"היום בו בובי פישר פישל" / מאת בראד דאראץ (תרגם: מולי) – חלק א'

התמונה מויקיפידיה

(התמונות המצורפות למאמר אינן התמונות שהופיעו במאמר המקורי ב'פלייבוי' ואח"כ בספורטס אילוסטרייטד)

על המחבר:

הנרי בראפורד דאראץ' ג'וניור היה עיתונאי ומבקר קולנוע אמריקאי שחי בשנים 1921-1997. בשיאו הוא היה כת למגזינים כמו "טיים", "לייף", "פיפל" ו"ספורט אילוסטרייטד". הוא התמחה במיוחד בכתבות פרופיל שהוא ערך על הגדולים מכול: פרנק סינטרה, פרד אסטר, אליזבט טיילור, מרלון ברנדו, רובין וויליאמס, ג'ק ניקולסון ו…מיס פיגי. כתבותיו הזכורות מכל היו על מרילין מונרו, וכמובן מאמר זה על בובי פישר ערב קרב אליפות העולם בשחמט מול בוריס ספאסקי, שנחשב לאחד ממאמרי הספורט הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.

המתרגם מולי הוא חבר צוות הופס, מתגורר בירושלים

היום בו בובי פישר פישל

ואז בובי פישר שמע דפיקה בדלת. היה זה קצת אחרי עשר בבוקרו של יום שלישי, 09/06/1972, שלושה ימים לפני תחילת התחרות שלו מול בוריס ספאסקי על אליפות העולם בשחמט, ואחד-עשר שעות לפני שהמטוס לאיסלנד אמור היה להמריא. מזה חמישה ימים, יום יום הוא הזמין מקום במטוס, ומזה חמישה ימים שהוא לא הופיע לטיסה. וכעת, הזמן כמעט ואזל. הוא לא יוכל לעלות על המטוס למחרת, מאחר והשבת נכנסת בששי בערב, ומסיבות דתיות הוא לא היה רשאי לטוס בשבת. וכך, שכל שנותר הוא לעלות על טיסה במוצאי שבת. ואולם, אם הוא יעלה על טיסה במוצאי השבת, הוא יגיע הרוג מעייפות בראשון בבוקר, מה שיותיר לו רק מספר מועט של שעות מנוחה לפני תחילת המשחק. וכך יצא, שבשורה התחתונה, הברירה היתה בין לטוס הערב או בכלל לא, אך הוא לא רצה לחשוב על הנושא הזה עכשיו. הוא רצה לנוח. הוא ישן משך עשרים שעות מאז שהגיע לניו יורק יממה וחצי קודם לכן,  אך למרות זאת, כל מה שהוא רצה לעשות, היה לישון עד אובדן חושים.

הדפיקה נשמעה שוב. זו לא יכולה להיות החדרנית, כי הוא הרי תלה את השלט "נא לא להפריע" על ידית הדלת מבחוץ. מי זה כבר יכול להיות? רק עורך הדין שלו ומעט מחבריו ידעו שהוא מתאכסן במועדון ייל.

"חבילה למר פישר," נשמע קול גבר אומר.

בובי פתח את הדלת והציץ מעורפל חושים  אל מחוץ לדלת, מצפה לראות את אחד מעובדיי מועדון ייל. במקום זאת הוא ראה גבר מזדקן בבגדי רחוב. בובי התחלחל וניסה לסגור בבהלה את הדלת, אך הזר חסם אותה בכף רגלו.

"סלח לי מר פישר," הוא התחכם ואמר ואיש צעיר נע קדימה מאחוריו. עיניו של בובי התרחבו.

"מי אתה?" הוא שאל בעצבנות, "מה אתה רוצה?"

בעודו מחזיק את כף רגלו יציבה בין הדלת למשקוף, הצהיר הפולש שהוא עיתונאי בריטי ושהוא מבקש ראיון. עיתונאי! התחרות אפילו לא החלה, וכבר העיתונות נמצאת במצוד אחריו! בובי ציווה עליו בכעס לעזוב מיד. האיש, שכף רגלו עדיין מנעה את סגירת הדלת, חייך ועדיין ניסה לשדל את בובי לראיון. לפתע הופר מצב השוויון.  צעיר חסון בשם ג'קי בירס שבדיוק ביקר את בובי, ניגש אל הדלת והעיף את הפולש ארצה בדחיפה עוצמתית אחת. בובי טרק את הדלת. דקה אחרי הוא כבר היה בטלפון, משוחח עם עורך הדין שלו, אנדרו דייוויס. "אל תעזוב את החדר," אמר לו דייוויס נחרצות, "מישהו יבוא לאסוף אותך. מוקדם ככל האפשר."

מאוחר יותר דייויס אמר לי: "בובי היה מפוחד. יכולת לשמוע את זה בקול שלו. דווקא בזמן בו הוא לא יכול היה לסבול אפילו את הערעור הקטן ביותר לעולמו, הוא חטף הלם גדול. ואני חושב שההלם הזה היה הטריגר ליום המטורף ביותר שעבר על עולם השחמט מאז שרוזן דני העז לנצח את המלך קאנוט ונקצץ כתוצאה מכך להמבורגר בשל הטיפול שקיבל אחרי כן מכמה בריונים שפעלו בשירות המלך.

בובי פישר גדל ללא אב. אמו, רג'ינה פישר, הייתה יהודיה פולניה שנולדה להורים אורטודוכסים ממוצא לא ידוע, והגיעה לארה"ב עם אמונה קומוניסטיות ותיאוריות קונספירציה, והכניסה לראשו של בובי מחשבות שהטלפון שלהם הוא TAPPED. בקשר לאביו ישנן גם דעות שונות.

*****

המשבר פרץ כארבעת אלפים קילומטרים ממועדון ייל. אני הייתי אז בריקיאוויק, בירת איסלנד, ממתין שם לבואו של בובי לתחרות. ספאסקי חיכה גם הוא. הוא הגיע שמונה ימים קודם לכן וכמוהו המתינו כמאה וחמישים עיתונאים וכתבי טלוויזיה מלפחות 32 ארצות. האמת היא שכבר נמאס להם לחכות, והסיפורים ששרצו בכל רחבי ריקיאוויק, היוו שיקוף נאמן לרוגז שאפף אותם.

מה היתה הסיבה לכך שבובי התמהמה? למרות שמעולם לא דיברו אתו על כך, רוב העיתונאים הניחו שמאחר וכסף היה הדבר העיקרי שהוא דרש מפדרציית השחמט האיסלנדית, הרי כסף הוא גם הדבר העיקרי שהטריד אותו. "פושטק קטן ותאב בצע" ו"פרחח מפונק" הפכו לשמות תואר נפוצים יותר ויותר במכונות הכתיבה, והציבור קנה את מה שהאכילו אותו. "האם זה באמת אפשרי", שאל אותי בכעס כתב בריטי אחד בזמן ארוחת הבוקר של יום חמישי, "שהאפס הזה יבריז לנו? או שהוא הממזר הגאוני ביותר שיצא אי פעם מברוקלין, או שהוא סוג של משוגע. הוא מקדיש את כל זמנו לשחמט, ואז מסרב להשתתף באליפות העולם לשחמט. הוא גדל בשכונת-עוני ואז מסרב למיליונים. הוא רוצה כסף או שהוא רוצה כסף? אני פשוט לא יכול להאמין למה שקורה פה!"

האמת היא שאיש לא יכול היה להאמין. אף אחד גם לא יכול היה להאמין שדווקא המשחק הסמוי ביותר מן העין, זה שהיה פופולרי כמו חשבון דיפרנציאלי, יהיה זה שכובש את כותרות העיתונים בכל רחבי העולם יום-אחר-יום. איש לא האמין שחצי עולם ימתין בנשימה עצורה לראות שני אנשים צעירים מתיישבים על כיסא בצפון האוקיאנוס האטלנטי, ומזיזים חיילי עץ על שדה קרב מיניאטורי מדומיין. המומחים הסבירו שיש בכך יותר מאשר סתם משחק שחמט. הם אמרו שזו מלחמה בבגדים אזרחיים בין שתי המעצמות: ארה"ב וברית המועצות. זו היתה הזדמנות לראות את ברית המועצות מפסידה את כס האליפות לראשונה מזה 24 שנים, והזדמנות לראות את ארה"ב זוכה בכס האליפות לראשונה בהיסטוריה.

ועדיין, מה שתפס את כולנו יותר מכל היו האישיות המוזרה ללא שום צל ספק כמו גם ההישגים העל-אנושיים ויוצאי הדופן של בובי פישר.

בובי פישר היה ידוע בכל רחבי חוגי השחמט מזה כ- 15 שנה, מאז שזכה באליפות השחמט של ארה"ב בהיותו בן 14 בלבד. ואולם, הוא נודע בקרב הציבור הרחב רק ב- 14 החדשים שלפני אליפות העולם. במאי 1971 הוא הביס 0-6 את רב האמן מארק טימנוב מברית המועצות, מה שהיווה את הפעם הראשונה בה היתה תבוסה על האפס של רב אמן כלשהו מזה יובל של תחרויות מתועדות. הוא חזר על תוצאה זו גם מול יריבים מסוכנים הרבה יותר כגון רב האמן בנט לארסן מדנמרק.   באוקטובר 1971 הוא הביס בבואנוס איירס 6.5 – 0.5 את טיגראן פטרוסיאן מרוסיה, מי שהיה אלוף העולם לשעבר, ועל ידי כך הגדיל את רצף הניצחונות שלו ל- 21 משחקים ברציפות, הרצף הארוך ביותר בהיסטוריה של השחמט עד אז, והגיע הרבה מעבר לאשראי שראשי הענף נתנו לו.

זו היתה הנקודה בה התקשורת החלה להתמקד בו הרבה יותר מאשר עד אז. מה שהיה לתקשורת, או לפחות מה שהתקשורת החליטה אז שיש לה, היה מה שנודע משך כעשור בקרב יריביו כ"מפלצת": אנשים דיברו לעתים קרובות על בובי כעל אובססיבי ופראנואידי, כעל אדם שפחד מנשים וממרגלים רוסיים, אך העריץ כסף ואת ספיירו אגניו [סגן נשיא ארה"ב תחת ריצ'ארד ניקסון. מולי].

כמי שנשר מהתיכון והיה בעל מוזרות גנטית ששילבה את התרבות האלטרנטיבית של הרוק הכבד עם תפישה מרחבית של גאון-על, בובי היה כנראה שחקן השחמט הטוב ביותר בכל הזמנים. ציור זה של בובי כמפלצת היה אמנם קריקטורה, אך למרבה הצער, קריקטורה זו לא היתה כה רחוקה מהמציאות.

בובי תמיד אהב ילדים. אולי בגלל ילדותו-הקשה ללא אב, ואמא קומוניסטית בסנט לואיס

משך כל שנת 1972 הוא התנהג כמתחייב מהקריקטורה:  בתחילה הוא סירב להתמודד מול בוריס ספאסקי במקום בו הפדרציה העולמית של השחמט רצתה שישחק: חצי מהתחרות ביוגוסלביה וחציה באיסלנד.  אולטימטומים נשלחו לכל רוחב האוקיאנוסים. יוגוסלביה הוסרה לבסוף כאופציה למקום התחרות, תוך כדי האשמות בחוסר אמינותו של בובי, ונקבע שהתחרות כולה תיערך באיסלנד.

ואז, סירב בובי לערוך את התחרות באומרו שהיא "נקברת" במדינה קטנה ופרימיטיבית כמו איסלנד, תוך שהוא מתלונן גם על התנאים הכספיים למרות שהפרס של 125,000$ שאמור היה להינתן למנצח, היה גדול פי עשר מכל פרס שניתן אי פעם קודם לכן בתחרות שחמט כלשהי.

כשהאיסלנדים בלעו את גאוותם וקיבלו את דרישותיו  לאחר מחאה ציבורית נמרצת כנגד "פישר השחצן", בובי הציב דרישות חדשות. משדחו האיסלנדים את דרישותיו החדשות, בובי נעלם לפתע, עשרה ימים לפני תאריך הפתיחה של התחרות, כשאפילו עורכי הדין שלו לא ידעו היכן הוא נמצא.

*****

ביום שני, ה- 26 ביוני, יום אחרי התאריך בו הוא היה אמור להגיע לאיסלנד, התקשרתי לבובי לקליפורניה בתקווה לפשר בין הסתירות והניגודים, ולנסות להבין בעצמי מה עובר עליו. כשהוא ענה, קיבלתי מספר הפתעות ברצף: "היי בראד, איך אתה?" הוא שאל. אני ציפיתי ל"האאאא" שבדרך כלל קיבלתי כשבובי ענה לי בפעמים קודמות, שמשמעותו היא אולי "הלו" או אולי רעש רקע כלשהו על הקו. ועדיין, הפעם קולו נשמע, באופן כמעט מבהיל,  מלא ביטחון ועשיר בהבעות.

הוא רצה לדעת הכול אודות ריקיאוויק, כאילו היה ילד קטן שהתקשר הביתה ורצה לדעת כל מה שקרה בהיעדרו. האם אהבתי את האולם בו ייערך המשחק? האם האולם היה שקט? איך נראה השולחן עליו ייערך המשחק? ומה עם מזג האוויר? "15 מעלות צלסיוס? וואו! זה קררררר!" אבל האוויר היה טוב, הא? ואיך הטעם של ה Skyr האיסלנדי [מאכל איסלנדי על בסיס חלב קרוש. מולי]? יותר טוב מיוגורט, הא?"

ואז הוא ביקש לדעת איך ספאסקי נראה. "עצבני," אמרתי לו, והוא גיחך בקול רם. "וגלר," התחלתי לומר, מתכוון לספר לו על יפים גלר, המשנה של ספאסקי.

בובי חתך את דבריי. "גלר," הוא אמר בגועל, "הוא טיפש!"

ואז זה קרה. "גלר," שנינו שמענו קול של אישה אומר, ללא ספק ניסיון של מישהו איסלנדי לחקות את מבטאו הברוקליני של בובי, "הוא טיפש!"

שמעתי את בובי מתנשף, והוא לפתע הפך למאובן. "הם מצותתים לשיחות שלי!" הוא צעק. "ידעתי! יש לך מרגלים על הקו! האם אתה שמעת את זה? יש להם מרגלים על הקו!" קולו, שהיה כה חם ומלא חיים רק שניה קודם לכן, עלה אוקטבה ורעד כמו שעון מעורר. ואז הכעס הלך והשתלט עליו ככל שהתפוגגה השפעת הפחד.

"הארץ הצוציקית המחורבנת הזו! תתקשר למנהל, בראד, אני רוצה שהמישהי הזו תאותר ותפוטר! תאר לעצמך! להקשיב לשיחות הטלפון ש ל י! זה יכול להיות מעשה ידיהם של הרוסים, 'תה יודע. יש להם קומוניסטים בממשלה שם באיסלנד. הם יעשו הכול כדי לגלות מה אני חושב!" נראה כאילו הרעיון הזה הדהים אותו והוא החל להירגע אט אט.

כשהנחתי את האפרכסת, חשבתי לעצמי משהו בנוסח של: "אני דיברתי כעת עם שני בובים. בובי השמח והבריא מקליפורניה שהחליט לשחק, אבל הבובי השני, הבובי שחושב שכל איסלנד מצותתת לשיחות הטלפון שלו, יכול להשתלט עליו בשנייה אחת של רוגז, ואז להרוס את התחרות. מעניין איזה בובי נקבל?"

*****

דוקטור אנטוני סיידי הוא אחד מהאנשים המוכשרים והנחמדים ביותר בפמליה של בובי. הוא נראה כמו רופא שיניים מטורף מתוך ספר קריקטורות. יש לו ראש גדול עם צדעיים רחבים, המכוסה בתלוליות שיער כחול-שחור. האף שלו מעוקל בצורה מרושעת ועיניו בולטות ונוצצות בצבע קפה שחור. הוא דוקטור לרפואה ושחקן שחמט עוצמתי (הוא זכה פעם באליפות הפתוחה של ארה"ב) וחיבר ספר מעולה על אסטרטגיית שחמט. ולמרות כל אלו, ברגע שהוא מתחיל לדבר, מתגלה אדם שונה לחלוטין בעל צורך כמעט נואש לרצות את בני שיחו. ואולם, יש בו, בסיידי, משהו נחוש ואפילו נועז. בקיץ 1972, בהיותו בן 35, הוא קיבל את ההחלטה האמיצה להפסיק לעסוק ברפואה ולקיים את עצמו כרב-אמן בשחמט וככותב עצמאי.

כמו רבים מחבריו של בובי, גם סיידי לא יכול להתנהג כרגיל בחברתו של בובי. הוא רתם את עגלתו לכוכב , ולעתים נראה כאילו הוא מפחד להפסיד את ההסעה.  נראה היה כאילו הוא חש שעל מנת לשמור על חברותו עם בובי, הוא חייב  להסכים עם כל מה שבובי אומר. יש מקרים שבהם נראה כאילו עקב  חרדתו לשמור על מערכת הידידות הזו, הוא למעשה מעודד את בובי בסטיותיו. אני לא חושב שהוא מתכוון לכך. הוא ישר ונאמן, ומטרתו היא תמיד להחזיר את חברו לתבונה ולכך שיפעל לטובת האינטרסים שלו עצמו.

סיידי הוא ניו יורקי, אך הוא עבד במחלקת התברואה של לוס אנג'לס כשבובי הגיע לשהות עם חברים בסנטה מוניקה. סיידי החל לבקר אותו שם אחת לכמה ימים. כמו רוב חבריו של בובי המתגוררים בקליפורניה, הוא נחרד לראות שבובי לא נקט שום פעולה לצאת למסע לאיסלנד, כשהתקרב מועד התחרות. וכך, ביום ראשון ה-25 ליוני, סיידי התקשר לבובי ואמר לו כבדרך אגב שהוא טס מזרחה ביום שלישי לבקר את אביו החולה, ושאל את בובי אם הוא רוצה להצטרף אליו.  "כן, למה לא." ענה בובי בצורה מעורפלת. "יהיה כייף לא להיות לבד בזמן הטיסה." סיידי אמר שהייתה לו "תחושה חזקה שאם הוא לא היה מתקשר לבובי, בובי היה נשאר בקליפורניה."

בובי תמיד האמין שעליו לשמור על כושר גופני גבוה
כמה שהיה פרנואריד, כושר גופני תמיד היה בראש מעייניו

*****

הצעיר השזוף והנמרץ שעלה למטוס בלוס אנג'לס יכול היה להתבלט כאחד הגברים הנאים בכל מפגש. בובי הוא גבר גבוה ורחב כתפיים, ופניו נקיות, גבריות ומושכות. ואולם, במבט שני הרושם מתפרק למספר חלקים מוזרים למדי. הראש שלו, למשל. המוח המדהים שלו שוכן בגולגולת אליפטית קטנטנה שלמעשה לא מגיעה הרבה מעל לאוזניו. המצח שלו נמוך וגורם ללסתות שלו להיראות גדולות, ומזוויות מסוימות כמעט ניאנדרטליות.  גם מראה פניו הוא פרימיטיבי, מן מראה עירני אך חסר-דעת של בעל חיים, של חיית בר גדולה שצדה למחייתה.  יש בבובי תחושה של סכנה; במובנים מסוימים אני נזהר אתו כמו שהייתי נזהר עם נמר. עיניו דומות לעיניים של נמר. הן מחזיקות באותה שלווה צהובה-ירוקה עם ריקנות מפחידה. וכשהוא צוחק, פיו הרחב ומלא השפתיים נפתח למערת שמחה ענקית, מלאה בשיניים לבנות בוהקות. רוב הביטויים שלו הם ראשוניים: ביטויים ישירים של פחד, רעב, כעס, הנאה, כאב, חשדנות ועניין.  כל הרגשות שיכולים להיות לאדם או אפילו לחיה מבלי להיות מעורבים עם שום אדם או בעל חיים אחר. לעתים רחוקות ראיתי את פניו מקבלות את הרגשות החברתיים של אהדה, הזמנה, הכרה, הומור, רוך או אהבה.

גם בגופו של בובי ובדרך בה הוא נע יש משהו פרימיטיבי. לבישת חליפה טבעית עבורו כמו שפיתון עונד עניבה.  גובהו 1.6מ' ומשקלו 72 ק"ג ומעיל מרופד גורם לכתפיו להיראות כה רחבות עד שראשו נראה קטן אפילו יותר ממה שהוא. "כמו אפונה מעל סרגל" אמר עליו מישהו. תנועותיו ישירות, נמרצות, לפעמים מגושמות באופן קומי. הוא צועד פשוטו כמשמעו בקצב כפול מזה של המטייל הטוב הממוצע, אבל הוא הולך כמו שתרנגולת רצה – רק שהתרנגולת הזו מצליחה למלא את כל הדלת. הוא מגיח כשראשו קדימה, רגליו מפוסקות ואצבעות רגליו מופנות פנימה. כתפיו נעות מצד לצד, מרפקיו מבצבצים כמו מפרקי כנפיים או כמו אצבעות מתהפכות בצורת נוצות. הוא ממקד את עיניו בנקודה המרוחקת כשישה קילומטרים, מעט מעל ראשם של כל הסובבים אותו, ומסתער קדימה לעבר אותה נקודה מרוחקת דרך קהל ההמונים הצפוף. אדם בתנועה עם מטרה קבועה בקצה מבטו.

כמרומז מן המוזרות השיטתית הזו, ישנם פערים פרועים והתפרצויות לא יציבות בזרימת חייו של בובי. הוא מתפקד כאילו היה היצור של פרנקנשטיין כמעט יותר מכל מישהו אחר שאני מסוגל להיזכר בו, ונראה כאילו הוא אדם שעשוי מאוסף שברים המחוברים ביניהם באמצעות חוטים, והנשלט על ידי רצון מפלצתי ושדוני. כאשר הרצון מתמוטט או החוטים מסתבכים, נוצר לפעמים מצב בו בובי לא יכול לבצע את הפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר.  כאשר הוא מאבד עניין בקו מחשבה כלשהו או בפעולה כלשהי שהוא עסק בה משך לא יותר משלוש דקות, רגליו יכולות פשוט להיכנע, כאילו הוא הרגע סיים מסע של 30 קילומטרים, והוא יתמוטט למיטתו כמו איש זקן ועייף. היתה פעם אחת בה שאלתי אותו שאלה בזמן שהוא אכל, ונראה היה שמעגלי הבקרה שלו היו כל כך מבולבלים מהניסיון להתמודד עם שני מסרים בעת ובעונה אחת, עד שהוא הכניס בטעות את המזלג שלו ללחי במקום לפה. לבובי  יש גם את אותה בעיה בדיבור. הוא האיש שהכי מסוגל לעשות רק דבר אחד בו-זמנית שהיכרתי. נראה שהוא מחזיק בראשו רק מחשבה אחת בו-זמנית, ושזו צריכה להיות מחשבה פשוטה. הוא מדבר כשם שהוא חושב: במשפטים פשוטים שמובילים אותו, נדבך אחר נדבך, למעוז חפצו.  קולו הוא קולה של תכנה רובוטית מברוקלין: שטוח, מונוטוני ובצבע האספלט.

לפעמים אני חושב שזה קולו של אדם שמתחזה לחפץ, לאובייקט, במטרה שאנשים לא ישימו לב שהוא רכרוכי ומלא חיים, שכן אז הם יעשו דברים כדי לפגוע בו. אבל בובי יותר מדי מלא-חיים מכדי להעמיד פני מת בהצלחה. פרצי האנרגיה מקצרים שוב ושוב את הרובוט. אנרגיה דוגמת זו של נמר חותרת ובוהקת בתוכו, ומדי פעם היא מוצאת מקלט בהתפרצויות של כעס.

כל לילה, כל הלילה, הוא מוצא מפלט בשחמט. כשהוא מתיישב מול הלוח, חתול מסוכן גדול מחליק לתוך עורו. חזהו מתנפח, עיניו הירוקות זוהרות, העצלות שבו מתמלאת בדם חם. כל הוויטאליות שבגופו המקוטע, זורחת ללא הפסק והוא נראה פראי ויפה-תואר. כשאני רואה את בובי בעיני רוחי, אני רואה אותו שרוע בעצלות מלאת-כוח ליד לוח שחמט, עיניו עצומות למחצה, מקשיב לרשרושם הדמיוני של חלקים נעים, בעוד הנמר שבתוכו שוכב ומאזין להמיית קני הסוף הנעים ברוח.

*****

לניו יורק תמיד היתה השפעה רעה על בובי. הוא נהג לחזור אליה בתערובת של אימה ומשיכה, כאילו היה יונה הנביא הנמשך מחדש לבטן הלוויתן. אנדרו דייוויס ידע שהפעם בובי יכול בקלות ללכת לאיבוד בתוך הלוויתן ולא לשוב לעולם לתכנון המקורי. ולכן, הוא יצר תסריט דומה לזה בו משתמשים בתוכנית הטלוויזיה "משימה בלתי אפשרית". התוכנית היתה לחטוף אותו לטובתו-שלו ולעשות זאת בדרך שבה הקורבן כלל לא ידע מה יקרה לו. האמת היא שזו תוכנית שמתאימה לשד שייצא מהבקבוק, אך הבעיה היא שבפנקס הטלפונים של דייויס לא היה רשום שום שד שכזה. לכן, הוא ביקש מטוני סיידי לקחת את בובי למסע קניות, וצירף שני חברים ונהג מקצועי שיעזרו לו. החברים הכירו את בובי, אך לא פגשו מעולם את סיידי. הנהג אפילו לא שמע מעולם על בובי, ואף אחד מחמשת המשתתפים במזימה, לא חטף מעולם משהו גדול יותר מעוגייה.

הרב הוכשטטר ונוריס דובינסקי היו החברים הראשונים מכנופייתו של דייוויס שהגיעו למועדון ייל ביום רביעי בתשע וחצי בבוקר. הוכשטטר הוא גבר מלא אנרגיה בן 55 עם פה עסקי קשוח ועיניים משועשעות, חיוורות כמעט, המוסתרות על ידי קפלי עור מחוספס המשתלשלים מגבותיו כמו וילונות. הוא אדם שחייו היו קשים קצת יותר מדי, אבל גם אדם שעדיין לא מצטער על כך ולו במעט, ואדם שהיה רוצה לעשות עוד קצת מהומות לפני שיפרוש ויקנה לו וילה בסנט פטרסבורג. הוא יועץ שיווקי מפורסם למדי וחבר ולקוח וותיק של אנדרו דייוויס שהציג אותו בפני בובי לפני כתריסר שנים.

מוריס דובינסקי הוא קצב לשעבר מברונקס ואדם עצמאי. כאשר הסופרמרקטים השתלטו על שוק הבשר, הוא סגר את חנותו ורכש מונית. שנתיים מאוחר יותר הוא החליף אותה בלימוזינה מסוג קאדילק בשווי עשר, אלפים דולר. לפני זמן לא רב, הוא קנה עוד שש לימוזינות נוצצות והיה לו מספיק כסף ללכת לבנק ולשלם 81 אלף דולר במזומן, אחרי מיסים, על כל אחת מהן.

"אני לא חייב כסף לאף אחד," דובינסקי אמר לי, "או שאני משלם במזומן או שאני לא אקנה את זה. לשלם במזומן זה העונג הגדול של חיי. ובדרך הזו אף אחד לא יהיה תלוי במוריס." דובינסקי הוא האדם האחרון שמישהו יהיה תלוי בו. בגיל 54  הוא בנוי כמו שור (והוא הראשון להודות בכך). גובהו הוא 1.78 מ' והוא שוקל 83 ק"ג ויש לו שרירים אפילו בשערות. יש לו שרירים גם בשפתיים. כשדובינסקי לא סובל בך משהו, הוא בהחלט יאמר לך על כך, ולעולם לא בלחישה.

בשעה אחת אחר הצהרים דובינסקי והוכשטטר כבר הפכו לעצבניים. הם התקשרו לדייוויס כמה וכמה פעמים. דייויס התקשר לבובי ושמע אותו ממלמל בלשון כבדה שעדיין מוקדם מדי. אז הוא עודד אותו וגרם לכך שיפסיק "לשבת שבעה" ויחזור לחיים. קצת אחרי אחת סיידי הגיע, ועד שתיים הוא הצליח לגרור את בובי החוצה. ואולם, שום דבר לא קרה אחרי-כן. בובי התנהג כמו מיליונר על ריפוד הקאדילק: התקשר לחברים בטלפון האלחוטי שברכב, אסף קצת המחאות נוסעים, אכל ארוחת בוקר בדלי'קטסן (במעדנייה), דאג לשליחות אחת או שתיים ואז פנה לחזור למועדון ייל לפגישה עם דייויס. בתיאוריה, הוא אמור היה להתכונן לטוס לאיסלנד, אך למעשה הוא לא עשה זאת. בכל מה שקשור לתחרות, האנרגיה שלו היתה כה כבדה שהוא התנהג כמו אדם המתקשה להתעורר משינה עמוקה, ושיודע בבטחה שלא יאהב את מה שיראה כשהוא יפקח את עיניו.

ומי יכול להאשים אותו? בשנה וחצי שעברו, בובי שיחק בטורניר אחד ארוך ובשלוש תחרויות ארוכות, שכל אחד ואחת מהם היכו קשות במערכת העצבים שלו. וכעת, הוא למעשה עומד בפני ההתמודדות הקשה והארוכה ביותר בקריירה שלו, תחרות שאורכה 24 משחקים  ושעלולה להימשך עד 75 ימים. ואולם, בובי מעולם לא נרתע מקשיים עד כה, ונראה כאילו מה שמטריד אותו הוא משהו מעבר לתחרות הזו.

*****

אנדרו דייוויס היה גבר צנום בעל משקל ממוצע ועיניים כהות וממהירות מוסתרות על ידי משקפיים. ראשו היה מחודד כעיפרון עם שיער מסורק למשעי וחיוך מצודד הדומה לזה של טדי רוזוולט. הוא היה בן 43 והיו לו קמטים שהעידו על כך, אך היו בו גם בהירות של תלמיד בית ספר שובב כסנאי, וחוש הומור של מי שאוהב להפתיעך בפיצוץ בלון. אני מאמין שדייויס אהב לחשוב על עצמו כעל משהו בין ג'נטלמן אנגלי העובד לפרנסתו בממכר בגדים, לבין ראש ממשלה מרושל. הוא אדם שקורא ספרים בכל תחום שניתן לחשוב עליו, אך האינטלקטואל שבו מנוטרל בנקל בידי איש המעשה הקנאי להשגת מטרותיו.

בעיסוקו בתחום החוק. דייוויס הוא פיקח, מדויק וכל-כך נצמד לאתיקה עד שחבריו מכנים אותו 'סנט אנדרו'. הוא לא נהנה  מלהטוטי עריכת הדין, וישנם דברים שהוא לא מוכן לעשות כדי לנצח בתיק. הוא חולק עם אביו משרד סולידי שמספק לו חיי רווחה, אך לעולם לא יגרום לו להיות עשיר. הוא בהחלט לא יתעשר בגלל בובי. אנשים קרובים לבובי אומרים לי שבמשך תריסר השנים בהם הוא שימש כעורך הדין של בובי, הוא לא גבה ממנו אפילו סנט אחד. למה לא? "המשיכה המסורתית של יהודים לאינטלקט," אמר חבר של דייויס, "אנדי רואה בבובי סוג של אידיוט קדוש, מעין כלי שביר שמזגו לתוכו אינטלקט טהור. הוא לעולם לא ינטוש אותו."

מזה מספר שבועות שדייויס חורק את שיניו ומייחל שהיה יכול לעזוב את בובי. בובי לקח ממנו זמן ואנרגיה שקליינטים אחרים זקוקים להם. אך הוא נותר שם כי לא היה אף אחד אחר שיוכל לקחת את מקומו, וגם מאחר והוא חש בעצמותיו שבובי מתדרדר בפזיזות לתהום שעלולה להיות קטלנית.

דייויס ראה רק שחורות בכך שבובי ייסוג מנכונותו לתחרות הזו. אמצעי התקשורת, שכבר כעת מוטרדים מהתנהגותו של בובי ולועגים לו, פשוט ישחטו אותו. הציבור, שהתחרות לה הוא כל כך ציפה תימנע ממנו,  יזכור אותו בגועל שיהפוך לבוז ולעג. עולם השחמט ימחק אותו משורותיו כפול מרפי שני: כגאון שהוא חולני מכדי להתמודד עם גאוניותו שלו. מארגני תחרויות שחמט יהססו ויחשבו פעמים לפני שיזמינו לתחרויות חשובות, אדם שעלול שלא להופיע אליהן.

ואולם, הדבר שהכי הטריד את דייויס היה פוטנציאל הנזק של דחייה שכזו על בובי עצמו. "הדרך היחידה בה בובי יכול לתקשר עם העולם, היא להיות שחקן השחמט הטוב ביותר בעולם." הוא אמר לי פעם. "אם הוא לא יוכל לתפקד ככזה, הוא פשוט לא יוכל לתפקד. וכך, אם אכן הוא לא יוכל להתמודד בתחרות הזו, וההשלכות של כך תהיינה חמורות כפי שאני חושד שתהיינה, צפויה לנו שם התמוטטות רצינית," ואז הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואמר: "ואולי אפילו התאבדות."

כשסיכונים אלו רצים במוחו, דייוויס נקט גישה עדינה כאשר הוא נפגש עם בובי במועדון ייל. בובי קיבל את פניו בחיוך גדול, אך דייוויס חש זהירות והתנגדות מאחורי החיוך, ולכן הוא החליט לא ללחוץ עליו. כאשר בובי שאל כיצד מתקדמים המגעים עם האיסלנדים, דייויס הזכיר כבדרך אגב את המבוי הסתום בשל הדרישה של בובי שכל אחד מהמתחרים יקבל 30% מהכנסות הכרטיסים, אך הוא האשים את עורך הדין הניו יורקי של איגוד השחמט האיסלנדי, והציע שפניה ישירה ליושב הראש של איגוד השחמט האיסלנדי,  גודמונדור טוריאנבן, תשיג תוצאה טובה יותר. הרעיון שלו היה לשמור על בובי גמיש, ולמנוע מבובי מלהיצמד לעקרונותיו.

דייוויס כיבד רבות מן הסיבות שגרמו לכך שבובי לא רצה לשחק באיסלנד. כבר בחודש מרץ בובי אמר לו שאיסלנד היא "מקום טיפשי לתחרות.". הוא טען שהיא קטנה מדי, מבודדת מדי ופרימיטיבית מדי. הוא אמר שהאולם לא התאים לתחרות ושהוא בטוח למדי שהטכנאים המקומיים לא יוכלו להתמודד עם התאורה הנדרשת למשחק  במסגרת אליפות העולם בשחמט. בכל מה שנוגע לבתי המלון, הוא אמר שיש רק מלון אחד מתאים באיסלנד, והוא היה משוכנע שיהיה עליו לחלוק בו עם הרוסים והעיתונות. "אני אהיה שם תחת תצפית כל הזמן, ולא תהיה לי פרטיות בכלל. ועוד משהו, אין לי דרך להירגע באיסלנד, אין שום מקום לבלות בו בין המשחקים. הטלוויזיה משעממת, הסרטים הם כולם בני שלוש, ואין כמעט שום מסעדות טובות. אין אפילו מגרש טניס אחד בכל האי הזה, ואפילו לא אולם כדורת [באולינג. מולי] אחד. ודברים שכאלו יפגעו בדרך בה אני משחק."

בובי היה גם בטוח שהאיסלנדים לא יצליחו למכור הרבה כרטיסים, מאחר ופשוט לא יהיו מספיק איסלנדים שימלאו את המושבים באולם, וגם לא יהיו מספיק תיירים שיוכלו להרשות לעצמם לנסוע לאיסלנד לחודשיים כדי לצפות בתחרות שחמט. ואולם, מה שהכי הטריד אותו, היתה בעיית הכיסוי העיתונאי. חלק מהעיתונאים אולי יטוסו לאיסלנד להתחלה ולסיום הטורניר, אבל המשחקים לא יוכלו להיות משודרים לאירופה ולצפון אמריקה – פשוט מאחר ואין שם שום ציוד תקשורת לוויני. "והתחרות הזו חייבת להיות מועברת בטלוויזיה. ואם היא אכן תועבר, אז אני צופה שהשחמט יוכל להפוך בין-לילה לענף ספורט ראשי בארצות הברית."

לבובי היו גם התנגדויות כספיות. הוא החשיב את עצמו לסופרסטאר, לשחקן השחמט הטוב ביותר בעולם. ולכן, כשזה הגיע לכסף, הוא רצה לקבל תשלום כמו ג'ו פרייזר ומוחמד עלי. התאחדות השחמט האיסלנדית כבר הסכימה לשתיים משלוש דרישותיו העיקריות: סכום מובטח של לפחות 78,125$ למנצח ושל 46,875$ למפסיד. ובנוסף, הם הסכימו לתת נתח מרווחי הסרטים והטלוויזיה: 30% לבוריס ו- 30% לבובי. ואולם, כאשר בובי דרש גם 30% מהכנסות הכרטיסים לאולם, התאחדות השחמט האיסלנדית נרתעה. "אם ניתן לבובי 30%, אנו חייבים לתת 30% גם לבוריס," אמר ת'וריירינסון, "אבל אם נעשה זאת, מהיכן נגייס את כספי הפרס? לא! כספי הכרטיסים הם אלו שיממנו את  הפרס שבובי יקבל."

בשלב זה, גם בובי נותר בדעתו שלו. "אם אני לא אקבל נתח מכספי הכרטיסים," הוא אמר בקדרות לדייוויס, "אני לא אסע לשם."

בובי פלירטט עם הרעיון לוותר על התחרות אפילו לפני שהוויכוח עם ת'וריירינסון החל. הוא היה חשדני כלפי איסלנד, פשוט מאחר ואיסלנד היתה המקום הראשון שנבחר ע"י בוריס ספאסקי. כאשר הוא פסע לבדו בחרדה מצד לצד בחדרו שבמלון גרוסינגר שבהרי הקטסקיל במסגרת "מחנה האימונים" שלו, הוא מצא אויבים בכל מקום אפשרי. הוא תיאר את ד"ר מקס יו, נשיא התאחדות השחמט העולמית, כ"כלי בידי הרוסים". הוא אמר שאד אדמונדסון, מי שבילה שנתיים מחייו ומימן 75,000$ מתקציב התאחדות השחמט האמריקנית לטיפול בבובי בסבב תחרויות השחמט, "בגד בו ורקח עסקה עם הרוסים." כאשר הוא עזב לקליפורניה, הוא כבר החליט שגם הממשל האמריקאי היה נגדו. הוא האמין שאדמונדסון ויו נווטו בידי הממשל האמריקאי להעביר את התחרות לריקיאוויק, מקום בו ניצחונו של בובי ייקבר ביעילות כדי שלא לפגוע במדיניות הדטאנט [מדיניות הרגעת המתח. מולי] המתפתחת בין ארה"ב לברה"מ בימים ההם.

כשבובי חזר לניו יורק מקליפורניה, הספקולציות הללו התעצמו בנפשו פנימה עד כדי כך שייתכן שהן ערפלו את תפישת המציאות שלו. הוא נתפס לרעיון שחייבים "להעניש" את ת'וריירינסון ואת התאחדויות השחמט העולמית והאיסלנדית על השחצנות שלהם. הוא הנחה את דייוויס לוודא שהעסקה תמנע מן האיסלנדים להרוויח אפילו קורונה אחת מהתחרות, ואם אפשר, לגרום לכך שהם יפסידו כסף בעטיה. הוא לא היה בטוח שהוא ייסע אפילו אם כל התנאים הללו יתמלאו. הוא התנער מן הכסף, ונראה כאילו לא אכפת לו שהתואר ייפול לידי אויביו מזה זמן רב. לא היה בו שום פחד באשר לקריירה שלו: "כולם יודעים שאני הטוב ביותר," הוא אמר בחוסר אכפתיות, "אז למה לי לטרוח ולשחק?"

אחרי כמה דקות עם בובי, היה ברור לדייוויס שרעיונות שכאלו עדיין רצים במוחו של הלקוח שלו.  היה גם ברור ששיח הגיוני לא יגרום לבובי לעלות על טיסה לריקיאוויק באותו יום. רק חיתוך של הקשר הגורדי [קשר שלכאורה לא ניתן לפרום. מולי] יוכל לשנות את דעתו מקצה לקצה, וקצת אחרי שש בערב, דייוויס החל לנסות ליצור את החיתוך של הקשר הגורדי הזה.

הוא לקח את בובי לבאר של מועדון ייל לפגישה עם צ'סטר פוקס וריצ'ארד סטיין. פוקס היה במאי, כמעט בלתי ידוע, שאיגוד השחמט האיסלנדי שכר כדי ליצור סרט דוקומנטרי על התחרות. בגיל 37, היו לו פנים דמוי מלאך מנומש, עם שיער אדום מסולסל.

בובי ובת זוגו וילדם המשותף

סטיין היה זה שתמך בפוקס כספית. הוא היה סוחר חסון ומוכשר שעשה מיליונים  במכירת בגדי ספורט, ואז החליט לעשות קריירה שניה כעורך-דין. עיניו נצצו ככסף, והוא הגיע מתחום בו אדם נשפט על-פי המוניטין של שם המותג שלו ועל פי גודל הסיגר שלו. מכל מה שהוא שמע על בובי,  הוא הכין עצמו למישהו שיודע להתמקח ועומד על שלו, וזה ממש לא הפריע לו.

הם הגיעו כדי להציע לבובי עסקה, אמר סטיין לבובי. החוזה של בובי עם התאחדות השחמט האיסלנדית הבטיח לו 30 אחוז מכל הרווחים של הסרטים על התחרות. סטיין הציע לו בנוסף לכך אחוזים מנתח הרווחים של חברת צ'סטר פוקס (פוקס אח"כ הסגיר שדובר על 12.5%), שתמורתם, כל שנדרש מבובי לעשות הוא להגיע לאיסלנד ולשחק שחמט, ואולי גם להקריא קצת הערות משלו, שילוו את הסרט שחברת פוקס מתכוונת לעשות על התחרות.

סטיין ודייויס בחנו מקרוב את בובי. שניהם קיוו, כל אחד מסיבותיו, שההצעה תרשים אותו. במקום זאת, נראה כאילו ההצעה הזו בלבלה אותו ועוררה את חשדותיו. כאשר סטיין נתן סקירה על סינדיקציות, עלויות מעל ומתחת לקו ההכנסות וההוצאות ועוד שלל סוגיות כספיות, בובי ישב, כולו מתפתל בחרדות, וקרע ומחץ כוס נייר עד שמחץ אותה לגודל של שעועית לימה. לפתע, עיניו צרות מחשד, הוא התפרץ לדברים: "כן, אבל כמה אני הולך להרוויח?"

סטיין מצמץ בעיניו. "באותה שניה," הוא אמר לי מאוחד יותר, "הבנתי שעולם העסקים עבור בובי הוא בדיוק כמו שעולם השחמט הוא עבורי. הוא לא הבין אף מילה ממה שאמרתי."

סטיין הסביר בסבלנות לבובי שקשה לנבא את כל סוגי הרווחים בהרפתקה המסובכת אליה הם נכנסים.  ואז הוסיף: "אבל אני לא הייתי נכנס לזה אם לא הייתי חושב שאני אעשה מזה כסף. ויהיו הרווחים אשר יהיו, אתה תקבל חלק מהם."

עיניו של בובי הצטמצמו שוב. "האם אתה תרוויח יותר כסף ממני?" הוא שאל.

סטיין הסתכל חסר אונים על דייוויס. "מה כבר יכולתי לעשות?" הוא שאל את אשתו מאוחר יותר. "אני השתנתי מול הרוח. הבחור הזה הוא גולם בעסקים."  ואז סטיין הסביר לבובי את הדרך האמריקאית לעשיית עסקים, זו הקובעת שהאנשים שמסכנים את כספם, הם אלו שמקבלים את הרווחים הגדולים ביותר. בובי ידע את זה, אך הוא לא היה בטוח שזה תופס כאשר הוא עצמו מעורב בעניין.

"נו טוב," שאל סטיין לבסוף, "יש לנו עסק או אין לנו עסק?"

בובי לא היה מוכן לומר כן, אבל הוא גם לא אמר לא. "כדאי שתמהר," הוא אמר לפוקס ברצינות, "או שתפספס את המטוס ההוא לאיסלנד."

דייוויס כמעט והתחרפן. זה שבובי שאמר לפוקס לעלות למטוס לאיסלנד ללא עסקה חתומה היה כמו שגסטון אמר בגיליוטינה: "אחריך, אלפונס." אבל, האם זה שבובי רוצה את פוקס באיסלנד, אומר שגם הוא עצמו מתכוון להיות שם? האם ההצעה של שטיין גרמה לעסקה כולה להיראות מושכת יותר? ובכן, כנראה שלא להרבה זמן. עשר דקות לאחר שעזבו, בובי שוב חירף וגידף את האיסלנדים. הקשר הגורדי לא נותק. יהיה צורך למצוא דרך אחרת להביא את בובי בזמן אל לוח השחמט.

*****

רוברט היידוק הלואל השלישי היה אדם גדול, חביב ומלא-חיים שנהג לפרוץ את דרכו בנתיבי החיים כמו כלב סן-ברנארד בסופת שלגים. מבט אחד בו הספיק כדי שאנשים יזהו בו שמחת חיים חמה ומלבבת שתעצור את הקור מלהגיע. עיניו היו בהירות, קולו צלול וחיוכו גדול ומאיר-פנים. הוא התנשא לגובה של 1.87מ' ושקל 113 ק"ג ובגיל 34 היה לו את אותו מרץ שגרם לו להתקבל לקבוצת הפוטבול כבלם שלישי בקבוצה השלישית הכי גרועה שהייתה לאוניברסיטת הארוורד מאז מלחמת העולם השנייה. ואולם, לא היה שום דבר מדרג ג' במוחו. הוא היה בעל השכלה קלאסית והוא הועסק כמנהל פיתוח מיזמים חדשים בחברת הפקה בשם פרנקלין-מינט, חברה שעסקה בהפקת מהדורות מוגבלות של מדליות, צלחות והדפסים אמנותיים.

האלואל פגש את בובי בשנת 1966 בזמן בו הוא פיקח על הפקת ספר בשם "בובי פישר מלמד שחמט"  עבור תאגיד זירוקס. זו היתה גם הסיטואציה בה הוא גם פגש את דייוויס והפך לחברו וללקוח שלו. "אני אוהב את בובי כי הוא נלחם על אמונותיו," אמר לי האלואל, "ואני קופץ מתחת לאלונקה במטרה לעזור לו."

כשהאלואל הופיע בשלישי בבוקר במועדון ייל, הוא נכנס היישר לתוך משבר. הסיפור על ההתנגשות בדלת חדר המלון בין בובי והעיתונאי הבריטי הגיע לכותרות מהשעה 11 בבוקר. סביר היה לצפות שתוך מספר מועט של שעות, חצי מכתבי החדשות בניו יורק יתנחלו בלובי של המלון. נוצר צורך להבריח את בובי בדחיפות מהמלון, אך הכתב האנגלי ההוא והצלם שלו פטרלו בלובי כמו זוג כלבי ציד הקופצים ונובחים למרגלות העץ  בו תפס הנמר מסתור. הלואל, סיידי והוכשטטר הגו תוכנית להבריח את בובי אל מעבר לקווי האויב.

בובי, שעדיין התמרמר על ניסיון הפריצה לחדרו, התענג למשמע רעיון הבריחה הגדולה. הוא הבטיח להתארגן במהירות,  אך לאחר שלוש שעות ושלושה ביקורים בחדרו, הלואל וסיידי עדיין מצאו אותו משוטט בחדרו במכנסיים קצרים. בעוד בובי מתקלח, מתגלח, מתלבש ואורז, סיידי והאלואל ישבו בחדרו הקטן מרגישים כמו 16 ליצנים הדחוסים בתא טלפון, העורכים שיחות חולין זה עם זה, ותוהים כיצד בשם אלוהים, לאור קצב ההכנות האטי שלו, הם יצליחו להעלות את בובי על הטיסה של  תשע וחצי באותו לילה. בשעה שתיים אחר הצהריים, תכנית המנוסה הגדולה יצאה לדרך.

סיידי לקח את המעלית הרגילה ללובי. העיתונאי כבר עזב, אך הצלם עדיין היה שם. סיידי דיווח בקול רם (בעיקר כדי שהצלם ישמע) לדובינסקי והוכשטטר: "הוא לא מתכוון לצאת מהחדר, בואו נלך מפה." והם הלכו ללימוזינה שנסעה מהמקום. ואולם, הצלם שחש משהו מסריח, רץ לבדוק את רציף ההטענה בחלקו האחורי של המלון. הוא הגיע ממש בשנייה בה נפתחה הדלת האחורית והאלואל, בירס ובובי יצאו ממנה.

כשהאלואל אמר לצלם לעוף משם. הצלם אמר בסדר ופנה מזרחה ברחוב 44. בובי פנה מערבה. לפתע, הצלם שב על עקבותיו בריצה, חלף על פני בובי, ואז החל לצלם אותו.

האלואל זוכר ש"ברגע הזה בובי הסתובב על צירו והחל ללכת בכיוון ההפוך." הוא פנה בקרן הרחוב והחל לרוץ במהירות מכסימלית דרומה כחצי קילומטר, בעודו נמנע מפגיעת כלי רכב, מבהיל הולכי הרגל, וגורם לראשים להסתובב  כמו קרוסלות בשיא המולת הפסקת הצהריים במרכז מנהטן. אחריו, ברכיהם גבוהות ועיניהם בולטות, רצו הלוול ובירס. כשהגיעו לרחוב 42 הם האטו כולם עד שעצרו. האלואל ובירס התנשמו והתנשפו, אך בובי נשם כאילו לא רץ בכלל. הם הביטו לאחור. אין צלם. חיוך גדול שנפרש על פני בובי. "באמת הראנו לו, הא? הא! הא! הא! ”

אנדרו דייויס

האלואל צחק יחד אתו. ולמה שלא יצחק? לא היתה לו שום דרך לדעת שבתקרית זו התגלתה תבנית, תבנית של בריחה שתימשך לאורך כל אותו היום כרוח הקרירה המנשבת ברוגע לעת ערב, תבנית שתשלח אותו לרוץ, פשוטו כמשמעו, אחרי בובי בגשם ובחשיכה בנסיבות שהדרך היחידה לתארן היא  מוזרות ותזזיתיות.

*****

הבעיה הבאה שהתגלתה היתה דובינסקי. אחרי אחר צהרים אחד במחיצתו של בובי, דובינסקי החליט שלנוסע הראשי שלו היה "קִילֶה בראש". הוא גם נחרד מההתנהגות חבריו של בובי. "הם לא התייחסו אליו כמו לאדם. הם התייחסו אליו כאל איזה מלך אידיוט. אני אומר לך, זה היה מגעיל לראות את הדרך שבה האנשים המשכילים האלה התגנבו וזממו מאחורי גבו." ואז הגיעה התקרית הבלתי תיאמן בחנות הבגדים "סימס". דובינסקי המליץ על החנות הזו כעל מקום נהדר בו ניתן לקנות חליפה בזול. (חליפה ששווה מאתים דולר עולה שם תשעים דולר), אבל אחרי עשר דקות בובי יצא משם. דובינסקי היה חשדני. בדרך לחנות החליפות "בארניז" שהיתה ב-לאור איסט סייד, הוא התרתח על האלואל על שהפיל אפר של סיגריה על השטיח היקר. ואז הוא התקשר לאיש המכירות של "סימס", ואיכשהו הרגיע את עצמו בקביעה שבובי יצא מ"סימס" בגלל שהוא חשב שדובינסקי קיבל עמלה על הקנייה. "וזה," הוכשטטר הגדיר מאוחר יותר, "זה גרם לתחילתה של "תחרות  של 'מי משתין יותר רחוק' ביניהם". בובי קנה שלוש חליפות מוכנות ב"בארניז" ואז ביקש שיסיעו אותו פנימה יותר למרכז העיר כדי שיוכל לקנות טלוויזיית "סוני" צבעונית ושעון דיגיטלי. דובינסקי ציית בעודו בוער בסתר.

בכל אותו זמן, מצב רוחו של בובי החמיר והלך. בדרך למרכז העיר, ללא פחות מאשר חנות ה"סימס", הוא התקשר לדייוויס והודיע לו שהוא עדיין לא החליט שהוא נוסע לאיסלנד. ואז הוא החל לומר לסיידי שהוא בהחלט לא רוצה לנסוע לשם כי יש בעיות בחוזה, וחוץ מזה, יש עוד המון דברים לעשות לפני הנסיעה.

סיידי הגיב בקולות שדמו מדי לקולות הסכמה להצהרותיו של בובי. "האלואל אמר לי ש"סיידי הבין שעדיף לזרום עם בובי כשהוא מתדרדר לתחתית, ואז לנסות להעבירו מעל לפסגת הקושי בדרכו חזרה למעלה, אבל כתוצאה מכך, הוא נשמע לעתים קרובות מחניף ומתחסד. האלואל והוכשטטר הגיבו יותר באגרסיביות: הם נקטו בדרך של שכנוע מעשי ותגבור הביטחון העצמי של בובי, ועודדו אותו לגבי השהייה באיסלנד בכל הזדמנות שהיתה להם. בובי, בתגובה, לא הגיב ביותר מאשר "המממ".

כל הנוכחים במכונית חשו תחושת דחיפות וחירום. הוכשטטר יצא בשליחות קצרה שאותה ניצל כדי להתקשר לאחיו שהיה לוביסט למען תעשיית הסרטים בוושינגטון, לבקשו שייצור קשר עם סגן הנשיא, ספיירו אגניו, שהיה הפוליטיקאי האהוב על בובי, כדי שזה ישלח לבובי מברק בו הוא יאחל לבובי בהצלחה בתחרות.

הוכשטטר אמר אחר כך שאחיו ניסה לעשות זאת, אך לא ניתן היה להשיג את אגניו. זמן קצר מאוחר יותר, האלואל יצא מהמכונית ופנה למועדון ייל כדי לאסוף משם את חפציו של בובי, ולסגור את חשבון המלון. כל חפציו של בובי נכנסו לשתי מזוודות פלסטיק ענקיות שנראו כמו ארגזי פסנתר חרוכים. הנפת המזוודות העמוסות לעייפה, "העניקה" להאלואל את שיעור ההתעמלות השני שלו לאותו יום. הוכשטטר הצטרף אליו במלון ייל, והשניים נסעו במונית לנקודת המפגש עם בובי במועדון ה"גיי ניינטיז" של ביל שברחוב 54 מזרח. בשלב זה, לאף אחד מהם לא היה מושג לאיזה כיוון מצביע המצפן של בובי: לאיסלנד או לקליפורניה? הדבר היחיד שברור שאפשר היה לומר אז, הוא שהאדם שהיה אמור לנסוע לאיסלנד, עדיין חכך דעתו אם עליו לנסוע לשם או לא.

דייויס פנה במהירות למועדון "גיי ניינטיז", ולקח משם את האלואל לטפל בכמה פגישות בעניינים משפטיים. הלימוזינה הגיעה קצת אחרי-כן. בובי כבר קנה טלוויזיה צבעונית, אך עדיין לא רכש שעון דיגיטלי, ואחרי שעה בלי דברי עידוד, מצב הרוח שלו התקדר אפילו יותר. הוא חסם כל ניסיון לשיחה וקבר את ראשו בתיק השחמט שלו. דובינסקי, שנראה חמוץ בה במידה, הסיע את בובי, את סיידי ואת הוכשטטר לבית בשכונת ה-אפר ווסט סייד שבו בובי השאיר אצל ידידים כמה מבגדיו. בובי יצא מהבית בעודו אוחז מזוודה בעזרת ידית שנראה כאילו היא תיתלש ולא תחזיק מעמד, "ואז," סיפר הוכשטטר, "החל סרט של 'מלך הקומדיה' מאק סנט."

מהיותו איש חברתי מיסודו, דובינסקי יצא לעזור באומרו: "אני אתקן את הידית."

"אתה לא תוכל לתקן אותה," אמר בובי ברוגז.

דובינסקי ניפח את חזהו קדימה, "אני יכול לתקן כל דבר!" הוא ענה והמשיך בניסיונו לתקן אותה. כשסיים והידית חוברה-מחדש, הוא נעמד והניף ידו במחווה לתיקון שעשה במזוודה.

בובי הרים את המזוודה, והידית שוב יצאה ממקומה. "אתה רואה?" אמר בובי. הוכשטטר הבטיח לי שהוא ראה שני זרמי קיטור יוצאים, אחד מכל אחת משתי אוזניו של דובינסקי, וזו היתה הפעם האחרונה באותו יום שמישהו מהם שמע אותו מוציא מילה כלשהי.

קצת אחרי שש וחצי בערב, בעוד דייוויס קורא את סעיפי החוזה עם סטיין ומנסה לשכנע אותו לחתום עליו אפילו שבובי אולי יסרב לחתום עליו, הוא קיבל שיחת טלפון מיוסרת ומייסרת מאחד מבני חבורתו של בובי: "אנו זקוקים לך. בוא לכאן כמה שיותר מהר. הדברים לא נראים כל כך טוב ואנחנו לא יודעים כמה זמן נוכל להחזיק אותו כאן".

"קחו אותו מיידית אלי הביתה," אמר דייוויס בשלווה, "ואני אפגוש אתכם שם."

בובי הגיע לדירתו של דייוויס כשהוא נראה כמו רימון-יד שעומד להתפוצץ. האלואל תיאר באוזניי את האווירה מאוחר יותר וסיפר: "האווירה היתה כל כך מתוחה עד שזה היה ממש מחוץ לעולם הזה." דייוויס הסכים אתו: "זה היה רגע נוגע ללב. לא יכולת אפילו ליצור אתו מגע עין. היה ברור שהוא היה על סף סירוב לעלות על הטיסה. אני הרגשתי כמו פסיכיאטר המנסה להרגיע לקוח שנמצא ממש-ממש על הסף."

באופן אינסטינקטיבי דייויס התנהג כאילו זה עוד ערב עם חברים וותיקים. הדירה שלו היתה סבך של חדרים מיושנים וגדולים למדי בבניין בעל חזות לא נעימה שנבנה בשנות השבעים. האלואל, סיידי והוכשטטר ישבו חרדים על כמה כסאות פשוטים אך יציבים ועל ספה שמנמנה סביב שולחן קפה עשוי זכוכית. ג'סי, אשתו של דייוויס שהיתה אישה עדינה בעל שיער שחור שעשתה קריירה כרופאת ילדים מצליחה, הביאה לכולם משקאות. שלושת ילדיו של דייוויס, ג'ני בת ה-14, מארגוט בת ה-11 ודייויד בן התשע נכנסו ויצאו מהחדר והשתלבו בשיחה כרצונם. בובי בחר לעצמו כיסא בפינה החשוכה ביותר, וישב עליו מאובן. ועדיין, הוא זרח מעט כשראה את אחד מהחתולים של דייויס, כדור פרווה גדול ורך בעל מראה מנחם. ג'סי הביאה את החתול לחדר, ובובי החל ללטף אותו במהירות ובעוצמה. "זה חתול שבדרך כלל אהב שמלטפים אותו," אמר לי האלואל, "אבל מסיבה כלשהי, כל פעם שבובי נגע בו, הוא היה מתפתל ובורח ממנו. ג'סי הביאה אותו חזרה מספר פעמים, אבל החתול עדיין לא היה מוכן להירגע ולהישאר במקום. בובי נכנע לבסוף וסתם ישב שם כשהוא נראה מוטרד ומעוצבן. הוא התאושש שוב לרגע כשג'סי הביאה לו כריך רוסטביף גדול וכוס חלב, אבל כשהאחרים ניסו לכלול אותו בשיחה, הוא פשוט מלמל והסיט את מבטו.

דייוויס שהה רוב הזמן בחדר השינה שלו, אורז ומתלבש למסע לריקיאוויק, אך כעת הוא נכנס שוב לחדר האורחים כדי להקשיב לשיחה וכדי להגניב מבט בוחן בבובי. ככל שהזמן חלף, בובי נראה מאושר פחות ופחות, והזמן פשוט חלף מהר מדי. ההמראה היתה מתוכננת לתשע וחצי בערב, ונמל התעופה קנדי היה במרחק נסיעה של שעה. היתה טיסה אחת בתשע וחצי שלרוב יצאה כמה דקות מאוחר יותר, והטיסה האחרונה היתה בעשר וחצי, אבל דייויס רצה להותיר אותה למקרה חירום. הוא שקל בדעתו והחליט שעליהם לעזוב לשדה התעופה לכל המאוחר בשמונה בערב.

דייויס בדק את שעונו: השעה היתה 19:20. יש עדיין זמן להתקשר לת'וריירינסון ולהתמקח עוד קצת בנושא הכרטיסים. מהיותו מתווך הוא ידע שזה הזמן הטוב ביותר להתקשר בו, שהרי ת'וריירינסון כבר היה מחויב רובו וכולו בעניין. הוא אמנם יכול היה לומר בכנות מושלמת: "אם אין אחוזים מהכרטיסים –  אין תחרות". ואולם, בתור האדם שהיה צריך להביא את בובי לשדה התעופה, הוא לא רצה להסתכן בתשובה שלילית מצדו של ת'וריירינסון אלא אם כן הוא חייב. הוא חשב לעצמו שאם הוא קורא את בובי נכונה, הרי שום דבר חוץ מהתקפלות מוחלטת של ת'וריירינסון, לא יספיק כדי להעלות את בובי על הטיסה, ולכן הוא המשיך לארוז ודחה את שיחת הטלפון. ואז, בערך בשבע וחצי, הוא לבש את ז'קט הטווייד שלו, נכנס לחדר האורחים, ובמאור פנים פנה לבובי ואמר: "ובכן, שנזוז?"

זה היה ניסיון קר רוח, ובנסיבות הקיימות היה לו סיכוי כלשהו להצלחה, אבל הוא לא הצליח. האחרים קמו מכיסאותיהם והתקדמו לעבר הדלת, אך בובי נראה מבוהל והחל לרטון. "הא? מה? אני לא הסכמתי ללכת! מה העניין? מה העניין? מה עם הנושאים הפתוחים שנשארו לנו?"

"למה שלא תרדו ותחכו במכונית?" אמר דייוויס בשלווה. "לבובי ולי יש עסקים לעשות." ואז, הוא פנה לבובי ואמר: "אוקיי, אז אני אולי אתקשר לת'וריירינסון ואראה מה עוד אוכל לעשות. אני אתקשר אליו מחדר השינה, רוצה להיות נוכח בשיחה?"

"לא!" אמר בובי במהירות, "אני אשאר כאן. אתה יכול לטפל בזה."

"אין בעיה," אמר דייוויס, אבל ידע היטב שהמצב הנוכחי טומן בחובו אך ורק בעיות. בובי היה פחות מעוניין לקיים את העסקה ויותר מעוניין לשמור על דרכי הנסיגה שלו פתוחים. כל עוד הוא נשאר בחדר האורחים ומניח לדייוויס לטפל בנושא, כך הוא משאיר לעצמו את היכולת לטרפד כל עסקה שדייויס יצליח לסכם עליה. הנטייה הזו להתאבדות היתה כל כך ברורה לעין עד שהיא היתה בעלת עוצמה מפחידה, ואולי מפחידה אפילו יותר כי נראה היה שבובי אינו מודע לה. נראה היה שעל קידוש המטרה של הבסת  ת'וריירינסון, בובי היה מוכן להמיט חורבן על עצמו. שיחת הטלפון היתה אסון. "אני מצטער," אמר ת'וריירינסון בקרירות, "אבל אנחנו הגענו לקצה גבול הוויתורים שלנו… עשינו ויתור אחר ויתור. עשינו כל מה שביכולתנו לספק את רצונו של מר פישר, אבל הגענו למצב בו אנו תוהים אם בכלל אפשר לספק את רצונו של מר פישר. אנו, האיסלנדים, הננו אנשים נדיבים, מר דייויס, אך אנו גם אנשים בעלי גאווה וכבוד. אנחנו נהיה נדיבים מרצוננו-שלנו, אך לעולם לא יוכל מישהו לכפות עלינו להיות נדיבים."

דייוויס הבין את עמדתו של ת'וריירינסון. ת'וריירינסון היה פוליטיקאי עולה ומבריק שבגיל 32 היה חבר מועצה בעיריית רייקיאוויק, ובחירתו מחדש היתה יורדת לטמיון אילו היה נותן יותר מדי לבובי. אם הוא היה חושב שזה יעזור ויגרום לבובי להתרצות, הוא היה נותן יותר לבובי. "אבל אפילו אם הם היו נותנים לבובי את הבנק הממשלתי של איסלנד," אמר לי דייוויס בזמנו, "עדיין היה נשאר דבר כלשהו שהוא היה רוצה מהם." אבל כעת זה כבר לא היה עניין של ויתורים. איכשהו, היה על דייוויס לגרום לת'וריירינסון להבין – בלי לומר זאת במפורש –  שהאינטרסים של שניהם היו כעת זהים, ושהוא רק מנסה  למצוא פשרה שתוכל לשמור על כבודם של כל הצדדים במטרה להציל את התחרות.

השעה היתה 19:35, ולא משנה מה הוא יעשה, הדבר חייב להיעשות בשעה וחצי הקרובים. דייוויס היה חייב זמן לחשוב, אבל כל הזמן שנותר, היה זמן הנסיעה לשדה התעופה.

דייוויס פסע בזריזות לחדר האורחים, כאילו היה אדם שזה עתה זכה להישגים. הוא סיפר לבובי בקצרה מה קרה והביע את דעתו שת'וריירינסון עשוי לנקוט עמדה אחרת אם רק הוא היה יכול להיות בטוח שזו תהיה הדרישה הסופית והאחרונה מצדו של בובי. "תראה," סיכם דייוויס, "אני חושב שאני עדיין יכול לסכם עסקה, להגיע לשיפור כלשהו על בסיס העלויות שלהם. אז למה שלא נצא לשדה התעופה עכשיו? יש לנו את הלימוזינה ממש כאן. בדרך, אנחנו יכולים להתמקח על העסקה. אני יכול להתקשר לת'וריירינסון משדה התעופה. נוכל לא לשחרר את הלימוזינה, וכך אם נצטרך לחזור, נחזור. נשמור את כל האפשרויות שלנו פתוחות. בסדר?"

בובי הסכים, מהוסס כולו, ודייוויס ביקש מג'סי להתקשר ללופטליידיר, חברת התעופה האיסלנדית, ולומר להם לשמור לבובי מקום על הטיסה של 21:30. ג'סי והילדים איחלו הצלחה לבובי ונישקו אותו בביישנות לשלום. בובי מיהר למעלית, נבוך אך מרוצה.

גשם קל זרזף מטה בחוץ, משתלב בזרזיפי התפרצותו האחרונה של דובינסקי. מסתבר שבזמן שהם חיכו במכונית, האלואל והוכשטטר הבינו שהם רעבים ורצו למעדניית 'גיטליץ' ברחוב 11 פינת ברואדוויי. הם חזרו מחזיקים שלושה כריכי קורנביף, שניים להם ואחד לסיידי. הם פתחו את הדלת האחורית של הקאדילק בחושבם למצוא בו מפלט מהגשם בו יאכלו את הכריכים, אבל…

"רק רגע אחד, רבותיי," הודיע להם דובינסקי בטון מנצח של שוטר שהרגע זיהה שני טיפוסים מפוקפקים המגניבים חומר-נפץ לבנק, "במכונית שלי לא אוכלים שום סנדוויצ'ים!"

"אבל מוריס, יורד גשם בחוץ ואין לנו מעילי גשם."

"לא אכפת לי אם תהיה סופה בחוץ. כבר הייתי בסיפור הזה. קטשופ יימרח לי על הריפוד, יהיו כתמי קפה על השטיח. צר לי רבותי, אבל מכונית היא לא מסעדה. אסור לאכול במכונית הזו!"

הוכשטטר, סיידי והאלואל הסתכלו זה בזה, חרקו שיניים ועברו לחדר מדרגות בצדו השני של הרחוב ואכלו בגשם.

רטובים אך עדיין במשחק הם מיהרו לתוך הלימוזינה כשבובי ודייוויס ירדו לרחוב. דובינסקי פתח את דלת הלימוזינה וחיכה שבובי ייכנס, אך בובי לא נכנס פנימה. הוא פשוט עמד שם, ראשו מורכן, נועץ מבט בקרקע, כמו כבש על סף משאיתו של הקצב. לבו של דייוויס נפל בקרבו. בובי הסתובב לעברו בכעס. "כלומר, מה העסקה? אני עדיין לא יודע מה העסקה! למה לנו ללכת לשדה התעופה עכשיו? יהיה מטוס אחר, לא ככה? למה שאני אסע לשדה התעופה אם אין לי עסקה? "

"בסדר גמור," אמר דייוויס בשלווה. "בוא נסתובב פה בשכונה ונדבר על העסקה." לבובי לא היה מעיל והוא נשא בידו את כלי השחמט שלו, אך דייוויס חשש שאם הם יחזרו לדירה כדי לדבר, הוא בחיים לא יצליח להוציא את בובי משם שוב. אז הם התחילו ללכת לאיטם, כשבובי משתרך בחשדנות מאחור.

"אז מה שאני חושב עליו זה ככה:", החל דייויס לדבר, מכניס את כפת ידו המרושעת לצנצנת העוגיות הירקרקה, "זה לנסות ליצור עסקה שתיתן הכול לשחקנים, ותיתן שום דברלאיסלנדים."

מתנהג כאילו זו היתה השראה של רגע, עיניו של בובי נדלקו וזהרו. דייוויס המשיך לדבר, מלהטט ומעלה רעיונות באוויר בעודו בוחן את פניו של בובי כאשר הוא בונה רעיון של טירת חלומות שיגרום לבובי לחוש כמו מלך ושיכניס את ת'וריירינסון לצינוק פיננסי שנשמע לכאורה איום ונורא, אך למעשה היה חסר קירות לחלוטין. ברעיון אחד בודד, העלים דייוויס מבובי את המוטיבציה העיקרית שלו  להתנגדות לנסוע לאיסלנד, וגם נתן לו תמריץ נוסף לשחק בתחרות.

"ובכן," סיכם דייויס בתקיפות, "שאני אנסה לדבר אתו?"

נרעש, מרוצה, חשדן בשל טריק כלשהו אך לא יכול להבין ולמצוא מהו, בובי אמר כןןןן.

דייוויס הוביל אותו מהר למעלה הביתה לפני שיהיה לו זמן לשנות את דעתו. כשג'סי ראתה את בובי נכנס פנימה, חיוכה היה מעושה והחתול רץ מיד להתחבא.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 41 תגובות

  1. תודה רבה! מחכה לחלק ב!!
    נראה לי שזה הסיפור שהכי חיכיתי לו. אני לא מבין כלום בשחמט אבל בובי פישר כל הזמן ריתק אותי בלי שאני יודע למה.
    בהתחלה כתוב שהוא לא יכל לטוס בשבת מסיבות דתיות. מישהו אולי יודע למה? כי לפי מה שאני זוכר הוא שנא יהודים, לא?

      1. אין כל ספק שפישר היה אנטישמי ומכחיש שואה, אבל יכול להיות שנמצא את ההסבר האמתי לכך באחת מהתבטאויותיו: ש"יש יותר מידי יהודים בשחמט".
        הוא תמיד חשב שעולם השחמט לא מספיק מכיר בגאוניותו, ולדעתי הוא פחד מיהודים שהתעלו עליו כשחמטאי בעבר, ושיתעלו עליו בעתיד – ומכך הרצון שלו "להעלים את המתחרים".

          1. בהחלט השערה הגיונית שנפל קורבן לשתי דתות קיצוניות כמו היהדות והקומוניזם שמעודדות התפתחות של מחלות נפש והפרעות אישיות.

      2. ברגע שאמרת שהוא היה יהודי אז הוא בהכרח דתי ודתו היתה יהדות. אם הוא לא היה דתי אז גם לא היה יהודי ולכן באמת לא ברור הנושא של השבת למרות שאנשים שבאו מבית יהודי נוטים לאמץ לעצמם חלק מהריטואלים הדתיים ומבצעים אותם תחת ההגדרה של מסורת.

  2. מולי, תודה רבה על ההשקעה ויישר כוח גדול. התחלתי לקרוא והכתבה מעניינת מאוד. קראתי בעבר ספר על ההתמודדות בין פישר לספאסקי באיסלנד.
    עצוב מאוד על קורותיו של בובי פישר ז"ל לאחר הפרישה משחמט. הוא למעשה מהווה מילה נרדפת לכישרון ולגאונות מחד ולנטייה להרס עצמי מאידך.

  3. בובי פישר – אני מאמין שהיום עם התרופות וכל החידושים בפסיכואלנילה גורלו של פישר היה אחר לחלוטין. הוא היה יהודי שאחת התוצאות של מחלתו הנפשית היתה אנטישמיות. אולי מח השחקן הגאון מכוןלם

    1. מנחם פסיכואנליזה זה פסאודו מדע ושרלטנות ברמה הגבוה ביותר ככה שאין שום סיכוי שהיא הייתה עוזרת לו, אם כבר להיפך, יכול להיות שהתכוונת לחידושים בפסיכותרפיה.
      הוא מעולם לא אובחן אבל כנראה סבל בעיקר מהפרעת פרנויה.
      המחלה שלו לא גרמה לו לשום אנטישמיות, אם כבר, הוא הבין שדת זה דבר גרוע ויש להתרחק ממנה, המחלה אולי נתנה לזה ביטוי קיצוני שזה מה שהפרעה מהסוג הזה עושה.
      אנטישמיות היא מילה שמשמעותה עוותה וכבר מזמן איבדה את המשמעות האמיתית שלה והיום משמשת כל אחד שלא יודע להתמודד עם ביקורת על היהדות.
      משמעות המילה המקורית היא כשמה כן היא אנטי-שמיות, כלומר התנגדות לגזע השמי ובאה לבטא שנאה על בסיס גזעי!!! לגזע השמי, כלומר גזענות. יהדות היא דת ושנאה ליהדות היא לא אנטישמיות למרות שגנבו את המילה הזו ועיוותו אותה לצורכי תעמולה. להיות אנטי דת זה לגיטימי לחלוטין מכיוון שדת בניגוד לגזע היא דבר שבוחרים בו ואפשר לשנותו. דת היא סט ערכים שבנאדם לובש על עצמו ואם הערכים האלה נוגדים את השכל הישר והבריא ובמיוחד אם יש בהם כשל ראציונאלי ועידוד פגיעה או אפליית האחר, ניתן לפשוט אותם וגם לאסור אותם.
      בעיני דת מסמנת את ריקבון המוח האנושי והשחתת השכל והתודעה והיא שלב אחד יותר רחוק מאמונה מיסטית/"רוחניות" שגם היא גרועה לשעצמה אבל לפחות נעדרת את האלמנט הפנאטי שנובע מהדוגמאתיות.
      .
      אני בכל אופן נגד שנאה שהיא רגש מאוד קיצוני וההשלכות שלו בדרך כלל מרחיקות לכת ויכולות להביא במקרים רבים לפגיעה פיזית ורצון להרע לאחר.

      1. בקשר לפסיכואנליזה לאשתי המנוחה היה הרבה מה לענות לך במיוחד שהיא התמחתה בנושא אבל זה נושא אחר. בקשר לאנטישמיות – נגד ערבים מוסלמים לא מענים זאת אנטישמיות. אנטישמיות זו גזענות נגד יהודים, פריוד. דתיים או לא. הנאצים לא עשו ברור

        1. אשתך כבודה במקומה מונך אבל מה לעשות שזו האמת. אין פה שאלה בכלל, פסיכואנליזה זה כמו דיקור סיני או דת. זה פסאודו מדע.
          פרויד לקח רעיונות פילוסופים של אחרים פיתח אותם עם נטיה לסטיות מסויימת בעיקר בתחום המיני (ואמנע כרגע מלהגיד דברים והאשמות יותר חריפות לגבי כוונותיו) ועטף את הכל בעטיפה שיווקית מרשימה לתקופתו, אבל בשום שלב לא היתה הוכחה וגם לא שביב הוכחה לשיטה שלו. היום יש שיטות הרבה יותר מתקדמות שמתבססות על מחקר מדעי וידע אמיתי ותאוריות הרבה יותר מפותחות שמתבססות על נתונים ולא על שפני ניסוי בודדים ולא מבוקרים שלא ברור לפי אילו כללי אתיקה נבחנו ורוב הסיכויים שכמעט ולא היו כאלה.

        2. להיות אנטי ערבי ולהיות אנטי מוסלמי אלה שני דברים שונים. אחד זה גזענות(אנטי ערבים) והשני לא(אנטי מוסלמים).
          ברור לי איך מתייחסים לזה כיום ולכן עמדתי על ההבדל.
          הנאצים הם לא הנושא פה למרות המשקל הכבד והמפלצתי שלהם בהיסטוריה היהודית, הם דווקא דוגמא מצויינת לאיזה אסון ניתן להגיע על ידי חשיבה דתית דוגמאתית וחוסר היכולת להבחין בין האידאולגיה או האמונה של האדם לאדם עצמו ולכן מבחינתם היית יהודי גם אם כבר לא האמנת בדת עצמה.
          דרך אגב התפיסה הזו לגבי היהדות, אז כמו היום, נובעת לא מעט, אם לא בעיקר, מאיך שיהודים תופסים את עצמם ומגדירים יהדות וכל זה עדיין לא אומר שזה נכון. עצוב מאוד אם גם אתה, כמו רבים, משתמש ב"הגדרה" הנאצית למה זה יהודי.

  4. תודה מולי. תרגום נפלא. מחכה לחלק ב'.
    מצטרף למילים של יותם למעלה, יש לי גם די אפס הבנה בשחמט אבל מכתבות שקראתי בעבר על פישר הוא תמיד ריתק אותי…

        1. הבנאדם סבל בסיכוי גבוה מהפרעת פרנויה שהוחרפה בעקבות סגנון החיים ותשומת הלב בה היה נתון. במיוחד בתקופה שבה היו לא מעט סיבות להיות פרנואיד.
          למרות זאת ואולי בעקבות זאת, היה דמות מרתקת לא שגרתית ושנויה מאוד במחלוקת.
          מצד שני זה כנראה מנע ממנו לפתח קריירה ארוכה ויציבה ולהביא לביטוי את היכולות שלו לאורך זמן וגם הביא אותו למקומות חשוכים מאוד והתבטאויות שעדיף שלא היה אומר. אולי היה יכול להימנע מזה לו היה מקבל עזרה.

          1. לפי הפסיכולוגיה בשקל שלי הוא לא היה מעוניין בקריירה ארוכה ויציבה, רק להראות לכולם שהוא לא רואה אותם בשחמט

            1. לא נשמע סביר לאור ההתנהגויות שהציג והדברים שאמר.

            2. דרך אגב הפסיכולוגיה בשקל שלך מאוד דומה לפסיכואנליזה.

            3. לא יודע למה אתה מתכוון אבל סבבה

  5. טענה פשוט לא נכונה. מד הכושר הגבוה בהיסטוריה וברמה כללית גבוהה בהרבה של ה100 המובילים שייך לקרלסן ולפניו קספארוב והם לא פנו לטקטיקות של העלבה ואיומים

    1. זה נכון, אבל מצד שני קרואנה שלישי ולא נראה לי שמישהו יחשיב אותו יותר מנימצוביץ' או אלוכין או קרפוב.
      נראה לי שהדרך הטובה ביותר לשפוט היא כמה דומיננטי השחקן היה ביחס לצמרת העולמית וכמה זמן הדומיננטיות הזו נמשכה.
      אני גם אוסיף ואומר שמבחינת ההשפעה על הענף של פישר אולי הגדולה ביותר ב-100 השנים האחרונות, בגלל שעון פישר.
      מבחינת השפעה מצקועית על המשחק, אני מניח שנימצו למשל השפיע יותר.

      1. הפיק של פישר היה כנראה הכי גבוה בהסטוריה.
        לעומת זאת קספרוב וקרלסן מאד גבוהים לאורך זמן
        קספרוב היה מדורג ראשון בעולם 20 שנה רצוף וקרלסן בינתיים 11 שנה והוא בן 30

    2. את מד הכושר צריך לנרמל לפי שנים, יש שם אינפלציה.
      מקובל להוסיף 3 נקודות לכל שנה שעוברת.
      לפי זה השיא של פישר שווה היום משהו כמו 2915-2920

      1. עשו פעם נרמול. ברמת חישוב שנתי נתנו לפישר פיק של 2 נקודות מעל קספרוב וברמת חישוב חודשי פיק של 9 נקודות מעל קספרוב (ובכל מקרה פחות מ-2900). זה זניח. בעיקר כשלוקחים בחשבון שהתחרות בתקופתו של קספרוב היתה חריפה יותר ושהפיק שלו היה ארוך לאין ערוך.

        1. בתקופה של פישר התחרות היתה חזקה מאד. בתקופה של קספרוב חלשה בשנות ה 80 ויותר טובה ב 90.
          בכל אופן הנרמול לא אל כך קשור לתחרות.
          מסכים שקספרוב וקרלסן יותר זמן בטופ

  6. במציאות של שנות השבעים פישר היה חייל במאבק בין המערב לברה"מ. כך ראו בו רוב האנשים, לכן הדו קרב משך כל כך הרבה תשומ לב בעולם המערבי.

  7. זה נכון, אבל מצד שני קרואנה שלישי ולא נראה לי שמישהו יחשיב אותו יותר מנימצוביץ' או אלוכין או קרפוב.'
    יותר מ…קודם קרואנה שני כבר שנים .ד דבר שני השואה לקרפוב היא דבר מאוד מכובד. מעבר ל150 תחרויות על שניצח זכרו נגד מי פישר סירב להתחרות ותחשבו מדוע

כתיבת תגובה

סגירת תפריט