שיכרון מעמקים (חלק א') / גארי סמית' (תרגם – שי מאיו -'האשך')

מאמר שפורסם בספורטס אילוסטרייטד ב–16 ליוני, 2003, ונכתב ע"י גארי סמית'. הוא פורסם אח"כ בכמה מגזינים כמו 'פלייבוי', ובספר 'מאמרי הספורט הטובים ביותר של שנת 2003'.

גארי סמית' הוא כתב ספורט אמריקאי. הוא נודע במיוחד בסיפוריו הארוכים והאמוציונלים המביאים את סיפורם האישי של ספורטאים מנקודת מבטם הרגשית. הוא התפרסם במיוחד כשכתב סיפורים אלה ב'ספורטס אילוסטרייטד', שם עבד מ-1983 עד 2013.


המאמר יובא כאן בשני חלקים מפאת אורכו.

נסחפו על-ידי אהבה – עבור הסיכון ועבור זה את זו – שניים מטובי הצוללים החופשיים בעולם הלכו עד לגבולות הספורט שלהם. רק אחד חזר

אדם ירד במורד הרחוב במיאמי ביץ' ביום שעבר. הוא נראה מוטרד, מעט ממהר, כפי שאף אתה ודאי היית אם עמדת לקחת על עצמך סיכון שאף אדם מעולם לא לקח.

היה לו ראש מגולח בצבע ברונזה, שתי כתפיים רחבות ומשתפלות, וכספת במקום חזה, אבל הייתה זו רגלו השמאלית שגרמה לתימהון הגדול ביותר. מעוטרת על שוקו הייתה כתובת קעקע בשלל צבעי הקשת של בתולת ים חשופת חזה, הנמצאת בתוך כריש-פטיש.

היה כמובן סיפור מאחורי זה. זה היה כמעט – הו, הלוואי ורק זה היה – מיתוס. הוא היה מלא במיסתורין ומוות, פיתולי עלילה קסומים, אבל בכל פעם שהסיפור התפתל יותר מדי, היית רק צריך להיזכר בשאלה הפשוטה שהחלה אותו: מה עושה האישה החצי-ערומה בתוך בטנו של כריש-הפטיש?

נוכל להתחיל עם הסיכון. עם אדם הנכנס לאוקיינוס בחודש הבא ליד מיאמי ביץ', העומד להיכנס למלכודת בה לא יוכל לנשום, לדבר, לראות או להריח. אדם העומד בראש בניין בן 56 קומות אשר פניו מועדות כל הדרך למטה אל המרתף, ואז בחזרה לגג, רק שהבניין כולו עשוי מים, ואין לו ציוד צלילה. ואף לא רעיה, משום שהיא מעולם לא חזרה מהמלכודת. וגם לא שינה, עקב ייסוריו ובגלל סופת האש מהתקשורת ומהמדיה בנוגע לחלקו במותה, וכתוצאה מכך בנוגע אף לתביעה המשפטית. כן, נוכל להתחיל בשאלה איך קורה שהדבר האחרון שאדם אשר נמצא במהלך אבלו צריך לעשות הופך להיות דרכו היחידה החוצה ממנו ומדוע – כאן, היום, כמה ביליוני שנים לתוך האבולוציה של החיים על פני כדור-הארץ – הגענו לזה, ההתגרות הטקסית במוות: הספורט האקסטרימי.

אבל תמיד הרגשתי שעדיף להתחיל עם האישה החצי-עירומה.

אודרי מסטר

לבושה לגמרי, בשלב זה, כמובן. בת עשרים ואחת. מביטה בחוסר-אמונה בפוסטר באוניברסיטת לה-פז, מקסיקו, שבע שנים קודם. הוא. שם. על הפוסטר. החלק המרכזי של עבודת-הגמר שלה בביולוגיה ימית על איך גוף האדם מסתגל בכדי לשרוד בעומקים קיצוניים. לוקח הסיכונים. פי-פין, כפי שדוברי ספרדית מבטאים את הכינוי שלו. פיפין פרראס.

פיפין פרראס

למי יכלה אודרי מסטר לפנות ולספר מה התערבל בתוכה? תראו, זה הוא, הקובני האגדי עליו קראה כל הלילה במשך חודשים, האדם אשר יכל למלא את ריאותיו ב-8.2 ליטר אוויר – כמעט פעמיים ממה שיכול אדם רגיל – ולצלול עמוק יותר מכל בנאדם אחר על פני האדמה; האדם הזה שהיה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה ומחקרים מדעיים, הזר הגמור שהחלה לחלום עליו ואיכשהו… התאהבה בו. מגיע לקאבו סאן-לוקאס, אמר הפוסטר, בניסיון לשבירת שיא עולמי נוסף בצלילה, במרחק כמה שעות נסיעה בלבד. איזה צירוף מקרים! לא. זה לא יכול להיות. זה גורל.

היא מצאה עצמה דחוסה באוטובוס יחד עם איכרים, כלבים ותרנגולות, המטרטר לכיוון קאבו. אוקיי, היא לא תעשה מעצמה צחוק. לא תישאר הרבה, לא תפעל לפי הפנטזיה המשחקת לה בראש: בתולת הים ואיש הדג.

איור של אודרי מסטר. התמונה מתוך האתר שלה

היא ירדה מהאוטובוס, עשתה צ'ק-אין במלון זול ופנתה לעבר המזח. מדהים. פיפין הציע לתת למתחילים כמה שעות הדרכה ואז לאפשר להם לצפות באחת מצלילות האימונים שלו. זה היה כאילו מייקל ג'ורדן אמר, "מישהו רוצה שאלמד אותו לשחק כדורסל, ואז לעמוד מתחת לסל ולראות משחק אימון שלי?"
אודרי צפתה, מקרוב, בעוד הוא מחליק לתוך המים והתנשם כדי להתכונן לצלילה, ריאותיו וקנה הנשימה שלו מפיקים את הצליל של צמיג אופניים המנופח באוויר: פנימה החמצן שיצטרך במשך כמעט שלוש דקות ו-858 פיט (261 מטרים) של מים, הלוך חזור, שקיווה להשיג. פחמן דו-חמצני החוצה, יחד עם המחשבות שזה עלול להרוג אותו. כיוון שלאן שהוא הלך, פאניקה יכלה לשרוף את 8.2 הליטרים של האוויר שלו בשניות, רגש יכול לבלע אותם בדקה, ואפילו מחשבה סוררת יכולה להסיט את קצב הלב שלו ולצרוך את החמצן שהוא זקוק לו בכדי לסיים את המטרים האחרונים.

היא צפתה בו עוטף את ברכיו סביב קורת מזחלת האלומיניום, עוצם את עיניו ומרים יד אחת אל מסגרת המתכת מעליו: תנוחה דתית. היא ידעה בעל-פה את ההיסטוריה של הדת, איך האדם צלל במשך מאות שנים עבור ספוגים, דגים, ופנינים, עד שריימונדו בוצ'ר, קצין חיל-אוויר הונגרי אשר קיבל אזרחות איטלקית, צלל לעומק 30 מ' כהיענות לאתגר בשנת 1949. עם פעולה זו, האדם הבין שהוא יכול לצלול עבור משהו הרבה יותר חשוב מספוגים, דגים ופנינים – הוא יכול לצלול עבור אגו – וצלילה חופשית תחרותית, או עלייה לפני השטח מבלי להשתמש במיכל אוויר, נולדה.

פיפין לקח שאיפת אוויר אחרונה, ואז נעלם. אבל אודרי ספגה את מושא הערצתה בצורה כל כך מושלמת שיכלה לעצום עיניה ולראות את הכל: המזחלת צוברת מהירות, גולשת במורד כבל המעוגן במשקולת במשקל 100 פאונד, מתקן אשר פיפין עזר לתכנן כדי שהוא – ופחות מתריסר אחרים בעולם אשר הקדישו עצמם ל'ללא גבולות', הסוג הקיצוני ביותר של הצלילה החופשית – יוכלו להעמיק מהר יותר ועמוק יותר משימוש ברגליים ובסנפירים. פיפין חולף על פני כמה צוללים בעלי מערכות נשימה אשר מוצבים במרווחים לאורך הכבל, עוזרי בטיחות שיכלו לעשות עד גבול מסוים אם התעוררה בעיה, משום שאינך יכול לגרום לאדם חסר הכרה לנשום. פיפין מאפשר למים להציף את מערות אפו ותעלות אוזניו בכדי להימנע מהכאב המתעצם ובכדי להשוות את הלחץ המתגבר והולך אשר יכול לקרוע את עור התוף שלו. קצב הלב של פיפין יורד ל50… 40… 30… 20 פעימות בדקה, ריאותיו מתכווצות לגודל של תפוחי אדמה. ידו, כאשר הוא מגיע לקרקעית, פותחת שסתום של מיכל אוויר המנפח שק אשר יטיס אותו בחזרה למעלה.

הוא פורץ לשטח בחליפת הגומי שלו, טיל מהמעמקים. הוא בקושי שם לב אליה.

אולי היא יכולה להעמיק עוד קצת. לשאול אותו שאלה או שתיים, לגרום לתזה שלה לזרוח. היא צפתה מעבר לשולחן בעוד הוא מתיישב לצד חברתו, הבלונדה המהממת, זמרת הג'אז.

איזה מזל שפפה פרננדז, הקפטן של צוללי הבטיחות של פיפין, שם עין על אודרי בבגד הים שלה והזמין אותה להתלוות לצוות לארוחת ערב ומשקאות. לא. איזה גורל.

אודרי

זמרת הג'אז עלתה לשיר עם להקתה. אודרי לקחה נשימה עמוקה. היא גדלה ממש מחוץ לפריז, ילדתם היחידה של שני הורים צוללים בעזרת מערכות נשימה ונכדתו של אלוף בדיג בצלצל, מטורפת על ריקודים ועל מים ועל חלומה להפוך לשחיינית צורנית אולימפית. אבל היא לקתה בקדחת טיפוס המעיים בגיל 14 לאחר שמשפחתה עברה למקסיקו סיטי, בדיוק כשנכנסה לגיל הגדילה המהירה, וזה השאיר אותה עם עקמת ועם עמוד שדרה שהתפתל כמו האות S.

אודרי ואביה. תמונה מתוך אתרה.

במשך ארבע שנים היא הייתה לכודה, לחוצה בתוך מחוך פלסטיק קשיח. עפעף ימינה צנח וראייתה הפכה כפולה בעוד גופה המבולבל הפיק נוגדנים אשר לא זיהו שום זיהום ולבסוף התיישבו בעינה. היא לא הייתה מסוגלת לסבול זאת, לבסוף – כל ההרס של גופה ושל חלומה. מצאו אותה בשירותי בית-הספר, כשדם ניגר מפרקי ידיה החתוכים.

היה, כך הבינה לבסוף, מקום אחד אליו יכלה להימלט מהמלכודת. היא בילתה כל יום במשך שעות בקיץ בחוף הים התיכון עם סבא, היא נחלצה מהמחוך, התחברה למיכל החמצן והחליקה לים, ושוב כל דבר נראה אפשרי. היא שחתה דרך האש והבושה והגיחה מהצד השני, בת 18 חמודה וביישנית. בציורים שלה, היא הייתה בתולת-ים.

איור של אודרי מתוך אתרה

היא בהתה במושב הפנוי לצד איש הדג בעוד זמרת הג'אז התחילה לייבב. רועדת, היא החלה לשאול אותו שאלות. פיפין גרגר. מי הייתה הצעירה היפהפיה שידעה עליו כל כך הרבה? אודרי קרנה. הוא דיבר על הים כפי שהיא חוותה בעצמה, ממלכה קסומה שבה בן אנוש יכול להשתחרר מכבלי העצמי. איכשהו צרפת עלתה בשיחה, והוא החל בנאום תוכחה על השחצנות של הצרפתים, ואז עצר ושאל את אודרי מאיזה חלק של מקסיקו היא.

"צרפת," היא אמרה, מחייכת.

לפתע, הזרם התחתי סחף אותה. זה מה שפיפין עשה: הוא תפס זמן ואהבה וגורל ומשך אותם לנתיבו. לפתע הם היו בדרך חזרה למלון שלה ביחד, פיפין חרד לכפר על פליטת הפה שלו. לפתע הם היו במיטתה.

לפתע זמרת הג'אז הבלונדינית ארזה את חפציה למחרת ועזבה את הסוויטה במלון של פיפין בתרעומת, ואודרי מצאה את עצמה במקומה. לפתע היא הייתה על סירתו יום לאחר מכן, מנשקת אותו לאחר צלילת אימון, כשהוא לפתע זינק מעבר לדופן – צולל הבטיחות אשר הוא רק פגש ושכר, מאסימו ברטוני, לא עלה לפני המים לאחר שירד להחזיר את המזחלת. לפתע היא הביטה ישירות במוות, מתמודדת עימו ביותר רוגע מכל אחד אחר בצוותו. לפתע היא הייתה בעמדתו של האדם המת, כשחייו של פיפין נתונים בידיה: היא הייתה צוללת הבטיחות החדשה שלו בעומק 197 פיט (60 מ').

לפתע היא הייתה בטלפון, מתקשרת להוריה במקסיקו סיטי בבקשה שיחזירו מדירתה את רהיטיה וכלבה ובגדיה ורכבה משום שהיא החליטה לעזוב את הקולג' ולטוס למיאמי בכדי לחיות עם נושא התזה שלה, והוריה המזועזעים זינקו למטוס לקאבו בכדי לראות אם היא חטפה את טיפוס הבטן שוב, או משהו גרוע יותר, וכשהגיעו ושאלו את האדם הזה פיפין על מה כל החיפזון המטורף, הוא ענה, "אני לא חי לפי מצפן, אני הולך עם הרוח. אם לא אקח אותה איתי, זה יכאב, אבל אני יודע שלא אחזור עבורה. הקסם זה כאן ועכשיו. לא ניתן להרוג את הקסם ואז להשיבו לחיים."

ואז הוא קבע שיא עולם של צלילה ל-429 פיט (130 מ') והם טסו משם יחד.

כמה זמן הם יכלו להחזיק עד שאחד מהם נאלץ לעלות לשאוף אוויר? מעולם אפילו לא היה לה חבר. הוא האמין שהוא נבחר לשליחות בידי אל המעמקים.

"אנשים תמיד אמרו לי שהאל חי בשמיים," הוא כתב בספר. "ועדיין, כמה שניסיתי, מעולם לא הצלחתי לראות אותו. ראיתי את האל האחר, זה שחי בכחול העמוק ביותר בתהום התחתית, היכן שאני יורד… הוא נתן לי את המשימה של להראות לכל בני האנוש כיצד לגלות את הפוטנציאל הימי שלהם… הוא נתן לי את הכישורים לרדת בניחותא לממלכת החשיכה, היכן שהוא תמיד מראה את פניו כאור טהור."

זה היה דבר אחד לצלול עם אדם כזה. שתי נשים ומספר רב של חברות עשו זאת, אבל אף אחת לא ירדה מספיק עמוק, ואף אחת לא נשארה למטה. הוא התפכח, או היה צריך מגע של מישהי אחרת בכדי להרגיע את ליבו חסר השקט והבודד. עינו תעתה. פעם הוא התעורר ספוג באלכוהול לחיטוי לצד חברה, עיניה יוקדות בעוד היא מחזיקה מצית מעליו וצורחת, "מי היא? תגיד לי עכשיו!"

עתה הייתה זו אודרי אשר התעוררה לצד אדם אשר מצבי הרוח שלו השתנו מהר יותר מהשמיים מעל האוקיינוס, אדם נדיב אשר יכל להשיג חברים בפתאומיות – או אויבים בפתאומיות – לכל החיים. אשר היה חייב לשבור את השיא של היריב האיטלקי אומברטו פליזארי ב-13 מטרים, תיכף ומיד, אם פליזארי בדיוק שבר את שיאו שלו ב-12. אדם אשר… חכו רגע. האם היא באמת ראתה את מה שחשבה שראתה לפני השינה? כן. אדם אשר פנה לאלוהיו להנחייה, מזמן אותם עם דבש ועשן סיגר ועשבים וענפים ועצמות ושברי אגוז קוקוס, ושיר מוזר?

היא יצאה מהמיטה עם שחר ופנתה למטבח. קפה לפיפין. קפה ופירות לפסלון הקטן של אחד מאלוהיו כאשר פיפין לא היה בסביבה להציע את המנחה. היא התאימה עצמה למיתוס שלו: האביר אשר במשימה תת-ימית מאת האל. היא אפילו יכלה להפנות את עינה מעינו המשוטטת.

ידיהם התחככו באופן קומפולסיבי כשהם הלכו או ישבו. הם הפכו זהים זה לזו, מבפנים החוצה, שתי נשמות המתאחדות בכדי ליצור שלם: אני אקח אותנו מסביב לעולם. תראי ותעשי דברים מעבר לחלומותייך הפרועים ביותר. אני אחיה בתעלה. את תזמיני מעט מציאות מבחוץ וקמצוץ של פרספקטיבה. אני אגזים, אומר לעולם שהשגתי שיא בצלילה "עם שליטה עצמית אבסולוטית ואמונה בלתי מתפשרת" הודות למצב של ריכוז אשר בו "אנרגיה חשמלית, אנרגיה מגנטית וכל כוחות הטבע חברו בכדי להעצים את יכולותי הביולוגיות."
את תרימי גבה, בדיוק במידה הנכונה. אני אדאג לתזרים המזומנים. את תדאגי לספר החשבונות. אני אלמד אותך לתפוס את היום. את תזכרי את שתי ההבטחות שלי מאתמול ואת שלושת הפגישות למחר. אני אחלום על מתקן הצלילה העמוק בעולם עם כיפה תת-מימית היכן שצוללנים רוקדים דיסקו בנעלי עופרת מגנטיות. את תמצאי את הסנדלר.

"היא יכלה למצוא פתרונות רק מהסתכלות בעיני," פיפין יגיד. "חשבתי שאעבור מנערה לנערה עד סוף חיי, משום שגם לאלה שהתעסקו בצלילה היו עדיפויות אחרות. במוקדם או במאוחר הן היו שואלות, 'למה מחשבתך תמיד שם?' אבל לא אודרי."

הקסם המשיך. שלושה שבועות לאחר שהתאהבו, הם עסקו בצלילה חופשית עם דולפינים לאורך חופי הונדורס מול המצלמות עבור סדרת הטלוויזיה המקסיקנית החדשה שלו, ואז עם אריות ים בגלפגוס ועם לוויתנים גדולי-סנפיר ברפובליקה הדומיניקנית. טוב, לפחות היא עשתה זאת. הוא צפה בהשתאות בלוויתנים במשקל 45 טון המכרכרים סביבה בוולס מימי, ואז בתרעומת כאשר הם ברחו ממנו – כאילו הרגישו שהיא הייתה זו שבכתה כאשר שרימפס מתו באקווריום, זו שלמדה על דגים וציירה אותם… והוא היה זה שירה בהם בצלצל. היא ויתרה על מיכל החמצן, הבועות והרעש. היא הפכה לבתולת הים. ציוריה הבשילו. באחד אשר קראה לו שיתוף העונג, היא הייתה עירומה, שיערה מתבדר במים, גבה מקושת בצורה מופקרת, רגליה מפוסקות מתחת לכריש.

האיור של אודרי מתוך אתרה

ענן תלה מעל ההיקסמות שלה, פחד מתגבר: הוא לא פחד מדבר – לא במים. פרוטוקול צלילה סטנדרטי? חוקים אשר נועדו לאחרים. בכל רגע האיש שאהבה יכל למות. "ראיתי צוללים אלופי עולם, וראיתי אותו," היה אומר רון אוורג'י, צלם וצולל, "והם לא כמוהו. זה כמו ההבדל בין רצים מקניה לבין רצים משאר העולם. אבל יום אחד הוא יטעה. הוא חושב שהוא בלתי מנוצח. הוא כמו אחד מהאנשים האלה הנעצרים על גניבה מחנות וחוזרים לאותה חנות למחרת."

שוכב בדממה בבריכה בתרגול עצירת נשימה, הוא יכל להחזיק יותר משבע דקות. אבל הלחץ הפיזי והנפשי היכן שירד – היכן שצוללות ממלחמת העולם השנייה גנחו וחרקו – חתך את הזמן הזה בחצי. היא צפתה בו מתכונן לזה בחצר האחורית שלהם, על קו המים בקצה מיאמי ביץ', מבצע כפיפות בטן ושכיבות שמיכה בעוד הוא עוצר את נשימתו לדקה… שתיים… 2:30… וסופר את ההתכווצויות שהרעידו את הסרעפת שלו כשגופו צרח לאוויר. הוא המשיך – 2:45… 2:50 – הכל נמס מסביבו למרק אפור, ורק בזכות טריק קטן שגילה, כשהוא מתמקד בגדר החצר הנעלמת ובבניינים הגבוהים מעבר לה, כאשר הוא פוקד עליהם לחזור למצבם האנכי, הוא יכל להגיע לשיאו של 45 התכווצויות, ולהחזיק חזק עבור עוד… כמה… התכווצויות… נוספות.

אבל לפעמים, במעמקי הים, הוא טעה בחישוב. הוא איבד את ההכרה אחרי שירד יותר מדי מהר; או לאט מדי, כאשר זרמים סחפו את הכבל מהקו האנכי; או מוקדם מדי, לפני שהתאושש מהצלילה הקודמת. לפעמים הציוד שלו כשל. הכבל נחתך. פעמים רבות נתקעה המזחלת, ופעם אחת היא דחפה אותו לבוץ עד גובה הברך בעומק 377 פיט. הוא שותק למחצה למשך חצי שעה לאחר שצבט את נחיריו ונשף כל כך חזק, מנסה להשוות לחצים, עד שהאוויר דלף לתוך מוחו. הוא מת שלוש פעמים במהלך צלילות "ללא גבולות", כך סיפר, משוכנע שאולוקון, אל המעמקים, החזיר אותו לחיים בכל פעם בבריכת אור לבן.

הוא ספג כל כך הרבה פגיעות דקומפרסיה כשירד למטה בעזרת מיכלי צלילה עד שנוירולוג הזהיר אותו לא לגעת במיכל כזה שוב. אודרי, כשצפתה בו רותם על עצמו עוד אחד בכל מקרה, תהתה אם עליה לקחת סכין ולחתוך את הצינורות. לעיתים תכופות הוא אפילו לא טרח להשתמש בטרימיקס – שילוב של חנקן, הליום וחמצן אשר צוללים הונחו להשתמש בו במקום אוויר דחוס רגיל בעומקים גדולים מ-125 פיט (38 מ') – או להאט למשך השעתיים-שלוש הנחוצות לפעמים במהלך העלייה, בכדי להימנע מ'מחלת האמודאים'. מרפקו ורגלו החלו לגרד כשעלה לשטח, סימן לכך שבועות חנקן נלכדו בורידיו או בעצמותיו ושיום אחד העצמות עלולות להתחיל להישבר כמו עפרונות.

המשך לרדת עמוק יותר, הזהירו אותו חבריו, ותסיים בארון, פיפין, אם אתה בר מזל. כיסא גלגלים, פיפין, אם לא תהיה כזה. אבל הוא לעג להם, אפילו כאשר התקרב לגיל 40 ומספר איבודי ההכרה התרבה. אודרי הייתה דוחפת את צוותו המבוהל כאשר הוא עלה לשטח חסר הכרה, פותחת לו נתיב אוויר ונושפת על העור סביב פיו בכדי להמריץ את הרפלקס שלו לנשום, פיפין, לנשום! ואז ממתינה ומתפללת ותוהה מה גרם לאדם הזה להמשיך להמר.

חלק ב' יובא מחר –

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. תרגום מעולה ביותר שי. מדהים כיצד הצלחת להשאיר את 'הטעם' של המאמר באנגלית. אני זוכר עד היום כשקראתי אותו פעם ראשונה. הרגשתי הרגשת מתח ממשית. אני מרגיש אותו דבר עם תרגומך! התחלה שניתן להתגאות בה.

    מצויין שי!

  2. סיפור מרתק וספורט מיוחד מאד
    צלילה חופשית מחברת בין נפש בריאות ונחישות .חוסר איזון קטן בין אחד הגורמים והתוצאה יכולה להיות קטלנית .
    אוהב את הכתיבה שלך אשך ומאחל לכולנו לפגוש בתולת ים יום אחד…..מי שעדיין לא הספיק.
    תודה

    1. הי חקלאי. אני התחלתי לצלול מהרגע שאני זוכר. חדר השינה שלי שרח' התכלת בבת גלים (היום רציף מרגולין) היה 10 מטרים מהמים. ה[בהחורף גלים מתנפצים היו מזריקים מים דרך החחלון הפונה לים. מגיל 6 ו-7 התחלנו לצלול מתחת לקזינו, וכמה שנים מאוחר יותר כשהאניה 'חיים ארלוזרוב' נתקעה מול ביתי (אז אמי ואני כבר גרנו בחוף התכלת 9) היינו צוללים לתחתית האניה, ומה לא.
      אני לא יודע אם כתוצאה מהצלילות העמוקות כח ימי ילדותי פיתחתי TENITIS (צלצול קבוע האוזניים) שהתחיל אצלי כבר בגיל 13 או 14, ונשאר עד היום.
      היינו צוללים למצוא צדפים, וכל מיני דברים שמצאנו בתחתית המים מסביב לבריכה והקזינו.

  3. תרגום מעולה לסיפור מעולה. מהסיפורים שכולם יודעים שעוד מעט יגיע הסיום הטראגי, גם בזמן אמת, אבל זה לא יעזור להגיד את זה לאותם משוגעים שלוקחים את הסיכון.

  4. תודה לדוקטור על הפרויקט.
    על הרעיון, היוזמה, וכל הפלפלים בתחת שדחף לנו כדי שזה ייצא לפועל 🙂
    כל הכבוד שהוא דואג לנו לתוכן ולעניין גם בתקופת הפגרה הארוכה.
    .
    בפוסט של מחר אני אשים קישור לסרט דוקומנטרי על כל הסיפור.

  5. מעולה טמיר, כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, אחלה תרגום. שחקת אותה. מחכה לפרק ב'.
    .
    הייתי בסיני בספארי צלילה לפני שנתיים (אני לא צוללן, חובבן מצוי, אינטרו וכאלה, גג 12 מטר). היינו כמובן בבלו-הול, יש שם כבל שיורד לעומק בתוך ה-"הול" והחבר'ה המקומיים מבצעים בו צלילות כאלה. הם יורדים הרבה פחות עמוק, כמובן, ובלי שום ציוד – אפילו יחפים. כל הצוללנים והמשנרקלים מסתכלים עליהם מהצדדים ומלמעלה.
    רק מלראות אותם – חטפתי התקף לב.
    מעניין אם פיפין צלל שם או שזה לא נחשב מאתגר בשבילו.
    בכל מקרה, העברת יפה את האווירה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט