הדרך היחידה היא להתגבר – טום בריידי / תרגום Smiley

הדרך היחידה היא להתגבר – טום בריידי / תרגום Smiley

הדרך היחידה היא להתגבר

טום בריידי
טמפה ביי באקנירס
אפריל 7, 2020

אמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/tom-brady-the-only-way-is-through

מה זה אומר לשנות, ולאתגר את עצמכם, שוב ושוב?

אם זה לפני חודש, שנה שעברה, לפני חמש או 10 שנים, העובדה היא כי כל בן אדם – וכל ספורטאי – מתמודד עם שינויים. כולם מתמודדים עם אתגרים. אם הם פיזיים, מנטליים או רגשיים, הם חלק מהחיים של כולם. אני לא יוצא דופן.

לפני עשרים שנה, הייתי בחירת סיבוב שישי מאוניברסיטת מישיגן שלא היה בטוח שהוא הולך בכלל להיבחר בדראפט. כאשר ההכרזה סוף סוף הגיעה, אספתי את כל הדברים שלי ועברתי לצד השני של המדינה. לא ידעתי למשך כמה זמן אני הולך לשחק עבור הניו אינגלנד פטריוטס, או אם בכלל אני אקבל את ההזדמנות לשחק עבורם (הייתי הקווטרבק הרביעי בסגל עמוק בשנתי הראשונה). לא היה לי שום מושג שאני אבלה את 20 השנים הבאות בניו אינגלנד, או אקים שם את משפחתי.

אותו הדבר היה נכון ב-2008, בנוסף לכל. לא יכולתי לצפות מה יקרה כאשר, בדרייב השני של משחק פתיחת העונה מול קנזס סיטי – בסנאפ ה-15 שלי במשחק – אני אקרע את הרצועות הצולבות הקדמית והצדדית שלי, ואבלה את החודשים הבאים בניתוח ושיקום בדרכי להחלמה מלאה.

שינויים ואתגרים הם חלק מהחיים. הם חלק מהחיים של הספורטאים. הם אמורים לקרות. הם צריכים להתרחש לפעמים.

השינויים האלו יכולים להיות אמוציונליים, בנוסף. ככל שאני יכול לזכור, הקריירה שלי, ופוטבול באופן כללי, היו חלק חשוב ביותר ומספק בחיי. אבל יותר חשוב, ולעתים קרובות מספק יותר, אלו הם הזמנים שאני מבלה עם אשתי והילדים, והאושר שאני מרגיש כשאני צופה בילדי מתבגרים. במקרה שלי המשמעות תמיד לבדוק את עצמי ואיתם ולוודא שסדר העדיפויות שלי נמצא במקום הנכון – ואם זה לא, לבצע התאמות.

אין ספר חוקים, אחרי הכל. למצוא את האיזון בין הדברים ואת האנשים שאתם אוהבים, ולהקצות זמן לשניהם, זאת הדרך בה כל אחד מאיתנו מתפתח. בני ו-ויויאן, שני הילדים הקטנים שלי, הם עכשיו בני 10 ו-7. הם כבר לא תינוקות. זה אומר שלהיות אבא – ולהראות לילדי משחקי כדורגל והוקי, ולהיות נוכח עבורם – באמת משמעותי עבורי. למצוא את האיזון הוא תהליך מתמשך. ובנוסף, התהליך תמיד משתנה. בימים אלו לדוגמא, הבן הבכור שלי, ג'ק, לפעמים מצטרף אלי על המגרש כדי להתאמן או לזרוק כדור פוטבול!

לפני עשרים שנה, הגעתי לניו אינגלנד מחוף אחר, חלק אחר של המדינה ותרבות אחרת. היום, אני עובר לפרק אחר בחיי ובקריירה שלי. מעורב בזה איסוף של כל הדברים שלמדתי בחיי עד כה ולעבור לחוף אחר, לחלק אחר במדינה ולתרבות שונה. אם זה מרגיש מוכר, ישנה סיבה טובה מדוע. בגלל שזאת הדרך שבה זה התחיל.

המסע שלי במהלך 20 השנים בניו אינגלנד היה מדהים. זאת הייתה דרך ארוכה, ואני לא אשנה בה שום דבר.

Image may contain: 2 people, text

כאשר הפטריוטס בחרו בי ב-2000, הייתי בן 22. אני זוכר שישבתי בדירתם של הורי בסן מטאו, קליפורניה, מפתח פחות ופחות ביטחון שהטלפון יצלצל. אבל מאוחר בדראפט הוא צלצל. דרך אגב, בסיבוב השישי זה לא כאילו המאמן ביליצ'ק היה בצידו השני של הקו – אני חושב שזה היה העוזר שלו, ברג'. "אנחנו רק רוצים לעדכן אותך שנבחרת על ידי הניו אינגלנד פטריוטס", ברג' אמר.

בלבול היה מעורב עם ההתרגשות שלי. מלבד ארבע שנים בקולג' במישיגן, ביליתי את כל חיי בסן מטאו. בכנות לא היה לי שום מושג איפה באמת הייתה ניו אינגלנד. האם ניו אינגלנד הייתה באמת מקום אמיתי? ברגע שהדראפט נגמר, טסתי מזרחה, ולא נחתי בבוסטון אלא בפרובינס, ואז נסעתי לאצטדיון פוקסבורו הישן. זה היה באמצע אפריל. השבועות הראשונים הללו, אני זוכר שניסיתי למצוא את עצמי במקום שלא היה לי מושג שהוא הולך להיות ביתי במשך שני העשורים הבאים.

בכלל לא הכרתי את החוף המזרחי. לקח לי זמן למצוא כיצד להתנהל, שלא לדבר על חוש הכיוון. העובדה היא, שלא משנה איפה אתם גרים בקליפורניה, האוקיינוס השקט הוא פשוט בכיוון ישיר מערבה. זה כמעט בלתי אפשרי ללכת לאיבוד.

אבל בחוף המזרחי, הכל היה הפוך. האוקיינוס האטלנטי היה בצד המזרחי, והמערב משמעוו משהו אחר לגמרי. אלו הם דברים בסיסיים לתושבי ניו אינגלנד, אבל לי זה לקח מעט יותר זמן ממה שרוב האנשים יצליחו להתרגל. ברגע שהצלחתי, כמעט מייד התוודעתי ליופי ולייחודיות של כל אזור בניו אינגלנד, אם היה מדובר ביקבי מרתה, או ננטוקט, או ביקור בקייפ קוד, או בברקשירס, או נסיעה תפונה למיין.

זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את כל ארבע העונות, בנוסף. שלג ומזג אוויר קר שאותם הכרתי – החורפים במישיגן יכולים להיות קשוחים יותר מאשר אלו בניו אינגלנד, אבל מעולם לא ממש הייתי שם בקיץ. בניו אינגלנד זכיתי לחוות במלואו את האביב (ארוך, בוצי), קיץ (יפייפה, מעט לח), והסתיו (הזמן המועדף עלי בשנה, מכיוון שהוא חופף עם עונת הפוטבול). התפתח אצלי חיבור לעצים חשופים והצינה באוויר עם האלווין, והמשפחה שמתאספת בביתנו לארוחות ומפגשים בחגים. לבסוף אהבתי את כל העונות – טוב, רע, חם, קר, עלים, גשום, שמשי, מושלג ובוצי.

Image may contain: one or more people, people standing, sky, tree, outdoor and nature

בנוסף גם קיבלתי ניסיון בניו אינגלנד כבעל ואבא. ג'ק נולד בקליפורניה, אבל הוא בילה המון זמן פה, ובני ו-ויוי שניהם נולדו בבוסטון. לצפות בבני ו-ויוי גדלים כילידי המקום בניו אינגלנד הייתה חוויה מדהימה עבורי. הם תמיד יחשיבו את עצמם כילידי ניו אינגלנד. בדרך מאוד מיוחדת, אני גם, בנוסף.

אבל יותר מאשר מקום פיזי אחד, אלו הם היחסים שיצרתי בניו אינגלנד שאליהם אתגעגע יותר מכל. ברור, זה מתחיל אם ארגון הניו אינגלנד פטריוטס כולו, ועם רוברט קראפט וכל משפחת קראפט במלואה. זה ממשיך לאינספור האנשים ששיחקו תפקיד כה חשוב ב-20 השנים שאני בפטריוטס. חברים לקבוצה ומאמנים, בעבר ובהווה. חברים ותיקים, חברים חדשים, השכנים שאליהם הלכנו לתעלול-או-ממתק בכל שנה. אבל יותר מכל, אני אתגעגע לאוהדים.

אם יש דבר אחד שכל אחד יכול לומר בוודאות, הוא שניו אינגלנד מבינים מה זה להיות אוהד. האנשים בניו אינגלנד באמת, באמת אוהבים את ענפי הספורט שלהם. זה אולי מכיוון שאם להשוות לניו יורק, או שיקגו, או לוס אנג'לס, בוסטון מרגישה פחות כעיר גדולה מאשר שהיא עיירה קטנה גדולה. אפילו אם אתם לא מכירים את כולם בבוסטון, אתם מרגישים כאילו אתם מכירים את כולם. האוהדים מרגישים כאילו הם חלק מהקבוצה, וחברי קבוצתי ואני הרגשנו באותה הצורה לגביהם.

התמיכה והאהבה של אוהדי ניו אינגלנד תמיד הייתה ללא תנאי. כל כך הרבה רגעים גדולים בולטים בעיני – מחנות האימונים העמוסים, מצעדי הניצחון, עשרות האלפים של תומכים שהגיעו לראות אותנו בשדה התעופה בכל פעם שעלינו למטוס לקראת הסופרבול. ניצחון או הפסד, אותו המספר של האנשים היו נמצאים שם כדי לברך אותנו כאשר יצאנו מהמטוס. הג'ילט סטדיום מחזיק בערך כמות של 70,000 איש, ומעולם לא שיחקתי במצב שהוא לא מלא במלואו במהלך הקריירה שלי בפטריוטס. כמה בר מזל אני?

"טוווו-מייי! טווו-מייי!" היית שומע את ההד הזה במעלה היציעים, וזה תמיד היה כה משמעותי עבורי. התמיכה לפעמים הייתה עמוקה יותר מזה. לאחרונה חברה סיפר לי שאחותה הייתה בהריון עם ילדה הראשון, בן – והיא תכננה לקרוא לו בריידי. היא סיפרה לי זאת, היא אמרה, כדי שאני אבין איזו השפעה הייתה למשחק שלי בניו אינגלנד על חייהם של אנשים כה רבים. כאשר שמעתי זאת, הרגשתי כל כך עניו מהרעיון שכאשר ישנם אנשים שחושבים עלי, זה עם חום ליבם או רוחם. אין מורשת טובה יותר שאני יכול לחשוב עליה מאשר זאת.

מעל השולחן שלי במשרד בביתי בברוקלין תלוי פוסטר של ג'ו מונטה, גיבור ילדותי. הוא תלוי לצד תמונות של ילדי, לבושים במדי הפטריוטס, מעודדים אותי באופן אישי בג'ילט סטדיום או בבית מול הטלוויזיה הגדולה שלנו. לילדים תמיד יהיה מקום עבור גיבורים, ויש מספר דברים שיכולים לתת לי יותר כבוד מאשר שנאמר לי שהייתי מודל עבור בן או בת של מישהו.

החיים תמיד משתנים, ובכל החלטה שאתם לוקחים, או כיוון שאתם בוחרים, ישנה הזדמנות. הבחירה לעזוב את ניו אינגלנד, והקבוצה היחידה שאותה הכרתי במשך 20 שנה, כדי להצטרף לקבוצת פוטבול חדשה היא הזדמנות נהדרת, שינוי נהדר בנוסף לאתגר גדול.

אנשים שואלים לפעמים מה מניע אותי. התשובה היא פשוטה. אני אוהב את הספורט שלי. אני אוהב לעשות את מה שאני עושה. אני רוצה להמשיך לעשות זאת עד שאני לא ארצה לעשות זאת יותר. לשחק פוטבול זה לא משהו שאפשר לעשות לבד בחצר האחורית. פוטבול הוא ספורט קבוצתי, ולקבל הזדמנות לשתף פעולה עם חברי קבוצתי היא סיבה גדולה מדוע נמשכתי למשחק מלכתחילה.

Image may contain: 1 person, outdoor

בורכתי לגדול במשפחה נהדרת, עם הורים ואחיות אוהבים ותומכים. עזבתי את סן מטאו וטסתי 3,000 מיילים לצידה השני של המדינה, ובסופו של דבר הקמתי משפחה משלי מחוץ לבוסטון. עכשיו אני עובר לפרק חדש, חוויה נוספת.

כאשר אתם משחקים עבור קבוצה אחת למשך שני עשורים, השינוי הוא מרגש. הוא גם מאתגר. רק מאריזת הדברים שצברתם במהלך השנים, בהחלט טבעי לשאול, היכן אני הולך לשים את זה במקום החדש שלי?

כאשר אתם אורזים, אתם מבינים שכמה דברים מתאימים באופן מושלם, ודברים אחרים כבר לא מתאימים. או שתשאירו מאחור את מה שלא מתאים או שתעשו מאמץ נוסף כדי לגרום לזה להתאים.

השינויים והאתגרים שמולם אני מתמודד עכשיו הם פיזיים, מנטליים ורגשיים – והדרך היחידה היא להתגבר. אני לוקח את כל הדברים שלמדתי עד כה כספורטאי לפרק החדש הזה, בזמן שאני ממשיך במסע שלי כבעל ואבא עם משפחתי. הדבר החשוב ביותר? להנות מכל רגע. בגלל שהוא חולף כה מהר.

עבורי, לשחק פוטבול לא הולך להימשך לעוד 10 שנים. בזמן שנותר, השאלה היא, כיצד אני יכול למקסם את מה שאני עושה, להשקיע את כל מה שאני יכול בזה, להפוך את זה לטוב ביותר שאני יכול? בנקודה הזו של הקריירה שלי, האדם היחיד שאני חייב להוכיח לו משהו הוא אני. מבחינה פיזית, אני מסוגל לעשות את העבודה כפי שתמיד הייתי מסוגל. עכשיו אני רוצה לראות מה אני יכול לעשות יותר. אני רוצה לראות כמה נהדר אני מסוגל להיות. אני רוצה לשמוע אנשים אחרים אומרים, "קדימה, בן אדם. אז זה מה שפספסנו. זה מה שאנחנו צריכים! זה מה שחיפשנו אחריו!" עמוק בפנים אני יודע מה אני יכול לעשות. אני יודע מה אני יכול לספק. עכשיו אני רוצה לראות זאת בפעולה.

האימון וההתניות שלי לא השתנו במהלך השנים. זאת כנראה הפגרה עכשיו, אבל עבורי זה מרגיש כאילו העונה כבר החלה. זה כמו להתכונן לרוץ במירוץ. אתם לא חושבים לגבי המירוץ או על קו הגמר. אתם מתכוננים, קושרים את שרוכי הנעליים, רצים למקום, מנערים הכל החוצה, ומוצאים את הקצב שלכם.

מתי שמגיע הזמן עבור המירוץ להתחיל, אתם שמים רגל אחת לפני השנייה. השאר כבר לא תלוי בכם. כל דבר אחר יקרה בקצב שזה אמור לקרות. אתם לא יכולים לדעת מה יקרה עד שהדברים יתרחשו. אז מדוע לא להעריך ולהנות מהמסע?

Image may contain: one or more people and crowd

היו לי כל כך הרבה חברים וחברים לקבוצה במהלך השנים שהגיעו והלכו. תמיד הייתי הבחור היחיד שלא היה צריך לזוז. כפי שאמרתי לפני, לשחק עבור קבוצה אחת במשך 20 שנה היה מסע מדהימה וחוויתי. אבל לעשות את אותו הדבר שנה אחר שנה מביא אתגר משלו. קצב קבוע יכול להיות נהדר ונוח. אבל זה גם יכול לגרום לכם לאבד את הראייה של מקצבים אחרים, כאלו חדשים שיזכירו לכם את כל מה שטרם נעשה. אחד לא חייב להיות טוב מהשני – הם שונים, זה הכל. לשחק עבור טמפה ביי באקנירס זה שינוי, אתגר, הזדמנות להוביל ולשתף פעולה, וגם להיראות ולהישמע. ואני יודע כי הזמן שלי שם יהיה מדהים בדרכו שלו ממה שהיה קודם לכן.

זה יהיה שונה – זה הולך עם הטריטוריה. מאמנים שונים. שחקנים שונים. תוכניות שונות. כרגע אין לי מושג כיצד להגיע לריימונד ג'יימס סטדיום, או היכן חדרי הפגישות, או היכן כולם יושבים. תהיה עקומת למידה, באותה הדרך שהיה צריך לזכור כי האוקיינוס האטלנטי הוא תמיד במזרח.

עדיין, אני נרגש. יותר מכל, אני עם מוטיבציה. אני רוצה לספק לקבוצתי החדשה, למאמנים החדשים שלי ולחברי קבוצתי החדשים. אני לא רוצה לאכזב אף אחד. אני הולך לתת את כל מה שביכולתי.

קבלת הפנים והחום שקיבלתי מהשחקנים והמאמנים בטמפה ביי היו מספקים. עבור החלק שלי, אני אוהב להכיר קבוצה חדשה של שחקנים צעירים.

הם קיבלו אותי כאחד משלהם. הם רוצים להקשיב למה שיש לי לומר. אני נרגש שמקבלים אותי באופן מלא על מה שאני מסוגל להביא לבאקס. בתמורה אני מוכן לקבל באופן מלא את הקבוצה שבטוחה שבמה שאני עושה – ובמה שאני מביא – ומוכנה ללכת למסע הזה איתי.

הנה דבר נוסף שקורה כאשר אתם מתבגרים – אתם רוצים לראות שחקנים אחרים מצליחים. הרבה שחקנים ותיקים שימשו כמנטורים עבורי במהלך השנים שלי בפטריוטס. הם היו שם עבורי כאשר חתמתי על החוזה השני שלי. הם היו שם עבור הניצחונות בסופרבול, וכאשר התחתנתי. הם ראו אותי מתפתח, וגדל, ובסופו של דבר מקים משפחה. יחד עם ההזדמנות לזכות באליפות, התמיכה של חברים ותיקים לקבוצה היא חלק מדהים של המשחק בקבוצה. לעשות ככל יכולתי על מנת לעזור לשחקנים צעירים להתפתח כבני אדם ומשחקנים מאוד משמעותי עבורי. למדתי כל כך הרבה במהלך 0 השנים שלי בניו אינגלנד – ואני רוצה להביא את הדברים הללו לקבוצה חדשה.

כרגע, אחרי הכל, יש לי דברים להוכיח לעצמי. הדרך היחידה היא לעבור את זה. אם אני לא אלך עבור זה, לעולם לא אדע מה יכולתי להשיג. לרצות לעשות משהו זה דבר שונה מממש לעשותו. אם עמדתי למרגלות של הר, ואמרתי לעצמי שאני יכול לטפס לפסגה הגבוהה ביותר, אבל אז לא עשיתי שום דבר לגבי זה, מה הטעם בזה?

אני מנסה לעשות דברים שמעולם לא נעשו בספורט שלי. זה למעשה כיף עבורי, בנוסף, בגלל שאני יודע שאני מסוגל לעשותם. כאשר קבוצה נותנת לכם הזדמנות לעשות את הדברים האלו איתם, ובכן … אם לא איתם, אז עם מי?

בנקודה מסוימת, אתם צריכים לשים את כל כולכם בתוך מה שאתם עושים. אתם חייבים לומר, קדימה. בואו נראה מה יש לנו.

אני רוצה להראות לכולם מה יש לי.


לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. מצויין כרגיל. הוא עבר את ג'וני יונייטס, שעד לפני שנתחחם-שלוש היה במחברתי מין מייקל ג'ורדן בפוטבול. טום בריידי הוא עכשיו מספר 1. מקווה שבטמפה הוא לא יפסיד הרבה מההילה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט