אירוע הספורט המרגש בחיי / דן רוזנבלום


גם בעבור הפרוייקט הזה, רצו לי בתוך הראש אינספור רגעים מיוחדים ויוצאי דופן.
כאלו אשר הסבו לי אושר גדול, עצב תהומי או הלם קיומי.

הגולש ארז שץ כבר חטף למעשה את האירוע המרגש האמיתי שלי…
שהוא גמר הצ'מפיונס האגדי בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן.

לא אשכח כיצד צרחתי בסלון עם אבא שלי, שנינו קופצים מהתלהבות ולא יודעים איך לפרוק את האנרגיה.
"רק לא לצרוח יותר מדי שאמא לא תתעצבן" חשבנו ביחד. צחקנו, צהלנו. טירוף.
רגע מדהים.

מייקל ג'ורדן והסלים המכריעים שלו או דרק שארפ בנס ז'לגיריס…
חיים רביבו כוכב עליון או רוברטו קרלוס משנה את חוקי הפיזיקה…

גמר הצ'מפיונס 4-4 ליברפול מול מילאן…גם את זה ראיתי עם אבא שלי.
עוד לא שתיתי בירות בגיל הזה, אבל רק להזכר בזה…מרגיש אותו הדבר כמו להיות שיכור.

אולימפיאדת אטלנטה. מייקל ג'ונסון ואחרים…
מונדיאל 94'…רוברטו באג'יו מפספס את הפנדל המכריע…

רבים הרגעים, המשחקים והאירועים אשר נחרטו בראשי ונפשי לעד…אך כמו עם פרוייקט "מלך ליום אחד".
החלטתי לצמצם את האפשרויות הרבות שלפניי ולשתף משהו שחוויתי בעצמי, כאוהד.
בגוף פיזי…ביציע, ולא בטלוויזיה.

ראיתי את הניו-יורק מטס משחקים בשיי סטדיום בקווינס שהייתי בן 5-6.
משחק אחד נגד סן דייגו ואחר נגד הטורנטו בלו ג'ייז.
חוץ מהמטס אהדתי אותם. הסמל של הציפור והתחושה של הקבוצה קנו אותי.
גם כן, זהו היה אבא שלי…שלקח אותי למשחקים. ממש הלכנו ברגל מהבית.
הליכה של שעה וקצת לכל כיוון.
אבא הזמין אותי לגלידה ופיצה במשחק הראשון ובפעם השנייה גלידה והמבורגר.
בשני המקרים הפסדנו. אלה הרי המטס.

הייתי רק במשחק אחד בגארדן שהייתי מבוגר יותר והתיישבתי ליד אמא של אל הרינגטון.
משחק מספר 82 של עונת 2002/3. יצאתי פראייר ושילמתי לספסר $45 בשביל מושב אמצעי…
אך האולם האגדי הזה, היה פשוט ריק. המנקים של הגארדן חיפשו אוהדים. זה היה מביך.
גם, משחק פח. אז במחצית ירדתי עד הפרקט ושם פגשתי אותה.
פטפטתי איתה על הכשרון של הבן שלה והיא לא הפסיקה לעודד לשנייה.
הניקס הפסידו כמובן. היה לאל משחק יחסית חלש למרות שפתח בחמישייה.
היא אפילו הזמינה אותי לבירה ואמרה לי לצאת איתה מהאולם כי הם הולכים לדירה שלו.
קצת חברותית מדיי אז וויתרתי על העונג. אלו הרי הניקס.
מה הם יעשו שם בדירה עד שיגיעו השוטרים?
הלכתי הביתה.

ב-2004 ראיתי את ה"דרים טים" במשחק אימון בפלורידה מול הרפובליקה הדומיניקנית.
היו באולם בפורט לודרדייל מעט מאוד אנשים. כל מיני אנשים עם מדי עבודה.
צעקתי ללברון "יו אר דה בסט!" והוא הסתכל עליי לחצי שנייה.
"דה מטריקס!!" לשון מריון וגם הוא הביט בי.
ברבע הראשון ממש התלהבתי ועשיתי לא מעט רעש.
ריצ'רד ג'פרסון, קרלוס בוזר ואמארה גם כן הביטו בי בשאלה "מי זה המצחיק המשוגע שביציע?"

אך זה היה משחק אימון לקראת האולימפיאדה ואחרי העונה הסדירה, הם נראו עייפים וחסרי חשק.
קצת השתתקתי ככל המשחק התקדם, כי ראיתי בכמה חוסר חשק הם משחקים.
בסוף המשחק התקדמתי לפרקט וטים דאנקן לכד איתי את העיניים…לכאילו שרצה לתת לי כיף…

קפאתי במקום והעיניים שלי ושלו השתהו ככה כמעט 6-7 או שניות.
חחחח, בהסתכלות אחור…די השבתתי אותו מההלם.
באמת חיכה לכיף ממני.

משחק פח, אבל כן…"ראיתי".
הם ניצחו כמובן. אלה הרי האמריקאים.



הייתי בשני משחקים במראקאנה בריו דה ג'ניירו במהלך חגיגה שלמה של שבוע.
"גביע ריו" העירוני. היו תהלוכות של כל קבוצות העיר ברחובות.
חצוצרות, תופים…זה לא הפסיק לרגע. זה התרחש לאחר עונת הקרנבל האמיתית…מעין אפטר פרטי בבירה.
למרות התוצאות הגבוהות שהיו…הדבר שאני הכי זוכר זה איך פחית בירה פתחה למישהוא את הראש שורה אחת מולי לאחר שריקה רעה של השופט. הגולגולת שלו התחילה לזלוג. הוא וחברה שלו חיפשו את היציאה.
לא קמתי מהמושב שלי עד סוף המשחק.

או הפעם שאפי בירנבוים צרח עליי "מה אתה רוצה ממני ילד?!?!"
שנכנסתי לו מתחת לעור במשחק ליגה של הפועל אילת מול ראשל"צ…



חייב לבחור את הנצחון של הפועל אילת על פנאתנייקוס בשמינית גמר גביע היורוקאפ.



1998 בבית באולם של בית ספר "אלון".
לאחר עונה שבה הפועל אילת הגיעה לחצי גמר הפלייאוף בליגה, העפילה לראשונה בתולדותיה למפעל בכיר.
משה ווינקרץ' בנה קבוצה טובה שכללה את דריק המילטון, אדי אליסמה, מאיר טפירו ואמיר כץ.

הייתי חבר באגודת הפועל אילת בערך מגיל 10.
לא העזתי לבקש מההורים שלי כסף לכרטיס שחקן, אך הייתי בכל זאת הולך לכל אימון.
במבחנים לקבוצה דווקא הייתי בין הטובים, אך אז המערך הספורטיבי של העירייה היה קצת מושחט.

אני לא אשכח איך הילד השמן שגר מעליי בבניין, תום אמר.
קיבל זימון לחמישייה של הקבוצה עוד לפני האימון הראשון, כי אבא שלו היה סמנכ"ל עירייה.
הוא בקושי יכל לרוץ 20 דקות ברצף. זה כיער את הרצון שלי לשחק בשביל האגודה מלכת תחילה.

גם אחרי שנבחרו השחקנים לקבוצה, אשר לא כללו אותי…המשכתי להגיע לאימונים.
אחרי כמה שבועות פנה אליי המאמן ושאל אותי אם ארצה להיות ה"רשם" של הקבוצה.

כלומר, נציג המזכירות.

לפניי כל משחק הייתי מקבל את כרטיסי השחקן של הקבוצה היריבה ובודק את השמות הרשומים בטופס.
אם השמות והתמונות תואמים לתאריכי הלידה ואילוא לשחקנים אשר לבושים במספרים לפניי.
אמרו לי שהיו הרבה רמאויות…ושתמיד "אזהר". אך באמת שמעולם לא נתקלתי בנסיון שכזה.
רק פעמיים גיליתי טעויות ברישום והשחקנים האלה לא התלבשו.

עבדתי מול השופטים, מילאתי את טופס המשחק וגם הפעלתי את הלוחות והשעונים במקרה הצורך.
המעמד והתפקיד היו יחסית חשובים והתענגתי על זה.
אף פעם לא גילחתי נקודה במשחק. מעולם לא שיקרתי, אף לא לרגע.

רק נגד הפועל ב"ש וליאור ליפשיץ' בגמר גביע הדרום…
הוצאתי "באורך פלא" שחקן חמשייה שלנו בהארכה שנייה עם 6 עבירות…
גילחתי עבירה אחת. לגיא כהן…ששיחק שנים טובות בלאומית בעיקר ביעקנם-מגידו.

זה לא עזר. גם שם, הפסדנו. ליאור ליפשיץ' היה יותר מדי.
הוא פשוט היה הכי טוב על המגרש ולקח את הגביע כמו ווינר.
עשה קריירה מכובדת בליגת העל וגם היה בנבחרת ישראל.
בטח מחפש פיק אפים בישיבת בני עקיבא היום.

ליאור ליפשיץ



באורח פלא, זה המשיך עד גיל 18 והגיוס לצה"ל.
נסעתי לכל משחק חוץ עם הקבוצה.
ישנתי איתם במלונות והאכסניות. אכלתי איתם במסעדות…והכל בחינם.
לא רק שהייתי יותר מ"קמע" אלא גם נתתי כל הזמן הערות בונות לשחקנים.
היינו מדברים הרבה כדורסל וגם המאמן איתן גבריאלוב לעיתים היה מתייעץ בי.
מיס מצ'ים ותנועה התקפית. הכרתי את השחקנים באופן חברי ולעיתים הוא היה שואל אותי למוחם.

המשכתי להתאמן עם הקבוצה לפרקים לבערך עד שנתון נערים ב'…שם כבר זה הפך רציני יותר כלפיי הנוער.
הייתי טוב באימונים. חזק בהגנה. לא מתעייף…קצת אכזרי למען האמת.
הייתי מביא רכזים לבכי ועצבים. יכלתי לחטוף לכל שחקן את הכדור בכל רגע.
לא באמת הכי ספורטיבי. בהשראת התקופה והזמן, הייתי מסתפק בלראות אדם נשבר רוחנית ומנטאלית.
ההישגים והגביעים בשבילי היו משהו של קנאים ותאבנים. לא הייתי שחקן מלוכלך אבל הייתי מכאיב ליריב.
ממקום יחסית אפל, הייתי שואב סיפוק מהכאב, הבכי והתסכול של היריבים שלי.
ידעתי שהנפש שלי חשוכה הרבה יותר מן הספורט ולכן נמנעתי בלהשקיע להיות שחקן.
הכרתי בעובדה שהכדורסל שלי הוא לא ספורטיבי, יפה, נעים או משדר מסר טוב. אז התרחקתי מהפרקט.

היה גם פעם או פעמיים אף הפעלתי את השעונים במשחק ליגה בוגרים של הפועל אילת.
קראו לי מהיציע. מישהוא היה חולה.
לא נתנו לי להסתכל על הכרטיסים אבל במחצית הביאו לי אוכל עד הבוטקה בפרקט.

האולם בבית ספר אלון היום כבר התיישן וכמעט ולא בשימוש, אך אז היה האולם היחיד בעיר.
כל קבוצות הכדורסל והכדורעף היו מתאמנים שם. מהילדים ועד הבוגרים המקצועיים.
החיכוך בין כל קבוצות גיל התיכון וגם הבוגרים…הורגשה היטב.

אני חושב שאולי פעמיים שילמתי על כרטיס למשחק במשך השנים האלה.
הייתה תחושה חמה ומשפחתית. הביאו לי ציוד. תיקים ובגדים. בחינם.
למרות שגם היום אין להפועל אילת שום דבר להתבייש בו…
אז זו בהחלט הייתה תקופת הזהב של הפועל אילת.

הכדורסל היה מרהיב.
אמיר כץ הוא אחד הקלעים הכי טהורים שראיתי מימיי. ממש תופעת כדורסל.
כל שלשה שלו הייתה מקפיצה את היציע לאוויר וכל האולם היה למעשה רועד.
שחקן עם אחוזים יותר טובים מהעונשין מרג'י מילר. עורך דין במקצועו.
עשה קריירה נפלאה בליגה הישראלית ורק כ"תחביב".
תופעה סטטיסטית אמיתית לפריקים של כדורסל.

דריק המילטון היה אתלט בחסד ונותן דאנקים שלא ביישו את הנ.ב.א.
אדי אליסמה נבחר ע"י הסיאטל סופרסוניקס בסיבוב האחרון של 1997 כבחירה מספר 41.
ג'ו דאוסן הוותיק היה שחקן נפלא עם יסודות כדורסל מאין כמוהם.
פעל חלץ למען הכדורסל באילת ובישראל ואף התאזרח. כל השבח ממנו והלאה.
כיום מאמן בארה"ב לאחרונה ששמעתי…אם כי מחפש גיג ומסתכל על ה"דרושים" בארץ.

מאיר טפירו בתחילת דרכו היה כמו שד טזמני ארור על הפרקט והוא היה מתסכל את כולם.
כשרון בלתי נשלט וחסר רסן. לא היה דרך לעצור אותו. בשבילנו הוא היה כמו סטיב נאש.
אני חושב שגם בעייני מאיר הוא היה סטיב נאש…או לפחות מוטציה כלשהיא. השם ישמור.

בדיוק סיימנו אימון שהאוטובוס עם שחקניי פנאתנייקוס עצרה בחניית האולם.
פשוט עמדנו שם ולא האמנו שאימפריית הכדורסל הזו הגיע אליינו.
חבורה של ילדים מיוזעים שהדבר היחיד שהם אוהבים זה כדורסל.
דינו ראדג'ה, ננדו ג'נטילה ואלוורטיס היו הכוכבים שלהם.

הפערים בינינו היו ברורים.
ידענו שאנחנו ברי מזל שיש לנו ים קרוב למדבר ומשהו שמושך אנשים עשירים.
בחיים לא שיערנו שננצח.

הספיק לנו שמועדון כל כך מעוטר ומפורסם הגיע אליינו לאולם בבית ספר אלון.
לחשוב שהם התלבשו באותם התאים שלנו…נגעו בכדורים…
אם בשביל ילד ניו-יורקי באילת או כמו בסרט של ספייק לי…זה היה רגע הזהב.

נכנסו פנימה לאולם כדי לראות את האימון שלהם, אך המאמנים שלהם הרחיקו אותנו.
הם ביקשו ממנכ"ל הפועל אילת דאז יעקב מלכה, אשר ממשיך היום לעשות חיל עבור הספורט באילת…
שנצא החוצה. הם עשו אימון סגור איזה שעה וחצי וחזרו למלון.
אנחנו ישר חזרנו פנימה לאולם. שיחקנו וחיכינו עוד כמה שעות עד המשחק.
אני זוכר שהייתי מסריח וצמא מלשחק כל היום אבל למה שיהיה איכפת לי?

היציע לא היה מלא בכלל.
כנראה שרוב התושבים והתיירים חשבו שהידיעה והפרסומות למשחק זו בדיחה!
גם כן שהמשחק התחיל לפני השקיעה…מה שלא היה בד"כ. כי חם.
ייתכן שהפועל גם ביקשה שישחקו ביום…בשביל יתרון כלשהוא אך זה בגדר ההשערה בלבד.
היו שם אולי 100 איש.

המשחק התחיל ולא נפלנו מהם. זה היה כמו חלום.
"זה באמת קורה?" "אנחנו באמת נותנים פייט למועדון הזה?"
חלק מהסגל שלהם היה זהה לזה שלקח אליפות אירופה רק שנתיים לפני כן!

מחצית ואנחנו מובילים 7 הפרש! אדי אליסמה היה ענק עם 27 נקודות ו 13 ריבאונד!
כנראה שהמזגן באולם לא היה הכי טוב בשביל היוונים והם נראו עייפים.
אדומים ונפוחים מזיעה.

12 דקות לסיום והתוצאה 47-61 לזכות אילת!
"מה קורה פה?! איך זה יכול להיות?!"

דינו ראג'ה ואלוורטיס היו ממש טובים וקלעו 24 נק' כל אחד.
פנא חזרה למשחק והיה ממש צמוד לקראת הסיום.

השעון מראה פחות מעשר שניות ואנחנו בשוויון 78!
אדי אליסמה לוקח את הכדור למעלה בבקבוק ועושה תנועה לכיוון הסל…
עבירה! 4 שניות לסיום! מספיק שהוא יקלע אחד, יחטיא את השני ולבזבז את השעון.
הוא קולע את שנייהם! אילת סוגרת את פנא עד שהשעון נגמר והם לא מצליחים לשחרר זריקה!

Ed Elisma


ניצחנו את פנאתנייקוס! לא יאומן! כמה צעקנו! הייתה חגיגה אמיתית!
הרגשנו שאנחנו בירת הארץ! כאילו הרגע הבסנו את העולם!
תושביי העיר התעוררו לקראת הערב לאחר ששמעו על התוצאה והיו כל מיני חגיגות קטנות ברחביי הטיילת והשכונות.

אני זוכר את הפנים האדומות של דינו ראג'ה.
הוא היה נראה כאילו נרדם על השמש כמה שעות ועשה חיקוי של עגבנייה.
פשוט מיופח מהחום.

זה לא הספיק לגומלין באתונה ופנא המשיכה עד לחצי הגמר של המפעל.
באותה השנה פנא זכתה באליפות יוון ואילת הגיעה עד לגמר הליגה מול מכבי ת"א.
ממש שני קבוצות צמרת מה?!
בגמר הליגה, איך לא? הפסדנו למכבי 3-0 בסוויפ.

למרות שבשני המקרים לבסוף הפסדנו, לרגעים אחדים שאפנו את פסגות ההצלחה.
לא אשכח את התחושה הזו, שגם ממקום כל כך קטן ויחסית זניח אתה יכול לגרד את הטופ.



נ.ב.
דרך אגב, ג'ו דאוסן עשה עוד משהו יפה באילת, בנו שון דאוסן.
כוכב נבחרת ישראל וחובנטוד בדלונה כיום.

קישור לביצועים של גיא כהן חברי הטוב שעבדתי איתו הרבה על הזריקה שלו.
אתלט מפחיד עם כשרון רעיל. היינו יושבים הרבה ביחד.
בחור נפלא עם לב טהור…אם כי לא הכי פיכח בעולם…
בשבילנו היה סוג של ג'מאל מאשבורן ותותח אמיתי!
גיא אם תקרא את זה איכשהוא….אוהב אותך <3 "קשת!!!!"
https://www.youtube.com/watch?v=YjpC2qu8O6c





דן רוזנבלום

יליד ניו-יורק, שטותניק מדופלם. גדל בקווינס עד שהגיע לאילת. גנן במקצועו. 1.83 מטר של הגנה, הגנה והגנה! שחקן ספסל של משימות מיוחדות. קומיקאי, מוסיקאי, משורר וסופר בערבון מוגבל.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. מאד הופתעתי שלא ״לקחו״ לי את נס ברצלונה, במיוחד שזה באמת היה ה-רגע שזכרתי. כמו אצלך, יש המון רגעים גדולים בחיים, אבל תמיד יש את זה שאתה חוזר אליו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט