כיצד הגדולה של סקוטי פיפן ודניס רודמן ממשיכה לחיות – קירק גולדסברי / תרגום Smiley

כיצד הגדולה של סקוטי פיפן ודניס רודמן ממשיכה לחיות – קירק גולדסברי / תרגום Smiley

כיצד הגדולה של סקוטי פיפן ודניס רודמן ממשיכה לחיות

קירק גולדסברי / ESPN
אפריל 23, 2020

מאמר מקורי: https://www.espn.com.au/nba/story/_/id/29085009/how-greatness-scottie-pippen-dennis-rodman-lives-on

השיקגו בולס של שנות ה-90 תמיד תיזכר כקבוצה של מייקל ג'ורדן, אבל שושלת הכדורסל המנצחת רשומה על הופעות וירטואוזיות שהולכות הרבה מעבר לגדול ביותר בכל הזמנים.

סקוטי פיפן ודניס רודמן סיפקו לקבוצה הגנה נהדרת שעזרה להבטיח שהבולס יהיו עם מאזן מושלם של 0-6 בסדרות הגמר של ה-NBA.

שניהם לא רק שעזרו לשיקגו לזכות בטבעות האלו, אלא שהם גם עיצבו את ה-NBA בתהליך, והביאו כמה מהמגמות הגדולות ביותר של הליגה.


האב טיפוס

שושלת הבולס החלה מאוחר ברבע הראשון של משחק 2 בגמר של 1991.

שיקגו את הפסידה את משחק מספר 1 בבית מול מג'יק ג'ונסון והלוס אנג'לס לייקרס, הופכים את משחק מספר 2 למשחק הגדול ביותר אי פעם עבור הבולס. ניצחון והם ישוו את הסדרה, הפסד והם יהיה בפיגור 2-0 לארגון שזכה בחמש מתוך 11 התארים האחרונים ב-NBA.

המאמן פיל ג'קסון התחיל את הסדרה עם ג'ורדן על ג'ונסון, דבר שהיה הגיוני. באותו הזמן, ג'ורדן היה חבר קבוע בחמישיית ההגנה של ה-NBA. אבל אפילו ג'ורדן התקשה לעצור את מג'יק. ג'ורדן היה בבעיית עבירות במהלך משחק מספר 1 וג'ונסון השיג טריפל דאבל שהניע את הלייקרס לניצחון חוץ עצום. כאשר ג'ורדן רשם את העבירה השנייה שלו לאחר שמונה דקות בתוך משחק מספר 2, היה נראה כי הבולס היו בצרה עמוקה.

זה היה הזמן שבו פיפן בן ה-25 החליק לעמדה כדי לשמור מול הרכז הגדול ביותר בכל הזמנים. הייתה זאת התאמה שנעשתה כהכרח, אך עם זאת גם כצעד גאוני. פיפן והבולס הכריחו כדור עובר לאחר סיום שעון הזריקות. לאחר לייאפ מהיר של הוראס גרנט בצד השני, פיפן חיכה לג'ונסון בקו שלושת רבעי המגרש, רודף אחריו כשהוא מתאמץ לעקב את התקפת חצי המגרש של הלייקרס. הקהל התגבר למראה האינטנסיביות והחל לעודד את המאמץ של פיפן.

כאשר הוא חש את הרגע, ג'ונסון מעולם לא מסר את הכדור. במקום זאת, הוא הלך והפנה את גבו אל פיפן. השניים התנגשו ורקדו לאורך חצי המגרש לבדם, כאשר שאר שמונת השחקנים צופים. עד שהגיע הרגע בו הם הגיעו לצד השמאלי של חצי המגרש של התקפת הלייקרס, קהל הבולס כבר היה בטירוף.

ג'ונסון הסתובב לצבע והכריח זריקה בלתי אפשרית מעבר לידיים הבלתי נגמרות של פיפן. הוא החמיץ בגדול. האקלים כולו של הסדרה השתנה. בצד השני של המגרש, ג'ורדן, שעכשיו חופשי משמירה על ג'ונסון, מצא במהירות את ביל קרטרייט ללייאפ קל. כאשר הלייקרס הוציאו את הכדור לג'ונסון, פיפן כבר חיכה לו על קו העונשין.

ג'ונסון כדרר לאורך חצי המגרש וקרא לפסק זמן. הסדרה כבר לא הייתה אותו הדבר אף פעם. הלייקרס כבר לא היו אותו הדבר. הליגה כבר לא הייתה אותו הדבר.

כאשר פיפן לקח את המשימה של ג'ונסון, הבולס החזיקו ביתרון קטן של 18-20. הם גברו על הלייקרס בתוצאה של 68-87 בשאר המשחק, כאשר ג'ונסון מסיים את המשחק כשהוא זורק 4 מ-13 מהשדה.

"הם ניסו לשבש אותי או להוציא לי את הכדור מהידיים, רק תבחר", ג'ונסון אמר לאחר המשחק. "סקוטי הרבה יותר פיזי ממייקל ככה שההתמודדות הייתה מעט שונה".

פיפן בילה הרבה יותר זמן כשהוא שומר, לוחץ ולוכד את מג'יק בשאר הסדרה. הבולס ניצחו ארבעה משחקים ברצף ואת אליפות ה-NBA הראשונה שלהם.

ג'ונסון מעולם לא ראה שומר כמו פיפן. אף אחד לא ראה.

במובנים מסוימים, פיפן היה להגנה מה שג'ונסון היה להתקפה. ג'ונסון שילב יכולות וגודל בהתקפה בדרך כזו, באותו הזמן, שהפכה אותו לרכז הכי מחונן בהיסטוריית ה-NBA. עם גובה של 2.03, על 95 ק"ג, פיפן היה מספיק חזק להתמודד גודל אבל עם אתלטיות שהייתה מסוגלת להתמודד עם זריזות, בנוסף. אה, ולגבי הזרועות האלו – ה-2.21 של מוטת הידיים שלו איפשרו לו לקטוף ריבאונדים בעקביות, לחסום זריקות ולהסיט מסירות שהיו מחוץ להישג ידיהם של שחקנים רגילים.

בהקבלה ל-NBA של ימינו, פיפן היה מסוגל להחליף בכל מצב. הוא היה מסוגל לשמור על כל עמדה ברמה הגבוהה ביותר, אבל זאת הייתה רק ההתחלה. פיפן לא היה מטרד בטוח רק כשהוא על הכדור, הוא גם היה שומר עזרה אכזרי עם תזמון ללא דופי, מציג את סוג של אינסטינקטים נהדרים המגיעים רק כאשר מדובר בכישרון כולל מצויין.

"היינו צריכים לדאוג לגבי סקוטי בהגנה באותה הצורה שהיינו צריכים לדאוג לגבי שחקני ההתקפה הנהדרים האחרים בליגה", אמר ל-ESPN ברנט בארי, שעם היווה יריב.

פיפן היה גירית הדבש של ה-NBA.

מאמנים יריבים היו צריכים להחשיב את ההגנה של פיפן בתוכניות המשחק שלהם, אבל ההתקפה שלו לא הייתה רעה, בנוסף לכל. הוא היה אחד הסקוררים הטובים בהתקפת מעבר בליגה, והיה מסוגל גם לקלוע בכמויות בסט עומד של התקפה על חצי מגרש. תרשים הקליעה שלו מ-1996-97 – עונת האול-סטאר האחרונה שלו – חושפת כי הוא היווה איום בצבע, בטווח הביניים ומעבר לקשת השלוש.

(פיפן השחיל קרוב ל-37% ביותר מחמש ניסיונות למשחק מאחורי קשת השלוש הקרובה, שהייתה במרחק של 6.71 מטר. כאשר הקו הוזז חזרה למיקום הנוכחי שלו ב-1997-98, הדיוק שלו צנח לאזור ה-32%).

כאשר הבולס ניצחו את הסדרה מול הלייקרס במשחק מספר 5 בגמר של 1991, פיפן הציג לעולם את כוחותיו ההתקפיים, כשהוא מסיים את המשחק עם 32 נקודות, 7 אסיסטים, 13 ריבאונדים ו-5 חטיפות. הוא שיחק בכל 48 הדקות כאשר הבולס סיימו את השושלת של הלייקרס והתחילו את זו שלהם.

פיפן השאיר את המורשת שלו על המשחק. רשימת 50 הראשונים של ESPN לעונת 2019-20 במדד פלוס-מינוס אמיתי [real plus-minus] – אשר מעריך את ההשפעה האמיתי של שחקן על המגרש – מלאה בשחקני כנף גדולים, המסוגלים לבצע חילופים אשר מספקים שווי התקפי אמיתי. אלו הם סוג השחקנים שהרוויחו תשלום גדול כשחקנים חופשיים – הרבה יותר ממה שפיפן הרוויח עם הבולס.

בהסתכלות על הרשימה של זוכי ה-MVP של סדרות הגמר, קשה שלא להבחין בהשפעתו של פיפן. רבים מהשחקנים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר כיום בנויים כמו פיפן. מקוואי לנארד ללברון ג'יימס ולאנדרה איגודאלה, שהתפרסמו בהופעות קלאץ' בפלייאוף שיחקו בצורה דומה מאוד לפיפן. מסתבר כי גדולה בשני צדי המגרש מועילה כאשר מגיעים למשחקים החשובים ביותר.

בפרק מספר 2 של "הריקוד האחרון", פיפן מספר לנו כי אליל הכדורסל שלו בשנות בגרותו היה ג'וליוס ארווינג. זה הגיוני – ד"ר ג'יי היה אחד מהכוכבי העל הראשונים שהראה לנו שהתקפות בדילוגים אל הטבעת יכולות להיות גם יפות וגם יעילות. אבל אם כל הכבוד לדוקטור, ארווינג לא שיחק הגנה כמו פיפן, וכיום שחקני הכנף הכי יקרים מסוגלים לסגור בהגנה בדרכים המזכירות יותר את סקוטי מאשר את ג'וליוס.

המורשת של פיפן סבלה מעט מהטיה התקפית טבעית בדיוני הכדורסל. התמונה האייקונית ממשחק מספר 2 של גמר ה-NBA ב-1991 תמיד תהיה של החלפת הידיים עוצרת הנשימה של הלייאפ של ג'ורדן. וככה היא צריכה להיות. אבל ניצחון הבולס על הלייקרס הייתה אפשרית רק בזכות ההגנה של פיפן, במיוחד היכולת שלו להתמודד לבדו ולאמלל את הרכז הגדול מכולם.

שני עשורים מאוחר יותר, גם לנארד (2014) וגם איגודאלה (2015) יזכו בפרס ה-MVP של סדרת הגמר עבור הגנתם יוצאת הדופן על ג'יימס, שהוא השחקן הקרוב ביותר שאי פעם נראה למג'יק. שתי ההופעות הנהדרות האלו העלו זכרונות מפיפן לא פחות מאשר מג'ורדן.

Jordan | Pippen | Rodman - The '96 Bulls - YouTube

החיוניות בעבודה המלוכלכת

השושלת של הבולס הסתיימה ב-1998 ביוטה, כאשר שיקגו גברו על קארל מלון ועל היוטה ג'אז. במקום מג'יק, לג'אז היה את הדוור, אחד מהפאוור פורוורדים הכי דומיננטים שאי פעם שיחק את המשחק.

למרות שהסדרה ההיא תמיד תיזכר בזכות הזריקה שסיימה אותה, הבולס לא היו מנצחים ללא השירותים של רודמן האניגמטי המפורסם. רודמן היה הסיכול המושלם למלון, גם פיזית וגם מנטלית. הוא הציק, הוא התגרה והוא שלט בשחקן הכי טוב של יוטה.

כמה טוב היה מלון? אז ב-1997-98, הדוור היה פשוט בשיאו, השחקן השני הכי טוב ב-NBA. הוא זכה ב-MVP ב-97 וסיים שני ב-1998 אחרי ג'ורדן. הוא היה מפלצת.

בזמן שרוב הגבוהים בפיק-נ-רול התמחו או בלהתגלגל אל הטבעת להטבעות קלילות או לצאת החוצה לזריקה ממסירה, מלון היה מסוגל להרוס אתכם בשתי הדרכים. הוא היה בנוי כמו האלק הוגן אבל היה בעל מגע רך של קלעי.

הדוור היה מסוגל לקלוע מכל נקודה בטווח ה-2 נקודות, ואם לבולס היו איזשהן תקוות לנצח את הג'אז, הם היו צריכים את רודמן כדי שיאט אותו. הג'אז באופן חוזר היו בוחנים את רודמן בחסימה נמוכה, אבל הוא החזיק מעמד.

כמו דריימונד גרין עבור הגולדן סטייט ווריורס, רודמן לא היה צריך לדאוג לנקודות שלו. הבולס החזיקו בהתקפה הטובה ביותר ב-BNA, למרות העובדה שרודמן בקושי קלע. הוא מעולם לא השיג ממוצע של מעבר ל-12 נקודות למשחק בעונה (גרין עשה זאת רק פעם אחת). זה לא אומר שרודמן לא תרם בצד ההתקפי, למרות הכל.

ההגנה של רודמן מול מלון החלה בהתקפה. התולעת היה לחלוטין בשיגעון על הקרש בהתקפה. המיומנות הבלתי יאומנת של ג'ורדן, פיפן ושל טוני קוקוץ' שחררה את רודמן להטריד לנצח את מלון בכך שרדף אחרי הכדורים החוזרים בהתקפה. עצירת הבולס משמעותה לא הייתה רק להכריח את ג'ורדן ופיפן להחטיא זריקות – ואם זה לא היה קשה מספיק – המשמעות הייתה להכריח את רודמן ואת חבריו לקבוצה להחמיץ את הריבאונדים, בנוסף.

במהלך עונת 1996-97, רודמן קלט מספר מגוחך של 19% של ריבאונדים בהתקפה. מלון היה צריך להוציא הרבה יותר אנרגיה בניסיון לנקות את הקרשים רק כדי להשיג עצירות במהלך ההתמודדויות בסדרות הגמר ב-97 וב-98. אם לתת קרדיט למלון, הוא ניצח בקרב מול רודמן ביותר פעמים מאשר הפסיד לו, אבל המאמץ האט את משחקו באופן כללי.

הבולס החזיקו את מלון מתחת לממוצע הקליעה העונתי שלו בכל הניצחונות שלהם בסדרת הגמר ב-97. אף על פי שמלון זכה בפרס ה-MVP של העונה הרגילה, ג'ורדן לקח הביתה את פרס ה-MVP של הגמר, תודות לתרומה הגנתית רצינית של חברו לקבוצה. לאחר שקלע ב-55% את זריקותיו במהלך העונה הרגילה, מלון קלע רק ב-44% בסדרת הגמר, כאשר רודמן והבולס הפחיתו ביעילות את הדוור לסקורר בעל יעילות ממוצעת.

זה היה אותו הדבר ב-1998. רודמן והבולס, פעם נוספת, היו צריכים להחזיק את מלון, והם הצליחו. לאחר משחק מספר 3 באותה הסדרה, המאמן האגדי של יוטה ג'אז, ג'רי סלואן, נותר המום.

"אני לא יודע אם אני אי פעם ראיתי קבוצה משחקת הגנה טובה יותר מאז שאני בעסק הזה", סלואן אמר. "והם אכלו אותנו חיים. לא הצלחנו להגיע להתקפה שלנו, לא יכולנו לעבור את המגרש. הם יצאו החוצה ורדפו אחרינו. אני לא יודע אם אי פעם ראיתי קבוצה עם הגנה כזו מהירה".

אפילו שרודמן לא פתח באף אחד מששת המשחקים של הגמר ב-98, הנוכחות שלו הייתה מאסיבית. הוא סיים רביעי בקבוצה בדקות משחק כוללות, מאחורי ג'ורדן, פיפן וקוקוץ'.

ג'קסון השתמש גם בלוק לונגלי וגם ברודמן על מלון, אבל הוא סידר את הדקות של רודמן עם אלו של מלון בדקות החשובות. יצירת המופת של רודמן באותה השנה הגיעה במשחק מספר 4.

מלון שרף את לונגלי מוקדם ומהר, כשהוא קולע 17 מתוך 21 הנקודות שלו באותו הערב במאצ'אפ הזה. בכל מקרה, רודמן לחלוטין תסכל את מלון בדקות ההכרעה. מלבד לייאפ כשהמשחק היה גמור, רודמן סגר את הדוור לחלוטין כאשר שיקגו לקחו שליטה בסדרה עם יתרון 1-3. בדיוק כפי שפיפן עשה ב-91, רודמן סיפק עבודה מלוכלכת שהייתה לחלוטין חיונית.

במובנים מסוימים, רודמן היה שחקן של פעם בחיים. הבחור לא היה יכול לדאוג פחות לגבי הנקודות וחי עבור הריבאונדים ושיחק הגנה נהדרת. זאת הייתה ציפור נדירה בתקופה ההיא, ומדובר בציפור נדירה גם עכשיו.

אם להסתכל בעדשות שונות, האתלטיות של רודמן והגמישות ההגנתית בגובה של 2.01 סיפקה את תוכנית האב עבור המשחק שגרין הרחיב. גרין לא לוקח ריבאונדים כפי שרודמן עשה, אבל הוא מספק שווי התקפי גבוה יותר במקומות אחרים. והיכולת שלו לאורך כל הדרך לשמור על גבוהים – כפי שרודמן היה מסוגל – היא משהו שקבוצות עכשיו מחפשות באופן נואש בדראפט. זה לא תמיד היה המקרה.

לאחר הופעה הגנתית מהממת אחת ב-2014, גרין נשאל לגבי פרופיל דראפט ישן שביקר את הפוטנציאל שלו באותו הצד של המגרש. גרין ענה: "הם אמרו שנפלתי בדראפט בגלל, 'איזו עמדה הוא יכול לשמור?' לעולם לא אשכח זאת". התשובה בסופו של דבר, והיא ברורה, הייתה בעיקרון כל אחת מהן.

אתם רואים מספר עקבות של רודמן וגרין בפרוספקט בודד כמו זאיון וויליאמסון. השילוב הזה של יכולות הוא נחשק ביותר וקיים לעתים נדירות. אבל אנחנו יודעים זאת כאשר אנחנו רואים זאת, וזה מדהים.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. תודה סמיילי על תרגום נפלא. פיפן זה פשוט הרובין האולטימטיבי לצד באטמן (ג'ורדן). לא תמיד מדברים על זה עליו אבל צריך אופי חזק מאוד בעיניי בשביל לשרוד כל כך הרבה שנים כסגנו ליד ג'ורדן והתובענות שלו. פעמיים שרודמן שיחק אצל שני מאמנים שהצליחו להיכנס לראשו ולמקסם את יכולותיו זה נגמר בטבעות (דיילי וג'קסון) . שהוא היה ממוקד במשחק הוא "הפועל השחור" אולי הכי טוב בהיסטוריה של הליגה מבחינתי.

  2. מי שלא צפה בפיפן בזמן אמת, פשוט לא יודע –
    הבן אדם היה אחד מהשומרים המוכשרים שיצא לי לראות. הוא שמר אזורית בתקופה בה אסור היה לשמור אזורית, בכך שניצל את אורכו וניידותו בשביל לכסות שטחים ששחקנים אחרים לא יכלו, ולא ידעו, לכסות.
    הוא שמר מכם. הוא הבין את המשחק, והוא ניצל כל גרם וסנטימטר שהיו לרשותו בשביל לעשות את המוות ליריבים שלו.
    .
    כאשר הצטרף עליו רודן,
    הבולס הפכו לקבוצת ההגנה הטובה ביותר שיצא לי לראות. הם ידעו להוריד את הרגל מהגז ולשייט כאשר היה צריך,
    אבל במאני טיים, בזמן שהם לחצו על הגז –
    ההגנה של הבולס הייתה מופת,
    כאשר פיפן ורודמן הם השכל והמנוע של אותה הגנה אדירה.
    .
    תודה, סמיילי.

  3. תודה על התרגום המצוין. ומצאת אחלה כתבה.
    כמה דברים:
    א. ג'ורדן אכן ענק – אבל בניגוד אליו פיפן ורודמן הם השחקנים שאני עדיין מתרגש לראות מהקבוצה הזו, 25 שנים אחרי.
    *
    ב. פיפן הוא אכן האבטיפוס לשחקן הכנף המודרני. אתלט ארוך שיודע לעשות קצת מהכל. קוואי לאונרד וג'ימי באטלר בהחלט מזכירים אותו. בגירסה יותר גבוהה – גם יאניס. לברון גם מהסוג שעושה הכל על המגרש אבל בניגוד למה שנכתב, הוא לא מזכיר לי את פיפן בשום דרך אחרת – יש שם ניצול של גוף מאסיבי כמו בולדוזר, מה שלפיפן בהחלט לא היה אז מה שרואים בעין מאוד שונה… וכמובן הגנה – שבה ללברון יש הרבה יכולות אבל הוא נראה פחות עקבי מפיפן (בעצם, אולי הסטטיסטיקות אומרות אחרת?)
    *
    ג. ודבר אחרון – שאלה שאשמח לתשובה אליה. אני אוהד גולדן סטייט (אם מישהו שם לב לתגובות שלי 🙂 ). וכמובן שעקבתי אחרי 4 סדרות הגמר מול לברון. לא הרגשתי בשום דרך שאיגואדלה ודריימונד גרין הצליחו לעצור את לברון באף אחת מהן. הוא די התעלל בנו גם כשהוא הפסיד. למען האמת הוא מחזיק עכשיו בשיא של השחקן שקלע הכי הרבה נקודות במשחק הפסד בגמר. הכתבה טוענת שאיגי ודריי הצליחו לעצור אותו. אני היחיד שממש לא רואה את זה?

    1. בעניין "עצירה" – אין אפשרות מעשית "לעצור" שחקנים כאלה, צריך למצוא את הדרך "להאט" או "לשבש" אותם, כמו שפיפן עשה למג'יק, רודמן למאלון, רודמן והפיסטונס לג'ורדן, קוואי ואיגי ללברון, ועוד. המספרים שלהם עדיין אדירים אבל האימפקט על הקבוצה, ועל הסדרה, יורד.

        1. אפשר לייחס את זה ל"הטית האוהד המודאג" (גילרי ©)
          😉
          .
          ברצינות – מסכים שקשה "להוכיח" את זה, אבל מאמין שאם לא הם היה משחק טוב עוד יותר – עוד חדירה מוצלחת, עוד אסיסט לסל. הוא כזה שחקן טוב שה-90% שלו שווה 45 נקודות. ה-10%/5 נקודות שלא קלע, הן אלו שעשו את ההבדל.

          1. יכול להיות שהם דווקא שיתקו את שאר הקבוצה… מה שהרג את הווריירס בסדרה שקליבלנד ניצחו לא היה רק ההופעות הגדולות של לברון (או קרי ואיגי שסחבו פציעות) אלא ההופעה הגדולה של קיירי אירווינג.
            בזמנו בגלל הויכוחים על האם ניתן לעצור את שאקיל בימינו התעניינתי באיך בכל זאת עצרו אותו. למשל דטרויט עם בן וולאס שהיה בהחלט יותר קטן פיזית. מצאתי את זה (מהפה של קובי ושאקיל). בגדול – עוצרים את הקבוצה לא את הטי-רקס המשתולל:
            "When we got to Detroit," Bryant said, "they forced us to play our offense 94 feet. We weren't ready, and we couldn't do it, and everything capitulated from there.
            "That sits with me because we should have won that."
            "Easily," O'Neal chimes in. "Ben Wallace guarding me?"

            To O'Neal's point, he averaged 26.6 points and 10.8 rebounds and shot 63.1 percent from the field (53-for-84). Bryant's numbers that series: 22.6 points on 38.1 percent shooting (43-for-113).
            https://www.freep.com/story/sports/nba/pistons/2018/02/18/kobe-bryant-shaquille-oneal-detroit-pistons/349476002/

            1. קיירי נתן הופעות מפלצתיות בגמר ההוא והיה הגורם הראשי לאליפות.
              ועדיין…
              אם לא היה נפצע בוגוט… דיינו
              ואם היה נפצע וקרי לא היה משחק פצוע… דיינו
              ואם קרי היה משחק פצוע ולא היה נחנק… דיינו
              ואם היה נחנק וקר לא היה מאבד עשתונות… דיינו
              ואם קר היה מאבד עשתונות וגרין לא היה מורחק ב"מהלך המסריח" – כל זה לא היה משנה.

            2. לא נכנסתי כאן לעניין של מה היה קורה אילו. אוהדי קליבלנד מדברים על "אילו כולם היו בריאים" לגבי האליפות הראשונה של הווריירס. לווריירס יש את סיפור הפציעות בשני הפסדי הגמר שלהם….
              רק התייחסתי לכתבה ולזה שכדי לנצח קבוצה עם כוכב כמו לברון אולי מה שצריך זה לא שיעצרו את הכוכב (זו השערה, לא קביעה).

    1. 1+
      וגם להיזכר בכל היריבות שלה – לייקרס עם מג'יק, יוטה עם סטוקטון-מלון, פיניקס שהקדימה את זמנה בהתקפה עם בארקלי, סיאטל עם הסגל הנהדר, פורטלנד החזקה של דרקסלר ופורטר, ובמזרח קבוצות קשוחות נהדרות כמו הניקס ואינדי של רג'י מילר, שהסתכלו להם בלבן של העין.
      איזו תקופה.

    2. צריך להתחיל להיגמל מהדיון הזה של ג'ורדן מול לברון. החדשות גוגל בטלפון דוחפות לי כל הזמן כתבות חובבניות מYNET שמשוות ביניהם. כל יום אחת אחרת. אני לא טורח אבל רק הכותרות מעצבנות אותי.
      לפני יומיים היה מישהו שטען שסביב ג'ורדן הייתה קבוצה גרועה.

  4. אני יודע שפיפין היה טוב בהרבה מאשר החשבתי אותו. עשה כמה דברים שהכתימו את דמותו ואף פעם לא הצלחתי לאהוד אותו (מקרה קוקוץ' עשה ממנו 'אאוט' ללחלוטין עבורי) ואת דניס אף פעם לא סבלתי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט