לא סיפור של אנדרדוג – קייל לאורי / תרגום Smiley

לא סיפור של אנדרדוג – קייל לאורי / תרגום Smiley

לא סיפור של אנדרדוג

קייל לאורי / טורונטו ראפטורס
אוקטובר 22, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/kyle-lowry-toronto-raptors

אני נשאל כל הזמן עכשיו להסביר את ההרגשה.

כיצד זה מרגיש לזכות באליפות הראשונה שלך?

זה נראה כמו שאלה פשוטה שיש לענות עליה. אחרי הכל, עבדתי לקראת האליפות הראשונה הזו בדרך כזו או אחרת במשך כל חיי. אבל, עדיין, אני לא ממש בטוח שאני יכול לתפוס את התחושה הזו בכמה מילים.

אחרי שאתם משקיעים כל כך הרבה זמן ותשוקה במשחק הזה, ישנם הרבה רגשות המתקשרות לרעיון של להיות אלוף. האישור הזה. וקרוב ככל שאתם מגיעים להבנה של המטרה הזו לאל שאתם מגיעים לשם – מבלי למעשה להגיע לפסגה – ככה זה כואב יותר.

אני מעולם לא זכיתי באליפות בתיכון. הפסדנו במשחק האליפות של הקתוליק ליג בשנת הג'וניור והסניור שלי. הפסדנו לצפון קרולינה בטורניר כפרשמן בוילאנובה, ואז לפלורידה כאשר הייתי בשנתי השנייה. שתי הקבוצות האלה המשיכו הלאה זכו בטורניר.

ואז הגעתי לליגה, ושם, אני מניח שהדרך הכי טובה לתאר את זה היא שאם הייתם אומרים למישהו לפני 10 שנים שיום אחד אני אהיה אלוף NBA כחבר הטורונטו ראפטורס, הם כנראה לא היו יודעים איזה חלק יותר מגוחך.

אבל אולי הסיבה שאני לא יכול להסביר כיצד הזכייה באליפות באמת מרגישה היא בגלל שאני עדיין מעכל את הכל, אני עדיין בתוך זה.

והנה העניין, למרות הרגע הפסציפי – כיצד הוא הרגיש, המשמעות שלו – הוא קשה לתאר במילים, מה שאני כן יודע שהוא שלי. הוא שייך לי, למשפחה שלי, לחברי קבוצתי, למאמנים שלי ולכל טורונטו. ובחיי, זה כל מה שחשוב.

וזה מביא אותי לדבר הבא שאנשים ישאלו אותי לפעמים: האם אני חושב שאנחנו מקבלים מספיק כבוד כאלופים המכהנים?

לעזאזל לא.

אבל גם, האם זה משנה לי?

לא, לא באמת.

זה לא חדש. טורונטו לעולם לא תקבל את הכבוד שמגיע לנו בגלל שאנחנו המועדון הקנדי היחיד בליגה. זה היה ככה מאז שאני נמצא פה.

זאת הייתה דרך קשה וארוכה עבורי, להגיע אל האליפות – וזאת הייתה דרך קשה וארוכה עבור הקבוצה ועבור הארגון. אבל הגענו לכאן.

הם יכולים לדבר את שלהם, ולחשוב את מה שהם רוצים. אבל אותה העובדה נשארת אותו הדבר: אנחנו קיבלנו טקס הענקת טבעות, וכל מה שהם קיבלו זה להתעייף מזה.

אנשים זורקים את זה לאוויר הרבה, אבל אף פעם לא באמת אהבתי שיתארו אותי כאנדרדוג.

זה די גורם לזה להישמע כאילו הגעתי לאן שהגעתי רק בגלל שהייתי בר מזל.

אל תטעו – ישנה מידה מסוימת של מזל שמעורבת בזה. אבל זה נכון לכל אחד בליגה הזו – באמת שכל אחד שהשיג איזה חלום כשהיה ילד. אבל כאשר זה מגיע להישאר בליגה, להתחרות, להתפתח כשחקן כדי להגיע למקום בו אני נמצא היום – שום דבר מזה לא היה מזל. זה היה תהליך.

רוצים לשמוע סיפור אנדרדוג אמיתי? ילד מאחד המקומות הכי מסוכנים באמריקה מקבל מלגה לארבע שנים בוילאנובה.

זה לא סתם סיפור של אנדרדוג, זה על גבול הקסם מהמקום שאני בא ממנו.

לא משנה כמה גדולה הייתה הבמה או הרגע, כדורסל או פנטזיה. לא משנה מה הייתה התוצאה או איך שיחקתי, אין למעשה לחץ אמיתי כאשר זה נוגע בכדורסל.

החיים האמיתיים הם לחץ.

לחץ זה ללכת בשלג לאורך קילומטרים רק להיאבק בזה בגלל שזאת הדרך היחידה שאפשר לעבור מסביב. לחץ זה לחכות לדוד שלך הנמצא בתוכנית העזרה הפדרלית רק כדי להשיג חלב בחינם, ואולי איזה מיץ אם אתם ברי מזל. לחץ זה שאמא שלכם עובדת בשתי עבודות בזמן שהיא גם מנסה להקדיש מספיק זמן כהורה כדי שהילד שלה לא יהיה אחד מיני רבים שמסיים מת או בכלא.

אלו הם החיים האמיתיים.

אבל כדורסל? זה תמיד היה מקום המפלט. לא משנה כמה אינטנסיבי המשחק היה.

החינוך שלי עיצב את המשחק שלי. לשחק כדורסל רחוב בקוני מק ב-22 וליהיי בצפון פילי היה המקום בו קיבלתי את ההשכלה שלי. אחי, לוני, מבוגר ממני בחמש שנים, אבל הוא וידא שאני איתו בקבוצה. כאשר אתם הבחור הצעיר ביותר על המגרש וכל שחקן אחר גדול וחזק ממכם, תיאור העבודה הוא פשוט: לסחוט עבירות תוקף, לצלול לכדורים, לסדר חסימות ולא לזרוק (אבל תמיד לקלוע שאתם זורקים).

אבל, יותר מכל, להיות קשוח. זאת לא אופציה. למרבה המזל, הדבר הקשה ביותר היה החלק הכי קל עבורי. בחלק הזה לא הייתי צריך להשקיע או לעדן. זה היה בתוכי – מסבתא שלי.

היא  נפטרה מוקדם יותר השנה, וזה היה מאוד קשה בגלל שהיא הייתה הבנאדם שלי, אתם מבינים? כאילו פשוט הבנו אחד את השני בגלל שהיינו מאוד דומים. הייתה לה ביקורתיות קשוחה כזו אבל כולנו יודעים כמה היא דאגה לכולם. כל מה שהיא עשתה היה עבור אחרים.

עדיין, היא הייתה מישהו שאסור להתעסק איתו.

לעולם לא אשכח שכאשר הייתי בבית הספר היסודי ונקלעתי לקטטה. מהר לאחר שהפרידו אותנו ונשלחתי למשרד המנהלת, רק דאגתי לגבי דבר אחד: לעזאזל, סבתא שלי הולכת להרוג אותי!

אני נשבע בכל דבר שישבתי במשרד של המנהלת, והיא ככה, "קייל, זה רציני. אתה הולך להיות מושעה". והתגובה היחידה שלי הייתה להפציר בפנייה, "בסדר, תעשי כל דבר, אבל בבקשה אל תספרי את זה לסבתא שלי! בבקשה, בבקשה אל תקראי לסבתא שלי!"

הדרך שלי הביתה מבית הספר באותו היום הייתה כמו מצעד של הלוויה. אמא שלי תמיד הייתה הרבה יותר רגועה, אבל סבתא השליטה משמעת. וידעתי שאני הולך לאכול אותה בפעם הזו.

מיד כאשר הגעתי הביתה, היא הייתה שם, פשוט מחכה. הרגשתי את הצינה. ולעולם לא אשכח את מה שהיא אמרה לי.

"ובכן, האם ניצחת?"

לא ידעתי אם זה מבחן או מה. פשוט הנהנתי.

"ממ-ממ".

ואז היא נתנה לי חיוך קטן ופשוט אמרה, "אם כך בסדר".

וזהו זה. קיבלתי ממש הרבה יותר על כך שבטעות שפכתי חלב, אבל היא החליקה את זה.

במשך זמן רב לא הבנתי מדוע. אבל ברגע שהפכתי לאבא, זה היה טיפה יותר מובן. זאת הייתה הדרך שלה ללמד אותי להיות קשוח. האם זאת הייתה הדרך המושלמת? האם תמצאו את זה בספר ההורות? לא, כנראה שלא. אבל לכל אחד יש את הדרך השונה שלו לעשות דברים ולהראות לכם את אהבתם ואיך להפוך לאדם טוב יותר.

אל תלחמו.

אבל אם אתם הולכים להילחם? תנצחו.

אני גאה מהמקום שממנו הגעתי, ולאן שהצלחתי להגיע. אבל דבר אחד לגבי ההתבגרות באווירה קשוחה הוא שקשה ללמוד לבטוח באנשים.

אמון הוא מותרות שלהרבה אנשים בסיטואציות נואשות לא יכולים להרשות לעצמם. וכתוצאה מכך קל להפוך למתבודד כאשר אתם מרגישים שאתם לא בסיטואציה טובה. כאשר עזבתי את הבית, ובמיוחד כאשר הגעתי לליגה, זה היה קשה עבורי לפתח את רמת האמון שאתם צריכים כדי להיות חלק מארגון מנצח.

חלק מהסיבה לכך הוא שלמדתי על הצד העסקי של הכדורסל די מהר לאחר שנבחרתי בדראפט על ידי ממפיס. הגעתי לשם כשחקן שנה ראשונה המאמין שהוא הולך להיות רכז העתיד שלהם, ואז שנה לאחר מכן הייתי במסיבת הדראפט כאשר הקבוצה בחרה את מייק קונלי.

בכנות, זאת הייתה בחירה נהדרת. מייק, עד היום הזה, הוא אחד הטובים בליגה . אבל ברור כי באותו הזמן, לא חשבתי את זה. לא ראיתי את זה בכלל מגיע. לא היה לי מושג שהם הולכים לבחור ברכז. מיד כאשר הבחירה נעשתה, המציאות הכתה בי שבהחלט אין שום הבטחות ב-NBA.

כאשר עברתי בטרייד ליוסטון, הייתי מוכן להוכיח לכולם מה שאני מסוגל לעשות. עבדתי קשה יותר ממה שעבדתי בעבר כדי לקבל דקות וכבוד. הגעתי מהעונה הכי טובה שלי בקריירה כאשר קווין מקהייל נשכר כמאמן. מהר מאוד מתחילת השנה, הייתה לי מנטליות שגויה. חשבתי זאת כי הגעתי לאחר שנה טובה, הייתי האיש. הייתי ראוי ליחס טוב יותר. והמאמן נתן לי בדיוק ההפך. הוא היה קשוח איתי. ממש קשוח איתי. באותו הזמן, לא הייתי מסוגל לראות את מה שהוא מנסה לעשות. לא הבנתי את זה שהוא ראה שאני שחקן טוב וקשוח, אבל עדיין יש עוד תקרה לצמוח אליה אם היו דוחפים אותי.

לא ידעתי כי התשובה למדוע הוא קשה איתי? היא פשוטה. הוא משפר אותי.

כאשר בסוף עברתי בטרייד לטורונטו, זה כמעט הרגיש כאילו אני נשלח לגלות. לא ידעתי כלום לגבי טורונטו. באותו הזמן לא ממש היה אכפת לי לדעת. רק חשבתי שזאת הולכת להיות עצירת ביניים עד שתהיה הזדמנות במקום אחר. 

אבל  אז, לא הרבה זמן לאחר שהגעתי, מצאתי שכל המחשבה שלי הייתה שגויה. המקום הזה לא היה עצירת ביניים. זאת הייתה עיר מדהימה והיה לה בסיס אוהדים בו האנשים היו ישנים. כל מה שהם היו צריכים כדי להתקדם היה לקבל ווינר.

בימים הראשונים האלה בטורונטו ידענו שאין שום הבטחה שהם ישמרו את הקבוצה ביחד. בנקודה ההיא הרבה מאיתנו נלקחו על ידי ארגונים אחרים. כולנו עברנו לאותו עמוד די במהרה. שיחקנו אחד עבור השני. ופגשתי את דמאר, שהפך להיות לאחד מחברי הטובים ביותר ולאול-סטאר, והתחלנו לבנות משהו. היה לנו את האמון הזה.

כדי להגיע לגמר ולהניף את הגביע, עוד היו הרבה הקרבות שצריכות להיעשות. איבדנו אנשים שעזרו לבנות את כל הדבר הזה. שיחררנו את קייסי, טרייד עבור דמאר, טרייד עבור וולנצ'יונאס – מהלכים שהם, אפילו כאשר אתם יודעים שהם חלק מהעסק, פוגעים עמוק בפנים.

ואז בנינו סגל של שחקנים שכולם נותנים את הכל. וכן, בסופו של דבר, היה לנו מעט מזל. היו לנו כמה הצגות בזמן וקיבלנו מספר הקפצות – שלוש או ארבע על הטבעת רק מול פילי.

עשינו את מה שצריך היה להיעשות, מתי שהיינו צריכים, במטרה כדי לעשות את הדברים כמו שצריך.

ועכשיו, לאחר כל זה – העבודה, הכיף, התסכול – רק דבר אחד חשוב: אנחנו האלופים.

דבר אחד שאני יודע בוודאות הוא שרק הזכייה באליפות לא תביא לתחושת סיפוק. זה לא מרגיש כמו סיומו של המסע.

נהפוך הוא, זה דוחף אותכם. בגלל שעכשיו זה לא איזה חלום או רעיון – עכשיו אתם יודעים מה זה מצריך, ואתם יודעים איך זה מרגיש כדי להגיע לשם. וברגע שזה קורה פעם אחת, כל מה שאתם רוצים הוא לעשות כל דבר שאתם יכולים כדי להרגיש זאת שוב. זה מה שמניע אותי השנה. זה מה שהעיר אותי מוקדם כדי לנסוע לאולם בדיוק שבוע לאחר המצעד שלנו.

אנחנו הולכים לצפות לקראת ערב הענקת הטבעות. אין שום שאלה לגבי זה. אבל ברגע שהבאנר הזה הועלה לתקרה, אנחנו לא נסתכל למעלה יותר. כל הריכוז יהיה כדי להשיג עוד אחד. בגלל שאותו אחד לא הולך לשום מקום. הוא נשאר ממש שם.

חודש שעבר, הבאתי את גביע לארי אובריין חזרה אל הבית שלי. בנקודה מסוימת שני הבנים שלי שיחקו איתו. בני הצעיר, קאם, רץ וקפץ מסביב לגביע, שם את תביעות האצבע שלו על כולו. ובני הבכור, קרטר, פחות או יותר די הסתכל על זה בהתפאלות. כאילו, איך הדבר הזה כאן איתנו עכשיו ברגע הזה?

יום אחד, כשהוא יהיה יותר מבוגר, אני אספר לו כיצד הוא הגיע לכאן. זהו סיפור ארוך. אבל זה סיפור נהדר. ולא משנה מה, עובדה אחת אף פעם לא תשתנה.

טורונטו ראפטורס, אלופי ה-NBA.

קייל לאורי, אלוף ה-NBA.

זה לנצח.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. שמח ועצוב על הכתיבה שלך (Smiley),מצד אחד שמח לראות NBA כתוב והכול.מצד שני ה-NBA כבר לא ארגון ספורט לצערי,זה ארגון שנועד לשמור על הדמוקרטים בשלטון והוא לא היה רחוק מזה,השחקנים לא רוצים לחזור רק על-מנת להדיח את טראמפ ועושה רושם כי מנחם מנהל העמוד גם רואה בטראמפ כמטרת על והוא מעדיף להוציא אותו מן הבית הלבן יותר מאשר שיהיה NBA לדעתי.אין ספק בכך,שאם השחקנים יצליחו עם השביתה המרושעת שלהם וכן היא מרושעת אם היו רוצים לדאוג לשחורים בארצות-הברית שייתרמו להם כספים,יקימו להם מחסני מזון עם זה אבל הם דואגים לעצמם ולצערי,מנחם לא קלט את זה,הייתי שמח שהוא היה רואה את התגובה הזאת ואם הוא היה מגנה את קיירי שממש לא דואג לבני גזעו,הוא דואג להם?!?! ממש לא! ובטח שלא לאוהדי הכדורסל,אני מקווה שממשל טראמפ יראה את ההסתה הזאת שעברה כל גבול ולא ייתן כסף ל-NBA עד שהוא לא יהיה פעיל!,אילו הייתי דונלד טראמפ הייתי מעניש את הארגון הזה בחומרה!,כי ידוע כבר שאם הארגון הזה יקבל פגרה אז הוא ירצה עוד פעם כי הוא יסית בנושא הקורונה,השחקנים יגידו שהם מפחדים להסתכן ולא כי הם מפחדים להסתכן בעוד כמה חודשים או עכשיו דואגים לשחורים כי הם רוצים לעשות כסף מהבית וכמה שאפשר לשמור על הדמוקרטים בשלטון,אני מקווה שהמחנה היחצני והשחצני שמנחם כנראה בעדו וברור שה-NBA לא יצליח במשימתו.כי ההסתה שלהם כבר חצתה קווים אדומים!

  2. וכן למקרה שמנחם רואה את התגובה הזאת ואני מאוד מקווה שהוא ייראה אז זה האג'נדה של הדמוקרטים:
    תמיכה מתונה ומסויגת בקפיטליזם, שכוללת, בין השאר, תמיכה בליברליזם חברתי או בסוציאל-דמוקרטיה (למפלגה פלגים רבים), בעוד פלגים אחרים במפלגה אף הביעו תמיכה בסוציאליזם דמוקרטי. נושאים אחרים במצעה כוללים תמיכה באיגודים מקצועיים, זכויות אדם ומיעוטים, רפורמה במערכת אכיפת החוק, הפרדת דת ומדינה, רב-תרבותיות, איכות הסביבה ומאבק בשינוי האקלים, מערכת בריאות אוניברסלית, חינוך ציבורי, תמיכה בזכותן של נשים לבצע הפלות, פיקוח על סחר בכלי נשק, וזכויות להט"ב.
    נכון אנחנו לא עמוד פוליטי אבל הדמוקרטים ממש לא תומכים תמיכה מתונה בקפטיליזם,מה עם משבר הדיור בעשור הקודם,המספרים ב-2008,8 שנים של דמוקרטים הובילו לישראל דברים לא טובים בלשון המעטה,את רוב המצע סליחה שאני הורס לך מנחם הם לא עומדים לקיים ולמקרה,שחשבת שאני לא יודע את האג'נדה של הרפובליקנים אז כן אני בהחלט יודע:

    מדיניות של שוק חופשי, קפיטליזם, ערכים מסורתיים, מדיניות ביטחון לאומי נוקשה, לחימה בטרור העולמי, הפרטה של שירותים ממשלתיים ושמרנות חברתית שלעיתים כוללת תמיכה במכר כלי-נשק לאזרחיה, והתנגדות להפלות ולנישואים חד-מיניים.
    כן,הרפובליקנים נלחמים בטרור בניגוד לדמוקרטים,מנחם.
    חוץ מזה,יש גם מפלגות נוספות חוץ מהמפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית,יש את מפלגת האיסור,מפלגת החוקה וכדומה.מעניין עם הדמוקרטים למיניהם ידעו את זה.

    1. אריאל יקירי את ההיסטוריה אתה לא יודע אתה מבלבל בעובדות מוצקות , מי שהביא את המשבר הכלכלי של שנת 2008 זהו גורג בוש הבן שהיה הנשיא הרע מאז ומעולם, הוא לא בא מהמחנה הדמוקרטי אותו דבר לגבי ישראל לא חסר נשיאים שהיו נוראיים לישראל והיו מהצד הרפובליקני לא כולם טראמפ (שהיה דמוקרטי בעברו ), חלק מהשמות כוללים את ריצ’ארד ניקסון (האנטישמי)בוש האב…
      .
      לגבי הנשק הסיבה היחידה שתומכים בו הוא כסף וכוחות והשפעה פוליטית אדירה של ה NRA , הריי את התיקון השני לחוקה היה צריך לבטל מזמן מכיוון שהפיכה צבאית לא אפשרית בימינו , לצערי כסף וכוח בעולם חשובים הרבה יותר מחיי אדם
      .
      אתה חייב להבין שלא כל מה שרופבליקני תומך בהפלות ושמרני, אני קפיטליסט שדוגל בכלכלת שוק חופשי עם זאת אני תומך בהגבלת הנשק בקהילה הגאה שיש לי חברים טובים מהם, בהפלות זה לא הכל שחור או לבן ונשיאים גרועים כמובן יכולים לבוא משני צדי המפה כיוון שהדבר היחיד שמעניין אותם זה הפרנקלינים

      1. העובדות האלו לא משנות את המציאות כרגע,ה-NBA הוא לא ארגון ספורט זה ארגון פוליטי שנועד לשמור על הדמוקרטים בשלטון,בנוגע לנשיאים גרועים:אני חושב שנשיא דמוקרטי הוא לא בהכרח גרוע לישראל היה את קלינטון שהיה הרבה יותר טוב מאובמה לדעתי.לממשל אובמה היה אג'נדהכ זו שהייתה בשלב מסוים חזקה באופן מפתיע בהשוואה למה שאחרי. הונד מצביע על נאום מרץ 2008 שאובמה נשא ב"קופר יוניון "בניו יורק, בו קרא לסייע לבעלי בתים לממן מחדש את הלוואות הבתים שלהם, לשנות את החוק כדי לאפשר הפחתת משכנתא וכן הגדלת ההוצאות לחינוך, פס רחב, וצמצום שכר הלימוד במכללות, ואחרי שהממשלה "הכניסה את האמריקנים לעבודה" בעבודות ירוקות ובבנייה מחדש של תשתיות.
        בינתיים, הונדט דואג להראות לנו איך יכולה הייתה להיראות תגובה חזקה יותר למשבר. הגירוי הכספי של סין, שנעשה בזמן שאנשי אובמה חששו להיראות סוציאליסטיים מדי, הסתכם בכמעט 600 מיליארד דולר, או 15 אחוז מהתפוקה הכלכלית במדינה במשך שנתיים. לו אובמה היה מנסה להתאים לזה, הגירוי שלו היה מסתכם בטריליון דולר, מספר שלעולם לא עמד לדיון. ספק אם אובמה היה מקבל אי פעם משהו בסדר גודל כזה למרות הקונגרס; אבל העניין הוא שהוא מעולם לא ניסה.
        בקצרה,אובמה עבד על כולנו בעיניים,הוא לא תומך בקפטיליזם באופן מתון הוא תומך בו באופן חד וברור.
        לדעתי,הנשיא הטוב ביותר שהיה לארה"ב הוא פרנקלין דלאנו רוזוולט שאמר:"מאחורי הממשלה הרשמית,המדומה,יושבת לה ממשלה בלתי נראית,שאינה שומרת אמון ואינה לוקחת אחריות כלפי העם"(מי כמו אובמה וקלינטון יודעים)
        בקיצור,היום האג'נדה של האקטיבסטים של ה-NBA כמו:סטיב קר וגרג פופוביץ' זה לתקוף את מי שנוח,את סין הם לא תקפו כי יש כסף לזה מה-NBA,הגיע הזמן שגם טראמפ ייתן להם בראש ויעניש כלכלית את ה-NBA בחומרה,עד שהם חוזרים!,אילו הייתי הוא הייתי מעניש חבורה של שחק תפוחי אדמה שזה השחקנים שרוצים להדיח אותי ועל הדרך לעשות רע לאוהדים וכסף מהבית מסיבות ממש לא מוצדקות,המחאה זה על הדרך,הקורונה תמשיך את ההסתה,העיקר לא להחזיר את הליגה מבחינת ה-NBA.

      2. ואתה יודע מה הרי העמוד הזה נושם כדורסל לא?,מה הוא צריך לנשום את הארגון הפוליטי עבור הדמוקרטים,זה מה שה-NBA היום!,גם בקשר למנחם אמרתי שכרגע להוציא את הרפובליקני מן הבית הלבן זה מטרת על,הרבה יותר מה-NBA ומהספורט,לצערי.כן,גם עבור מנחם!! זה יותר חושב,הרי אם טראמפ היה דמוקרטי,כולם היו אוהבים אותו.

  3. ואתה יודע מה הרי העמוד הזה נושם כדורסל לא?,מה הוא צריך לנשום את הארגון הפוליטי עבור הדמוקרטים,זה מה שה-NBA היום!,גם בקשר למנחם אמרתי שכרגע להוציא את הרפובליקני מן הבית הלבן זה מטרת על,הרבה יותר מה-NBA ומהספורט,לצערי.כן,גם עבור מנחם!! זה יותר חושב,הרי אם טראמפ היה דמוקרטי,כולם היו אוהבים אותו.

    1. אריאל, זה אתר כדורסל. לאף אחד לא אכפת מהדעה הפוליטית שלך. אף אחד לא עומד לקרוא את הקונספירציות שלך. גם אם מישהו במקרה יקרא את הכל, אין מצב שצורת החשיבה שלו תשתנה. אתה מבזבז את הזמן שלך.

      סמיילי – תודה! תרגום מעולה לכתבה מצויינת. לאורי הוא אחד השחקנים עם הלב הכי גדול בליגה, ורואים את זה דרך המשחק שלו

    1. סמיילי תור מצויין תודה, ידעתי שעבודה של לאורי על הפלו פינג היא שנים ובאה מהילדות, אני מסכים עם לאורי בהרבה דברים כדורסל בטח בNBA זה רק משחק , לחץ בא בחיים האמיתיים

  4. סמיילי, עוד צרגום מצויין. מה שלא הבנתי זה הקטע עם הסבתא שאחרי שהוא ה8ושעה מבית הספר והגיע בפחד הביתה, היא אמרה לו "אתה ניצחת" או משהו כזה. כלל לא מובן.

    הבעייה של קייל לאולי היאשהוא שחקן הרבה יותר טוב משהוא נראה. הוא אף פעם לא נראה – משום מה – כשוטינג גארד (או פוינט גארד, תלוי מה שהוא משחק) כשחקן מעל הממוצע, עד שהמשחק הסתיים, טורונטו ניצחה, ואתה קורא את השורה הסטטיסטית שלו.

    תודה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט