלום.

כיום, זה יותר קשה מאי פעם להרוויח את לחמך בזירת השוורים. כמעט רבע מאזרחי ספרד מובטלים, וכל המדינה במשבר כלכלי חמור, שכמובן פוגע בתעשיות כגון לחימת השוורים המסורתית. מספר המטדורים שנחתכו לפני העונה כמעט הגיע לתלת ספרתי, והקהלים מהססים למלא את מושביהם.

במרוצת השנים, אנשים התקשו בהגדרה המדויקת של מה זה בדיוק לחימה שוורים: זה אומנות? ספורט? עינוי בעלי חיים? האם זה דבר שמתפייד או שהוא חזק יותר מאי פעם? ניתן למצוא הוכחות לכאן או לכאן. עיתונאים ספרדים מסקרים את הלוחמה במדורי התרבות שלהם, יחד עם ביקורות התיאטרון. בשנת 2010, קטלוניה הוציאה את הקרבים המסורתיים מחות לחוק. במדריד הם עדיין מוגנים תחת ההגדרה של "טוב תרבותי" ואף מסובסדים על ידי המדינה, כמו הבלט הלאומי, לדוגמא. באחד מערוצי הטלוויזיה הפופולריים בספרד השיקו תכנית בשם "אני רוצה להיות לוחם שוורים".

"אנחנו, הספרדים, לא מבינים את עצמנו לפעמים. רוב הספרים, אנחנו לא מבינים את המדינה שלנו בלי זה", אמר גיבור סיפורנו, "הפייסטה מאחדת את כולנו" חתם את דבריו.

זה שטויות, לפחות לפי המתנגדים הנחרצים לענף. "רוב העם הספרדי מתנגדים ללחימת שוורים", הצהירה סילביה ברקווארו, הדוברת של מפלגת זכויות בעלי החיים במדינה, PACMA, תנועה המאמינה שהוטו שהטילו הקטאלנים יוביל לעידן חדש של הארות לעם הספרדי בקשר להתעללות שעוברים השוורים הללו. "אסור לנו לגרום סבל לחיה, שברשותה את אותה זכות בסיסית לקיום כפי שלבני האדם יש" הוסיפה.

העניין ממשיך להיות שנוי במחלוקת גם אודות הקרבות שמשודרים בטלוויזיה. ב-2006, כאשר המפלגה הסוציאליסטית שלטה במדינה, הרשת הלאומית של ספרד, TVE, הפסיקה להקרין קרבות שוורים. כיום, כיוון שהמפלגה הנגדית, השמרנים, נמצאת בשלטון, השוורים שבים לרצד על מסכי הטלוויזיה של הספרדים ברחבי הארץ. ב-24 לאוגוסט, 2012, TVE הכריזה כי היא תשוב לשדר את הקרבות לאחר הפסקה של 6 שנים. בעבר, הרשת חדלה משידורי הקרבות על מנת שלא לחשוף קטינים לאלימות ברמה הזו, אך האוהדים השרופים עדיין יכלו להשיג גישה לקרבות אם שילמו על הרחבת לחבילת הכבלים. ככה צפו הוריו של חואן חוזה פדילה, פפה ואנה, בתאונה המזעזעת של בנם בשידור ישיר.

קשה לדמיין איך הורים מגיבים במצב כזה, לצערם, בשל תזמון נוראי, היה צוות צילום בביתם כדי לתעד את תגובותיהם לקרב.

"להפסיק לצלם?" שאל הצלם את האבא.

"תמשיך, תמשיך לצלם!" צעק פפה על המפיק. אם אלו היו רגעיו האחרונים של בנו, הוא היה רוצה תיעוד לכך.

הצלם נעתר לבקשתו, והתוצאה היא כמה סרט אימה. הזוועה של התאונה הופכת לזוועתית ביותר עם תגובות הוריו של חואן חוזה לנגיחה. לפתע, המטדור אינו דמות חביבה שמטרתה לשעשע אותנו, אלא אדם אמיתי בסדרת כאבי גהינום. לאחר השיפוד של בנם, האמא פורצת בבכי, האבא לא יודע כיצד והאם יתאושש מזה.

"אני האמנתי שרצחתי אותו", אמר פפה, "אני חשבתי שרצחתי את הבן שלי. אני הייתי זה שעודד אותו ללכת למקצוע הזה".

פפה פדילה גידל שלושה מטדורים. אוסקר, הבן האמצעי פרש יום אחרי שחואן חוזה נפצע, וכיום מנהל חנות של מוצרים לבעלי חיים. פפה אימן את בניו כשחזרו מבית הספר בסיוע של הפרות ששרצו בגבעות ברחבי עיר הולדתו, ג'רז. פפה חלם פעם להיות מטדור בעצמו, אבל הוא היה "פחדן מדי", לטענתו, "לא כמו חואן שלי" הוא הגניב חיוך.

כיום, פפה כבר מתקרב לשנות השבעים לחייו. הוא מציג שיניים עקומות, תכשיטי זהב ושיער כסוף. במשך עשורים כאופה בעיר בשביל לספק את הלחם הביתה לשבעת ילדיו. חואן חוזה נולד בעשרים ושלישי למאי, 1973. פפה טוען שהוא נולד להיות מטדור. כשהיה בן 8, נכתב עליו במגזין של לחימת שוורים שיש לו "את האומץ של מטדור בן 30". כשהיה בן 12, הוא הרג את השור הראשון שלו. בכיל 21, הוא הפך להיות הראשון ממשפחתו להשיג את התואר – מטדור מקצועי.

"כל בניי היו טובים, אבל לחואן היה משהו מיוחד", פפה התשהה, ניסה לחשוב על המילה המתאימה: "ביצים, יש לו ביצים!" הוא חייך.

חואן חוזה צבר לעצמו מוניטון בתור אחד שמתמודד עם השוורים הכי קשים וקשוחים: ויקטורינוס, פבלו רומרוס, ובמיוחד מיוראס, שור ידוע לשמצה שחיסל מספר מטדורים בעברו. כולם השתאו מהופעותיו של פדילה בעיקר בשל התעוזה המשוגעת שלו, הוא עשה מהלכים בשגרה שמטדורים אחרים לא חלמו על לבצע, כגון השתלטות על שור כאשר הוא עומד על ברכיו!

כשאתה משחק על אש, אתה צפוי להיכוות. עוד לפני התקרית בסרגוסה, הוא חטף 38 נגיחות, ב-2001 הוא כמעט מת לאחר שננגח בצוואר.

בין לילה, סיפור הנגיחה בסרגוסה תפס כותרות ברחבי העולם. בספרד הוא כותרת ראשית. בשאר הגלובוס, הוא הערת שולים גרוטסקית בשלהי מהדורות. הוא הפך במהרה לסנסציית טוויטר עם ההאשטג "#Fuerzapadilla" (בתרגום חופשי: "חוזק לפדילה").

לאחר שסערת המדיה נרגעה קצת ומצבו התייצב, חואן חוזה נסע חזרה למשפחתו: אשתו, לידיה, ושני ילדיהם: פאלומה ומרטין, בני 8 ו-6 בהתאמה. פדילה נאלץ ללמוד מחדש דברים שילדיו הקטנים כבר שולטים בהם, כגון כיצד לאכול ולבלוע ואיך לרכב על אופניים. הצלצול באוזנו השמאלית לא חודל, הוא מבכה רבות על מר גורלו, על כך שהוא אפילו לא יכול להתאמן לקראת חזרה לזירה. לפני התאונה, הוא היה אדם עליז, מאושר ונעים הליכות. עכשיו, הוא נוטה לשינויים במצבי רוח, מתעצבן בקלות. "אין מה לעשות לגבי זה, פשוט צריך להניח לו לנפשו" אמר אביו.

חואן חוזה עם המשפחה הגרעינית.

כמו העין שאינו יכול לפתוח, מצב רוחו הוא שחור וסטטי. "נפלתי לדיכאון עמוק", הוא אומר. "הוא טובע, טובע בעצמו" אמר המנג'ר שלו, דייגו.

לידיה, אשתו, לא רגילה לראות את בעלה במצב כזה. מתבייש בעצמו ובכאבים נוראיים. "אנחנו פחדנו ממנו ממש, גם הילדים, זה השפיע עליהם מאוד". לידיה וחואן חוזה ביחד כבר שנים רבות, עוד מאז התקופה שלהם בבית הספר. הדייט הראשון שלהם, שהתקיים בפסטיבל פסחא, פדילה ידעה שהיא תהיה אשתו. הוא היה צריך אישה להוטה, אבל גם קתולית מסורה, לטענתו. אף על פי שהזוג היה יחד לאורך כל הקריירה המטדורית של חואן, אשתו לא ראתה אותו בזירה אף לא פעם אחת. לא על המסך וקל וחומר שלא בזירה. בנסיעת אחד עשר השעות לסראגוסה, אחרי התאונה, היא דמיינה לעצמה איך היא תתחנן בפניו לפרוש, אבל כאשר ראתה אותו בבית החולים, הנאום שהכינה התפוגג כלא היה. "אני לא יכולה לקחת את חלומו ממנו", היא אמרה, "לבקש ממנו לא להיות מטדור, זה להרוג אותו בעודו חי".

פדילה הבין כי הוא חייב לחזור לזירה כמו שיותר מהר. כל כך הרבה אנשים סבלו כתוצאה מהתאונה שלו, הוא אמר, שהוא חייב להקנות להם שלווה, חזרה לנורמה. יש לו הרגל של תיאור החזרה לשגרה כמשהו שהוא מחויב לעשות עבור אנשים אחרים. כאילו שהתאונה שלו גרמה לחוסר איזון קוסמי בסראגוסה והעיפה את כדור הארץ מצירו.

אבל מדוע למהר לחזור לקריירה שכמעט סיימה לו את החיים רק עכשיו?

"אני לא יכול לדמיין את חיי בלי אל טורו. אם לא הייתי יכול לחזור למקצועי, הייתי מושפע מכך קשות. היו לי הצעות לעשות דברים אחרים, הזדמנויות עסקיות וכדומה. אך שום דבר מאלו לא היה ממלא כמו המקצוע שלי. זה השפיע על מוחי, הרגשתי כבדות, סבל רב רק מהמחשבה על זה".

בעולם לחימת השוורים, ישנה אמרה ישנה: "טוראר לה סווארטה", פתגם שמכיל בתוכו פילוסופיה שלמה. בתרגום מופשט, זה אומר "תילחם בגורלך כמו שוורים". לא משנה איזה שור זועם אלוהים מנחית עליך, אתה מתמודד איתו. אתה רוקד איתו, אתה שולט בו, וזו אחריותך להציג מופע נהדר, להשתמש בכל שור כדי להציג את יכולותיך ואת עוזך. במילים אחרות, תשלובת בין פטליזם דתי לבין פילוסופיה של פרידריך ניטשה.

שנותיו של פדילה כמטדור הכינו אותו לרגע הזה, הוא חשב על ההתאוששות שלו כהזדמנות טובה לבחון את האמונה והעוז שלו מחוץ לזירה השוורים.

בסוף אוקטובר, פדילה נודד צפונה לעיר אוביידו, על מנת להתייעץ עם אופטומטריסט בעל שם עולמי שמזהיר אותו כי תכנית חזרתו לזירה היא לא ישימה, העצב האופטי בעינו עדיין לא מגיב לאור.

המומחה הבא שבחן את מצבו של פדילה, אלברטו גרסיה-פרלה, הוא רופא פנים ולסת. כשפדילה נזכר בפגישה הראשונה שלהם, קולו נשמע מחויך מהכרת התודה שלו: "לא היה רגע אחת שהדוקטור זלזל או הגיב בשלילה לחולמי לחזור להיות מטדור. הוא תמיד אמר שאני אהיה זה שיחליט".

גרסיה-פרלה, המנתח הראשי בבית החולים "וירז'ן דה רוסיו" בסביליה, הנחה קבוצה של 18 רופאים, כולל מנתחים פלסטיים, רופאי אף-אוזן-גרון ורופא מרדים אחד, בניסיון לשחזר את העצב בפניו של פדילה. התכנית היא לחבר את שני הצדדים הקרועים של העצב באמצעות שתל של עצב מרגלו של פדילה. אם הניתוח יצליח, ייתכן כי חואן יצליח למצמץ ולבלוע ואף להרים את גבותיו. גרסיה-פרלה לא זר לרגעים קריטיים כאלה: קבוצת המנתחים שלו ניתחו בהצלחה את מושתל הפנים השני בספרד, ה-11 סך הכל בעולם. אף על פי כן, הם לא נתקלו עד כה במקרה כמו פדילה.

"ראינו טראומה כזו בפרצופים נוספים בעבר, מה שמיוחד פה זו שיטת הפגיעה: קרן של שור. בדרך כלל, נגיחה כזו לפנים… הייתה יכולה להרוג אותו". תחשבו על איך הוא ניצל מפגע מוחי בחוט השערה, אמר גרסיה-פרלה, "זו הייתה שאלה של מילימטרים. יש לו מזל להיות בחיים, והוא מודע לכך".

הניתוח יוצא לדרך בשעה 9 בבוקר, נובמבר 22. הוא נמשך 14 שעות.
בעלות הלילה, ולחואן חוזה פדילה יש פרצוף חדש. תוך שבועות ספורים, העצב בפניו מתחיל "להתעורר". בצעדים קטנים, פדילה מחזיר שליטה מוטורית על הגבה השמאלית ועל השפתיים שלו. במשך חצי השנה הקרובה, גרסיה-פרלה סבור כי פדילה כנראה יחזיר לעצמו עד כ-80% מאפשרויות התזוזה של פניו. אבל התחדשות עצבים זה תהליך ארוך. בערך מילימטר אחד ליום.

ב-30 לדצמבר, חמישה שבועות אחרי הניתוח האדיר, פדילה עומד לפני "אואקה בראבה", פרה בת שנתיים, בחווה להרבעת שוורים בעיר קאדיז. הוא כאן כדי להילחם נגד בעל חיים חי בפעם הראושנה מאז התאונה. היום קר וחסר עננים, גבעות ירוקות משתלבות לתוך אגם תכלת, שוורים מסוקסים נעים לאט ליד הבניינים הנמוכים. כתריסר מאנשי משפחתו וחבריו הקרובה עומדים סביב הבניין המיניאטורי, מחכים לראות למה מסוגל חואן חוזה עם גופו המשוחזר. זה קרב בדלתיים סגורות, מבחן והופעה כאחד.

 עם הרטייה במקום, הוא מנופף ב-"מולטה", הגלימה האדומה שלו, וצועק: "טורו!" העיניים של כל הנוכחים נשואות למטדור. רק הפרה הצעירה עם עורה הקטיפתי, נראית כי דעתה מוסחת, לא מודעת לחשיבות הרגע הזה. היא מסתערת על חואן, והוא בקלות חומק הצידה.

פדילה התעקש על התאריך הזה, יום לפני סיום השנה האזרחית, כי הוא לא היה יכול לתת לשנה הזו להיגמר בלי "התחושה של התלבשות לקראת קרב שוורים" ולעמוד לבד לפני הבהמה. הוא מתאר את רצונו "לתפוס את הגלימה" במונחים טקטיים, עם מטאפורה של רוח רפאים שלוקחת את הגוף שלה בחזרה. "יותר מהכל, רציתי לחלוק את זה. להציע את זה כמתנה למשפחתי ולקרוביי שסבלו עד עכשיו, לרופאים שלי. ככה ידעתי שלא טעיתי בתקוותי לחזור".

בינואר המנתח באוביידו, זה שהיה סקפטי לגבי חזרתו של חואן חוזה לזירה, בוחן את פדליה ומאוד מתרשם מההתאמה של עינו הימנית שהוא חוזר בו מהפרוגנוזה הראשית שלו: פדילה יכול למדוד מרחק וחלל עם עינו הימנית בלבד, וזה "לגמרי בסדר" בשבילו לחזור לזירה. גרסיה-פרלה, שהיה חלק מהקרב האינטימי בקאדיז, מסכים עם עמיתו.

אז ברביעי למרץ, בעיר הדרום מערבית אוליבנזה, הציקלון הופיע מחדש. כמו מראה נוצץ של האדם שפעם היה, רודף את אחר הצהריים, חובש רטייה שחורה וחולצת אורות ירוקה. אוליבנזה היא לא מקום משמעותי בלוח השנה של המטדורים, אבל חזרתו של חואן חוזה חד העין הפנטה את מבט כל העולם. ברגעים הראשונה שהשור הראשון הגיע זועם לעבר החול, אף אחד לא ידע למה לצפות: האם הם עומדים לראות תאונה מזוויעה נוספת? כמה הוא באמת יכול לראות עם עין אחת? זה לא היה רק אתמול שהפנים שלו נקרעו בסראגוסה? העיתונאים נרתעו בקלות, מוכנים להתנגשות בין השור למטדור פעם נוספת. אבל פדילה משך את גלימתו מעל השור תריסר פעמים, כאילו התכוון למחות ולמחוק כל צל של ספק.

(חלק שני מחר)

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. לחימת מטאדור בשוורים הוא ספורט דוחה בעייני. דמות המטאדור היא אולי אגדית בהוויה הספרדית אל לטעמי הוא הדמות הטראגית בכול הסיפור.

    1. שמעו, אני בטוח שמהות הספורט הזה בלבדה מחליאה את רוב האנשים. מצד שני זהו מאורע מלא הדר והיסטוריה. חלק מהחיים מבספרד שפלש למקסיקו ועוד ארצות מרכז אמריקה. כל אומה והשגעונות שלה. כאן הופיעו סיחפורים על סוסי מרוץ שלא היו מספיק להימכר להרבעה וגורלם האיום. אותו דבר קרבות תרנגולים ומרוצי כלבים בעיקר בפלורידה, מדינות הדרום, וכמה מדינות מערביות. קרבות תרנגולים הוצאו מהחוק אבל הם עדיין מתקיימים בסתר.
      גם עונת צייד הצבאים בארה"ב היא איומה. מאות אלפי צבאים (מיליוני? כמעט לכל חוואי – או סתם תושב בקאונטרי כמו לבני החורג קני, ישנו סט של רובי ציד ורשיון לצאת בעונת הצייד לצוד צבאים, איילים, ואני לא בטוח איזה עוד חיות). רובם לא ציידים מקצוענים, והם לרוב לא הורגים את החיה ביריה ראשונה.מרחוק אלא פוצעים אותה. לפעמים לוקח חצי שעה עד שמוצאים אותה, ובינתיים היא שוכבת, מדממת, עד שהיא מתה. טוענים שללא עונות הצייד הצבאים למיניהם היו מתרבים בצורה כזאת שהם לא היו מוצאים מספיק אוכל ביער ומגיעים לבתים. זה כבר קורה, גם עם דובים.
      כשגרנו בבית שלנו בגרינוויל, חיות למיניהן היו מגיעות בלילה לפחי הזבל המוגנים וממש מרטשים אותם בחיפוש אחרי אוכל. ישנם הטוענים שעונת הציד היא חובה, ואחרים טוענים שישנן דרכים פחות אכזריות לדלל אוכלוסיית בר.

      היתה כאן תכנית ב-HBO על התעללות בגמלי מרוץ בערב הסעודית (ובוודאי עוד ארצות ערב), שעד לפני שאמריקאי דיווח על כך, היו משתמשים בילדים בני 5 ו-5 שנחטפו (או ניקנו) באפריקה ובאסיה כיד לעשותם 'רכבים' כבר בגיל 6,7, 8 בגלל משקלם הרך, ואז את ההתעללות בגמלים פצועים או גמלים שהזדקנו.

      יש מספיק 'צער בעלי חיים בעולם'. מלחמת שוורים היא אולי 0.00001% ממה שיפאנים עושים ללוויתנים, אמריקאים לצבאים, סעודים לגמלים, ואני בטוח שאני רק מזכיר טיפה בים.
      תרגום המאמר עצמו הוא מצויין וקולח. אני לא הייתי מסוגל לדבר כזה כי אוצר המילים שלי מצטמק מיום ליום.
      תודה עידו

  2. מצטער עידו, אבל לא מסוגל לקרוא את הסיפור הזה. מלחמות שוורים זה התעללות נטו ולא יכול לראות בזה סיפור מעולם הספורט.

    1. כאחד מהמתרגמים בפרויקט מעריך את ההשקעה בתרגום של נושא קשה. לי היה קשה רק להתחיל לקרוא, מבחינתי לא הייתי מסוגל לתרגם מאמר כזה. כל הכבוד על המאמץ

  3. יופי של תרגום. קולח. יורד לעומק העניין. יופי של סיפור. לא בכדי המחברת היתה מועמדת לפוליצר. טרגדיה אנושית נוגעת ללב. מחכה להמשך.
    גווד שואו רבינוביץ'.

  4. תודה על התרגום קודם כל. סיפור מרתק אך כמו שכתבו מעלה ענף ספורט?? שמזמן היה צריך להעלם מהעולם. נטו התעללות בבעלי חיים.

  5. אני בטוח שמהות הספורט הזה בלבדה מחליאה את רוב האנשים. מצד שני זהו מאורע מלא הדר והיסטוריה. חלק מהחיים מבספרד שפלש למקסיקו ועוד ארצות מרכז אמריקה. כל אומה והשגעונות שלה. כאן הופיעו סיחפורים על סוסי מרוץ שלא היו מספיק להימכר להרבעה וגורלם האיום. אותו דבר קרבות תרנגולים ומרוצי כלבים בעיקר בפלורידה, מדינות הדרום, וכמה מדינות מערביות. קרבות תרנגולים הוצאו מהחוק אבל הם עדיין מתקיימים בסתר.
    גם עונת צייד הצבאים בארה"ב היא איומה. מאות אלפי צבאים (מיליוני? כמעט לכל חוואי – או סתם תושב בקאונטרי כמו לבני החורג קני, ישנו סט של רובי ציד ורשיון לצאת בעונת הצייד לצוד צבאים, איילים, ואני לא בטוח איזה עוד חיות). רובם לא ציידים מקצוענים, והם לרוב לא הורגים את החיה ביריה ראשונה.מרחוק אלא פוצעים אותה. לפעמים לוקח חצי שעה עד שמוצאים אותה, ובינתיים היא שוכבת, מדממת, עד שהיא מתה. טוענים שללא עונות הצייד הצבאים למיניהם היו מתרבים בצורה כזאת שהם לא היו מוצאים מספיק אוכל ביער ומגיעים לבתים. זה כבר קורה, גם עם דובים.
    כשגרנו בבית שלנו בגרינוויל, חיות למיניהן היו מגיעות בלילה לפחי הזבל המוגנים וממש מרטשים אותם בחיפוש אחרי אוכל. ישנם הטוענים שעונת הציד היא חובה, ואחרים טוענים שישנן דרכים פחות אכזריות לדלל אוכלוסיית בר.

    היתה כאן תכנית ב-HBO על התעללות בגמלי מרוץ בערב הסעודית (ובוודאי עוד ארצות ערב), שעד לפני שאמריקאי דיווח על כך, היו משתמשים בילדים בני 5 ו-5 שנחטפו (או ניקנו) באפריקה ובאסיה כיד לעשותם 'רכבים' כבר בגיל 6,7, 8 בגלל משקלם הרך, ואז את ההתעללות בגמלים פצועים או גמלים שהזדקנו.

    יש מספיק 'צער בעלי חיים בעולם'. מלחמת שוורים היא אולי 0.00001% ממה שיפאנים עושים ללוויתנים, אמריקאים לצבאים, סעודים לגמלים, ואני בטוח שאני רק מזכיר טיפה בים.
    תרגום המאמר עצמו הוא מצויין וקולח. אני לא הייתי מסוגל לדבר כזה כי אוצר המילים שלי מצטמק מיום ליום.
    תודה עידו

  6. דבר ראשון, כל הכבוד על הבחירה, כפי שאתה רואה זה לא נושא ״מוער״ להתעסק איתו, למרות שמדובר באלמנט תרבותי מאוד מהותי בתרבויות שונות. אז באמת כל הכבוד, וסיפור שמנסה להציג את הנושא בלי ביקורת או התנשאות זה גם מיוחד.
    דבר שני, one-eyed זה שתום עין, חד-עין נשמע כאילו יש לו ראיה טובה…

  7. תודה על התרגום – נרצה או לא במהותנו אנו ציידים, גם אם החיים המודרניים מאפשרים לנו לא להיות חייבים לצוד בעצמנו את האוכל שלנו.
    לטעמי לפחות, הסיפור הזה הוא פחות על מהותו של הספורט ויותר על מהותו של הספורטאי.

  8. אני חושב שהדמות של המטדור, כפי שאני מכיר אותה בתרבות, היא בדיוק העניין הזה, להרים את עצמך אחרי שהשור כמעט שלח אותך לקבר ואז בציפורניים לחזור ולעמוד מול השור בזירה. זו הדמות המיתולוגית, והמטדורים חיים את זה כל פעם שהם נכנסים לזירה, וההמונים מעריצים אותם על זה. אבל זה סיפור שכמוהו יש הרבה, מישהו שנפצע באתר בניה וחוזר לעבוד על המנוף או נהג אוטובוס שחוזר אחרי תאונה מחרידה, אלא שהאנשים האלה לא מצופים להיות סופרמנים, וכמה שזה יהיה רגע מושלם בחייהם, אם לא אז לא, אז הנהג אוטובוס ילך להיות סדרן, לא יקרה כלום. למטדור לא לחזור לזירה זה כמו להגיד לקתולי שאין יותר ישו, כל ספורטאי שמסיים את הקריירה שלא בטובתו מרגיש פספוס, אבל מטדור, כמו שרואים פה ממש היה מעדיף למות ולא להשאר חי אבל בלי יכולת להיות מטדור.

  9. תודה עידו, לא פשוט לתרגם מאמר כזה.
    אותי זה בעיקר הכניס לשאלה איפה עובר הגבול בין ספורט לבין שעשוע, ועד כמה אני כצופה אהיה מוכן ללכת רחוק בשביל הבידור שלי. (היה דיון אם אני לא טועה של מולי, בעניין הפציעות ברחבי הספורט)

  10. תודה על הסיפור. הערת תרגום, יש לבטא את שם העיר Jerez חרס, ובית החולים virgen de Rocío וירחן דה רוסיו.
    לטעמי מלחמות שוורים זה יותר פולקלור מספורט, על אף המאמץ הפיזי שמצריך קרב כזה, אדרנלין זריזות ועוצמה. המאטאדור הוא דמות היסטורית מהמעצמה הספרדית וסופו להיעלם מהעולם, כמותה.

    1. אני קצת הפוך בדעתי פה, אגב, לא יודע מה הייתי בוחר פה אם הייתי מתרגם, אבל לצורך הדיון כמו שכתב "פדילה״ ולא ״פאדייה״, ״סביליה״ ולא ״סבייה״ וכן הלאה, אז הבחירה פה היא בהגייה הישראלית/אמריקנית ולכן אין צורך לדקדק. מה שחשוב זה העקביות ושהקורא יבין (כי סביליה כולנו מכירים, אבל סבייה?)
      לגבי המטדור, האימפריה אולי נעלמה, אבל התרבות ממשיכה לפעפע, יש מטדורים במקסיקו ובדרום אמריקה. מה שיחסל את הקורידה דה טורוס זה לא העלמות האימפריה הספרדית אלא השתלטות האימפריה האמריקנית ואיתה הסלידה מענפים שכאלה, לטוב ולרע (כל אחד לפי תפיסת עולמו כמובן)

      1. בפרו הופסק המנהג של דומינגו דה טורוס לפני כחמש שנים. הדבר היחידי שישאר מהאימפריה הספרדית יהיה חיסול 500 מיליון אמריקאים. לגבי תרגום, את צודק שיש פה התאמה לעברית/ישראלית אבל עדיין ההיגוי הוא שגוי. פעמים L בספרדית זה צליל ז'. האות J נהגת כמו האות ח' בעברית. האות G יכולה להגות כמו ג, או כמו ח תלוי במילה ובמקום. כמובן שיש יוצאים מהכלל.

  11. אחלה תרגום של סיפור מצויין. בנוגע לשאלה האם הספורט הזה אנושי או לא –
    מה בנוגע לרקדני בלט, למתעמלי gymnasticsֿ, פסנתרנים ובעצם כל ענף שבו אתה חייב להשקיע את כולך מגיל אפס בלי שמישהו באמת שאל אותך? זה אנושי? מה עם הבשר שכולכם אוכלים? בטבע שור כזה כנראה היה נלחם כל שנה בעונת הייחום בשוורים אחרים ומוצא את מותו מפציעות קשות שנגרמו לו על ידי שור אחר. אז בחייאת – די לבלבל את המח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט