להיכנס למוחו של קארים עבדול ג'אבר / ג'ון פאפנאק (תירגם אלכס רבינו) – חלק 1

ספורטס אילוסטרייטד,  31 למרץ,1980 (פורסם מחדש לכבוד יובל ה – 60 של SI בתאריך 16 לדצמבר 2014)

במשך יותר מ 30 שנה היה כותב המאמר ג'ון פאפאנק מעמודי התווך של מדיית הספורט בארה"ב. הוא כתב ב  SI וגם ייסד את המהדורה לילדים של המגזין. הוא היה העורך הראשון של המגזין של ESPN.

המתרגם הוא גמלאי בן 76 המתגורר בחיפה. חובב ספורט מושבע שהיה במשך 19 שנים הכרוז של מכבי חיפה בכדורסל. בעת לימודיו בארה"ב שיחק כשוער באוניברסיטת אדלפי תחת שרביטו של פרופ' מנחם לס. היה מנהל חברות התעופה אולימפיק ובריטיש איירווייס בישראל. חבר טוב של מנחם וחלק מכנופייתו הבת-גלימית עד היום!

הערה: המאמר פורסם לראשונה במרץ 1980 בתקופה בה היה עדיין עבדול ג'אבר  שחקן פעיל. הוא פורסם מחדש בדצמבר 2014 ביובל ה 60 של המגזין ספורטס אילוסטרייטד.

***********


לאחר שנים של התבוננות פנימית מצחיקה, קארים עבדול-ג'אבר יוצא מקליפתו. אבל בין אם בבית, בין אם במגרש כדורסל ובין אם בדיסקו רולר, הוא עדיין צועד למוזיקה שהוא שומע.

זה קרה בשעות אחר הצהריים היפות להפליא של דרום קליפורניה לאחר 9 ימים רצופים של גשמים הרסניים מאמצע פברואר. כמעט 16,000 אוהדים התכנסו ביום ראשון בפורום של לוס אנג'לס כדי לצפות במשחק כדורסל. יתר על כן, זה היה משחק בין הלייקרס ליוסטון רוקטס, זה לא היה אמור להיות משחק חשוב במיוחד, אלא שזמן הפלייאוף היה קרוב וחלפו הרבה שנים מאז שהלייקרס שיחקו כדורסל שנעים לצפות בו.

הכרוז של הלייקרס לארי מקיי הודיע לקהל בפורום ששחקן הציר של הקבוצה קארים עבדול-ג'אבר סובל ממיגרנות ולכן לא ישחק. אף אחד לא שרק בוז. בשנים אחרות האוהדים היו מרעידים את הגג מעל הפורום המופלא ומכוניות מרצדס היו נערמות ביציאה מהחניון לכיוון החוף לפני שריקת הפתיחה. כמה כתבי ספורט מרושעים היו מנצלים את ההזדמנות להתמקד במטרה המועדפת שהראה פעם נוספת שהוא לא דואג לכלום  חוץ מעצמו. לפחות אחד מהם היה מתחיל להקליד: "רצף הניצחונות הביתיים של הלייקרס בן 16 המשחקים נעצר אתמול בגלל שקארים עבדול-ג'אבר התהפך במיטה ואמר "לא בא לי היום. יש לי כאב ראש. "

אבל איש לא כתב דבר מהסוג הזה. ביום ראשון אחר הצהריים הזה הלייקרס  ללא מנהיגם, נשארו בקושי לפני יוסטון במשך שנים וחצי רבעים. ואז קרה דבר מדהים. הקהל פתאום השתולל, עמד על רגליו ומחא כפיים. השחקנים על הפארקט קפאו. עבדול-ג'אבר הגיע. הוא ניסה להתגנב לספסל באופן לא מורגש. אך ששחקן בגובה 2.21 מ' (חברתו שריל פיסטינו אומרת שהוא יותר קרוב ל 2.25 מ') מנסה לעשות זאת זה נידון מראש לכישלון.  

עבדול-ג'באר נכנס למשחק מיד חסם חמש זריקות של יוסטון באוויר. הוא התאושש ופגע בשש מבין שבע הזריקות הבאות שזרק. שניים מהם "וו שמים" (Sky Hook) על מוזס מאלון, שנראה כי שנה קודם לכן היה מוכן לסיים את שלטונו של עבדול-ג'אבר בעשר השנים האחרונות כשחקן הדומיננטי ביותר של הספורט. כמובן שלייקרס ניצחו במשחק בתוצאה 110-102. "ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי," נאנח מאמן יוסטון דל האריס. "הכנסת קארים זה כמו הכנסת נשק גרעיני."

"האם קארים עדיף על מאלון?" נשאל שחקן הרוקטס ריק בארי. "איזו שאלה מגוחכת זו?" אמר בארי. "קארים הוא כנראה הספורטאי הטוב ביותר בעולם."

האוהדים בפורום היו מסכימים. הלייקרס שלהם עמדו לעקוף את סיאטל, והם נחשבו למתמודדת מספר 1 לגבור על האלופה המגנה מכיוון שבגיל 32 עבדול-ג'אבר שיחק שוב כמו ילד. הייתה לו את העונה הטובה ביותר שלו בחמש השנים האחרונות בלייקרס. הוא שיחק עם חיוניות ורגש, הוביל התקפות מהירות והטביע בסמכות. היית יכול להיות בטוח בכך מכיוון שהוא סוף סוף נפטר ממשקפי המגן שלו. אחרי ארבע שנים הוא שוב מחייך. באותה עונה הוא לא החמיץ אף משחק.

בחדר ההלבשה של הלייקרס עבדול-ג'בר התיישב מול הארונית שלו. בדרך כלל הוא נמצא במקלחת לפני שהעיתונות מגיעה, מתלבש לפני שהוא יבש לגמרי, אומר כמה שפחות ונעלם כאילו יש לו אוטובוס לתפוס. ביום הזה הוא ישב שם, ואנשי התקשורת ניגשו אליו כמו תמיד בזהירות.

מישהו שאל אותו איך הוא מרגיש, והוא התחיל לענות. "לא הייתה לי מיגרנה גרועה מספיק כדי לגרום לי להחמיץ משחק כבר שנתיים," הוא אמר. "מיגרנות הן תעלומה של מדע הרפואה. אף אחד לא יודע מה גורם להם. הכאב היה כל כך רע הבוקר, בכיתי. לא יכולתי לזוז. הייתי צריך לשכב בחדר חשוך בשקט מוחלט. אתה יודע כמו מה זה הרגישו? זה הרגיש כאילו חייזר נמצא בתוך הראש שלי, מנסה להוציא את העיניים שלי".

התמונה הייתה ברורה מספיק גם לאלה שלא ראו את הסרט Alien. הוא נשאל מדוע, עם כל הכאב, האם טרח במשחק כה לא חשוב? נראה שעבדול-ג'אבר ציפה לשאלה. לכול אורך הקריירה שלו, זו הייתה הגאווה שלו. "החבר'ה האלה הם חברי לקבוצה " אמר. "אבל הם גם חברים שלי. הם היו זקוקים לי."


אלה שהכירו את עבדול-ג'אבר ידעו שהיו לו מיגרנות בעבר, בדרך כלל בתקופות של מתח קיצוני. היו לו מיגרנות רעות בשנת 1973 בעת ששיחק במילווקי. הם התפתחו לאחר ששבעה אנשים – חבר ושישה קרובי משפחה של המנטור המוסלמי של עבדול-ג'באר, ח'ליפה חמאאס עבדול ח'אליס,  חברי קבוצה בשם "הנאפי", נרצחו, לכאורה על ידי יריבים במוסלמים השחורים בבית שקארים רכש עבורם בוושינגטון הבירה.

עבדול-ג'באר נחשב גם הוא כמטרה והוא לווה בשומר ראש במשך מספר שבועות. כאבי הראש המשתקים התרחשו שוב בשנת 1977, לאחר שחאליס וקבוצתו הנאפית ביקשו לנקום על ידי פלישה לשלושה בניינים בוושינגטון, כולל המטה הלאומי של בני ברית. הם החזיקו 132 בני ערובה במשך 38 שעות והותירו שבעה פצועים והרוג אחד. ח'אליס נכנס לכלא, וליגת ההגנה היהודית של הרב כהנא איימה לחטוף את עבדול-ג'אבר. הסדרה האחרונה של כאבי ראש הייתה במקביל לתביעת הגירושין של עבדול-ג'אבר.

יש כאלה שתמיד האמינו שאדם שיכול להטביע כדורסל מבלי לנתר צריך להיות ברירת מחדל לזכיה בתואר ה  MVP של הליגה כול שנה. 24 השנים שבהם הוענק הפרס, שחקני ציר זכו בתואר 19 פעמים כולל עבדול-ג'בר בשנת 1971, '72, '74, '76 ו- 77 '- הבחנה אינה מוערכת דייה כמו MVP בהצטיינות בענפי ספורט אחרים. אולי זו הסיבה ששחקנים נמוכים יותר כקוזי, רוברטסון, ווסט, ביילור, פרייז'ר, ארווינג, האבליצ'ק ואחרים מקבלים הכרה גדולה יותר מאשר הענקים ששיחקו לידם את המשחק כגון ראסל, צ'מברליין, עבדול-ג'אבר וולטון . הם אמורים היו לשלוט.

ביל ראסל, כמובן, היה האלוף הרב שנתי, שחקן הקבוצה, פילוסוף חסר אנוכיות בעל העיניים המנצנצות והצחוק הרועם. למרות שהיה דומיננטי, היית צריך לאהוב את ראסל. ווילט צ'מברליין, בעל גודל וכוח מרשים, קלע פעם אחת 100 נקודות במשחק בודד וממוצע 50.4 בעונה אחת. אבל הוא היה קולוסוס שעורר מעט חיבה. ביל וולטון, אחד משחקני הציר הטובים בהיסטוריה אך ספג פציעות רבות. ענקים לא אמורים להיות שבירים.

ואז יש את עבדול-ג'אבר, שחקן הציר הראשון ששילב כל אלמנט רצוי במשחק המודרני שלו. יש לו את המהירות ואת החן של ביילור, את המיומנות והעדינות של ווסט, את הגודל ואת כמעט כוחו של צ'מברליין. הוא חוסם קליעות מעולה ומוסר טוב יותר ממה שחושבים. לעתים רחוקות היו לו חברים בקבוצה ששווה למסור להם. הוא היה עקבי להפליא עם ממוצע למשחק של כמעט 30 נקודות ו -14 ריבאונדים במהלך הקריירה. כל הזמן הטרידו אותו הגנות, לעתים קרובות על ידי שני שומרים. אולי הוא גרם למה שהוא עושה להראות קל מדי. לעתים קרובות הוא לא עשה זאת באופן "מרהיב". אבל מדהים באיזו תדירות הוא היה קולע "בשקט" 32 נקודות.

"הוא תמיד היה האליל שלי", אומר ביל וולטון . "בעיניי הוא הגדול ביותר."

"הוא עושה לך דברים שגורמים לך לשאול, 'לעזאזל, איך אדם בגודל כזה יכול לעשות דברים כאלה?'" אומר בוב לנייר ממילווקי.

הימור טוב להשלים זאת. בעונתו ה -11, עם טבעת האליפות השנייה שלו, עבדול-ג'בר עשוי גם להשיג את מה שרק אתלט מקצועי אחר בכל ענף ספורט עשה לפניו,  לזכות בפרס ה  MVP  השישי שלו. (לגורדי האו היו שש בהוקי.) בכדורסל המקצועני ראסל זכה בחמש וצ'מברליין בארבע.

היכולת הספורטיבית של עבדול-ג'בר אינה מוגבלת לכדורסל. הוא רץ חזק, שחיין, רוכב אופניים וטניסאי. הוא התאמן בקיץ שעבר לתפוס כדורי פוטבול במחנה האימונים של מינסוטה ויקינגס יחד עם חברו אחמד רשאד, והוא התאמן בסוג של קונג פו במשך כמה שנים עם ברוס לי המנוח. יתר על כן, הוא אימה על גלגלים בארמון הסקטים רולר בוגי של פליפר בהוליווד, שאליו הוא מרבה ללכת אחרי משחקי לייקרס. באחד הלילות הוא החליק על פני שתי ילדות ושמע אחת צועקת לשנייה, "זה ווילט צ'מברליין !!"

מה שמעלה את השאלה הנצחית: מי מדורג במקום הראשון בין שחקני הציר  – צ'מברליין, ראסל או עבדול-ג'אבר? צניעות מונעת מקארים לומר את מה שהוא באמת מאמין – שזה הוא. "קארים הוא שחקן", אומר ווסט, מאמנו לשעבר, אם כי הוא כעס על עבדול-ג'באר בזמנים שבהם נראה כי קארים משחק עם פחות השראה. "שחקן כדורסל נהדר. אלוהים אדירים, הוא עושה יותר דברים מכל מי שאי פעם שיחק את המשחק הזה. ווילט היה כוח. הוא יכול היה לשלוט לגמרי במשחק. לעשות אותו זה שלו. אנשים חשבו שקארים צריך להיות מסוגל גם כן לעשות את זה. לא. זה לא יהפוך אותו לשחקן חשוב יותר. ביל ראסל היה השחקן הגדול ביותר. אבל הוא שיחק משחק אחר ממה שהם משחקים עכשיו. אתה לא יכול להשוות בין השניים."


מסביב לביל ראסל  היו שחקנים גדולים אחרים. לעבדול-ג'באר לא היה תמיד צוות מסייע אך זה לא שינה לעיתונות או לאוהדים. "זו אי ההבנה שיש לרוב האנשים בנוגע לכדורסל", הוא אומר, "ששחקן יחיד יכול להקים קבוצה. שחקן יחיד יכול להיות מרכיב מכריע בקבוצה, אבל שחקן  יחיד לא יכול להקים קבוצה. בעבר שיחקתי רק בשלוש קבוצות טובות – בשנת 1971 במילווקי כשזכינו באליפות, ב 1974 כשהפסדנו לבוסטון בגמר ו- 1977כאן בלוס אנג'לס. רק כשמילווקי צירפה את אוסקר רוברטסון ובוב בוזר הפכנו לקבוצה טובה יותר. כשהגעתי ללוס אנג'לס בשנת 1975, הלייקרס נאלצו לוותר על שלושה שחקנים צעירים מצוינים כדי להשיג אותי. הבחורים האלה – בריאן ווינטרס. דייב מאיירס וג'וניור ברידגמן, הם הפכו את מילווקי לקבוצה טובה יותר. בשנת 1977 הלייקרס היו הקבוצה הטובה בליגה, אבל איבדנו את קרמיט וושינגטון ולושיוס אלן רגע לפני הפלייאוף, ופורטלנד ניצחה אותנו ארבע פעמים ברציפות. "שיחקנו, פחות או יותר, עם ארבעה שומרים ואני. דון פורד נשחט בריבאונד  על ידי מוריס לוקאס בערך 45-12. למרות זאת כל מה שנכתב אמר שביל וולטון גבר עלי בסדרה. וולטון שיחק סדרה נהדרת. גם אני שיחקתי נהדר בסדרה. אבל הטרייל בלייזרים שיחקו מצויין בסדרה והלייקרס שיחקו גרוע. העיתונות ניסתה לגרום לי להיראות כאילו אני נבוך. וולטון עשה עלי זריקת דאנק אחת בסדרה וזה אמור היה לסיים את התקופה של עבדול-ג'אבר כסנטר הטוב בליגה.

העיתונות כנראה שינתה את דעתה – עבדול-ג'אבר הוא שוב הטוב ביותר – כי כל כך הרבה דברים קרו שהפכו את הלייקרס למהנים שוב. "אני רואה את זה בציניות מוחלטת", אומר עבדול-ג'בר על תפנית העיתונות.

קודם כול הגיע רוקי מעולה בשם מג'יק ג'ונסון. הוא עומד להצית חיים חדשים אצל קארים. ואז הגיע מאמן חדש, ג'ק מקיני, להחליף את הפרפקציוניסט הבעייתי ג'רי ווסט. אחרי שמקיני נפצע קשה בתאונת אופניים מוזרה 13 משחקים לתוך העונה, מאמן חדש נוסף פול ווסטהד ממכללת לה סאל בפילדלפיה התמנה למאמן הלייקרס. ללייקרס נוסף בעלים חדש, מיליונר פלייבוי בשם ד"ר ג'רי באס שהזרים חיים חדשים ללייקרס. הוא החתים את הצוות על חוזים חדשים ארגן  מסיבות מפוארות אחר משחקים עם שפנפנות פלייבוי וכוכבי קולנוע כבו דרק, ג'יימס קאן, שון קונרי ואו.ג'יי סימפסון. שון קונורי אמר לקארים אחרי משחק הכדורסל הראשון בו צפה אי פעם:" פשוטו כמשמעו, אתה עומד בראש ובכתפיים מעל שאר האדונים."


כל אחד מהשינויים בלייקרס עבדו כמו מג'יק, עבדול-ג'בר אמר עליו: "יש לו כישרונות מדהימים שהוא מביא למשחק. הוא יוצר עבורנו דברים כמו שאף אחד לא הביא בעבר לקבוצה הזו." לא פחות חשובים היו ג'ים צ'ונס, מארק לנדסברגר וספנסר הייווד, שלושה ריבאונדים חזקים ומוכשרים שהגיעו כדי להסיר חלק גדול מהנטל מעבדול-ג'אבר ולאפשר לפורוורד ג'מאל וילקס לשחק כמו אולסטאר.



כל כך הרבה דברים טובים שקורים בבת אחת נשמעים כמו סוג של אגדה, אבל כל זה קורה כאשר עבדול-ג'אבר עובר לידה מחדש ופורץ החוצה מהקליפה בה שמר את עצמו ב -15 השנים האחרונות. זה לא קל. הייתה שנאה וגזענות, אלימות שהופעלה כלפי חבריו הקרובים ואלימות המופעלת עליו. היו לו נישואין גרועים ועכשיו גירושין מבולגנים. עבדול-ג'בר מתגורר בבית בל אייר בן 10 חדרים. ממש לידו מתגורר  המוזיקאי והמלחין קווינסי ג'ונס ובהמשך הדרך ג'יימס קאן ואו. ג'יי. סימפסון. ביתו מעוטר בכמה שטיחים מזרחיים יקרי ערך ופריטי אמנות אסלאמית שרכש באפריקה ובמזרח התיכון.

*************

זוגתו שריל פיסטונו מצחיקה, ידידותית, חכמה להפליא, חכמה הרבה מעבר ל 23 שנותיה. כמו קארים, יש מאחוריה אודיסיאה נדירה. איכשהו זה מתאים שהם היו צריכים להגיע לאותו מקום. היא השאירה משפחה ממעמד הפועלים בלה סאל, אילינוי ועברה בגיל 16 להתגורר אצל קרובי משפחה בחוף המערבי. היא למדה בתיכון בוורלי הילס. משם הדרך הייתה קצרה לסצנה ההוליוודית. היא השתתפה במסיבות סופי השבוע של יו הפנר בלאס וגס. כאשר הביאה את קארים לפגוש את משפחתה היה זה אירוע גדול. משפחתה התרגשה מאוד למרות שלא הכירו בעצם את קארים. אביה שהיה מעריץ גדול של עבדול ג'אבר כשחקן, לא הגיע למפגש כי לא אהב שביתו היא זוגתו של אדם שחור. דווקא סבתה שהייתה בשנות ה 80 התגלתה כמעריצה גדולה הגוזרת מעיתונים כתבות המתפרסמות על קארים.

עבדול-ג'בר מודה בקלות כי לשריל הייתה השפעה גדולה יותר על חייו הבוגרים מאשר כל אחד ממוריו, מאמניו, הבעלים או חבריו לקבוצה. היא שכנעה אותו לבקש להתגרש מאשתו חביבה, לה נישא בשנת 1971 אך לא חי עמה מאז 1973. הגירושין מוסדרים כעת בבית המשפט. שריל תוקפת חוסר עקביות באמונותיו הדתיות – הוא מסיר ציורים ותצלומים של דמויות אנושיות מהקירות, על פי החוק האיסלאמי, ומסתיר אותם מתחת למיטתה כאשר חברים מוסלמים אדוקים מבקרים.

חביבה, אשתו הראשונה ובנם

שריל פיסטונו נפרדה מעבדול ג'אבר ב 1984 והתחתנה בשנת 1985 עם סטיבן ג'נקינס. ילדם המשותף אמיר גדל איתה. עד היום היא נמצאת ביחסים מצוינים עם עבדול ג'אבר)   

(חלק ב' מחר)

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תודה אלכס על התרגום. קודם ראסל ועכשיו מאמר על קארים פה. שתיים מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של הליגה.
    גם על הפרקט וגם מחוצה לו, בעיניי קארים שני רק לג'ורדן ואולי אפילו באותה מדרגה עליונה על הפודיום.

  2. מבחינת יכולות על הפרקט.. בפעילות מחוץ לפרקט בנושאים הבוערים חברתית מייקל לא העז לעסוק בהיותו שחקן בניגוד לקארים ולראסל.

  3. תודה. מעניין מאוד.
    מה שאני לוקח מכאן זה שאחמד ראשאד השדר האלמותי היה פעם שחקן פוטבול במינסוטה וחבר של קארים.

  4. תענוג צרוף, תודה אלכס, מרגישים את האהבה שלך לענף בתרגום.
    קארים הוא אחד, בשבילי, הוא לא שחקן, כמו שמיקימאוס לא עכבר מצוייר או שבטהובן מלחין, זה מישהו שהוא אייקון תרבותי שגדלתי בעולם שבו הוא אחד הסמלים הגדולים והאנשים הידועים. וזה כמובן מוזר איך אנשים כעבדול-ג׳באר ומוחמד עלי התקבלו למרות ההתאסלמות שלהם בישראל. גם החלק שבו הוא מוסלמי לייט קוסם לי, לרוב אנשים שממירים את דתם מנסים להיות יותר דתיים מדתיים, ונראה שהוא התייחס לדת שלו כמו הרבה אמריקנים, גם כאלה שהם born again, שזו גישה שפוייה יותר לדת, וזה גם די השתקף בפרסונה שלו ובאופן השקט שהוא התנהל על המגרש ומחוצה לו.
    אחת התמונות הזכורות לי ביותר שלו, היא אחרי התקפה של הלייקרס, היריבה הוציאה כדור מתחת לסל, והרכז שלהם עמד, עדיין בחצי של הלייקרס והרהר למי למסור, ואז, ברגע המסירה, מאחוריו הופיע קארים שלא חזר להגנה עדיין, ופשוט קטף את הכדור בשניה שעזב את ידי המוסר. בלי רעש, בלי צלצולים, בלי פוזה ובלי בלגן. האיש הגדול פשוט היה שם, במקום שאיש לא ציפה, ויכל לשלוח יד ארוכה מעל הזורק ולחטוף לו את הכדור כאילו כלום. זה קארים.

    1. ואגב, איך אפשר בלי הסקיי-הוק שלו, שהיתה בלתי נתנת לעצירה וסל 100% כמו הטבעה? והיכולת שלו לחצות את הפרקט בשניות עם הרגליים הארוכות שלו? הכדור עוד לא יצא והוא כבר מתחת לסל. והיכולת שלו להניע כדור, ובכלל לייצר לעצמו מצבי קליעה? הוא היה ביג מן מאוד לא שגרתי. גם לא היה דורסני כמו הרבה סנטרים שפשוט נכנסים בהגנה כמו קטר, אלא היה מניע את הכדור ועולה אנכית לקליעה. התנועה האנכית שלו מהצבע היא בעיני היפה ביותר של סנטר. בכלל הוא אחד הסנטרים היחידים שראיתי בעיני שאפשר לדבר על תנועה יפה, וכמובן יכולת הניתור שלו, שהיית מרגיש כאילו הוא יכול לגעת בתקרת הקרש מרוב גובה. וכמובן יותר נקודות מכל אחד בהיסטוריה, שיא שנראה שלא הולך להשבר אי פעם ורשימת הישגים גבוהה כמעט כמוהו. הקרבות שלו מול פאריש היו הדובדבן בקצפת של הלייקרס-סלטיקס. בקיצור, שחקן ענק בכל המובנים.

  5. תרגום מעולה, תודה רבה
    קארים הוא אישיות מיוחדת, שתמיד מרתק לשמוע אותו מדבר. ממליץ, למעטים פה שעדיין לא עשו זאת, לראות את minority of one, סרט תיעודי מרתק עליו

  6. לתפיסתי ג'ורדן וקארים לא ברי השוואה אחד לשני. כול אחד מהם היה שחקן ענק בזכות עצמו אך מכיוון שסגנונות המשחק שלהם היו שונים לגמרי אי אפשר להגיד שהאחד טוב מהשני. בכלל, מי שקורא את התגובות שלי באתר יודע שאני מתנגד חריף לדירוגים.

    1. כמוני כמוך אלכס, ובכלל איך אפשר להשוות את ג׳ורדן לקארים? אלה שני תפקידים שונים לגמרי עם סט דרישות ויכולות שונה לחלוטין התקפית והגנתית.

  7. אני ראיתי את לו אלסינדור לראשונה בקיץ של 1961 באחד ממגרשי המשחקים של הארלם, לשם הזמין אותי עיתונאי יהודי כשגרתי במנהטן. הוא הראה לי אותו והוא הראה לי את אירל מניגולט (העז). לא זכור לי הרבה ממה שראיתי כי היו שם 3-4 משחקים אחד אחרי השני עם כוכבי NBA, תיכוניסטים ושחקני שכונה. הוא כל בזמן הצביע על לו אלסינדור (שכבר היה מעל 2 מטרים, אולי 2.05), ואני זוכר שהעז עשה דברים מופלאים. מאז ראיתי אותו בעיקר בטיווי ב-UCLA, ואישית אחרי שי[חזרתי מלינ=מודים באוהיו ובפנסילבניה לניו יורק. ראיתי אותו כשחקן מילווקי במדיסון סקוור גארדן, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהוא לא אדם קל ונעים. יותר מדי מיליטנטי וכועס, ואף פעם לא שאלתי אותו מאומה בחדר ההלבשה של הניקס. היתה לי כנראה גם מין יראת כבוד מוזרה בקשר אליו. שנים אחרי, באחד ממשחקי האול סטואר, כשהוא כבר קארים מבוגר למדי ורוב העתונאים הצטופפו מסביב שולחנותיהם של מייקל , מג'יק, ולארי, היה רגע בו קרים היה כמעט לבד ליד שולחנו, ומיד מיהרתי, הצגתי את עצמי כמל לס מההולי לנד, וספרתי לו שראיתי אותו במגרש המשחקים ברח' לנוקס במנהטן בקיץ של 1961. לפתע עיניו אורו. אמרתי לו שראיתי אותו גם במשחק בפאור ממוריאל ועל המקוןם נעשיתי 'חבר שלו'. הוא חזר ואמר שהבעייה בין ישראל והפלשטינאים חייבת למצוא פתרון שיתאים לשני הצדדים, והוא נשמע רגוע ושלם עם עצמו יותר מאי פעם. לא יצא לי לדבר איתו יוןתר, אבל בהרבה מקרים במשחקי הלייקרס בניו יורק בחדר ההלבשה כשהוא מוקף עתונאים תמיד הייתי מציץ ומנפנף לו בידי 'היי', והוא תמיד חייך חזרה עם היי קטן. ידעתי שהוא זוכר אותי. קראתי גם את ספריו על תרומת השחורים במלחמות ארה"ב. הוא היה, ונשאר, הסנטר שלי בהר רשמור כשהאחרים הם מג'יק, ג'ורדן, לארי בירד, טים דנקן, וקרים.
    תודה אלכס

כתיבת תגובה

סגירת תפריט