פרוייקט "שחקנים שאסור לשכוח" – וולט בלאמי / דובי עופר

וולט בלאמי – האיש שלא הגיע ראשון

ב1975 התרחשו כמה וכמה אירועים משמעותיים. בטור הזה נתרכז בשניים מהם, ואת האחרים, כמו הולדתן של אנגולה, מוזמביק, איי קומורו ומייקרוסופט, נזניח.

ראשית, ב21 בחודש החמישי של אותה שנה, והשוקולד האהוב עליי הוא גוד אולד פאשן פרה במילוי קרם דובדבן, למתעניינים, באתי אני לעולם, אדום ומצווח, במשקל מרשים של ארבעה קילוגרם ומאה חמישים. בכך זכיתי להקדים בימים ספורים את הגעתם של ג'יימי אוליבר, אלן אייברסון ושל הוד פרונטיוטה אנג'לינה ג'ולי.

קצת לפני לכן, מעבר לים, שיחק את משחקו האחרון הסנטר, ההול אוף פיימר, המחזיק ברקורד הרוקי המרשים בהיסטוריה, האיש הגדול, המוכשר והנשכח – וולט בלאמי. מיהו וולט בלאמי, על מה נכנס להיכל התהילה, ומדוע לא נזכר שמו באותה נשימה עם גדולי דורו, בשאלות אלה עוסק הטור המיוחד בפרוייקט "שחקנים שאסור לשכוח".

וולטר ג'ונס בלאמי, bells, נולד ב24 ביולי 1939, בניו ברן שבצפון קרוליינה. ניו ברן היא עיירה קטנה, ותיקה ושקטה, הממוקמת במקום מפגשם של שני נהרות רחבים ושקטים, הנוס והטרנט. ניו ברן היא גם הוורסיה האמריקאית, הממוזערת והמישורית של ברן המקורית, בירת שווייץ ההררית, על שמה היא קרויה ואשר את סמלה אימצה.

צרפו  את צלילי הנהר הרוגעים לקולות ההרים הרחוקים. הוסיפו את העובדה שניו ברן היא מקום ההולדת של המשקה שתמיד יהיה מספר שתיים, פפסי קולה. מישהו עדיין מופתע שממנה יצא שחקן שקט ונחמד, שתמיד, למרות גודלו, חסה בצלם של אחרים?

פפסי. נולדה בניו ברן

עוד לפני שהיה אלון איתן החוסה בצלם של אורנים כבירים, כפי שכינה זאת מורי הוותיק ליערנות, הפרופסור יוסי ריוב, שיחק וולט בלאמי במכללת אינדיאנה. למה דווקא אינדיאנה? כי היא הייתה המקום הדרומי ביותר, והקרוב ביותר לצפון קרוליינה, שקיבל שחורים. כן, לשאלתכם, ארצות הברית של סוף שנות החמישים הייתה, בחלקה לפחות, מקום גזעני מסריח. את 52 האחוזים שלו מהשדה עוד נפגוש בNBA. 17.8 ריבאונדים למשחק הם עדיין השיא לשחקן אינדיאנה, יותר מ50 שנה אחרי, כמו גם כמות הדאבל דאבלים וריבאונדים לעונה ולמשחק בודד.

בין המכללה לדראפט חבר בלאמי לג'רי ווסט, ג'רי לוקאס ואוסקר רוברטסון ויחד הם יצרו נבחרת אמריקאית שלקחה את הזהב באולימפיאדת רומא בלי ששמטה משחק. "הדרים טים המקורית", היה הכינוי שנתן לה בלאמי בריאיון, שנים אחר כך.

ואז, בדראפט של 1961 מתחיל וולט בלאמי את מסעו הארוך אל הכוכבות המשנית בNBA. במשך 14 עונות שיחק בלאמי בNBA. בסיומן היו לו 20,941 נקודות, 14,241 ריבאונדים וכרטיס למועדון בו חברים עוד שישה שחקנים בלבד עם מספרים דומים – ג'באר, צ'מברליין, פריש, מוזס מלון, אלווין הייז וקארל מלון. (לא, יקירים, לא ביל ראסל. הוא עשה מספרים הפוכים – מעל 21,000 ריבאונד ו14,000 נקודות…). היה לבלאמי גם תואר אישי אחד, מהמוצדקים ביותר שחולקו, של רוקי השנה, וארבעה משחקי אולסטאר. מכל זה יצא לו מקום בהיכל התהילה, אבל לא שם נצחי. למה?

בואו נתחיל בהתחלה, בעונת הרוקי. שיקגו פקרס היו הקבוצה שבחרה את בלאמי במקום הראשון בדראפט 61'. לא בכדי הפקרס אינם קיימים היום. מתוך הסגל ששיחק לצד בלאמי באותה עונה, שישה לא המשיכו בNBA בעונה הבאה, והשלושה הנותרים צברו בשארית הקריירה י ח ד עוד 212 משחקים בליגה. קשה להבין איך ערימת הגללים המבאישה הזו השאירה לשארלוט בובקטס של עונת ההשבתה את אחוז הניצחונות הגרוע בהיסטוריה. מצד שני, לבובקטס לא היה רוקי כמו וולט בלאמי.

בלאמי חוסם את ווילט!

את עונת 61/62 סיים בלאמי עם מספרים היסטוריים. 19 ריבאונדים (סימן קריאה או שניים), ו – 31.6 נקודות (סימן קריאה, או שניים, או שלושה) ב52% נפלאים מהשדה… אלה לא מספרים של רוקי השנה, אלא של MVP. אופס. באותה שנה הלך התואר הזה דווקא לביל ראסל, עם 19 נקודות ו23.6 ריבאונדים כל משחק, ואליפות עם בוסטון. את הקולעים הוביל צ'מברליין בעונת ה50.4 נקודות למשחק. 50.4. כל משחק. דאם. .(היו לצ'מברליין גם 25 ריבאונדים למשחק, שזה מופלא ולא סביר לצד 50 נקודות). אז את עונת הרוקי מסיים בלאמי עם מספרים אדירים, אבל, כאמור, בצל אילנות כבירים.

בעונה הבאה שיקגו כבר היו "זפירס", כנראה על שם רוח המערב הקלה המיתולוגית (שיקגו, עיר הרוחות… אוקיי?) וגם הביאו לבלאמי לעזרה אחד, טרי דישינגר, וקלע וקטף כמעט כמותו. תמיד טוב שיש חברים. הממוצעים, בהתאם, ירדו ל27 ו11.

נקפוץ ל64/65. בלאמי, עכשיו כבר בבולטימור בולטס, חובר לביילי האוול וגאס ג'ונסון, לעתיד חבריו להיכל התהילה. השלישייה לוקחת את הבולטס עד להפסד בגמר המערב ללייקרס של ווסט וביילור. בלאמי מוביל גם את הטריו עם 25 ו14.6. הכפיים לוולט, האליפות למישהו אחר.

ראסל לא עד כדי כך יותר גבוה, בלאמי פשוט יושב…

הלאה, עוברים עם בלאמי לעונת 66/67. אנחנו בניקס, מגדלי תאומים עם לא אחר מאשר וויליס ריד הגדול ולצידם דיק בארנט. ה19, 13.5 של בלאמי שניים רק לריד, ומספיקים לחצי גמר המזרח. בסיום העונה הבאה מגיע לניקס רד הולצמן ואיתו ההתלבטות – ריד או בלאמי. הולצמן מחליט לטובת ריד. לבלאמי, הוא טוען, יש את הכוח, התחת והמשחק המשובח מתחת לסל, אבל לא את הטאץ' במסירה וחוכמת המשחק של וויליס. הניקס מוותרים על בלאמי לטובת הקצב, דייב דה בושר. התוצאה היא קו קדמי מהגדולים בהיסטוריה, קבוצה מיתולוגית, שלושה גמרים ושתי אליפויות. האם כל זה היה מתאפשר עם בלאמי? אולי, אבל כנראה שלא. כשרד הולצמן אומר שוויליס ריד טוב מבלאמי, ובונה עליו קבוצה כמו הניקס דאז, כנראה שיש דברים בגו, ובלאמי שוב נדחק הצידה לטובת אגדה.

בלאמי מוצא את עצמו בדטרויט, ואחרי שני חצאי עונות הוא כבר באטלנטה, קבוצתו החמישית בתשע שנות קריירה. באטלנטה זה כבר החיים הטובים. לידו משלימים פיסטול פיט מרביץ' וסוויט לו הדסון. צמד הגארדים הנפלא משלים יחד בדיוק 50 נקודות למשחק, ומאפשר לבלאמי להתרווח במושב האחורי, להוריד הילוך ולהסתפק בנגינה בכינור השלישי בתזמורת. עבור סנטר בקנה המידה של בלאמי זה אומר בעיקר לחכות לאסיסט, ואז להטביע, ובמקרה הצורך לאסוף כדורים חוזרים. עבודה לא רעה סך הכל, והשלישייה מביאה את אטלנטה לפלייאוף עונה אחרי עונה, ובכך מסתפקת. התקופה הזאת משאירה את בלאמי כשחקן מצוין בזיכרון ותיקי אטלנטה, אבל לא כאגדה.

גוד אולד פשן NBA

וולט בלאמי נפטר לפני ימים ספורים, ב2 בנובמבר 2013. הוא היה בן 74 במותו. הקריירה המקצוענית שלו נמשכה 14 עונות, והתחלקה בין 6 קבוצות, אם מחשיבים גם משחק יחיד במדי הניו אורלינס ג'אז, בו לקח חלק ב14 דקות.

וולט בלאמי היה אחד הסנטרים הגדולים בתקופתו. למה הוא זכור פחות מאחרים? כי אחרים היו מיתולוגיים, והוא "רק" גדול. קבלו את הסיפור הבא, שלקוח מתוך הטור לזכרו של בלאמי בניו יורק טיימס:

Bellamy had a terrific start as an N.B.A. rookie, but then came a matchup against Chamberlain in November 1961 in Chicago.

As related by Gary M. Pomerantz in “Wilt, 1962,” an account of the season when Chamberlain scored 100 points for the Philadelphia Warriors in a game against the Knicks and averaged 50.4 points a game, Bellamy sought to avert any wrath Chamberlain had in mind to put a rookie in his place.

“H’lo, Mister Chamberlain,” he said with deference at the opening tip-off. “I’m Walter Bellamy.”

“Hello, Walter,” Chamberlain replied. “You won’t get a shot off in the first half.”

Chamberlain blocked nine shots that Bellamy attempted from inside the free-throw line. When the second half began, Chamberlain told Bellamy, “O.K., Walter, now you can play.”

Chamberlain finished with 51 points. Bellamy would have many high-scoring games, but on that night he settled for 14.

וזה, לשאלתכם, ההבדל בין גדול ומיתולוגי.

וולט בלאמי היה אדם שקט ונחמד, כך מספרים. אלמלא פרץ בשנת שיא של צ'מברליין וראסל, ואלמלא שיחק בשנות ה60, תקופת הסנטרים הגדולים – צ'מברליין, ראסל, ת'ורמונד וג'באר, ואלמלא העדיף רד הולצמן את וויליס ריד על פניו, יתכן והייתה הקריירה של בלאמי מגיעה לשיאה בפרויקט 50 האגדות של הליגה ושל הדוקטור. גם ככה, נבחר בלאמי להיכל התהילה ב1993, כמעט 20 שנה אחרי פרישתו. הוא מעולם לא לקח אליפות או הביא קבוצה לגמר NBA. ועדיין, וולט בלאמי היה אחד הסנטרים הגדולים בתקופתו.

איש גדול, בלאמי

העובדה ששיחק בצילם של ענקים מיתולוגיים אינה הופכת את וולט בלאמי לשחקן פחות טוב. היא רק גורמת לנו לא לזכור אותו.

ותוספת קטנה לסיום. ב27 באוקטובר השנה איבדנו אדם נוסף שבלעדיו העולם יהיה פחות טוב מאשר איתו. לו ריד נפטר מסיבוך של השתלת כבד. לו ריד היה אחד המוזיקאים הגדולים, היצירתיים והבלתי ניתנים להחלפה. הוא היה יוצר אדיר שמעטים הגיעו לקרסוליו. זה לא המקום לסקור את הקריירה המוזיקלית שלו, אלא רק להביע צער וגעגוע לאמן אדיר ונדיר שכמוהו לא היה ולא יהיה. לו ריד היה ניו יורקר בנשמתו. אל תרשו לעצמכם שלא לשמוע את "ניו יורק" שלו. את כל הדיסק. אם טוב לכם מדי, או אתם משתתפים בצערו של מישהו, הקשיבו ל "magic & loss". קראו את הסיפור מאחורי היצירה, ו-ודאו שיש בהישג ידכם משהו לניגוב הדמעות.

מתוך עולם יצירתו השלם של לו ריד, יש חלק קטן שרלוונטי לנושא השיחה שלנו היום. זהו כמובן "small town" הנפלא. בקישור הבא יש שירה ופסנתר. הפסנתרן, שמזכיר במידה רבה את סטיב בושמי לפני יציאה למסע רצח, הוא ג'ון קייל. לו ריד הוא שר.

http://www.youtube.com/watch?v=O6L0UD_zn4A

There's no Michelangelo coming from Pittsburgh, אומר לו ריד. וגם לא מייקלג'ורדן שיצא מניו ברן, מסתבר.

דובי

אנטומולוג, עובד סוציאלי ומטפל.. גר בערד וגם במייל dubiduofer@gmail.com

לפוסט הזה יש 48 תגובות

  1. יהי זכרם ברוך. השיתוף פעולה בין ריד וקייל שייך לשיתופי הפעולה הנדירים בין 2 אמנים גאונים, לרוב זמר וגיטריסט, שמוביל את המוזיקה לשיאים חדשים. גם קריירות הסולו המדהימות של ריד וקייל (מי שלא מכיר את ברלין, ללכת לשמוע עכשיו את כל האלבום), בנוסף לוולווט, מדהימות.

    מאוד אהבתי את איך שקישרת את השיר למאמר, הפנטסטי כרגיל.

  2. שוחחתי עם בלאמי כמה פעמים בחדרי הלבשה. לא זכור לי כל דבר מיוחד. זכור לי שחקן שקט, נעים הליכות, ואפילו נחבא אל הכלים.

  3. כתבה נהדרת !
    למדנו והחכמנו. איזו קלאסה של כתיבה.

    דרך אגב, אני היחיד שחושב ששוקולד עם מילוי קרם דובדבן הוא בטעם תרופה ?

  4. הערה והתנצלות:
    וולט בלאמי מופיע כאן עוד לפני מייקל קופר, ולא כפי שהובטח…
    הסיבה היא מותו של בלאמי בשבוע שעבר.
    הבא בתור יהיה מייקל קופר, שרגיל להידחק הצידה, כמו כל כוכבי הפרוייקט…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט