ספורטס אילוסטרייטד, יוני 4, 1990

כותב המאמר הוא וויליאם נאק שנולד בשנת 1941 בשיקגו, אילינוי, ונפטר בשנת 2013. היה כתב עבור עיתון "ניוזדיי" דל לונג איילנד למשך 11 שנים, ואז ב-78' חתם בספורטס אילוסטרייטד. את לימודיו עשה באוניברסיטת אילינוי. זכה במספר פרסים על עבודותיו ככתב. פירסם ספר על הסוס סקרטריאט וגם שימש כיועץ מקצועי לסרט שיצא ב-2010 המבוסס על ספרו.

—————————————————————————-

המתרגם הוא שינשי"ן בן 18, שמעביר את שנת השירות שלו באיזה חור בדרום בהדרכת טיולים. בילה את שלושת השנים האחרונות של לימודיו בפריז. במקור בן קיבוץ המעפיל וכעת מתגורר בניצנה.

לב טהור (ועצום בגודלו הפיזי)

למען האמת, אותו הבוקר ד"ר מנואל אוילמן, הוטרינר של המסלול, הרים את שפתו העליונה של הסוס כדי לבדוק את קעקוע הזיהוי שלו, וגילה מורסה (פצע מלא מוגלה) בגודל מטבע גדול בפיו. לורין החליט שסקרטריאט ירוץ בכל מקרה – הסוס היה צריך את המרוץ הזה – אבל לא אמר לאף אחד על הפצע. גרועה מהמורסה, הייתה העובדה שסקרטריאט נתן את האימון הכי חלש בקריירה שלו, לפני ארבעה ימים, כאשר טרקוט שזיהה סוס בלי רוכב על המסלול, האט את סקרטריאט כדי להימנע מהתנגשות חזיתית. סקרטריאט סיים את המייל באותו היום ב-1:42 ושתי חמישיות, שזה חמש שניות לאט יותר מכפי שלורין רצה שהוא יסיים. לכן הוא הגיע לווד ממוריאל בבעיה כפולה.

המרוץ אכן היה אסון. טרקוט שמר על הסוס מאחור בתחילה, אבל כשניסה לתמרץ אותו כדי להתחיל בעקיפות, סקרטריאט לא הגיב. יכולתי לראות כבר מהפנייה הרחוקה שהסוס היה גמור. הוא לא באמת איים על המקום הראשון, ובקושי סיים שלישי, מאחורי אנג'ל לייט חברו לאורווה, ושאם. עמדתי ליד יציע הבעלים וראיתי את לורין מסתובב לטווידי וצועק: "מי ניצח?"

"אתה ניצחת!" אמרה לו טווידי.

"אנג'ל לייט ניצח!" אמרתי לו.

"אנג'ל לייט?" הוא אמר מופתע.

כמובן! לורין אימן גם את אנג'ל לייט, וכך יצא שהוא ניצח בווד ממוריאל, רק עם הסוס הלא נכון.

אני הרגשתי חולה. כל השעות האלו באורווה, כל הבקרים המוקדמים ההם בתא, כל הזמן והאנרגיה האלו, כולם היה לשווא. במירוץ הכי חשוב בקריירה שלו, סקרטריאט נתן הופעה חלולה ומאכזבת. שני השבועות שבאו אחרי המרוץ היו מהכואבים בחיי. כמה ששליט נועז היה סוס מרוץ ענק, הוא היה בעיקר סוס מהירות, ומעולם לא באמת זכה או הוליד מנצח של הטריפל קראון. לא יכולתי שלא לחשוש שסקרטריאט היה עוד שליט נועז, שרץ מהר אבל בסופו של יום יאכזב. בשבועיים הבאים, מסלול המרוצים צ'רצ'יל דאונס (המסלול בו מתקיים הקנטקי דרבי, המסלול הראשון בטריפל קראון) הפך לבית חרושת לשמועות לגבי נפילתו של סקרטריאט. ג'ימי סניידר גרם למהומה שאמר שלסוס יש ברך פגועה המטופלת בקרח. אני ידעתי שזה לא נכון. הייתי לצידו של סקרטריאט כל האביב, והכי הרבה קרח שראיתי בסביבתו היה בתוך כוס תה.

כל שיכולתי לקוות לו באותם ימים אחרונים לפני הדרבי, היה שאולי הסוס סבל מאיזה כאב בטן ביום של הווד ממוריאל ולכן לא הצליח לנצח. לא ידעתי על המורסה שהייתה בפיו של הסוס במשך שבועות, וטרם הבנתי שסקרטריאט צריך אימונים רצחניים ואינטנסיביים לפני מרוץ, והמייל האיטי ההוא שהוא רץ לפני הווד ממוריאל היה פקטור רציני. בלילה שלפני הדרבי, רשמתי את הימוריי בעיתון, וביום שאחרי, שעתיים לפני המירוץ, טיפסתי במדרגות לחדרי הרוכבים של צ'רצ'יל דאונס כדי לפגוש את טרקוט. הוא בירך אותי לשלום בחדר ההמתנה, ונראה רגוע בצורה מפתיעה. כמה ימים לפני, סיפרו לו על המורסה. טרקוט ראה איך הפצע מטופל ומחלים. החדשות על כך העבירו בו רגשי אופוריה עזים, וסיפקו לו את כל המידע שהוא היה צריך לדעת על התוצאה המאכזבת מהווד ממוריאל.

"אתה לחוץ?" הוא שאל אותי.

משכתי בכתפיי. "אני לא חושב שתנצח" אמרתי. "בחרתי את מיי גאלנט ואת שאם, ראשון שני, ואותך שלישי".

"בוא אני אגיד לך משהו" אמר טרקוט. "אני אנצח את הסוסים האלה אם הוא ירוץ את המסלול".

"מה בדבר הווד ממוריאל?" שאלתי.

הוא ביטל את דבריי. "אני לא מאמין למה שקרה בווד" הוא אמר. "אני אומר לך. משהו לא היה כשורה. אבל עכשיו הוא בסדר גמור. זה כל מה שאוכל להגיד לך".

לחצתי את ידו ואיחלתי לו הצלחה, ואז עזבתי. למרות מה שטרקוט אמר אני ציפיתי לרע מכל, ובאמת בסוף ההקפה הראשונה הסוס נראה מובס, בפיגור של יותר מ-20 מטרים מאחורי הסוס המוביל. הוא היה אחרון לגמרי. מהופנט, לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. בפנייה הראשונה, טרקוט כיוון אותו לחלק החיצוני, וסקרטריאט החל לעקוף כמה סוסים, ואני הבטתי בהתלהבות איך הרוכב הוביל אותו בעוז ממקום שמיני, לשביעי, לשישי. סקרטריאט היה חמישי בסביבות הפנייה הרחוקה ומאיץ מהחלק החיצוני שלה. התחלתי לעודד: "רכוב עליו, רוני! רכוב עליו!". שאם הוביל, בדרך לפנייה האחרונה לפני הסיום, והנה הגיע סקרטריאט, מדביק אותו לקראת ספרינט הסיום. לאפיט פינקיי, הרוכב של שאם, הביט הצידה וראה את סקרטריאט מדביק אותם, ומיד שלף את השוט. טרקוט כבר דירבן את סקרטריאט. השניים התחרו צמודים אחד לשני למשך 100 מטרים, עד שלאט לאט סקרטריאט התחיל לפרוץ קדימה. הוא ניצח ב-7 מטרים. הקהל שאג, ואני הסתכלתי על לוח התוצאות. 1:59 דקות ושתי חמישיות! שיא חדש של המסלול ושל הדרבי!

בעוד קישוטים התעופפו באוויר, אני זינקתי ממושבי ומיהרתי כאחוז טירוף, מפלס את דרכי דרך יציע העיתונות, מניף באושר את אגרופי באוויר. מהמר ושמו סטיב דווידוביץ' מהר לעברי מהכיוון השני. שילבנו ידיים ורקדנו בסיבובים באושר. "לא יאומן!" צעק דווידוביץ'.

טסתי במורד המדרגות, גומע שלוש בכל צעד. טרקוט ירד כבר מהסוס וכעת עשה את דרכו לכיוון היציעים כשהגעתי אליו. "איזו רכיבה!" צעקתי אליו בהתרגשות.

"מה אמרתי לך, מר ביל?" הוא אמר.

באותו היום חזיתי בתצוגת הקנטקי דרבי הכי טובה בכל הזמנים. התוצאות של סקרטריאט לרבעי המייל היו בלתי נתפסים. 0:25 וחמישית, 0:24, 0:23 ושתי חמישיות, ו-0:23. כל רבע הוא רץ מהר מקודמו. אפילו ותיקי מרוצי הסוסים לא יכלו לזכור סוס שרץ בצורה כזו במרוץ של מייל ורבע. באותה מהירות שמעריציו האדוקים (ואני ביניהם) נטשו אותו אחרי הווד ממוריאל, כעת הם הכריזו עליו כסופר סוס.

עקבנו אחריו עד לפילמיקו למרוץ הפריקנס (השני ממרוצי הטריפל קראון) שיבוא שבועיים אחר כך, והוא התאמן כאילו אף פעם לא הספיק לו. הוא שיגשג באימונים וברוטינות של המסלולים. כמעט כל אחר צהריים, אחרי שהקהל היה מתפזר, סווט היה מטפח את הסוס על כר דשא מחוץ לתא, ואז מוביל אותו חזרה לתא בזמן שהוא היה צריך לעשות את שאר המטלות שלו. אחר צהריים אחד ישבתי מקופל על כיסא מחוץ לתאו של הסוס, כשסקרטריאט ניגש לדלת מנער את ראשו ומותח את צווארו, שפתו התחתונה מעוקלת כמו של גמל. "מה מפריע לך, אדום?" סווט שאל. האורוון צעד קדימה, ושלף משהו משערותיו של הסוס והעיף אותו לאוויר. "סתם נוצת יונה שמציקה לו" אמר סווט. הנוצה ריחפה אל כף ידי. וכך היא סיימה בארנקי, יחד עם הכרטיס הימור בשווי $2 דולרים בו כתבתי שסקרטריאט יזכה באותו מרוץ הפריקנס.

בדרכים משלה, התוצאה של סקרטריאט במירוץ הפריקנס שאורכו כמייל ושלוש שש-עשריות הייתה אפילו יותר מדהימה מהמרוץ שלו בדרבי. הוא התחיל אחרון, אבל לקראת הפנייה הראשונה, טרקוט כיוונן את הסוס שמאלה בעדינות, כמו איש שמסדר את חולצתו, והסוס האיץ כמו אייל ניצוד. הפניות בפריקנס היו קשות, ומאז ומעולם היה זה נחשב מסוכן מאוד, כמעט משאלת מוות, לגשת לפנייה הראשונה בכזו מהירות, אבל סקרטריאט רץ אליה בשיא המהירות. כאשר הוא סיים את הפנייה לחלק האחורי, הוא כבר הוביל. פה כבר טרקוט כמו הפעיל טייס אוטומטי ונתן לסוס לרוץ. שאם נתן את כל כולו אבל לשווא. סקרטריאט ניצח ב-8 מטרים. הטיימר החשמלי לא תפקד כשורה, ופילמיקו לבסוף קבע 1:54 דקות ושתי חמישיות כזמן הרשמי, אבל שני מודדים מה"דיילי רייסינג פורם" טענו שמדדו 1:53 דקות ושתי חמישיות, מה שהיה שיא של המסלול בשלוש חמישיות השנייה.

בעיני רוחי אני עוד יכול לראות את קלם פלוריו מנער את ידיו כלא מאמין. הוא ראה אלפי מרוצים בפילמיקו, ועשרות מרוצי פריקנס אבל מעולם לא ראה משהו כמו זה. "סוסים פשוט לא עושים מה שהוא עשה פה היום" הוא חזר ואמר. "הם לא פשוט עושים את זה ומנצחים".

סקרטריאט לא סתם ניצח. הוא היה מקורי, תמיד מאלתר תוך כדי. הכל זז כה מהר, בלתי צפוי, שהיה לי קשה להסתכל על כל העניין מפרספקטיבה אחרת. רק שלושה חודשים לפני כן, אחרי שנה בעבודה ככתב שטח של תחרויות סוסים, התחלתי לנסוע אל המסלול בכדי לראות את הסוס האחד הזה. במשך שבועות הייתי המבקר היחיד, ואחר-צהריים רבים היינו יושבים רק אני, אדי סווט, והסוס באורווה המאובקת. ואז הגיעו הדרבי והפריקנס, ושבועיים אחר כך הסוס הופיע על השערים של מגזין טיימס, ספורטס אילוסטרייטד וניוזוויק, והוא היה מופיע כמעט בכל חדשות ערב ובוקר. סקרטריאט לפתע הפך מסוס מירוצים לתופעה תרבותית אדירה, מעין אסקפיזם למדינה מהסבל של ווטרגייט ומלחמת ויטנאם.

הגעתי מלא בהתלהבות לשבוע האחרון ההוא לפני המירוץ בבלמונט. יצאתי לחווה כל בוקר, חזרתי מאוחר בלילה הביתה, נהייתי כמעט מכור. בלילה שלפני המירוץ התקשרתי ללורין, ודיברנו למשך זמן מה על הסוס ועל בלמונט. המשכתי לתהות, מה סקרטריאט הולך לתת למירוץ הסיום של העונה? לורין אמר:"אני חושב שהוא הולך לנצח בהכי הרבה שהוא ניצח אי פעם. אני חושב שהוא ינצח ב-24 מטרים".

ישנתי במשרדים של עיתון ה"ניוזדיי" באותו הלילה. בשתיים בלילה נהגתי לפארק בלמונט כדי להעביר את שעות העייפות שלי בחווה. הקפתי את המאחורה של האורווה, ונרדמתי תחת עץ. התעוררתי לקריאת התרנגול וצפיתי בעובדי האורווה מתחילים להגיע לעבודה. ב-6:07 הני הופנר צעד לאורווה, הביט בסקרטריאט וקרא לסווט: "היי! תכין את הסוס הגדול! בוא נוציא אותו מפה בעוד בערך רבע שעה"

סווט נכנס לתאו של הסוס, שם את חבל ההובלה על סקרטריאט ונתן את קצהו השני לצ'ארלי דיוויס, שהוביל את הסוס אל הטבעת ההיקפית החיצונית. בתא קטן, במרחק של פחות מ-30 מטרים משם, נערת שאחראית על אחד הפונים, רובין אדלשטיין דפקה דלי מים כנגד הקיר. סקרטריאט, שבטבעו היה סוס רגוע, התרומם על שתי רגליו האחוריות, רגליו הקדמיות אל השמיים, והחל ללכת במעגלים. דיוויס התכופף בפחד, כאילו עמד מתחת לברק שעמד לפגוע בו, אוחז בחבל ומתחנן בפני הסוס לרדת. סקרטריאט אכן ירד חזרה לעמידה רגועה. הוא ריקד מסביב לזירה כאילו שברגליו היו קפיצים, נחיריו מתרחבים ורושפים, ועיניו בוהקות בלבן.

בגלל שלא הייתה מודעת למה היא גרמה, אדלשטיין הטיחה את הדלי בקיר בשנית, וסקרטריאט הסתובב, ניתר ובעט באוויר לכיוון הקירות של אורוות סוסי הפוני. בפאניקה גמורה דיוויס משך שוב בחבל והסוס התרומם שוב. דיוויס המסכן התכופף אחורנית וצעק בחוסר אונים "רד למטה! רד למטה!".

עמדתי נדהם. מעולם לא ראיתי סוס כה חזק פיזית. הדרבי והפריקנס חיזקו אותו עד כדי כך שהוא נראה כאילו הוא עומד לקרוע את המעיל שלו. לא היה לי מושג למה לצפות באותו היום בבלמונט, שאורכו של המסלול בו כמייל וחצי, אבל הייתה לי הרגשה שנראה ממנו יותר משאי פעם ראינו.

סקרטריאט רץ ישירות אל ספרי האגדות של מרוצי הסוסים, ומרגע שיצא שיריית הפתיחה לא נעצר, לא האט, ולא הסתכל לאחור, השאיר אבק לשאם המסכן כבר אחרי הפנייה הראשונה ובמישור השני הוא כבר רץ לבדו, פותח פער של ארבעה מטרים, ואז שמונה, ואז עשרה. הוא חצה את מוט השלושת-רבעי בזמן של 1:09 דקות וארבע חמישיות, הזמן הכי מהיר בריצת 6 פרלונג שנמדדה אי פעם בבלמונט. הנמכתי את ראשי וקיללתי את טרקוט בליבי: מה הוא חושב לעצמו? האם הוא איבד את שפיותו?

הסוס דהר לכיוון הפנייה הרחוקה, כבר במרחק 16 מטרים משאר מתחריו. הטיימר הראה תוצאת מייל מדהימה: 1:34 דקות וחמישית השנייה!

בעודי צופה פשוט לא האמנתי למראה עיני. ארבעת הסוסים מאחוריו פשוט נעלמו. הוא פתח הפרש של 20 מטרים, ואז 24. בחצי הדרך מהפנייה הוא כבר הוביל ב28 מטרים, ואז 30, ואז 34, ואז 36…

פארק בלמונט רעד מרוב התרגשות. כל המקום עמד על רגליו. בפנייה אל המישור האחרון, סקרטריאט הוביל בכמעט 50 מטרים, עובר מייל ורבע בתוצאה של 1:59 דקות, מהיר יותר מהתוצאה שלו בדרבי.

את המישור האחרון הוא רץ לגמרי לבד. הוא הרחיב את הפער בינו לבין השאר ל-60 מטרים, 62… 64… 66…68, בלי לעצור. בקצב מושלם, כמו נגן רוק, הוא לא פיספס שום צעד. אני זוכר שראיתי את טרקוט מביט אל הטיימר, וכך עשיתי גם אני. השעון הבהב על 2:19, 2:20. השיא היה 2:26 דקות ושלוש חמישיות. טרקוט דירבן את הסוס, מגדילים את הפער ל70 מטרים, ולבסוף מתייצבים על 75. השעון הבהב בטירוף: 2:22…2:23. המקום הפיק שאגה אחת, אחרונה ועוצמתית. הסוס חצה את קו הסיום, עם תוצאה נקייה של 2:24 דקות.

רצתי מאושר במעלה המדרגות של יציע העיתונות, משחרר צעקות שמחה גדולות בעודי מודע לעובדה שחלק גדול מחיי שייך לסוס הזה כעת.

******

לא הספקתי לראות את לורנס רובינסון ביום ההוא באוקטובר האחרון, 16 שנים אחרי הזכייה של סקרטריאט בטריפל קראון. הבוקר שאחרי, חזרתי לקאליבורן בכדי לראיין את סת' הנקוק. בדרכי למשרדי החווה, ראיתי את אחת העובדות בוכה על שולחנה, רועדת קלות. עברתי ליד משרדו של מנהל החווה ג'ון סוסבי. נעצרתי, והוא קרא לי להכנס. הוא הביט בי כאילו היה אדם שאמור לבשר את החדשות הרעות למשפחת הקורבן.

"שמעת על סקרטריאט?" הוא שאל בשקט.

הרגשתי את שערותי סומרות על עורפי. "שמעתי מה?" שאלתי. "הוא בסדר?"

"אנחנו עלולים לאבד אותו" אמר סוסבי. "גילינו שיש לו למיניטיס (מצב שבו הרגל קורסת לתוך הפרסה) בחודש שעבר. חשבנו שניתן לשלוט בזה, אבל זה התדרדר הבוקר. הוא חולה מאוד. יש מצב שהוא לא ישרוד.

"דרך אגב, למה אתה פה?"

חשבתי שידעתי, אבל לא הייתי בטוח.

בהמשך המסדרון, יושב בשולחן העבודה שלו, הנקוק נראה עייף, אובד עצות ולחוץ, כמו איש שניצב אל מול החלטה שהוא לא רצה לקבל. מה שסוסבי זה עתה סיפר לי התחיל לחלחל. "מה האבחון?" שאלתי אותו.

"עשרה ימים עד שבועיים" אמר הנקוק.

"שבועיים? אתה רציני?" נבהלתי.

"אתה שאלת" הוא אמר.

שקעתי אחורנית בכיסאי. "אני לא מוכן לזה" אמרתי לו.

"ואיך אתה חושב שאני מרגיש?" הוא אמר. "עשרת אלפים אנשים מגיעים לחווה הזו כל שנה, וכל מה שהם רוצים לראות זה את סקרטריאט. הם לא שמים קצוץ על שאר הסוסים. אתה רוצה לדעת מה הוא סקרטריאט בתנאים של בני אדם? רק דמיין לך את האתלט הכי גדול בעולם. הכי גדול. עכשיו דמיין אותו 1.90 מטר, הגובה המושלם. דמיין אותו אינטיליגנטי וטוב לב. ובנוסף לכל זה, דמיין אותו כבחור הכי נאה שאי פעם ראית. הוא היה כל הדברים האלו כסוס. הוא כבר לא סוס. הוא אגדה. אז איך אתה חושב שאני מרגיש?"

לפני שעזבתי, הפצרתי בהנקוק שיתקשר אליי למקרה והם יחליטו להרדים את הסוס. הסכמנו להיפגש בבית של אימו בבוקר שאחרי. "דרך אגב, אפשר לראות אותו?" שאלתי.

"אני מעדיף שלא" הוא ענה. סיפרתי להנקוק איך אתמול הייתי בבית של רובינסון, וראיתי את סקרטריאט ממרחק, במרעה. "זה בסדר" אמר הנקוק. "זכור אותו כפי שראית אותו אתמול. הוא לא נראה כל כך טוב".

סקרטריאט סבל מכאבים עצומים בפרסות, מה שנפוץ בקרב חולי למיניטיס. אותו הבוקר אנדרסון קם לבדוק מה שלומו של הסוס, וזה הרים את ראשו ונאף בקול רם. "זה היה כאילו הוא התחנן בפניי שאעזור לו" אנדרסון ייספר אחר כך.

עזבתי את קליבורן המום. אותו הלילה התקשרתי לעשרות מחברי, סיפרתי להם את החדשות, וישבתי ער עד מאוחר, חושש ממה שהיום הבא יביא איתו. התעוררתי מוקדם ואכלתי ארוחת בוקר וחזרתי אל חדרי. היה זה הרביעי באוקטובר, יום רביעי. נסעתי לביתה של דל הנקוק בפריס. "זה לא נראה טוב" היא אמרה. דיברנו למשך שעה עד שסת, כולו חיוור ורועד, נכנס דרך הדלת הקדמית. "אני מפחד לשאול" אמרתי.

"זה רע מאוד" הוא אמר. "אנחנו נהיה חייבים להרדים אותו היום"

"מתי?"

הוא לא ענה. עזבתי את הבית, ושעה לאחר מכן הייתי בחדרי בלקסינגטון. הספקתי להוריד את מעילי ולפתע ראיתי אור אדום מהבהב מהטלפון שלי. מיד ידעתי. הלכתי במעגלים בחדר. יצאתי מהדלת והלכתי במסדרון. חזרה לתוך החדר. מחוץ לדלת ובמורד הרחוב. חזרה אל החדר. מחוץ לדלת ואל הלובי. חזרה אל החדר. התקשרתי מתישהו אחר הצהריים. על הצג הופיעה לי הודעה על שיחה שלא נענתה מחוות קליבורן.

טלפנתי לאנט קובאלט, חברה ותיקה שעבדה בקליבורן, והיא בכתה בזמן שהקריאה לי את ההודעה: "סקרטריאט הומת הבוקר בשעה 11:45 בכדי למנוע סבל נוסף ממצבו הרפאוי הבלתי ניתן לטיפול…"

הפעם האחרונה שאני זוכר שבאמת בכיתי הייתה ביום האהבה ב-1982, שאשתי התקשרה אלי לבשר על מות אביה. ברגע שהיא התקשרה, ישבתי בחדר הסגול ב"סיזר'ס פאלאס", בלאס וגאס, ממתין לראיון עם אלוף האיגרוף למשקל כבד, לארי הולמס. וכעת, הנה אני יושב בחדר בית מלון אחר בעיירה אחרת, לפתע מרגיש כמו גבר בן 48 עייף במיוחד, נשען בגבי על הקיר ומתייפח לזמן ממושך, כובש את פניי בידיי.

*******

אני, מנחם לס, כתבתי בעצמי על הסוס סקרטרייט כי הייתי נוכח אישית במרוץ האגדי בבלמונט, לונג איילנד, אולי 6-7 מייל בביתי בגרדן-סיטי. מי שמעוניין, אז המאמר נמצא כאן

היום לפני 40 שנה למבצע הספורט הגדול מכולם של "הסוס של אלוהים"/מנחם לס