איפה הראש שלי? – בן גורדון / תרגום Smiley

איפה הראש שלי? – בן גורדון / תרגום Smiley

איפה הראש שלי?

בן גורדון
פרש מה-NBA
פברואר 21, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/ben-gordon-mental-health-nba

הייתה נקודה בעבר בה חשבתי בכל יום, במשך שישה שבועות, להתאבד.

הייתי נמצא על הגג של הבניין בה הדירה שלי נמצאת בארבע לפנות בוקר, פשוט עומד על קצהו של המעקה – מתנדנד קדימה ואחורה, קדימה ואחורה – פשוט חושב, אני באמת עומד לעשות את זה, בן. אני עומד לברוח מכל החרא הזה.

זה היה ממש אחרי השנה האחרונה שלי בליגה, וגרתי בבניין מאבנים חומות בהארלם. איבדתי את הקריירה שלי, את הזהות שלי, ואת המשפחה שלי פחות או יותר באותו הזמן. הייתי במאניה-דיפרסיה. לא אכלתי. לא ישנתי. וכאשר אני אומר שלא ישנתי, זה כאילו היה רמה אחרת לגמרי של נדודי שינה. בכל לילה, הייתי מתעורר באותו הזמן, כמו שעון. וזאת הייתה הנקודה בה השדים החלו לצאת. כאשר אתם ערים כל הלילה ויש שקט וזה פשוט אתם לבד עם המחשבות המדכאות שלכם – זאת הנקודה שבה החשיכה באמת מתחילה להשתלט על הנפש שלכם.

שם זה הרגע בו הפרנויה והחרדה נמצאת בתוככם.

הם בתוככם, תבינו.

התחלתי לקבל התקפי חרדה שהיו כל כך אינטנסיבים שהם החלו לקבל משקל. אתם יודעים כיצד זה מרגיש? זה ממש מרגיש כאילו העטפת השחור הזו נמצאת מעלי, וזה היה חונק אותי. אבל לא רק פיזית. זה היה חונק את הנשמה שלי. כל מה שיכולתי על מנת להקל על הלחץ היה לשבת על הרצפה ולצרוח בכל כוחי.

אני מדבר, כאילו, אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!

עם כל העוצמה של הריאות שלי. כמו חיה.

באותה נקודה, בכלל לא הרגשתי חי. זה הרגיש כאילו הייתי בעולם המתים, בחיי. אני זוכר שלילה אחד הייתי בחוץ וכועס, מסתובב עם האיש שלי פליפה, והיינו ממש בווליאמסבורג ברידג', ואמרתי, "היי, אני לא משקר. אני חושב שאני מת".

הוא הסתכל עלי כאילו, הנה שוב בי ג'י עם הדיבור המטורף שלו כמו קניה [ווסט].

אמרתי, "לא, אני אמיתי. זה כבר לא יכול להיות החיים האמיתיים שלי יותר. זה חייב להיות איזשהו גיהנום מחורבן. אני כמו איש מת, אבל אני עדיין עובר את הרגשות האלו. כאילו אני מת מהלך".

לא ידעתי מה לעזאזל לא בסדר. מעולם לא דיברתי בחיי עם מטפל. ההסבר היחיד עבור הכאב שהרגשתי היה – תנ"כי. כאילו נהרגתי איכשהו, והייתי תקוע איפשהו בין גן עדן לגיהנום.

איך אתם פותרים את החרא הזה בכך שאתם מדברים עם מישהו? זה לא הגיוני, נכון?

אז הדבר היחיד שנותר לעשות היה לצאת מהגיהנום. הייתי אובססיבי עם הרעיון להרוג את עצמי. זה כל מה שחיפשתי, כל מה שעליו חשבתי. לילה אחד התקפי הפניקה שלי היו כל כך רעים שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לברוח. בחיי, אני אומר לכם….. אתם הופכים לחיות. זה אינסטינקטיבי.

לברוח, לברוח, לברוח, לברוח.

לקחתי את אחד מחבלי הקפיצה האלה של המתאגרפים – אלו הדקים מגומי – וקשרתי זאת מסביב לצוואר שלי. לקחתי כיסא. ואני תולה את עצמי, באמת.

לברוח. ככה פשוט.

באמת שיכולתי להרגיש את כלי הדם בראשי שעומדים להתפקע, וזה מתי שהמחשבה הזו הכתה בי. מעולם לא חשבתי על זה קודם.

היי, בי ג'י…..

אתה באמת עומד למות.

אתה לא רוצה למות.

אתה לא באמת רוצה להתאבד.

אתה רק רוצה להרוג את החרדה הזו.

אתה רוצה לחיות, בי.

אתה רוצה לחיות, חתיכת מפגר שכמותך.

כדאי שתציל את עצמך.

תחזיק חזק. תחזור אחורה.

Image may contain: one or more people and indoor

זה התחיל ממש ממש מוקדם. אני זוכר שהייתי בבית ספר של יום ראשון והכומר הסביר כי אלוהים יצר כל דבר בעולם.

הצמחים? אלוהים יצר אותם.

האנשים? אלוהים יצר אותם.

העולם? אלוהים יצר זאת.

ואני רק זוכר שהמחשבה הכתה בי, כאילו, היי, אם אלוהים יצר כל דבר, אז מי יצר את אלוהים?

וזה היה מתי שהסחרור החל. נתקעתי. מוחי החל לרוץ עם המחשבות העמוקות האלו, וזה כמו סוג של חול טובעני. אתם מנסים לצאת החוצה, אבל אתם רק שוקעים עמוק יותר ויותר.

אם אלוהים יצר את הכל, מי יצר את אלוהים?

פתאום, זה כאילו אין חלל, אין זמן, אין מציאות. אתם פשוט נתקעים עם המחשבות האלה שאין להן פתרון. זה היה מצב ברירת המחדל שלי. אפילו כאשר אני נמצא באזור הנורמלי שלי, אני אף פעם לא ממש נוכח. אני מבחין בכל דבר. אם אנחנו בחדר ביחד, אני מסוגל לשמוע את הזמזום של נורות הפלורסנט. אני יכול לראות מה אנשים עושים עם הידיים שלהם, עם שפת הגוף שלהם. זה כאילו הערנות שלי מגיעה ל-100.

אבל כאשר הייתי ילד, היה לי מקום מפלט. פשוט למדתי לתעל את כל האנרגיה הזו לכדורסל.

בכדורסל, אובססיה היא לא חולשה.

הכדורסל מתגמל אובססיה.

זה מצחיק בגלל שהמוניטין שלי כשחקן היה שונה לחלוטין ממה שהיה מתרחש בפנים.

מבחוץ, הייתי אטום לחלוטין. לא הייתי אומר כלום. יכולתם לדבר אלי שטויות, יכולתם לתקל אותי, יכולתם לעשות לי כל דבר, ואני הייתי אדיש לחלוטין.

אבל בפנים, היו לי מיליון ואחת מחשבות שרצות.

זה היה כמו מנטליות של רוצח שכיר. הייתי מעבד את כל הנטיות והחולשות שלכם, והייתי חושב איך לשחוט אתכם. זה היה אלים. זה היה מעל ומעבר. אבל אתם חייבים להבין, הייתי 1.86. הם תמיד ניסו לרשום אותי כ-1.92 במשך כל הקריירה שלי, אבל בחייכם, תנו לי לספר לכם סוד: אני לעזאזל 1.85 שנמצא שם בחוץ כאשר קובי וטוני אלן שומרים עלי. אתם יודעים כמה מתוחכם אתם צריכים להיות כדי להגיע לזריקה מול החברה האלה כשאתם 1.85? אתם צריכים להיות מרוכזים ברמת הלייזר. כל כך מתודים, כל כך מחושבים, כל כך אובססיבים.

בבוקר שלפני המשחק, נהגתי לשבת בחדר שקט, לעצום את עיני ולעשות סימולציה של כל 48 הדקות בראשי. כל מהלך בודד. כדור הביניים, פסקי הזמן של הטלוויזיה, כל דבר קטן.

המוח שלי היה רץ, אבל הייתה לי מסגרת עבודה. היה לי משהו לכוון אליו את היצירתיות הזו ואת האנרגיה. ואז הייתי עולה למגרש, וזה הרבע הרביעי, וזה צמוד, ואנחנו בהתקבצות במהלך פסק הזמן ואני פשוט ריק.

אם פשוט הייתם מסתכלים עלי, אתם כנראה הייתם חושבים, "האם הבחור הזה מטומטם, או שהוא משועמם, או מה?"

אבל בפנים, המחשבות שלי עלו באש. אני בסחרור. אני חושב על להשיג את הכדור לידיים שלי ולהתרומם, לשחרר, טבעי, חלק, בום – כסף בבנק. בכל פעם. בכל זריקה.

לרצוח אתכם.

בן העדין. בן השקט.

לרצוח אתכם.

אז אני אומר, כאשר אתם חיים עם המנטליות הזו במשך יותר מ-30 שנה בחייכם, ואז פתאום אתם בסיום של הקריירה שלכם, ואתם לא מקבלים שום דקות, ויש לכם את כל הכעס הזה והכאב והפחד והחרטה שהפנמתם והפנתם במשך כל חייכם המז****?

מה אתם חושבים שהולך לקרות?

"מטפל? מה לעזאזל?"

אתם מבינים את מה שאני אומר? גבר שחור טיפוסי. הבעיות שלי הן הבעיות שלי. הם לא עסק של אף אחד אחר. אני מטפל בזה.

במשך כל הקריירה שלי, הייתי זאב בבגדים של כבש. אבל עכשיו שאין לי את הכדורסל יותר, הזאב מגיח החוצה. עכשיו לא אכפת לי כבר לגבי לגזור את השיער שלי. עכשיו לא אכפת לי מלהתגלח. עכשיו לא אכפת לי מכלום מלבד מה שקורה בתוך הראש שלי.

חלק מהבעיה היה שאפילו לא ידעתי שלמה שחוויתי יש שם. לא ידעתי שיש לי דיכאונות. מישהו היה נותן לי את הטריגר – בדרך כלל הייתי קורא על תיאוריות קונספירציה בדת וברוחניות – ואז הייתי נתקע. הייתי מקבל מן סקרנות כזאת של ילדים לגבי הבלתי מוסבר. המופשט. הרוחני. ואז הייתי נכנס לסחרור.

בלי זמן. ללא חלל. פשוט מיליון ואחת מחשבות.

אז עכשיו אני נותן לכולם את דברי הקניה ווסט שלי. אני נותן לילדים שלי את שטפי התודעה האורכים האלה בגלל שזה הטיפול שלי. אני בסחרור, ואני לא מכיר שום מטפלים, אז יוצא שהילדים שלי הם המטפלים שלי, נכון?

ואז הסחרור הופך לנדודי שינה.

נדודי השינה הופכים לפרנויה.

הפרנויה הופכת להיות הזיות גרנדיוזיות.

עכשיו אוסרים עלי לשהות בבתי מלון כי אני דורש להיות בקומת הקרקע. חרא של תסביך אלוהים.

עכשיו ההזיות הופכים להתקפי חרדה מלאים.

לדוגמא, עברתי ליד הטרמוסטט בבית שלי. יש לי מאלו שזה מעיר את המספר כשאתם עוברים לידו.

72 מעלות.

72.

72.

72.

אני לא יכול שלא לראות את זה.

72.

עכשיו אני שבוי במחשבות שלי.

72.

בי ג'י, אתה הולך למות בגיל 72.

אני לא יכול שלא לראות את זה. הימים יחלפו.

72.

72.

72.

עכשיו אני דו קוטבי. אני לא ישן, אבל יש לי פרצי אנרגיה. אני עם התיק שלי. אני ספונטני. אני עושה כל מה שמתחשק לי. הזמן לא תקף עבורי.

אז אני לא ישן והמחשבות שלי רצות והגוף שלי והמוח שלי מתחילים להתפרק. אני הוזה. אני רואה חרא שלא נמצא שם. אני שומע קולות. אני מרגיש כאילו שאולי אלוהים מדבר אלי, מנסה לומר לי משהו.

זה מתי שאני מתחיל להפעיל את האזעקות אש וכל מיני דברים כאלה.

זה הזמן שבו התחלתי להיעצר.

Image

זה הגיע למצב כל כך רע שהם חייבו אותי ללכת לבית חולים לחולי נפש, והבעיה הייתה שאני אפילו לא הבנתי מדוע זה קורה. זה היה כאילו כמו בסרטים. אני באיזה חדר לבן, ויש לי רופאים ואחיות שקושרים אותי למיטה ברצועות. היה להם חלוקים והם שמו כפפות, והם תוקעים מחטים בידיים שלי, וחותכים את המכנסיים שלי במותן.

הייתי מבועת.

אני רק זוכר שהתחננתי כלפיהם שלא יפגעו בי, ובאמת האמנתי שכל זה קורה מבלי סיבה. באמת האמנתי שזה הכל היה חוסר הבנה, והיה ברשותם האדם הלא נכון.

משהו לגבי החוויה הזו היה מה ששבר אותי.

עכשיו אני מביט במראה וזה כאילו, לעזאזל, מדוע האנשים האלה לא מזהים אותי? מי זה הבחור הזה במראה?

איפה בן העדין?

הבחור עם השיער הפרוע, הבחור המבואס, הבחור שאותו הם קושרים למיטה ומכניסים אליו את המחטים? אני מתכוון, היי – המשטרה אפילו לא מזהה אותו. הם כבר לא יודעים מי הוא. זה לא בן גורדון.

אז אני חייב להיות שני אנשים שונים, נכון?

מי היה בן העדין?

מי אני?

וזה מתי שהתחלתי להתנתק לחלוטין מבן גורדון. הייתי משוכנע שהייתי שיבוט. שהגוף הזה שאני בתוכו הוא לא גופי האמיתי. זה לא יכול להיות. הנשמה שלי כלואה בתוך גוף השיבוט שמהווה מטרד עכשיו.

יצרתי שם שונה לגמרי לאדם הזה. הייתה לי כתובת מייל שונה ומספר טלפון עבורו. הייתי שולח מיילים לאנשים שאומרים להם שיש לי שם אחר, כאילו, "היי – זה באמת אני. אל תספר לאף אחד!"

קטלגתי את כל הטראומה ואת הפחד ואת הכאב שלי כפי שעשיתי כאשר הייתי ב-NBA, אבל ההבדל שעכשיו אין כבר את המשחק. אין גבולות. אין מטרה. זה כאילו לקחתי את זה כל כך רחוק שהגוף שלי והנשמה שלי פשוט התפצלו ובאמת הוכפלו.

ואני יודע שכנראה שיש אנשים שקוראים את זה וצוחקים. הם חושבים שזה מצחיק.

זה אף פעם לא יכול לקרות לכם, נכון?

אתם נורמלים, נכון?

אתם רואים את האנשים האלו ברחוב שזקוקים לעזרה, שהם לחלוטין סובלים, ואתם פשוט חולפים על פניהם. זה כאילו שהם הגיחו כך מהרחם, נכון? הם לא כמוכם. אתם שונים. אתם אף פעם לא תסיימו בצורה הזו.

נכון?

לא.

לא.

מחלות הנפש נוגעות בכולם. בכל קהילה, בכל אדם. או שאתה או מישהו שאתה אוהב הולכים להיות נגועים בזה בנקודה מסוימת. זה לא כאילו התעוררתי בבוקר אחד והייתי כזה שקט, בחור NBA צנוע שאף אחד לא חשב עליו פעמיים, ובבוקר שלמחרת התעוררתי והשתוללתי בלובי של וולדורף אסטוריה על איזה חרא כזה של תסביך אלוהים.

זה היה איטי, תהליך הדרגתי שפשוט יצא משליטה בגלל שלא ידעתי כיצד לקבל עזרה. תמיד היה בתוכי את הזרע של זה, מהפעם הראשונה שהייתי תקוע בסחרור הזה, ובכן, לעזאזל, מי יצר את אלוהים, אם כך?

אבל לא ידעתי מה אני חווה. לא ידעתי שיש לדבר הזה שם. לא ידעתי שהיו אנשים שלחלוטין היו מסוגלים לעזור לי.

אני רק חשבתי שאני לכוד בגיהנום הזה לנצח. חיפשתי אחר כל יציאה מזה, וזאת הסיבה שבגינה סיימתי במקום כזה אפל בו אני חושב על להתאבד בכל יום שעובר.

זאת הסיבה שסיימתי עם חבל קפיצה מסביב לצוואר שלי, באמת עומד למות.

וזה כפי שאמרתי – אני לא חושב שרציתי למות. אבל פשוט לא יכולתי לסבול את הכאב יותר.

הדבר היחיד שהציל אותי היה להיעצר, כמה מוזר שזה ישמע. נעצרתי ארבע פעמים בתוך חמישה חודשים. יצאתי משליטה. אז השופט הכריע על בהחלטת בית המשפט על טיפול – 18 חודשים.טיפול, לעזאזל.

Image may contain: 1 person, tree and outdoor

תחילה, חשבתי שזה חסר ערך. מה כבר אישה מבוגרת ולבנה יכולה להבין לגבי מה שאני עובר? איך היא הולכת לומר לי משהו? היא לא יכולה להגיד לי כלום!

ובכן … היא לא עשתה כך.

היא בקושי הוציאה מילה למעשה.

אבל זכיתי לשבת בכיסא שלי ולשפוך את הכל החוצה.

ואתם יודעים מה? זה הרגיש די טוב. סיימתי כשאני מוסיף עוד שישה חודשים של טיפול, הכל עצמאית. לא בגלל שהייתי חייב. אלא רק בגלל שחשבתי, "אתה יודע מה? אני למעשה הולך עם זה!"

זה עזר לי להבין כמה דברים. אבל יותר מהכל, אני חושב שזה עזר לי להשלים עם העובדה – שזה כמו, היי, בי, אתה שונה. וזה בסדר. אתה לא חייב להיות מושלם. ההרגלים הללו שהביאו אותך לליגה? הם לא מתורגמים לחיים האמיתיים.

המטרה לא צריכה להיות שלמות. היא יכולה להיות שלווה והשלמה עם עצמך..

אני יודע שבמיוחד עבור אתלטים, זה ישמע כמו חתיכות של שטויות. זה ישמע רך. אימנו אותנו כדי לחשוב בדרך הזו. זה כאילו עברנו שטיפת מוח. אבל הסיבה העיקרית שאני מספר לכם את הסיפור שלי היא בגלל שאני יודע – אני יודע – שישנם שם שחקנים שזקוקים לעזרה.

ועבור השחקנים הללו? אני פשוט אומר, אל תדאגו.

לא, בחיי, אמיתי. אל תדאגו בכלל. לכו תחפשו מעט עזרה. תמצאו מטפל ושבו בכיסא ופשוט תשפכו את החרא שלכם, אחים.

אל תדאגו לגבי מה שמישהו יגיד. אל תדאגו לגבי איך החברה שלכם יגיבו לזה, או לגבי מה שאנשים יתחילו לומר לגבי זה במדיה החברתית.

אחים….. אני שמעתי את הכל.

"האם שמעת על בן גורדון? הבחור פשוט השתגע".

כן, לעזאזל. אולי אני באמת השתגעתי.

אבל אני לא משוגע לנצח. היה לי רגע. קיבלתי עזרה בקשר לרגע הזה. זכיתי להכיר את עצמי בגלל הרגע הזה. ואני עדיין עובר כמה דברים, אין ספק. עדיין יש מעט טראומה שאיתה התמודדתי שעליה אני עדיין לא מוכן לספר לעולם.

אבל עבורי, זוהי התחלה.

אני מקווה שזה יעזור למישהו שם בחוץ. אם אתם קוראים את הסיפור הזה, אל תעשו את מה שאני עשיתי. לכו תקבלו עזרה.

בגלל שאתם לא משוגעים, חברה.

אתם לא פגועים.

אתם פשוט בני אדם כמו כולנו.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. תודה על התרגום סמיילי. תודה על שבחרת לתרגם מאמר כל כך חשוב ומרגש. קרוב משפחה עבר משבר נפשי ואני מזהה בסיפור של בן גורדון כל כך הרבה נקודות דומות.
    החשוב ביותר הוא על ההחלטה לקבל עזרה, או יותר נכון על הסבל עד לקבלת העזרה.
    למרות שלא מדובר על הופס ישירות, חשוב לקרוא ולהבין שיש מסביבנו יש הרבה אנשים שמחוץ נראים רגיל, אבל הנפש סובלת ולא מוכנים לקבל עזרה בגלל הסטיגמה של משוגעים.

    כשאדם עושה מרתון ומתמוטט ומגיע לטיפול רפואי, לכולם כולל האדם עצמו, נראה טבעי לקבל טיפול בגלל התשישות.

    לפעמים המרתון של החיים קשה לחלק מהאנשים אבל הם לא מבקשים עזרה, הם תשושי נפש, לא משוגעים.

    תקראו ותחשבו שיש מסביבכם לא מעט אנשים שנפשם סוערת וזקוקים לעזרה שאולי לא מעיזים לבקש רק בגלל תדמית.

    אני יושב כבר שעה אחרי שסיימתי לקרוא ועדיין נרגש. גם ללוות אדם תשוש נפש הוא חוויה מטלטלת ומתישה.

    התקופה האחרונה והמשבר הכלכלי שעובר על לא מעט מהאנשים מסביבנו יחמיר משברים קיימים ואנשים שחוששים לבקש עזרה, יקרסו.

  2. תודה סמיילי. תרגום נפלא לנושא סופר חשוב של המחיר הנפשי שבשנים האחרונות השחקנים מעיזים לפתוח יותר ויותר.

  3. אחד הפוסטים החזקים שקראתי בטריביון.
    מהדהד את הדברים של קווין לאב – על כל אחד עובר משהו.
    אתה לא פגום – אתה פשוט בן אדם.

  4. תודה רבה על התרגום!
    יכולתי ממש להזדהות עם הדברים… אחי ז"ל התאבד לפני שנה וחצי אחרי שלוש שנים של מאבק בסכיזופרניה, שהתפרצה אחרי שימוש יתר בסמים בטיול בקולומביה. הלוואי שהוא היה מצליח לאפשר לעצמו לקבל את העזרה שבן גורדון קיבל. ניסינו כל כך הרבה זמן לשכנע אותו להכנס לאיזושהי מסגרת שתעזור לו לשמור על יציבות, אבל הוא לא היה מוכן לוותר על החופש שלו בשום מחיר. יכול לכבד את זה אבל הכאב נשאר אצלנו : (
    הדברים האלה יכולים לקרות, ראיתי את זה גם כאח וגם כאיש טיפול. כל כך חשוב לפנות לעזרה, ומאמרים מהסוג הזה, כמו גם של דמאר דרוזן וקווין לאב שהתפרסמו כאן, יכולים ממש להציל חיים ומשפחות שלמות

  5. וואו סמיילי. איזה תרגון מצויין (נפלא!) לסיפור כל כך חשוב. קווין לאב עבר משהו דומה. כנראה גם דמאר דרוזן. אני מאמין שכל אדם עובד משברים מסוג זה או אחר בחייו. אני עברתי משבר רציני ביותר אחרי שאשתי רינה ז"ל נפטרה. אני לבדי בבית בגרדן סיטי עם שתי בנות בנות 6.5 ו-3.5 ישנות שנת ישרים ואני לא ישן זה הלילה השלישי ברציפות, לא יודע מה לעשות, לא יודע היכן להתחיל חיים חדשים כאבא פרופסור ומאמן כדורגל ושתי ילדות יתומות מאם.

    היה לי יתרון אחד: ידעתי שאין ברירה ועלי להמשיך בחיי בלי שהבנות ירגישו את השחור והסערה והדכאונות שבפנים. כלפי חוץ, כלפי הסטודנטים, כלפי שחקני הכדורגל שלי, כלפי בנותי, אני חייב לשחק אותה כאילו אני בשליטה. מתאבל, אבל בשליטה במצב, כשכלל לא הייתי. אבל מלאתי את כל תפקידי והייתי אבא שניסה לעשות כמה שיותר כיף לבנותיו. הלב היה כבד ביותר. סוף סוף התחלתי להירדם בלילות. בבוקר התעוררתי והדכאון מיד שטף אותי וכמו כל בוקר אחר הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "מנחם, אין ברירה. עליך לעשות הכל הכי טוב עבור הבנות".
    ואז יום אחד, אחרי חצי שנה איומה מבחינה אישית כשאף אחד מלבדי לא יודע שמשהו רציני מאד לא בסדר איתי, הבאתי בייבי סיטר לשמור על הבנות (אבל תמיד אחרי שהן כבר נרדמו) ויצאתי לפגישה של 'PARENTS WITHOUT PARTNERS'. פגשתי את גייל יושבת לבדה בבר עם כוסית וויסקי ומעשנת. היא עזרה לי להתגבר על הכל. היא התחילה עבורי חיים חדשים. אימצה את בנותי והפכה לאם כזאת נהדרת ששתיהן גדלו ללא כל פגע נפשי (אני חששתי ביותר לסיגל, שהיתה כה קשורה לרינה!), והן שתיהן היום אמהות נהדרות ומאושרות. אני עדיין חושב הרבה על רינה, אבל עתה זה יותר זכרונות על אשה נהדרת ומאד מיוחדת שהלכה לעולמה כל כך צעירה, בגיל 36.
    כבר עשרות שנים שהכל בסדר במשפחת לס, וצאצאיה.
    תודה סמיילי כעל סיפור שהכאב שבו כה מוכר.

    1. כל הכבוד מנחם, זה לבטח היה לא פשוט לעבור את מה שסיפרת.
      סמיילי, תרגום מצוין וחשוב. לחלוטין לא ידעתי שגורדון עבר את כל זה.

    2. מנחם, תודה על השיתוף! הזוי מה שאנשים עוברים בחיים.
      אלו הם הרגעים בהם אדם מגלה מהם באמת כוחותיו, והוא מוציא את עצמו את המקסימום.
      כיף לשמוע שהילדים עברו את זה בלי צלקות, ושמח שהצלחת להמשיך הלאה לחיים שמחים ומאושרים.

  6. תודה סמיילי. נושא חשוב,
    הפתיחות שבה הוא מדבר על זה (גם קווין לאב אמר דברים בנושא) אולי יגרום לאנשים להבין שאין מה להתבייש, ושהכי חשוב לקבל טיפול. אולי זה יקל קצת על מי שידע שהוא לא הראשון שעובר את זה.
    מענין מה שהוא אומר לגביי המפלט שילדים מוצאים בספורט מבעיות שונות, ואיך הכדורסל מתגמל אובססיה ורדיפת שלמות…
    אולי באמת הרבה שחקנים הם ילדים עם בעיות שפשוט "ברחו" לכדורסל, וזה מה שמאפשר להם לשמור על המסגרת ולהשתפר מעבר למה שילד "רגיל" היה מתאמן.

  7. תודה לכל הקוראים המגיבים.
    תודה מיוחדת גם לקוראים שנחשפו בתגובות עם הסיפורים הפרטיים שלהם, בהחלט לא מובן מאליו ובכלל לא פשוט – תודה רבה!

  8. פוסט חשוב מאוד כתוב מעולה וגם התרגום מצויין. תודה רבה
    כמה דברים:
    1. ממליץ מאוד לכל מי שמרגיש במצוקה גם אם היא לא מגיעה לרמות המתוארות בכתבה לפנות לטיפול. טיפול בזמן יכול למנוע הדרדרות למצבים כאלה קיצוניים. נכון שלא לכל אחד יש פוטנציאל להגיע לדרגות קיצוניות כאלה, מהרבה סיבות, אבל אין שום סיבה לעבור דרך מסלול החיים ולסחוב איתך מצוקה וסבל נפשי מכל סוג שהוא.
    2. רצוי שאנשים ידעו שלכל בן אדם יש הרבה מחשבות אוטומטיות ולא לכולן צריך להקשיב או לתת משמעות מיוחדת. אנשים נוטים לחשוב שכל דבר שעולה להם בראש הוא בהכרח בעל משמעות. יש לזה הרבה סיבות אבל העיקרית שבהן היא שחינכו אותנו לחשוב לא נכון.
    3. ממליץ לכל מי שמחפש עזרה/טיפול יעיל והיחידי היום שמגובה על ידי המדע, לפנות לטיפול
    (CBT (Cognitive Behavioral Therapy
    כדאי לדעת שפיסכואנליזה אינה טיפול מוכח ולמעשה ככל שעובר הזמן מתברר שזה אינו טיפול יעיל והרבה פעמים גורם לנזק למטופל. במקרה הטוב כלכלי ובמקרה הרע נפשי.
    בנוסף, מומלץ להתרחק מכל מה שקשור לדת או אנשי דת למינהם, מטפלים אלטרנטיבים ושאר שרלטנים(כגון דיקור, כוסות רוח, אסטרולוגיה, רייקי וכו') שבינם ובין טיפול בנפש אין דבר וחצי דבר חוץ משקר, רמיה וניצול.
    בדרך כלל טיפולים כאלה יסתיימו בהרבה יותר נזק מתועלת ועלולים במקרה הרע להחמיר את המצב.
    4. תמיד לדרוש תעודה וחוזה מהמטפל/ת. לא להתבייש!

  9. תודה על התרגום למאמר המטלטל הזה, עזר לי יותר להבין את מה שאחי עבר ועדיין עובר.
    כללית אני נהנה מאד מהתרגומים שלך, תודה על ההקשעה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט