"היום בו בובי פישר פישל" מאת בראד דאראץ (תרגם: מולי) – חלק ב'

************

ההצעה שדייויס הכין היתה פשוטה אך מעודנת: "השחקנים יקבלו את כל ההכנסות מהכרטיסים מעל לסכום של  250,000$". היופי בהצעה היה שהיא נראתה כאילו היא נותנת לבובי המון, אך למעשה היא לא נתנה לו מאומה. אם 1500 איש ישלמו 5$ כל אחד בכל אחד מעשרים המשחקים, הרי סכום ההכנסות מכרטיסים יגיע ל 150,000$, ות'וריירינסון חשב באופן פרטי שהסכום יגיע לפחות מזה. וכך, אם ת'וריירינסון היה מסכים להצעה הזו, זה היה נראה כאילו הוא עושה עוד ויתור לבובי. ת'וריירינסון כמעט והתפתה אך הוא חש שהאנשים באיסלנד כל-כך כעסו על בובי עד שהם היו שוחטים את כל מי שיעשה ויתור כלשהו, אפילו אם זה אינו למעשה ויתור. הוא גם חשש שמוסקבה תסרב לכך, ולכן הוא ענה בשלילה.

נראה שדיוויס נקט בדברי חלקות כדי להוציא את בובי מן הדירה ולרדת בפעם השנייה ללימוזינה. ת'וריירינסון, לא רק שלא נתן לא שום דבר לעבוד אתו, אלא אף החמיר את המצב, אבל איכשהו הוא שכנע את בובי שישנו סיכוי ריאלי להגיע לעסקה שהוא שאף אליה לפני שהמטוס ימריא.

הלימוזינה יצאה מביתו של דייוויס ברבע לתשע, מה שהשאיר רק 45 דקות לפני שמטוס היה אמור להמריא. אילו התנועה היתה נורמלית, הם היו מגיעים באיחור של רבע שעה, ודיוויס היה בטוח שחברת התעופה הפינית היתה ממתינה להם רבע שעה.

ואולם, הפעם התנועה לא היתה נורמלית והם נתקעו בפקק תנועה. דובינסקי התפתל והשתחרר ממנו ישירות לתוך פקק תנועה אחר. לא משנה לאן הוא פנה, כל הצד המזרחי של ניו יורק היה פקק תנועה אחד ענק. הגשם התחזק יותר ויותר כעת, מה שלא עזר להקל על לחצי התנועה. עיניו של דוסינסקי זהרו כמו אורות בלמים אדומים והוא החל למלמל לעצמו.

גם בובי היה במצב רוח רע. ברגע שהוא התיישב במושב האחורי והרגיש את כל הכתפיים הגדולות האלו דוחקות אותו פנימה, הוא התחיל לנשום נשימות רדודות ועיניו רטטו סביב-סביב כמו סוס במלכודת שנלקח לנסיעה. סיידי חש בבעיה והזין אותו בכוח בביטחון. "גבר, תחשוב על ההישגים הפנטסטיים שקיבלת! סכום הפרס לבדו הוא פי עשרה מכל מה שהיה אי פעם בשחמט."

"כן," אמר בובי, "אם אני אקבל אותו."

"אתה תקבל אותו," התעקש סיידי. "הוא כבר נמצא בנאמנות עבורך. זה שהוא בנאמנות פירושו שהוא שם עבורך. ובנוסף לכך, יש את החלק שלך במכירות של הטלוויזיה והסרט, השכר שאתה מקבל מחברת טלפרומפטר על כך שאתה מרשה להם להשתמש  בשם שלך, שלא להזכיר את הבית, את המכונית, ושלושה אנשי צוות. וכשאתה תהיה האלוף, הם יפרשו שטיח עד לסף ביתך שעליו יגיעו החסויות מהטלוויזיה והצעות הסרטים. אתה תוכל בקלות לקבוע לכולם את התנאים הרצויים לך."

סיידי התכוון רק לטובה, אבל בכל פעם שאתה מתעסק עם בובי, ומנסה לשלוח לחמך על פני המים, מגיח תנין אימתני.

"הו, כן, זה באמת מזכיר לי," פנה בובי לדייוויס, מה עם המאה עשרים וחמש אלף האלו שפול מרשל אמר שהוא יצליח להשיג עבורי מצ'סטר פוקס?"

דייוויס נבהל. "איזה מאה עשרים וחמש אלף? אני לא יודע שום דבר על זה."

אימה מילאה את פניו של בובי. "אתה מתכוון שאתה אישרת את העסקה עם פוקס והיא לא כללה את זה?"

"אין לי שום שמץ של מושג על מה מדובר."

"הו!" בובי כחכח, נראה כמעט חולה מאכזבה וזעם שרוסנו רק עקב הכבוד שהוא חש לדייוויס. "הווווו, איך יכולת לעשות את זה?"

עוד משבר. דייוויס החל לחוש כמו קברניט של קליפת אגוז באמצע סופת הוריקן, אך הוא שמר על עשתונותיו.

"אוקיי," הוא אמר ברוגע, אוחז בטלפון הנייד שלו. "בוא נתקשר למרשל ונגלה מה העובדות." פול מרשל הוא עורך הדין הניו יורקי של דייויד פרוסט, איש משא ומתן נפלא ומומחה בחוקי זכויות יוצרים בינלאומיים שעבד עם בובי עד אמצע האביב, זמן בו בובי טרפד הסכם כוללני שמרשל רקם בסבלנות עם האיסלנדים. מרשל התפטר בנקודה זו, אך הוא עדיין חש ידידות לבובי ושמר מרחוק ותוך זהירות על האינטרסים שלו.

כשהטלפון צלצל, דייוויס שם לב שבאופן אירוני הלימוזינה עדיין היתה בצד המנהטני של הגשר שעל רחוב 59. בקצב ההתקדמות הזה, ייקח להם יותר משעה עד שהלימוזינה תגיע לנמל התעופה קנדי, שעה שבה בובי יוכל להמציא עוד כל מיני בעיות ממוחו הקודח. מרשל נשמע נינוח ובלתי-אכפתי עד כדי ייאוש. "חשבתי שאתם כבר בשדה התעופה, הוא אמר בערפול. "ובכן, במה אני יכול לעזור לך?" דייוויס אמר לו, ומרשל שרטט במהירות את תנאי ההסכם אליהם הוא הגיע כמה שבועות קודם לכן עם פוקס. מה שהתברר הוא שהתנאים היו דומים מאוד לאלו שדייוויס וסטיין הגיעו אליהם כמה שעות מוקדם יותר. ההסכם של מרשל היה קצת יותר טוב לבובי, אבל מרשל ודייוויס הסכימו שאין שום בעיה: ההסכם יוכל להשתנות ופוקס יוכלו לחתום עליו בריקיאוויק.

"לא! לא! אני לא טס לשם!" בובי הודיע כשהוא שמע את זה. "לא כשאלו הם התנאים!"

דייוויס הגיש לו את הטלפון.

"תראה," אמר לו מרשל, "לפוקס אין שום דבר בלעדיך. הוא חייב להסכים. על מה ולמה אתה מודאג? אני עבדתי יום שלם על השגת ההסכם. אני רואה מתי עסקה גמורה, וזו עסקה גמורה. יש לך יופי של עסקה. מה אני כבר יכול לומר לך? אפילו מוחמד עלי לא קיבל חוזה כמו שלך שיש בו אחוזים מובטחים."

בובי התמרמר עוד קצת, אך האש כבר חדלה מלבעור בתלונותיו. כבעבר, ברגע שמרשל החל לדבר, המתח והחשד החלו להיעלם מפניו. הוא נתן לנושא לשקוע – לפחות לעכשיו.

דובינסקי הכיר את רובע קווינס כשם שחתול מכיר את פח האשפה שברחוב שלו, וברגע שהוא חצה את הגשר של רחוב 59, הוא ניתב את דרכו דרך סמטאות ודרכים עוקפות ששום קאדילק לא נראה בהן מאז שסללו בהן אספלט. כשהמכונית החלה לנסוע במהירות, כולם החלו להירגע מעט וסיידי ובובי החלו לשוחח על שעונים דיגיטלים. בובי אמר שהא רוצה לקחת שעון אחד לריקיאוויק, ומהערה זו ואחרות, האלואל החל לחוש שישנה סבירות שבובי אכן ייסע לריקיאוויק באותו לילה.

דייוויס החל להסביר את תוכניתו כיצד לחמוק מאנשי התקשורת כאשר הם יגיעו לדוכן של לופטליידר. בובי הקשיב בשקיקה. כמו כל שחקני השחמט, הוא מאוד אהב סיפורי עלילה והרפתקאות. כשהלימוזינה חלפה על פני הבניינים הראשונים של שדה התעופה, דייוויס מצא את עצמו חושב שעם קצת מזל הם עלולים להצליח להגיע בזמן לטיסה.

הלימוזינה הגיעה לרציף החניה שליד הטרמינל של לופטליידר ב- 21:50 בלילה. ליד הטרמינל נראה קהל מתאסף. האם אלו נוסעים או כתבי עיתונות? ככל שהלימוזינה התקרבה לעצירה, בובי נשען יותר ויותר לאחור במושבו. "העיתונות בתחת שלי," אמר לי האלואל, "נראה היה כאילו יש שלושים או ארבעים כתבי עיתונות וטלוויזיה שחיכו לבובי על המדרכה או מעבר לדלתות הזכוכית." כל עיתונאי שלישי ענד מצלמה לצווארו. לחלק מהעיתונאים, פה ושם, היתה מצלמת טלוויזיה רתומה לכתפיהם. הם כולם דיברו ביניהם ונראו ממוקדים במכונית שהתקרבה.

על-פי התוכנית הלימוזינה היתה אמורה לעצור כשלושים מטר אחרי הכניסה ללופטליידר. דייוויס יצא מהמכונית וחזר אחורה לכיוון הקהל המתאסף. דובינסקי החנה את הלימוזינה עשרים מטר הלאה והאלואל הלך להודיע לדייוויס היכן בדיוק הלימוזינה חונה. דייוויס חמק בינתיים באנונימיות דרך קהל העיתונאים והצלמים, והחל בשיחה עם שני גברים צעירים.

שניהם היו צנומים, ערניים, בהירי עיניים ובלונדינים. טד הופ התנשא לגובה של 1.86 מ' ונראה כמו טאב האנטר של לפני עשר שנים. ואולם, מאחורי פניו הכמעט יפות מדי, היה מוח ניהולי שנון ושקול. בגיל שלושים הוא שימש בתור מנהל הפעילות של לופטליידר בנמל קנדי.

האדם השני, האנס אינדרידאסון היה נמוך ממנו בכמה סנטימטרים והיו לו פנים בהירות שנראו כחצובות בקרח. ואולם, בתוך החזות העזה הזו, שכנה לה נפשו המעודנת של דיפלומט. בגיל 29 הוא שימש כראש מחלקת ההזמנות וכמכבה השריפות של הסניף האמריקאי של החברה. שני גברים צעירים אלו, שהיו חברים הן בעבודה והן מחוץ לה, היו אנשים חדי מחשבה, כנים, חביבים ובעלי יכולת לקבל את שיגעונותיו של כל לקוח. לשניהם היתה האנרגיה חסרת הגבולות שגורמת לדברים להיעשות תחת לחץ. אינדרידאסון קיבל הודעה מן הממונים עליו שהנחתה אותו שהגעתו של בובי לאיסלנד הינו אינטרס לאומי איסלנדי, וכך, כל הצוות של לופטליידיר עמד בכוננות מתוך נכונות לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע את הסתערות הוויקינגים על הלימוזינה של דובינסקי.

דייוויס נתן להם הערכת מצב מהירה על הסיטואציה בתוך הלימוזינה ("מאוד בעייתי ורגיש, אנחנו חייבים למהר") הופ סיפק מידע על הטיסות שנותרו. הטיסה הראשונה של 21:30 כבר נסגרה, הוא אמר, אבל השנייה עדיין פתוחה, ויש גם את הטיסה של 22:30.

פישר נגד קספרוב – נמץ' מס' 1 בהסטוריה

בעיה אחת פחות.

ואז, שלושת הגברים הגו יחד תכנית פשוטה להטעות את המדיה ולהקל על בובי לעלות על הטיסה של 21:30 בעשר הדקות הקרובות. ואולם, היתה בעיה אחת נוספת חוץ מאלו של בובי ושל התקשורת. בראש ובראשונה היה קהל הנוסעים. התאריך היה 29 ליוני, שיא עונת טיסות הקיץ לאירופה. מכוניות, אוטובוסים ולימוזינות ארוכות הגיעו למסוף בזו אחר זו, צופרים וחסרי סבלנות, ובשל העומס חדרו עמוק מדי למסוף עצמו. עם העצירה הן נפתחו כמו חבילות ענק שמהן יצאו אנשים ומזוודות בכל מני צבעים. בכל מקום אנשים היו מתנשקים וצוחקים ורצים לכל עבר ועל פניהם ארשת פני נמל-תעופה אטומה. שוטר שדה-תעופה חמוץ סבר לא הפסיק לשרוק במשרוקיתו שריקות שנדמה שחדרו לתוך המוח שלך כמסמרי פלדה, וכאילו כדי להוסיף על הבלגן, סערת גשם חזקה החלה לרדת.

התוכנית היתה להשאיר את בובי בלימוזינה עד שהם יוכלו להגניב אותו למכונית הסטיישן של חברת לופטליידיר ולהסיע אותו אל המטוס. "אוקיי," אמר דייוויס, "בואו נעשה את זה." הופ מיהר דרך הכניסה האחורית של הבניין לקחת את רכב הסטיישן ולהסיע אותו למקום בו בובי היה.  דייוויס, אינדרידאסון והאלואל חזרו לאיטם ללימוזינה. כמה דקות מאוחר יותר הופ הופיע, מתפרץ דרך התנועה הסואנת, והחנה את מכונית הסטיישן במקביל ללימוזינה של דובינסקי. השוטר שרק במרץ במשרוקיתו. "תזוז משם כבר, אדוני." הוא אמר, הופ הסביר שעליהם להעביר את המטען. "תעשה את זה מהר," קבע השוטר, "אתה רואה מה קורה פה סביבך."

הופ רץ לתא המטען שלו ופתח אותו. עושה את שעליו לעשות בלי שיאהב את זה. דובינסקי הגיח מתוך הגשם ופתח את תא המטען. ואז, הופ, דובינסקי, האלואל ומפקח מטענים מטעם לופטליידיר ששמו איינר אסגיירסון, מיהרו להעביר את תיקיו של בובי כשהשוטר מזרז אותם במבט מעיניו מזרות האימה כל כמה שניות, בעוד דייויס בודק את המטען כדי לוודא שכל המזוודות הועברו כראוי.

"אוקיי," אמר הופ, השעה עכשיו עשר ורבע והמטוס כבר באיחור של ארבעים וחמש דקות. אנו חייבים לזוז כעת אם אתה רוצה שנצליח להגיע אליו."

"אוקיי," אמר דייוויס, "עכשיו בואו ונראה אם נוכל לגרום לבובי לעבור אל המטען שלו." האלואל פתח את הדלת האחורית של הלימוזינה בצד הנוסע ודחף את צווארו פנימה. "בובי," הוא החל לומר – ועצר. הלימוזינה היתה ריקה. האלואל הסתובב החוצה ושאל: "היכן הוא?"

"אני לא יודע," ענה הוכשטטר. "הוא עזב כאשר הייתם בטרמינל של שדה התעופה. הוא אמר שהוא רוצה לקנות לעצמו שעון דיגיטלי, אבל טוני אמר שהוא לא מסכים שבובי ילך, אמר שהוא ילך בעצמו. ואולם,  לפני שהוא הספיק להתרחק, בובי קפץ החוצה והלך בעקבותיו, וזו הפעם שאחרונה שראיתי מישהו מהם."

דייוויס החוויר. "האם תוכל לעכב את המטוס לעוד עשר דקות?" הוא שאל את אינדרידאסון שהנהן להסכמה. "בסדר גמור, לעזאזל, בוא נלך למצוא אותו."

דייוויס, האלואל ואינדרידאסון החלו לרוץ לכיוון הכניסה הראשית. הוכשטטר המתין זמן קצר ליד הלימוזינה ואז החליט להצטרף למרדף.

הופ נכנס למכונית הסטיישן ובהתאם להנחיותיו של דייוויס הסיע את המטען אל המטוס.

דובינסקי התבונן חסר אמונה בכל המהומה שהתחוללה עקב היעדרו הזמני של אדם אחד. ואז הוא הניף את ידו באוויר וקרא בלי שיפנה את דבריו למישהו: "מה זה כל חרא הסוסים הזה?"

*****

דייוויס, האלואל ואינדרידאסן, טסו דרך חנויות  הדיוטי פרי כאילו הם חבורת גנבים על רולרבליידס. משך היום הזה כולו, ריחף האסון מעל לאופרציה הזו שלהם כמו נברשת ששוקלת חמש טון שמשוגע מדופלם מנסר את הכבלים שמחזיקים אותה. איזו בושה זו, הם חשבו לעצמם, להגיע כל כך רחוק ושדווקא אז הגג יתמוטט על ראשם.

דייוויס רץ והתפלל בתוכו פנימה: בבקשה אלוהים, שרק העיתונות לא תגלה אותו כעת. מתברר שהעיתונות לא מצאה אותו, אבל צרה מסוג אחר בהחלט כן מצאה.

בזמן שדייוויס והאחרים חיפשו את בובי בכל מקום, הם לא ראו את הצרה המתקרבת ובאה. מה שקרה היה כך: בערך שתי דקות אחרי שהאחרים עזבו למרדף החיפוש, בובי וסיידי הגיעו לכיוון הלימוזינה בדיוק כאשר דובינסקי שנרדף קשות ע"י שוטר התנועה, התחיל להעביר את הלימוזינה לשער המזרחי, שבו היו תחנת מוניות וחצר מבודדת.

כשהם הגיעו ללימוזינה, בובי ביקש מדובינסקי לפתוח את תא המטען כדי שהוא יוכל להכניס את השעון הדיגיטלי שהוא קנה זה עתה לתוך אחת מהמזוודות שלו. דובינסקי יצא מהמכונית והסביר שהמזוודות כבר לא היו במכונית שלו. "העברנו אותם לתוך הסטיישן של חברת התעופה." הוא אמר.

"מה!" התנשף בובי והחוויר. "אתה העברת את המטען שלי בלי רשותי? זה לא בסדר!" הוא פנה לסיידי ואמר: "זה לא בסדר!" סיידי הסכים עמו בחשש ועצבנות – באותו רגע קשה היה לעשות משהו אחר. אך זו היתה כל התמיכה שבובי היה זקוק לה. "הוא התחיל להרגיש את הכוח שהיה לו," אמר דייוויס מאוחר יותר. "משך יומיים כולנו עשינו הכול בשבילו, והנה כעת גם אנשי חברת התעופה עוצרים את המטוס עבורו ומסתובבים הנה והנה כדי לעשות את רצונו. כל זה הגביר את אומץ ליבו, ופתאום התסכול, החרדה, הדיכאון, הבדידות והבהלה של היום כולו, עלו והתפשטו בו כמרה שחורה.

"איך העזת לעשות את זה?" בובי התפרץ בצרחות על דובינסקי, "איך העזת לקחת את המטען שלי בלי רשותי!"

דובינסקי האדים. בתחילה הוא ניסה להסביר בשקט את מה שקרה. בובי לא יכול היה להקשיב ולשמוע. בחמת זעם גואה הוא החל לרדת על דובינסקי, בדרישה לדעת באיזו זכות הוא נגע בשקיות וכדומה. אבל דובינסקי הוא לא אדם שאפשר לרדת עליו. הוא היה אדם גברתן ושרירי שהיה נמוך מבובי בחצי ראש אך מן הסתם פי אחד וחצי חזק ממנו. דובינסקי הסתער לעברו של בובי כמו מתאבק, סנטרו מופנה קדימה וידיו חגות בצורה מסוכנת:

"אתה תקשיב לי אדוני," הוא הודיע בקול מבשר מהלומות מחץ, "כדאי לך מאוד לסתום את הפה שלך, כי אם לא תעשה את זה, אני אסתום אותו עבורך, ואם אתה לא חושב שאני יכול לעשות את זה, כל מה שאתה צריך לעשות הוא להמשיך לדבר!"

בובי החוויר אך נותר עומד במקומו. סיידי החל להיכנס לפאניקה: אם דובינסקי ירביץ לבובי, המכה עלולה להעיף את בובי חזרה לקליפורניה.

"ואני אומר לך עוד משהו," דובינסקי המשיך ואמר, "אתה אולי גאון בשחמט, אבל בכל דבר אחר אתה מטומטם גדול."

כעסו של בובי החל להתפוגג. הוא החל לדמיין את עצמו כבוס הרודה בעובדיו בצעקות, אבל לפתע מי שנותן את הבעיטות – היה הצד השני. "אההההה," הוא אמר מכניס את קרניו חזרה לנדן ונסוג לביטחון של הקאדילק.

"ואילו אני," אמר דובינסקי, "אני גאון בכל הדברים, וכשאני עושה משהו, אני עושה אותו כמו שצריך. את מה שעשיתי עם המטען שלך, עשיתי כמו שצריך. ועשיתי זאת בעקבות הנחיותיו של מי שמשלם לי, ולא אתה הוא זה שמשלם לי."

דובינסקי עדיין המשיך לקטר כשבובי נכנס מבוהל למדי לתוך הלימוזינה. "האיש הזה הוא מסוכן!" הוא אמר לסיידי, וגלגל את עיניו בבהלה. "הוא אלים. צריך להרחיק אותו. מי הוא בכלל? הוא נראה כמו איזה סוג של זר.”

סיידי, שנראה בעצמו קצת כמו עבדול עבולבול עמיר, ענה בטון מרגיע: "כן, אין לנו שום צורך בזרים פה  בסביבה."

*****

מיד לאחר תום המהומה, לאחר שניסו ללא הצלחה למצוא את בובי, רצו דייוויס, האלואל ואינדרידאסון חזרה לעבר המקום בו היתה אמורה להיות הלימוזינה.

בנקודה בה הלימוזינה היתה אמורה לחנות, הם נעצרו בפתאומיות והסתכלו לכל הכיוונים. "אלוהים אדירים!" אמר דייוויס. הלימוזינה נעלמה כלא היתה. מדוע? לאן? דייוויס מיהר אל השוטר חמוץ הפנים. "אדוני השוטר," הוא שאל, "אם היית נהג לימוזינה חכם, היכן היית מתחבא?" השוטר נתן לו הוראות הגעה לחצר האחורית.

כשדייוויס, האלואל ואינדרידאסון הגיעו ללימוזינה, הם מצאו את בובי וסיידי ישובים מאוד בשקט במושב האחורי בעוד דובינסקי עומד בפנים מכורכמות תחת הגגון ליד.

"מה קרה?" שאל בובי בטון מתגונן.

דיוויס אמר שהם כולם עסקו בחיפוש אחריו בכל מקום כי המטוס היה כבר בשעה איחור.

"הו," אמר בובי, "האם יש כבר תשובה מאיסלנד?"

דיוויס אמר שלא.

"אז למה לנו לנסוע?" שאל בובי במבט עוין. דייויס חש שמשהו בהחלט השתבש בעשר הדקות האחרונות.

"בובי," הוא החל בזהירות בתהליך ההרגעה והפיוס בטון של חבר משפחה משכבר הימים בו הוא השתמש בהצלחה על בובי. "אני חושב ש…"

"כוונתי היא," חתך אותו בובי בחדות, "שתפסיק כבר לתחמן אותי, בסדר?"

זה היה הזמן לנסיגה. עיניו של בובי היו קשות שוב. ואז, לפתע, הוא הגיע לנקודה עצמה.

"ומה בנוגע למטען שלי? איפה המטען שלי?"

דיוויס בהה בחלל האוויר, חושב על מכונית הסטיישן של שדה התעופה… היא כבר לא היתה שם!  האם הופ התקדם עם התוכנית? האם המטען כבר —

אינרידאסון שראה את היסוסו של דייוויס, נשען קדימה ואמר בפשטות: "הוא על המטוס."

בובי היה בהלם. "מה? על המטוס? מה כוונתך? אני מעולם לא אמרתי שאני מוכן לנסוע. מה קורה כאן? אני רוצה את המטען שלי! אני נשאר לשבת ממש כאן — אני לא יוצא מהמכונית הזו עד שהמטען שלי יוחזר! אתה מבין אותי? אני רוצה את המטען שלי חזרה!"

קולו היה גבוה, ידיו רעדו, אישוני עיניו התרחבו. זו היתה הפעם הראשונה שאינרידאסון ראה אותו, והוא עשה עליו רושם של "איש במצב רוח מאוד מאוד מוזר."

דייוויס היסס, עדיין מקווה להחזיר את המצב לקדמותו, אך סיידי קפץ לתמיכה בתגובתו מרחיקת הלכת של בובי . "זה ממש נורא, זה ממש נורא!" הוא אמר בקול מזועזע, ודמעות זולגות משום מה על לחיו. "לא היית צריך לעשות את זה. לשים את המטען של מישהו על המטוס בלי הסכמתו! זה באמת נורא!"

זה היה כל מה שבובי נזקק לו. בעזרת תמיכתו של סיידי הוא מצא כעת תירוץ טוב לדחיית הטיסה, והפך בראשו רגע של אי-נוחות לסיוט שנבע כנראה ממניעים בעלי פוטנציאל מפוקפק ומרושע.

"ממש ככה!" בובי המשיך את התנופה, "כיצד אתה יכול לעשות את זה? אני מעולם לא אמרתי שאני אסע. מה אתה מנסה לעשות לי, לרמות אותי? וואו! הם גונבים את החפצים שלי! וואו! איך יכולת לעשות את זה?"

האלואל ודייויס הסבירו שהעובדה שהמטען הועבר, נעשה בכוונות הטהורות ביותר. "אנחנו אפילו חשבנו שאתה יושב במכונית וצופה בנו מעבירים את המטען." אבל בובי סירב להקשיב. דיוויס פנה לאינרידאסון בשפתיים קפוצות מייאוש ואמר לו: "בסדר גמור, תביא את המזוודות המחורבנות בחזרה הנה. האמן לי," הוא המשיך, "אני יודע מה זה גורם לך, אבל אתה רואה את המצב כאן. אני צריך זמן. הוא תשוש וכורע תחת המתח. אני רוצה לקחת אותו אל המסעדה למעלה, לתת לו לאכול משהו, ולנסות לגרום לו להיות במצב רוח טוב יותר. אני חושב שאצליח לעשות את זה, אבל אני לא יכול לעשות מאומה לפני שתחזיר הנה את המזוודות המחורבנות."

זה היה שוב זמנו של מרק סנטי.  אינדירידאסון אמר שהוא חייב לקבל את אישורו של טד הופ, ולכן הועברה שיחה לשער בו המטוס נמצא. הופ ניסה למשוך את העניין ולעכב עוד את הטיסה שהיתה כבר באיחור של שעה, אך אינדרידאסון התעקש שעליהם "לעשות דברים בדרכו של הטיפוס הזה." הופ העלה רעיון: "תראה, בוא ונחסוך בזמן. בוא ונסיע את בובי ישירות אל המטוס בלימוזינה שלו. אני אדאג שיהיה לכם ליווי רשמי של רשויות שדה התעופה ואפגוש אותך בשער המזרחי. בובי יוכל לבדוק שם את המטען שלו. ואז הלימוזינה תוכל לעקוב אחרי הליווי הרשמי אל המטוס."

תוך כמה דקות בובי שמע על התוכנית והסכים לה. לאחר תמרונים שלקחו כעשר דקות, הופ, אינדרידאסון ושני שוטרים הופיעו בשער המזרחי ברכב הסטיישן של שדה התעופה וחיכו שם ללימוזינה שלא הגיעה.

למה לא? אינדרידאסון נסע כל הדרך חזרה לטרמינל, מרחק של כחצי מייל, כדי לשאול אם מר פישר יואיל בטובו לבוא ולבדוק את המטען שלו.

"לא," אמר בובי בפנים קודרות, "הם חייבים להביא את המטען אלי לכאן."

לאחר אמירה זו אפפה שתיקה מתוחה את הקאדילק. נראה שבובי האשים את דייוויס בתקרית המטען והפסיק כמעט לחלוטין לדבר אתו. כשהיה לו משהו לומר, הוא אמר זאת לסיידי או להאלואל. משהו היה חייב להיעשות כדי לרכך את האווירה, וסיידי היה זה שעשה אותו. "אני רעב," הוא אמר. ושאל מה עם בובי? למה שהם לא יעלו לקפה למעלה ויקנו לעצמם משהו לאכול?

דיוויס ידע שהמסעדה היא סיכון. כתבי-עיתונות וצלמים ארבו בכל מקום. אבל לאפשר לבובי להישאר להתבשל בתוך הלימוזינה היה סיכון גדול אפילו יותר. אוכל היה חשוב לבובי כמו אוויר לאש, והיה ברור לחלוטין שהוא זקוק כעת לאזור כוחות מחדש. וחוץ מזה, סיידי נותר היחידי שהיה יכול לדבר עם בובי ומי יודע מה יהיה עם זה? אסטרטגיית היד החזקה לא פעלה במקרה הזה, ואולי היד הרכה היא זו שתצליח. "רעיון טוב," אמר דייוויס.

לאחר שסחבו במו ידיהם את המטען של בובי שלושים מטר דרך המבול, הגיעו הופ ואינדרידאסון, רטובים עד לשד עצמותיהם, לתא ליד הכניסה לבית הקפה בו ישבו בובי וסיידי עם דייוויס שהרגע הצטרף אליהם.

אינדרידאסון, נחוש להמשיך להיות מנומס לאורחיו הקשים, הסביר בנימוס שהתיקים, כלומר ארבעת או חמשת התיקים והמזוודות היו כעת מאוכסנות בפינה של הלובי הראשי של בניין כניסת הנוסעים הבינלאומיים, במרחק של 200 מטר מבית הקפה, ושבובי יוכל לבדוק אותם בכל זמן שירצה. הופ, שהיה גם יותר רטוב וגם שהיה לו יותר מה לאבד ניגש ללב העניין מבחינתו. "המטוס נמצא כעת בכמעט שעתיים איחור, הוא אמר לדייוויס בפסקנות, "אתה או מישהו אחר חייב להגיע להחלטה ממש כעת אם הוא עולה על המטוס או לא."

"תן לי כמה דקות," ענה דייוויס. "אני רק רוצה לדבר רגע עם בובי." "נתנו לך כמה דקות כל הלילה," אמר הופ בקול קר כקרח ועזב את המקום. חמש דקות אחר כך דייוויס  ירד למטה לחפש את המטען. "היי, הוא רטוב." הוא אמר, "בובי לא הולך לאהוב את זה."

מישהו רץ להשיג נייר מגבת, אבל בובי הגיע לפני שהספיקו לייבש את המטען. הוא ניגש לתיק הראשון שראה והרים אותו. הידית  התנתקה. דייוויס נשנק. "אני… הא.." הוא אמר והרחיק את הידית הרחק מבובי.

ואז בובי שם לב לקרטון שהכיל את טלוויזיית סוני החדשה שלו. "הוא רטוב" הוא נאנק.

"למה אתה מצפה," ענה הופ בחריפות, "אתה הרי נכנסת פנימה מהגשם."

בובי נחרד. "אתה מתכוון שזה עמד בגשם? מכשיר הטלוויזיה שלי! אוי לא! איזה סוג של מקום זה? אני רוצה את המטען הזה מיובש עכשיו! "

דייויס הרגיש שהכול מחליק.

לראשונה באותו לילה, הוא חיפש במוחו תשובה ומצא רק ריק. הוא מצא את עצמו מנגב חלושות את קרטון סוני בידית המזוודה שנתלשה.

נייר המגבת הגיע וכולם החלו ליבש בקדחתנות את המטען. הופ שאל שוב אם מישהו מתכוון לעלות על המטוס הזה. בובי אמר בקרירות: "לא. אני צריך לדבר על זה עוד פעם עם טוני." הופ עזב והורה למטוס של 9:30 להמריא. המטוס עזב את השער בשעה 23:29.

שני מטוסים המריאו, אחד נותר.

"אוקיי," אמר בובי אחרי שהמטען כולו יובש בידי חמישה עובדים בכירים. "מעתה והלאה אך אחד לא נוגע במטען שלי, מבינים? אני רוצה שהמטען הזה יוכנס לתא לשמירת חפצים, ואני רוצה את המפתחות אצלי."

אף אחד לא הסתכל על אף אחד אחר. תאי שמירת החפצים הקרובים ביותר היו במרחק של 90 מטר. בובי התעקש על נשיאת רוב המטען לכל אורך הלובי בעצמו. בובי לא הצליח להוציא את המפתחות מן התאים, אבל האלואל הראה לו איך לעשות זאת. לבסוף, כשחיוך פרימיטיבי של תחושת כוח ובעלות על פניו, בובי הכניס לכיסו את כל המפתחות.

"כשזה קרה," אמר לי האלואל, "בובי היה חיוור כסיד, מותש בעליל עם שקיות מתחת לעיניו." בובי פנה לסיידי והזמין אותו חזרה לבית הקפה. הוא ציווה על האחרים להמתין. ואז הוא הלך משם בפנים מאובנות והשאיר את דייוויס עומד שם כמו סבל שלא קיבל טיפ.

*****

החבורה העגמומית התאספה סביב דייוויס. הקיצוניות המיואשת של המצב היתה ברורה לכולם. אם לנקוט במונחי השחמט, בובי היה על סף של מט-עצמי. בחצי השעה הקרובה בובי עמד לקבל החלטה שתבנה או תהרוס תקוות של חיים שלמים, והיה ברור לעין שהוא לא נמצא במצב בו הוא יוכל לקבל את ההחלטה הזו בצורה הגיונית. וכמו להפוך את העניין ליותר גרוע, דיוויס נראה כעת מוכה ומובס לחלוטין. הוא הרגיש כאילו הוא נוהג במהירות של 130 קמ"ש לתוך פניית פרסה ופתאום גלגל ההגה מתנתק ונותר אצלו ביד. מה יקרה כעת?

דייויס והאחרים הלכו לשבת בבאר הסמוך לבית הקפה ושתו כוסית אחת או שתיים. ואז דייוויס התעשת, כפי שעורכי דין עושים, לעיון נוסף בבעיה.

הבעיה לא היתה כסף. היא לא היתה ת'ורארינסון, היא אפילו לא היתה הגאווה או העיקרון. דיוויס חשד שהבעיה האמיתית היתה הפחד. בובי היה אחד האנשים שהכי נכנעו לפחדים שדייוויס הכיר, וגם הוא לא ראה אותו מעולם כל-כך מפוחד כמו היום. ממה הוא פחד? מהפסד? מהניצחון? מהעיתונות והקהל? מזה שיוכנס למאסר באיסלנד? מהתנקשות רוסית? בהחלט יכול להיות שהוא פחד מכל הדברים הללו, אך היה שם משהו אחר, פחד קדום כלשהו שכן עמוק בתוך נפשו של בובי. מה זה היה? לדייוויס לא היה שום מושג, וברגעים אלו לא היה לו זמן לפתור את התעלומה. המטוס האחרון לריקיאוויק, זה של עשר וחצי בלילה, היה כבר בשעה וחצי איחור. לא היה שום זמן להיות מנומס. היה עליו להתפרץ לשם ולראות את בובי ממש עכשיו.

לרוע המזל, מישהו אחר ראה את בובי לפניו.

זה היה ממש נס שמישהו אחר לא ראה את בובי עד אז. בשעה אחת עשרה בלילה, זמן קצר לאחר שמשטרת שדה התעופה הסיעה את המטען של בובי לשער המזרחי, רוב אנשי התקשורת דיווחו שבובי היה היכן-שהוא בשדה התעופה קנדי, ולכן הם התפזרו כולם בניסיון למצוא אותו. משך שעה שלמה, עשרות כתבים תאבי-סקופ, צלמים וצוותי טלוויזיה העבירו רשת דייגים צפופה בכל רחבי שדה התעופה. בובי, שלא היה מודע לכך שכן היה שקוע בבעיותיו הוא, ישב בבית הקפה והאביס את עצמו בטוסט וביצים ושוחח ברצינות עם סיידי רק כמה מטרים מהמסדרון הראשי,  אבל איכשהו זה היה מקום ברור מכדי שניתן יהיה לראותו.

השיחה הלכה טוב, סיפר סיידי מאוחר יותר. הוא הרגיש שהוא הצליח לבסוף לשכנע את בובי לבלוע את גאוותו ולעלות על המטוס.

אבל אז משהו פגע בפרופלור.

היה זה ילד בן 12 שזיהה את בובי. "היה איזה ילד בלונדיני קטן," אמר הוכשטטר, "שהסתובב ליד הצלמים והכתבים וצוותי הטלוויזיה. יכולת לראות שזה היה הרגע הגדול ביותר בחייו."

מודאג מכך שיראה ע"י הרבה אנשי עיתונות כה קרוב לבובי, הוכשטטר נשאר במסדרון שבין הבאר ובית הקפה, "מקום ממנו יכולתי לפקוח עין על מה שקורה. הילד התקרב ואני ראיתי אותו נכנס למסעדה בה בובי אכל. דקה אחר כך הוא יצא משם בריצה ישר לתוך המסדרון בו חיכו רוב אנשי התקשורת."

"אז מיהרתי לתוך המסעדה. בובי וסיידי קמו משם בלי שום בעיה. 'לכו לבאר!' אמרתי להם. 'לתוך החלק האחורי שלו! הם לעולם לא יחשדו בזה!' והם אכן עשו זאת. ובכן, פמליה שלמה הסתערה רועמת פנימה למסעדה, לפחות עשרים איש היו שם, עם מצלמות, צוותי טלוויזיה ופנסי תאורה. הם הסתערו לתוך המסעדה, ואז יצאו החוצה. ואני סתם עומד לי שם לתומי. 'אתם מחפשים את בובי פישר?' שאלתי אותם, 'הוא ירד לשם למטה!' והוא הצביע על המדרגות שירדו אל הלובי של הקומה התחתונה. ואז הם כולם רצו לשם ואני חשבתי שזה הסוף של העניין." אחרי שתי דקות הם כולם חזרו והסתערו פנימה. "ואז הילד המחורבן ההוא שיטה בי,'" המשיך הוכשטטר לספר, "הוא הלך לרחרח בבאר, שוב זיהה שם את בובי וחזר החוצה בריצה צורח, 'הוא שם בפנים!' ואז הם רצו כולם לתוך הבאר."

האלואל היה מוכן לקראתם. כשהם הגיעו לקצה של הבאר הם נתקלו במגן אחורי לשעבר בן 34, ששיחק בקבוצה הגרועה ביותר של הארוורד מאז מלחמת העולם השנייה וששקל מעל ל- 120 קילו , והוא ביצע אז ושם את החסימה הגדולה ביותר בכל הקריירה שלו. למשך כמעט שלושים שניות האלואל עצר עשרים אנשים ששעטו לעברו. "אני מצטער רבותיי," הוא הודיע להם בפה מלא, מתחזה למנהל, "אבל הבאר סגור כעת."

"אני מ- NBC," הודיע לו כתב אחד בארשת חשיבות.

"בחייך," ענה האלואל ברוגע.

לפתע הם פרצו דרך האלואל, אך בעודם מסתערים לעבר בובי, הם נתקלו בבובי שהסתער בדרכו החוצה. הוא פילס את דרכו בפנים חתומות ובעזרת כתפיים הפונות מצד לצד, דוחף במהירות את דרכו דרך הקהל המופתע. היו שם צעקות, הבהובי פלאשים, דחיפות וקריאות: "בובי! בובי!"

זה היה רגע מפחיד לא רק לבובי. "הבחורים ההם המתינו לבובי בשדה התעופה לאורך כל השבוע," הסביר דייוויס, "הם נראו פראיים. היתה בי תחושה שהם עלולים להפוך לאלימים כדי להשיג את הסיפור שלהם. הלב שלי התחיל לפעום במהירות. אבל זה השפיע הרבה יותר גרוע על בובי. יש משהו בפנסי תאורה, בפלאשים של מצלמות ובהבזקי אור חזקים. אולי העיניים שלו יותר רגישות. בכל מקרה, נראה היה שזה פוגע בו פיזית, ושהוא  יעשה הכול כדי להתרחק מזה."

בובי פנה שמאלה מיד אחרי שהוא הגיע למסדרון. האלואל היה לא רחוק מאחוריו ומיד אחרי האלואל היו צלם טלוויזיה, עוזר שנשא צרור סוללות ומארז של אורות והילד בן ה-12 שהתחיל את כל המהומה. האורות הבהבו, הצלמות יבבו, והילד לא הפסיק לצרוח: "מר פישר! מר פישר!" כשגם הם פנו שמאלה.

בו ברגע כיסתה יד גברית את עדשת מצלמת הטלוויזיה. היתה זו ידו של הוכשטטר שחיכה במסדרון למקרה כזה בדיוק. "זה היה כמו לשים פלפל במכנסיים של מתאבק טורקי," אמר לי הוכשטטר מדושן עונג, הצלם פלט צריחה. התאורן צרח גם הוא. לבסוף הם דחפו אותי הצדה אבל כשהצלם חלף על פני, נתתי לו בעיטה שמאלית, בדיוק בין הרגליים. הוא נתן צריחה ופנה לעברי והחל לרדוף אחרי. אני נסוגתי. אני הרי פחדן מדופלם. אני לא רציתי להילחם בו. כל מה שרציתי זה לתת לבובי הזדמנות להיעלם משם."

בובי הבין את זה. הוא ירד במדרגות, מדלג על שלוש או ארבע בו-זמנית, כשהאלואל כעשרים מטר מאחוריו. אינדרידאסון, שעמד במקרה לא רחוק מתחתית גרם המדרגות, אמר שעיניו של בובי היו כהות וחסרות הבעה. אחריו, צועקים בכל כוחם, רצה להקת כלבי העיתונות.

הודות לפעולת החסימה של הוכשטטר, דייוויס וסיידי הגיעו למדרגות לפני אנשי התקשורת ומיהרו לרדת בהן. כשהם הגיעו לתחתית הדרגות, הם פנו לאחור והתארגנו לבצע חסימה. משך חמש שניות הם בחנו את ההמון השואג. מישהו מהם נתן לסיידי אגרוף. דייוויס נסוג לאטו, וכאשר צלם הטלוויזיה חלף על פניו הוא דרך – הוא התעקש שזה היה בטעות – על הכבל שחיבר את המצלמה לסוללות. המצלמה שבקה חיים. צלם הטלוויזיה נעץ מבטו בחוסר אמונה. בהתחלה איזשהו בן כלבה חסם את העדשה שלו ובעט בו בין הרגליים , וכעת בן הזונה הזה ניתק את המצלמה. זה היה יותר מדי עבורו. הוא הסיר מעליו את משקפיו ובעוד המצלמה עודנה על כתפיו, הניף מהלומה לכיוון ראשו של דייוויס.

עד שהעיתונות ירדה במורד המדרגות, בובי והאלואל כבר נעלמו.

צלם הטלוויזיה נע לעברם של דייויס, סיידי והוכשטטר צורח ומקלל. שוטר של נמל התעופה מיהר לעברם.

"מה בדיוק קורה כאן?" השוטר דרש לדעת.

"אנחנו כאן כדי לצלם את בובי פישר," החל הצלם הנפגע לומר, "ו…"

"מי זה בובי פישר?" ביקש השוטר לדעת.

בבת אחת כולם החלו להסביר בצרחות את מה שארע. הצלם תיאר בכעס את הפגיעה הראשונה בגבריותו ושוטר נוסף אחז בזרועו של הוכשטטר שהכחיש בכעס את ההאשמה. הצלם אז האשים את דייויס בכך שדייוויס נתן לו אגרוף. דייוויס קם מהרצפה והכריז בזלזול משפטי מתנשא: "אתה, אדוני, הנך שקרן כמו-גם תולעת מאוסה."

השוטרים ידעו לזהות עורך דין כשהם פגשו אחד כזה. "בסדר, בסדר", אמר אחד מהם, "תפזרו את המהומה, לכו מכאן כולכם."

*****

דיייויס, סיידי והוכשטטר עמדו והסתכלו האחד על מה שנותר מהשני. הוכשטטר היה ער מאז שמונה בבוקר וכמעט ולא אכל מאומה בכל אותו יום. הכתמים הכחולים מתחת לעיניו היו בגודל קליפות צדפות מולים. סיידי היה חיוור מרוב הלם. במשך שלושה ימים רצופים הוא השקיע מאמץ טוטאלי בדיפלומטיה רגשית – ועכשיו זה קרה! דייויס נראה מוכה, אבל עדיין נותר בו הרבה כוח להיאבק.

"ח—רא!" הוא אמר בפראות. ואז הוא יישר את עיניו והמשיך בזריזות: “בסדר, מישהו ראה לאיזה כיוון הוא הלך?"

אף אחד לא ראה.

דייוויס נשך את שפתיו. הסיטואציה היתה, במילותיו של הוכשטטר, "דפוקה בכל שלוש מאות וששים המעלות האפשריות".

דייוויס פנה לאינדריראסון, "לכמה זמן תוכל לעצור את המטוס?"

"אנחנו נעצור אותו."

דייוויס החל לארגן משלחת חיפוש בפעם השנייה באותו הלילה. ראשית, הוא ביקש מהוכשטטר לשלוח הודעה לבובי באמצעות מערכת הכריזה של שדה התעופה. לא התקבלה שום תשובה. ואז דייויס, הוכשטטר וסיידי פשטו על כל בית-קפה, באר, טרקלין מנוחה וחדר שירותים בבניין הטרמינל הראשי שהיה מבנה ענקי שהתפשט על שטח של 160 דונם באורך של קילומטר מצד אחד לשני.

האס שלהם היה האלואל. אם הוא היה עדיין עם בובי (ואם הוא לא היה עם בובי, מדוע הוא לא היה כעת שם איתם?), סביר להניח שבמוקדם או במאוחר הוא ימצא טלפון ויודיע להם היכן בובי נמצא. עד אז היה עליהם לעשות כל מה שיכלו, ולקוות שהמזל יהיה לצידם. והוא לא היה.

בלתי ניתן לעצירה, דייויס הציע תוכנית ב'. "בואו ונתקשר לכל מלון ומוטל באזור שדה התעופה." המלונות ענו זה אחר זה, והתברר שבובי לא היה רשום באף אחד מהם. השעה היתה אחת בבוקר. שעה שלמה חלפה מאז בובי הצליח לברוח. המטוס האחרון לריקיאוויק היה כעת באיחור של שעתיים וחצי.

הופ יצא מדעתו. לא נשמע שום ציוץ מהאלואל, נראה היה כאילו הפור הוכרע.

*****

בובי רץ במורד המדרגות מדלג על שלוש או ארבע מדרגות בו זמנית. מאחוריו נשמעו קולותיהם וצעדיהם של הרודפים אחריו. מישהו התקרב אליו יותר ויותר. זה היה אדם גדול שרץ בצעדים כבדים מתנשם בכבדות. במורד המדרגות נפרשו שני צדדיו של הלובי הראשי של בניין הטיסות הבינלאומיות הנכנסות. ישר לפניו הוא ראה טור של דלתות זכוכית, שלאחריהם היה מסוף תנועה. הוא רץ אל הדלת הקרובה ביותר, פוגע בה בשתי כפות ידיו בדיוק כאשר הקרן האלקטרונית גרמה לה להיפתח בצורה אוטומטית. הוא היה על המדרכה. לאן עליו לפנות כעת?

קיר של גשם עמד מולו. הוא פנה שמאלה והחל לרוץ. האיש הגדול פגע בדלת והחל לרוץ בכבדות מאחוריו. בובי העיף מבט מעבר לכתפו. זה היה האלואל! "האם הם עדיין אחרינו?" הוא צעק בעודו רץ, "האם הם עדיין מאחורינו?" האלואל הסתכל לאחור. שום רודף לא נראה באופק. הקלה נראתה על פניו של בובי. הם ניצלו! הוא הרים את ברכיו והחל לרוץ במהירות.

האלואל מיהר לרוץ אחריו. הוא כבר לא היה בכושר בשביל דבר שכזה. בחמש השנים האחרונות הגוף הגדול והכבד שלו לא הזיז שום דבר כבד יותר מהזזת הכיסא מהשולחן. וכעת, בפעם השנייה באותו יום, הוא מצא עצמו רודף בחוץ אחרי בובי, כמו שלא עשה מאז פשט את בגדי האימון הארגמניים שלו כשסיים לשחק פוטבול בהארווארד.

כשנזכר ב"התעמלות הבוקר" שערך באמצע מנהטן, הוא החל לתהות בחוסר נוחות כמה הוא עוד יוכל להמשיך לרוץ. הוא היה סחוט אחרי 14 שעות של מתח עצבני בלתי-פוסק וגובר-והולך, אך כשראה את בובי מתפוצץ בריצה לפניו, הייתה לו תחושה שוקעת שהוא רודף אחר אדם כה טעון, עד שהוא עלול לרוץ עוד שעה לפני שיאפסו כוחותיו. הוא אימץ את כל כוח הרצון שלו. לא משנה כמה מהר וכמה רחוק בובי ירוץ, הוא פשוט חייב לרוץ לצדו ולהיות אתו. לאבד אותו כעת, פירושו לאבד את כל מה שהם נלחמו עליו עד כה. כל עוד הוא יחזיק מעמד, יש סיכוי שהוא יצליח לשכנע את בובי לעלות על המטוס.

הטיילת שלפני הטרמינל היתה ברוחב של ששה מטר ובובי רץ בדיוק במרכזה. רגליו רצו בבירור מתוך פרץ עיוור של אמוציות. כפות רגליו היכו במדרכה כמהלומות הניתכות מתוך כעס ורגליו קפצו בהקלה, כאילו זה עתה נפלו מהם אזיקים. הוא היה אסיר שפרץ את דרכו לחופש, ובפרץ הריצה הפרוע הראשון שלו, לא היה לו מושג לאן רגליו לוקחות אותו. האלואל ראה באימה שהוא רץ ישר לכיוון מסוף לופטיידר, המקום בו נמצא המטה של אנשי התקשורת כל אותו הלילה. המדרכה הייתה ריקה עכשיו – האם הם יוכלו לעבור אותו מבלי שייראו אותם? הם הגיעו לאמצע הדרך. ואז שמע האלואל קול רגליים רצות.

"בובי! בובי!" צעק הכתב, "תחכה! תחכה! בבקשה! הייתי כאן כל השבוע!"

היתה זו זעקת ייאוש, כמו צעקתו של חתול בסרטים המצוירים ברגע בו העכבר נמלט. אך הפעם, באופן בלתי מוסבר, הקורבן התנצל על בריחתו.

"אני מצטער!" בובי צעק – אבל המשיך לרוץ.

כמו חלוץ פוטבול הפונה בפתאומיות לצדי המגרש, הוא סטה למפרץ התנועה. בקצה הרחוק יותר הוא היסס לרגע, בדק את התנועה ואז זינק על הכביש המעגלי הדו מסלולי של שדה התעופה. מתנפח חזק, הלואל רץ אחריו. גשם אפף אותם. שניהם היו ללא מעיל ולפני שהם הגיעו לצד השני של הכביש המהיר, הז'קטים והחפצים שהיו להם כבר הפכו לספוגים מגשם. יחד הם צללו למגרש החניה העצום שמכסה את שדה התעופה.

בצעד השלישי או הרביעי, האלואל נחת בתוך שלולית ענקית. מים שטפו דרך חור באחת מנעליו. מים שטפו את מכנסיו והטביעו את ברכיו. מים זרמו בתוך הגרביים שלו.

"בובי!" הוא התחנן. "תאיט!"

כשהוא מפנה מבט מפוחד אל מעבר לכתפו, שאל בובי בקול גבוה, "מישהו עדיין שם?"

"אף אחד לא שם," הבטיח לו האלואל. "איבדנו אותם."

בובי המשיך לרוץ. "תישאר איתי!" הוא צעק. "אני יודע מה אני עושה. תאמין לי. אני יודע מה אני עושה!"

אחרי זה, בובי האט מעט את הקצב, אבל עדיין לא הראה שום סימן שהוא עומד לעצור בעודו דוהר על פני אגם שחור המאוכלס בנחשי אור וסלעי מכוניות ריקות ושקטות. מאחוריהם, שאגת התנועה הפכה למלמול נחלש והולך. כעת נשמע רק רחש נשימותיהם הכבדות וקול השכשוך שהשמיעו רגליהם כשהן חבטו על האספלט השחור והתיזו מים מהשלוליות.

בובי המשיך לרוץ עוד שתי דקות, שלוש דקות. חזהו של האלואל קרס, הוא לא הצליח להרים את רגליו. רק כוח הרצון גרם לו להמשיך.

"היי, בובי!" הוא התנשם. "בוא נלך … אמריקן איירליינס … טרקלין VIP …. אני חבר …. אין אנשי עיתונות שיכולים … למצוא אותנו שם."

בובי סירב בתוקף. "לא. אני רוצה לצאת משדה התעופה הזה, אתה מבין? אני רוצה לצאת משדה התעופה הזה! אני רוצה לקחת מונית. אני רוצה לקחת מונית ולצאת מכאן!" ואז נזכר במסעדה כמה קילומטרים משדה התעופה. "אני רעב. אני רוצה לאכול משהו. נמצא מונית ונלך לשם. אף אחד לא ימצא אותי שם."

"מה שתגיד, בובי."

אבל בואו נגיע מהר, חשב האלואל. אם הוא לא יגיע לטלפון ויתקשר לדיוויס די מהר, אז לעזאזל, הם יוכלו לשכוח מהמטוס ההוא, וכנראה שגם מהתחרות.

כשהם פנו שוב לכביש המהיר המעגלי, האלואל עצר מונית חולפת. בובי אמר לנהג לאן לנסוע והם נסעו במשך שבע או שמונה דקות. בובי עדיין היה קופצני, עדיין מטלטל על הסף. האלואל ניהל אתו שיחת חולין ונתן לו זמן להירגע.

לפתע הנהג נזכר שהמסעדה כבר לא שם. האלואל נאנח – עוד בזבוז זמן.

"לאן נלך?" שאל בובי בחוסר אונים. "אני לא רוצה ללכת לשום מקום בו אנשי העיתונות האלה יוכלו למצוא אותי."

האלואל הציע לנסוע למוטל ומסעדה של 'הווארד ג'ונסון' שעל פניה הם חלפו בדרכם. הם היו עכשיו בדרום שכונת 'סטייט פארקוויי', כששה קילומטרים מנמל התעופה קנדי, והמחלף הבא היה במרחק של כמה קילומטרים טובים לפניהם, אבל נהג המונית עלה על אי-תנועה באמצע הכביש המהיר והסיע אותם חזרה ל'הווארד ג'ונסון'.

בובי הסתכל סביבו בחשד. "אנחנו מספיק רחוקים משדה התעופה? אני לא רוצה ללכת לשום מקום ליד שדה התעופה." האלואל הרגיע אותו והבטיח לו שאכן כך הדבר. המונה הראה על 6.60$ ובובי שילם, הודה לנהג והוסיף לו רבע דולר טיפ. כשהם נכנסו פנימה, הודיעו להם שהמסעדה סגורה, אבל הבאר עדיין פתוח. בובי אמר שהוא רוצה לאכול ולכן הם רצו מאה מטר בגשם הסוחף למלון הילטון שהיה בבניין ליד. בהילטון, גם הבאר וגם המסעדה היו סגורים, אז הם רצו חזרה ל'הווארד ג'ונסון'. כשהם התיישבו לבסוף בפינה חשוכה בלובי הקוקטיילים, השעה היתה קרוב לאחת לפנות בוקר.

הם הזמינו משקאות. האלואל זוכר שבובי הזמין וויסקי, ואז בוב החל לדבר על העיתונות בשנאה טהורה. לא נאמרה שום מילה על איסלנד או על ההגעה למטוס. רגלו של האלואל תופפה בפראות. הוא היה חייב להגיע לטלפון, אך הוא ידע שבובי לא רוצה שאף אחד ידע היכן הם. אם הוא יעזוב מיד כדי לטלפן, בובי יחשוד לאן הוא הלך כשהוא יחזור. ואולם, לא היתה לו ברירה, הוא היה חייב לקחת את הסיכון. הוא ביקש סליחה וניגש לשירותי הגברים.

הוא צלצל למודיעין מטלפון ציבורי שהיה שם. הוא נענה במהירות. הוא ביקש ממרכזנית את המספר של הדוכן של לופטליידיר בנמל התעופה קנדי. המרכזנית ענתה תוך זמן קצר שאין שום מספר של לופטליידיר בנמל התעופה קנדי, היה לה רק את המספר הראשי של החברה במנהטן. האלואל טלפן לשם. הטלפון צלצל וצלצל. האלואל גלגל את עיניו, "נו כבר! נו כבר!" הוא מלמל לעצמו. בובי יכול לבוא לחפש אותו בכל רגע. ואז אישה צעירה ענתה לו. האלואל תיאר את הבעיה במהירות ובדחיפות ככל שיכל, והוא ביקש ממנה להעביר אותו בדחיפות לשלוחה של הטרמינל של לופטליידיר בנמל התעופה קנדי.

"אני מצטערת אדוני," היא ענתה לו, "אין לנו שום שלוחה שם."

האלואל כמעט קפץ לתוך האפרכסת. "אני ידעתי שיש שם שלוחה," הוא אמר לי מאוחר יותר, "חייבת להיות שם שלוחה, אז בנקודה הזו אמרתי לה כמה דברים חדים וקשים. הבחורה הנרעשת הסכימה להתקשר לקנדי ולומר למישהו שם להתקשר חזרה להאלואל.

שלוש דקות מאוחר יותר הטלפון של האלואל צלצל. שלוש דקות אחרי דייוויס היה על הקו.

"אנדי, אני עם בובי!"

"האם הוא בסדר?"

"כן."

"תודה לאל, היכן אתם נמצאים?"

האלואל הסביר.

"אנחנו נהיה שם מיד, ולמען השם, אל תיתן לו להיעלם לך מהעיניים."

*****

חמש דקות מאוחר יותר סטיישן של לופטליידר נהם בכניסה ל'הווארד ג'ונסון'. דייוויס וסיידי קפצו ממנו ומיהרו פנימה. הופ ואינדרידאסון מיהרו בעקבותיהם. כמה דקות מאוחר יותר הוכשטטר הגיע בקאדילק עם דובינסקי שסוף-סוף פתר את הקונפליקט הפנימי בין חובתו והשנאה שהוא חש.

"תראה," אמר דובינסקי להוכשטטר, "כשאני אומר שאני אעשה משהו, אני עושה אותו. אבל זה פשוט מגוחך. אני הולך הביתה. אני חושב שהפישר הזה הוא אדם מדופרס לגמרי, ואני ממש לא רוצה לראות אותו יותר במכונית שלי. אני בטוח שלא תהיה לך שום בעיה להגיע הביתה. אני אשלח לך את החשבון בראשון לחודש. לילה טוב." ודובינסקי נסע משם.

כאשר הוכשטטר נכנס לתוך הלובי הוא ראה את דייוויס, האלואל, אינדרידאסון והופ עומדים בכניסה לטרקלין. "טוני מדבר אתו," הסביר דייוויס. כמה דקות מאוחר יותר סיידי יצא וסימן לדייויס. בזמן שהאחרים עומדים בלובי וצופים בהם ממרחק של כחמישים מטר. בובי, סיידי ודיוויס צעדו הלוך ושוב בקצה האחר של הלובי, תחת שלט שעליו נכתב RUM KEG ROOM. "בפעם הראשונה באותו לילה," אמר לי הופ, "בובי באמת נפתח. הוא נופף בזרועותיו ודיבר. חשבנו, בסדר. סוף סוף משהו עבר אליו. עכשיו אנחנו מגיעים לאנשהו. עכשיו הוא יסכים לעלות על הטיסה."

לאמיתו של דבר, בובי אמר לדייוויס בנחרצות שהוא לא יטוס לאיסלנד. הוא לא יטוס, כך הוא אמר, עד שהעסקה לא תהיה מושלמת ונכונה. הוא רצה שדיוויס יבדוק בו במקום אם הוא יכול להפוך את העסקה לנכונה. "הנה הדרישות שלי," הוא אמר בקול קר. "או שאני מקבל אותן או שאני לא נוסע. ראשית: אני רוצה שופט שאינו שחקן שחמט. לות'ר שמידט חייב לעוף. שנית: אני רוצה שצ'סטר פוקס יחתום על עסקת טלוויזיה טובה יותר. שלישית: אני רוצה את חלקו של המפסיד מכספי הפרס ביד שלי ברגע שארד מהמטוס באיסלנד. רביעית: אני רוצה שלושים אחוז מכספי הכרטיסים. כשאקבל את הדרישות האלה, אחשוב על האפשרות לנסוע."

וכך הם הגיעו שוב לנקודת ההתחלה. כל הדרישות שבובי העלה ושלא נענו – היו ברשימה הזו, והדרישה שעסקה בחלקו של המפסיד, היתה גחמה שהפכה לדרישה שלא ניתן להתפשר עליה. דייוויס הסתכל בעיניו של בובי. הן היו קשות ואטומות והן לא החזירו מבט. ארבעה אנשים שדחפו ככל יכולתם משך יומיים, לא הזיזו את בובי אפילו סנטימטר מעמדותיו. וכעת נגמר להם הזמן. לא היה שום דבר שאפשר היה לעשותו מלבד להודות בתבוסה, ולראות מה היה ניתן להציל מן התבוסה. דייוויס פנה לשק תחבולות עורך הדין שלו, אחרי הכול הרי היה נשאר גם המטוס של שבת בלילה…

"אוקיי בובי," דייוויס אמר בנוקשות, "נניח שאני אלך ואעשה זאת, נניח שאני אשיג לך הסכם טוב יותר. האם אז אתה תעלה על הטיסה? אני רוצה לדעת. האם את אתה תטוס? אני לא רוצה לצאת לשם למרדף שווא."

בובי נראה עומד על המשמר. "אני אחשוב על זה."

דייויס נראה כעוס. "בחייך, זו איננה בדיחה עבורי, בובי!"

בובי נרתע מעט, "טוב, אני אסע, אבל" – המעטה הנוקשה ירד מעיניו והחרדות נראו דרכן – "אבל אני רוצה שגם טוני יהיה שם."

דייוויס הסתכל על סיידי. סיידי הנהן. ואז דייוויס הנהן בכובד ראש והושיט את ידו. "על בסיס זה," הוא אמר, "אני אלך."

והוא הלך.

כאשר מכונית הסטיישן של לופטליידיר יצאה לדרכה, חיוך קל עלה בזווית פיו של בובי. לאחר מכן מצב רוחו השתפר במהירות: סיידי בקושי יכול היה לזוז ואפילו לא לדבר, הוא היה כל כך מותש ומדוכא ממה שקרה, והאלואל והוכשטטר לא היו במצב טוב יותר. הם חשבו שהם צפו זה-עתה בבובי משמיד את הקריירה שלו. אבל בובי דיבר בתקיפות ונע בביטחון, כמו אדם שזכה הרגע  להצלחה גדולה.

תשוש לחלוטין האלואל הזמין שתי לימוזינות – אחת לעצמו, ואחת לבובי ולאחרים. כשהקאדילק שלו הגיע, בובי קפץ בשקיקה. הוא עמד להתגורר בבית אביו של סיידי בדוגלסטון והוא אהב את הבישול הלבנוני של אמו של סיידי. סיידי והוכשטטר התמוטטו פנימה אחריו, צונחים במושבים הרכים בעלי התמיכה בגב. בדוגלסטון, לפני שיצא מהלימוזינה, לחץ בובי את ידו של הוכשטטר ואמר ביראת כבוד, "תודה רבה לך, מר הוכשטטר."

בובי וסיידי פשטו על המקרר שהיה מלא בשאריות הארוחה הלבנונית המעולה. בובי דחס לתוכו כמה קילו של אוכל ואז סיידי לקח אותו לקומה השלישית. היו שם שלושה חדרי שינה וחדר שירותים. "אין אף אחד  כאן למעלה," הוא אמר לו. "כל השטח כאן הוא בשבילך.". בובי הנהן באושר ונראה חסר מנוחה לפרוש להישאר לבדו. לסיידי היתה תחושה שהוא רצה לשחק שחמט.

*****

וזוהי רק תחילת הסיפור על הדרך בה בובי פישר עלה על המטוס לריקיאוויק. היה צורך בארבעה ימים נוספים ובכוחותיהם המשותפים של כמה מאות אנשים ושתי ממשלות כמו-גם במפולת של  מזל טוב כדי לגרום לו לעלות ממש על המטוס. ביומיים שאחרי, דייוויס העביר את ת'ורייראנסון דרך מיטת סדום בעוד בני משפחתו של סיידי מתייחסים לבובי כאל קרנף מקודש, אך בובי קיבל את מאמציהם כדברים שמובן-מאיליו שמגיעים לו,  והחמיץ בשלווה את המטוס במוצאי שבת.

המשחק ירד לטמיון.

אבל מזלו של בובי עמד לו. ביום ראשון ספאסקי הציל את כולם בפעולה אמיצה. בהסתכנו בחוסר שביעות רצון מצד פקידים בכירים במוסקבה, הוא הסכים לדחיית משחק הפתיחה של התחרות ליום שלישי. מרשל שוב נכנס-מחדש לתמונה, ובשיחת תוכחה מאחורי דלתות סגורות שנמשכה מחצות ועד ארבע בבוקר ביום שני, הוא הצליח לחדור את הגנותיו ההיקפיות של בובי.

ואז הגיעה פיסת מזל מדהימה לחלוטין. ביום שני בבוקר הציע בנקאי חובב שחמט בלונדון בשם ג'יימס סלייטר להכפיל את הפרס בסך 125,000 דולר אם בובי ישחק. "תרנגולת פחדנית," נאמר בהודעה שנוסחה עבורו על ידי מרשל, "צאי החוצה!"

בובי התפתה, אך חמש שעות לאחר שההצעה הגיעה אליו הוא עדיין החזיק בסירובו לנסוע. ואז מרשל איים לעזוב אותו שוב. לאחר מכן, בובי נכנע והסכים לנסוע.  ולו רק לשם גיבוי, מרשל קבע שיחה עם הנרי קיסינג'ר בה קיסינג'ר ביקש מבובי שישחק את המשחק למען מדינתו. בהמשך לשיחתו עם קיסינג'ר, הודיע ​​בובי לעיתונות שהוא יטוס לרייקיאוויק באותו לילה. הוא אכן עשה זאת. אחרי שבוע נוסף של תמרון לפעמים ביזנטי, לפעמים מגוחך, החל משחק השחמט של המאה.

עוד לפני סיומה של התחרות, העולם גילה בובי אחר. מדי פעם, ממש עד סוף התחרות, הוא אמנם חבש לעתים את כובע השדון הרע מברוקלין. ואולם, ככל שהמשחקים החלו לתבוע את תשומת ליבו, כך החלו הפחדים והחשדות להיעלם כמו גובלינים הנמוגים עם הופעת הירח, והכוחות שהתמודדו עם הקשיים שהטרידו אותו, החלו להתרכז מאחורי כוח הרצון שלו וכישרונו. הוא הוכיח שהוא מפסידן עגום אך מלא-כבוד, הוכיח שהוא זוכה אכזרי אך אדיב, ובמיוחד הוא הוכיח עצמו כלוחם-אמן החי במשמעת חמורה, ממש  כמו זו של סמוראי.

ניצחון רדף ניצחון והעולם סלח בשקיקה למנצח שקרע את טלאי האפונה ביוני. בהמשך בובי התעקש שהוא סירב לעלות על המטוס בשל עקרונותיו. ואולם, האמנם רק במקרה המלחמה שלו על עקרונותיו היא זו שגרמה לפרסום הגדול לקראת המשחק? יום אחד ברייקיאוויק הוא עמד במקלחת, מגחך מבעד למים שזרמו על פניו, ושאל אותי בשמחה תמימה של ילד קטן שמרח עצמו בשוקולד אסור: "אתה חושב שהתחרות היתה מקבלת תשומת לב רבה כל כך בלי כל המהומה הזו – אתה יודע -? " כשגיחכתי אליו בחזרה, הוא התחיל לצחוק.

היום בו בובי פישר פישל, לא היה, אחרי הכול, יום רע כל כך עבור בובי.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  1. העידכונים לגבי הדו קרב הזה פתחו מהדורות חדשות וכיכבו בדפים הראשונים של העיתונים ברמה של פירוט ההלעים. מאז – יובל שנים – אף דו קרב שחמט לא דיגדג אפילו את הענין שהדו קרב הזה עורר. ו וואו איזה ווקו היה פישר, לו רק אנשים היו יודעים עשירית ממה שתואר במאמר.

    1. זה רק נרמז במאמר, אבל בובי פישר לא רק ראה עצמו כשחמטאי הטוב ביותר בעולם, הוא גם ראה עצמו כנביא השחמט, כמי שיכניס את השחמט לכל בית בארה"ב ובעולם כולו.
      מי שחי אז זוכר שהוא לא היה רחוק מלהצליח בכך.

  2. אני זוכר את ההתמודדות בין פישר לספאסקי היטב. בתור נערים צעירים היינו נוהגים לשחזר את הקרבות ולנסות לנתח אותם. זה היה הנושא המרכזי באותה תקופה.
    .
    הייתה מעורבת שם פוליטיקה ויוקרה. מערב מול מזרח. השיטה הסובייטית מול השקפת העולם האמריקאית. גם מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר (חובב שחמט ידוע) היה מעורב.
    .
    שחמטאים מברית המועצות החזיקו בתואר אלופי עולם משנת 1937 (אלכסנדר אלכין שהיה ממוצא רוסי, אבל עבר לצרפת) ועד לניצחונו של פישר על ספאסקי (1972). כלומר פרק זמן של 35 שנה.
    .
    לגבי האישיות של פישר. זו תעלומה. יש הרבה דעות בנוגע להתנהגותו ולהתנהלותו. ברור שהייתה לו לקות נפשית.
    .
    מומלץ, כמובן, לקרוא את הספר על ההתמודדות שתורגם לעברית. שמו: 'בובי פישר יוצא לקרב' וכתבו אותו דיוייד אדמונדס וג'ון איידינאו.
    .
    יש לי שאלה לגבי החלק הראשון של המאמר שהתפרסם אתמול: מופיעה שם תמונה של בובי פישר ובת זוגו ובנם. זו הפעם הראשונה שאני שומע על זה. בשום מקום לא הוזכר שיש לו בן.
    בעבר התפרסם שאישה ממוצא פיליפיני טענה שבנה הצעיר הוא גם בנו של פישר. גופתו הוצאה מהקבר על מנת לבצע בדיקת DNA שבסופה נקבע באופן חד משמעי שהילד אינו בנו.
    מה מקור התמונה הזו?
    .
    ולבסוף, מולי. תודה רבה גדולה על התרגום המעולה. הקריאה היוותה עבורי תענוג צרוף שמזכיר את העבר.

    1. מנחם אין על מה להתנצל, היה עונג לתרגם. על התרגום הזה עבדתי רק כשבוע וחצי. על "קים" של קיפלינג – בהשוואה – עבדתי יותר משנה וחצי 🙂

  3. כבוד על הפרוייקט וכבוד על עבודת התרגום!

    תוך כדי הקריאה ומעבר לעניין של הטירלול של פישר תהיתי מה בעצם יש במאמר הזה שהופך אותו לראוי גם ממרחק השנים ונדמה לי שהתשובה היא : הטירלול של המחבר עצמו! הבנאדם הרי אין לו טיפה של מודעות עצמית יושב שעות ומחבר אנקודוטה לאנקדוטה …במונית בובי מוריד את הראש מרים את הראש. הוא יוצא לקנות חוזר עם שעון. כן רוצה לא רוצה. התיקים שלו פה התיקים שלו שם..זו סאגה של מוח אובססיב עם מושא הכתיבה שלו.
    מה שכנראה מוכיח הנחה עתיקת יומין כי להיות אמן {והחיבור הזה הוא אמנות של סיפור} לא מחייב להיות נורמלי..

    1. יש משהו במה שאתה אומר. מהסגנון הזה אפשר לראות שזה ממש גרסה מוקדמת של ניו-ג׳ורנליזם, מה שלימים כונה גונזו, אם כי בלי ההפיכה של הכותב לסיפור. אם באולד ג׳ורנליזם הסיפור היה הסיפור, והכותב ניסה לספר אותו כמיטב יכולתו, הרי שפה הסיפור הוא רק תירוץ, ולכותב היה יותר חשוב להעביר את התזזיתיות של העולם השבור שבו חי פישר, והוא עשה את זה על ידי כתיבה תזזיתית ושבורה נרטיבית.

  4. אני עדיין באמצעו של חלק א׳, רק רציתי לציין שהתרגום מעולה, מקצועי ברמות, קצת גורם לי לחשוש כשהתרגום החובבני שלי יעלה בעוד שבוע…

      1. אני יותר חושש שלא אעשה צדק עם המקור, הלכתי על סופר שמלהטט עם משלבים ומלים כמו לוליין. אבל בלי הבעיות שלי, מולי, מתורגם לעילא. זה מסוג הטקסטים שאם אתה אומר לי שנכתב במקור בעברית אני קונה.

  5. יום אחד מישהו באמת יצליח לפענח את כל מה שהתרחש אצל בובי פישר. הבעיה היא שמרוב טירוף שיכנס למערכת שלו אנחנו לא נצליח לפענח את כתב החרטומים שיצא לו מהפה.
    זה, ללא שום ניסיון להעליב את התרגום המעולה, ניסיון ללכת לכיוון ההוא.

  6. בובי פישר הוא מסוג אלה שהמוח שלהם עבד אחרת משל כולנו. בטקסט הוזכר הקשר הגורדי, שאיש לא הצליח לפרום עד שבא אלכסנדר מוקדון וחתך אותו עם החרב. אותו דבר פישר, אחת הבעיות של השח המודרני היא שמי שמגיע לסבב כבר למד מאות ואלפי פתיחות בעל פה ואת האופן להתמודד עם כל אחת מהן, ונשאלה השאלה איך מתמודדים עם זה, אז התשובה המקובלת היתה שצריך לנסות לפרום את הקשר על ידי פיתוח של פתיחות חדשות, טקטיקות פתיחה חדשות. פישר בא וביתר את הקשר באבחת חרב כשאמר ״תמקמו את הכלים באופן רנדומלי״. ברגע שאתה לא יודע מה יהיה מיקום הכלים אצלך ואצל יריבך, אין שום פתיחה שאתה יכול ללמוד ואתה נאלץ לשחק. זה דוגמה לראש שלו ולאופן שהוא ראה את העולם. זו חשיבה שמכונה היום disruptive. אם המוח שמאחוריה יציב ומתפקד, זו חשיבה שיכולה לכבוש את העולם.

  7. תודה רבה מולי על מלאכת תרגום סיזיפית של טקסט כמעט בלתי קריא.
    לפחות למי שמתעניין במה בדיוק קרה שם.
    נהניתי לקרוא על החבורה המקיפה אותו ועל יכולת האיפוק שלהם.
    כמו שציינו מעלי, את הסיפור ניתן היה לתמצת לחמש שורות. כאן העניין הוא לקבל מושג על הטירלול של פישר 😁
    הפיסקה האחת לפני האחרונה, על פישר השחקן, יפה ועושה עם איתו חסד

כתיבת תגובה

סגירת תפריט