"כל מה שאנחנו עושים זה למצוא סיבות עבור החברה מדוע לא לעבוד" – ריק בוצ'ר / תרגום Smiley

"כל מה שאנחנו עושים זה למצוא סיבות עבור החברה מדוע לא לעבוד" – ריק בוצ'ר / תרגום Smiley

"כל מה שאנחנו עושים זה למצוא סיבות עבור החברה מדוע לא לעבוד"

סופרסטארים ומאמנים שכנעו את האוהדים כי "ניהול עומסים" הוא חיוני עבור בריאות השחקנים, אבל חלק מהמאמנים, מנהלים והשחקנים רואים NBA שבו "לא מצופה ממך ללכת לעבודה בכל יום".

ריק בוצ'ר / Bleacher Report
ינואר 8, 2020

מאמר מקורי: https://bleacherreport.com/articles/2869726-all-we-do-is-find-reasons-for-guys-not-to-work

רוצים דרך בטוחה לגרום לכמעט כל מאמן NBA לגלגל את העיניים, לנחור או לקבל מהם איזושהי מחווה לגלגנית אחרת? תזכירו ניהול עומסים.

כלומר, כל עוד הם בטוחים שאף אחד לא מסתכל. להיתפס בביטול האימון יכול להיות "התאבדות בקריירה", אומר מאמן ראשי לשעבר שעכשיו מכהן כעוזר. כפי שחלק מהבעלים וכמה ממנהלי הקבוצות רואים את זה, ניהול המאמץ הפיזי של השחקן לאורך העונה כדי להימנע מפציעה זה פשוט ניהול עסקי חכם כדי להגן על הנכס הכי חשוב של הקבוצה – השחקנים הכוכבים שלו – כדי לתת אסמכתא לישיבה בחוץ.

נשמע כמו יוזמה כדאית, נכון?

זה יכול להיות. בדיוק כמו השימוש באנליסטים כדי לבנות סגלים ולחלק את המטרות במשחק, ניהול עומסים מציע עוד כלי מחקר לשימוש באומנות של ניצחון במשחקי כדורסל. העניין עבור רוב המאמנים (ולפחות עבור חצי תרייסר מנהלים שדיברו עם B/R לגבי העניין) הוא שמה שהחל כאמצעי הגבלה עבור הכוכבים המזדקנים בקבוצות הקשורות לפלייאוף או שחקנים עם היסטוריית פציעות רבת תהפוכות הפך למעשה למדיניות רחבת ידיים שיושמה בחופשיות עבור שחקנים ללא קשר לגילם או למצבם.

אף מאמן או מנהל קבוצה לא מוכן לאתגר את אמיתות התנועה בשביל הרקורד. שכנוע השחקנים כי הקבוצה מעריכה את בריאותם ומצבם הגופני באותה חשיבות כמו ניצחונות משחקים והגדלת רווחים תמיד הייתה פעולת איזון. הקרע בין קוואי לנארד לסן אנטוניו ספרס על העניין בו האם פציעת השריר שלו אמורה למנוע ממנו לשחק – מבוי סתום שבסופו של דבר הוביל את לנארד לטורונטו – הוא רק הדוגמא האחרונה של מה שיכול לקרות כאשר שחקן רואה את המשוואה הזו כחוסר איזון.

הפחד מלסבול מאותו גורל כמו של סן אנטוניו הוביל את רוב הקבוצות לגלות רגישות יתר לבריאותם של שחקניהם, לא רק בהפחתת כמו המשחקים המשוחקת, דקות משחק וכמות ואורך האימונים, אלא גם גם יצירת מחלקות לבריאות וביצועים אשר נותנות מענה לכל צורך פיזי של השחקן.

אפשר להיות סמוך ובטוח, שכמות גדולה – אולי אפילו הרוב – של מאמנים ומנהלי קבוצות משוכנעים שהדבר הלך רחוק מדי.

"כל מה שאנחנו עושים זה למצוא סיבות עבור החברה מדוע לא לעבוד", אומר מנהל קבוצה אחד. "זה הפך לאבסורד. וככל שהליגה הופכת לצעירה יותר, שאפילו יקרה עוד יותר כאשר חוקי הדראפט ישתנו, והליגה הולכת לקבל אפקט [גדול יותר]. באיזה עולם לא מצפים ממכם ללכת לעבודה בכל יום?

"עוד בתקופה שזה היה פטריק יואינג שעומד בתוך פחי אשפה עם קרח ומים, לא היו ימי חופש. אבל עכשיו שיש פיזיותרפיסטים ודיקור ועיסויים ומומחי רקמות עמוקות ומחטים יבשות, עכשיו פתאום יש לך חברה שלא מסוגלים לעבור אימון של שעה וחצי ולשחק במשחק למחרת. זאת בדיחה".

זה גם נכון, בכל זאת, שהזרועות הרפואיות של ארגוני ה-NBA התרחבו באופן גורף מאז שראינו את הגופיה ספוגת הזיעה של יואינג. לפני עשרים שנה, הקבוצות באופן כללי העסיקו מאמן אתלטיקה ומאמן כוח וביצועים, בנוסף למספר רופאים מקומיים שזוהו בתור רופאי הקבוצה, כולם בכפוף לשדרת הניהול. עכשיו? הוושינגטון וויזארדס בדיוק הרחיבו של המבנה הניהולי שלהם, ומקור בקבוצה אומר שהג'נרל מנג'ר, טומי שפרד, קצין התכנון והביצוע, סאשי בראון ודניאל מדינה, ראש מחלקת ביצועי האתלטיקה, נמצאים באותו הדרג. השינוי כולל חצי תריסר עובדים שהוקצו לבריאות השחקן וביצועיו.

בין האנליסטים ומחלקות פנימיות לבריאות השחקן, ההחלטה מי משחק והעלאת דקות משחק נקבעות מחוץ לצוות האימון. ועדיין אלו המאמנים שאמורים לעמוד באחת משתי הציפיות מהם כדי לשמור על עבודתם: לנצח משחקים או, אם יש להם סגל צעיר במיוחד, לפתח את הכישרון שלהם.

"הארגונים האלו הפכו להיות כל כך גדולים שהטריטוריה במחלקות האלה משפיעות על ההחלטות שלהם", אומר מנהל קבוצה אחד. הג'נרל מנג'ר וכל אחד אחר חייב לגבות את שחקניו עם הסוכנים שלהם, בגלל שאתה לא רוצה להיכנס לסיטואציה בה השחקן אומר, 'אם אני לא מקבל מספר ימי חופש, אני אצטרך לקבל חוות דעת שניה לגבי הקרסול הזה'. בעיקרון זה מסתכם להאם אתם סומכים על היושרה של השחקן לדעת אם כן או לא זקוקים להפסקה".

Sixers are interesting, but an unknown until they can embed Joel Embiid | Bob Ford

לנארד, מבלי להתכוון, הפך לפנים, גם של הטוב וגם של הרע של המחלוקות בניהול העומסים. הוא וטורונטו ראפטורס ניווטו בהצלחה את דרכם לעבר האליפות – והכבוד בזכיית ה-MVP של סדרת הגמר – בכך שלא נתנו לו לשחק במשחקי העונה הרגילה בכל פעם שעלה חשש בהחמרת סוגיית השריר הארבע ראשי שלו שהגבילה אותו לתשעה משחקים בעונה הקודמת עם הספרס. אמצעי הזהירות גרמה לו להחמיץ 22 משחקי עונה רגילה כאשר הראפטורס סיימו עם המאזן השני הכי טוב באיזור המזרחי אבל אפשרו ללנארד לשחק בכל 24 משחקי הפלייאוף שלהם ולהדיח את האלופים המכהנים, הגולדן סטייט ווריורס.

"כאשר אתה אוהב לשחק, אתה משחק", אומר גארד הפורטלנד טריילבלייזרס, דמיאן לילארד, שהחמיץ 25 משחקים בקריירה שלו עד כה, בשמונה העונות שלו. "אנשים נותנים לקוואי הרבה חרא בגלל שהוא משחק כל משחק שני, אבל אני מרגיש שהוא מתמודד עם משהו, כאשר הוא משחק כשהוא מרגיש בריא מספיק לשחק. ככה שזה תלוי. אולי יש לו פציעה שהוא לא צריך לשחק איתה והוא משחק שהוא סוחב משהו. הוא מנהל את זה בצורה הכי טובה שהוא יכול".

הבעיה היא, אף אחד לא בטוח שהסיפור של לנארד והראפטורס הוא הוכחה שכל קבוצה צריכה להפחית בכמות המשחקים של השחקן בעונה הרגילה. ההימנעות של לנארד לדבר עם התקשורת והציבור, בשילוב דוחות הסטטוס המבלבלים של הקבוצה בנוגע למצבו הבריאותי במהלך הקריירה, עוררו הדים שהחמצת משחקים – כולל 10 כבר בעונה הנוכחית – זה יותר מדי ללא סיבה. מנהלי הקבוצה רומזים כי כמה שחקנים כוכבים רואים את ההסמכה לניהול עומסים כסמל ססטוס.

בזמן שהתומכים יטענו ש/זה עוזר למנוע פציעות לטווח ארוך ומגדיל את הסבירות כי הכוכבים יהיו זמינים לשחק היטב בפלייאוף שהוא מתיש עוד יותר, הווריורס ניסו לשמר את קווין דוראנט וקליי תומפסון במהלך העונה הסדירה וזה לא מנע מהם לסבול מפציעות רציניות במשחקי הגמר.

"זה היה נהוג להיות, 'אני לא חייב לשחק במשחקי קדם עונה, אני לא חייב לעשות כל תרגול באימון'", אומר מנהל קבוצה אחד. "עכשיו זה, 'אני לא חייב לשחק 82 משחקים. אני שווה יותר מאשר ניצחון אחד פה ושם. אנחנו יכולים לאפשר מספר הפסדים כשאני יושב בגלל שאני יכול להחזיר על זה פי שלוש בגלל שההשפעה שלי כל כך גדולה'".

בזמן שאף אחד לא בטוח בוודאות כמה אפקטיבי הוא ניהול העומסים, הכלים העיקריים – מנוחה ופעילות מוגבלת – יוצרים מסקנות אמיתיות בדמות הפסדים במשחקים, אוהדים ממורמרים ושדרים וספונסרים אומללים.

המאמן לשעבר השני מאמין שהפחתה בזמן משחק ואימונים עלול לגרום לפציעות אצל השחקנים כי הם לא רגילים לתנאים של הלחץ הייחודי בפעילות בזמן משחק אמיתי. שחקנים חוזרים מפציעה בדרך כלל מדברים על כך שאין באמת דרך לשכפל את הדרישות הפיזיות בזמן המשחק מאשר המשחק עצמו.

"הרבה מהפציעות המתרחשות אפשר לייחס באופן ישיר למחסור במשחק כפי שהם באמת אמורים לשחק", טוען המאמן לשעבר.

Image result for damian lillard TWITTER

מספר שחקנים מסכימים. גארד הדאלאס מאבריקס, ג'י ג'י בראה, בן 35, בעונת ה-NBA ה-14 שלו. הוא שיחק היטב במשך למעלה מעשור עבור הנבחרת הלאומית של פורטו ריקו. הוא מעולם לא שמע על ניהול עומסים בהתייחסות לתחרות בינלאומית.

"אני חושב שאנחנו מפריזים בזה", בראה אומר. "לברון [ג'יימס], הוא מסוגל לעשות את כל מה שהוא צריך לעשות, בכל זמן שהוא משחק. או שאם יש לך היסטוריה של פציעות ויש לך תוכנית בתחילת העונה, זה דבר אחד. אבל זאת העבודה שלך. אם אתה בחור צעיר, אין לך סיבה לניהול העומס".

אבל לפעמים זה לא השחקן שלוקח את ההחלטה. סנטר דטרויט פיסטונס, ת'ון מייקר, 22, בילה את שתי העונות וחצי הראשונות שלו עם המילווקי באקס. מי שמתיימר להיות פריק חדר כושר, מייקר עשה כל מה שביכולתו כדי להצדיק את הבחירה של הבאקס שבחרו בו בבחירה ה-10 בדראפט 2016 – מגיע מוקדם לאימונים, עורך עוד סטים של הרמת משקולות ולעתים תכופות חוזר בלילה עם עוזר המאמן כדי לזרוק. כשהם שמים לב למכשיר המעקב הביומטרי שמייקר ושאר הבאקס לבשו באימונים ומהתוצאות שלו על הכושר בו מייקר נמצא בזמן שהוא מתאמן, הצוות הרפואי התעקש שהוא יחתוך את זמן האימון שלו.

מייקר, אינטליגנטי ונבון, נהנה לבקשה אבל התקשה לקבל את מה שהרגיש – או מה שהוא חשב שהוא צריך לעשות כדי להופיע במיטבו – לא לקח בחשבון. "אתה מכיר את הגוף שלך", הוא אומר. "אתה מרגיש או זה. וזה לא כאילו הגוף שלך עובר סריקה [ביומטרית] בכל יום. ה"כושר" שלי הוא לא כמו רוב האנשים. אני צריך לעבוד הרבה יותר חזק או שנאי מרגיש שאני איטי או עצלן. אני מרגיש שיום חופש פוגע בתזמון שלי".

מייקר גם כן מאמין שהאתגר המנטלי של המאבק באימון שהוא כבר עייף הוא חיוני. "ישנם פשוט ימים שהגוף שלך צריך להיאבק", הוא אומר. "אבל אלו הזמנים שמכינים אותך לנקודות הקשות במשחק או לסיטואציות הלחץ שאתה לא מרגיש במיטבך".

הסלידה שלו מאינטרקציה עם צוות האימון האתלטי החלה בתיכון בקנדה לאחר שהוא קיבל טיפול רגיל בקרסול כואב. "הבחנתי שיש עוד שני חברים לקבוצה שמגיעים ואז עוד שלושה נוספים", הוא אומר. "המאמן שלי אמר לי: 'החברים לקבוצה שלך צופים בך בכל מהלך. אם אתה בחדר המשקולות כל הזמן, הם הולכים גם כן להיות שם'".

זה יכול להיות המצב ב-NBA גם כן. כיצד קבוצה מתייחסת לנושא של ניהול עומסים קשור מאוד לגישה של השחקן הטוב ביותר שלה. גם הרוקטס (ג'יימס הארדן, פי ג'י טאקר) והבלייזרס (לילארד וסי ג'י מקולום) עם שני שחקנים שהם בטופ 10 בליגה בממוצע דקות למשחק, ולטורונטו ראפטורס יש שלוש (קייל לאורי, פסקל סיאקם ופרד ואנווליט).

לילארד כבר נתן בבירור את הסקפטיות שלו לגבי שיטות אימון לא שגרתיות בסרטון וידאו מצחיק ביותר, מאמין שניהול עומסים בפגרה הוא קריטי כפי שזה במהלך העונה. כאשר הוא הגיע לראשונה לליגה, הוא שיחק בהמון משחקים מזדמנים בקיץ, אבל בעונתו השנייה, הוא הרגיש את ההשפעה. "כאשר העונה החלה, פשוט הרגשתי, לא שרוף, אבל לא הייתי טרי", הוא אומר. "ואז בשנה השלישית זה היה אותו הדבר. הגוף שלי כאב".

עכשיו פעילות הכדורסל שלו בפגרה מוגבלת לעבודה על רפרטואר הזריקות שלו, כדרור ועוד כישורים אינדיבידואלים.

"אני לא משחק בפיק-אפ כל הקיץ", הוא אומר. "שם זה המקום בו השחקנים יכולים להתחיל בניהול העומסים שלהם. אתה רואה את כל הסוגים עם חברה שמשחקים בחובבים ומשחקי פיק-אפ, ואז אנחנו מגיעים לעונה וזה ניהול עומסים. אני יודע שזאת עונה ארוכה. אני משחק הרבה דקות. יש הרבה ציפיות ממני. אז זאת האחריות שלי לקחת את זה בחשבון עם האימונים שלי ומה שאני עושה".

"אני מתאמן. אני מתאגרף. אני שוחה. אני מרים. … התחלתי לשחק במשחקי פיקאפ עם הקבוצה ממש לפני המחנה".

כל מה שלילארד עושה – ולא עושה – מעוצב כדי לשים אותו בכושר שיא כאשר מתחילה העונה. "ניהול עומסים בעונה מגיע כאשר יש לנו ימי אימון", לילארד אומר. "אני מבצע את החזרות שלי, ואז אני יורד מהמגרש. … אם יש לי יום חופש, אני מקבל מסאז', אני נכנס לאמבטיה קרה, אני נשאר על הרגליים, אני שותה הרבה מים, אני ישן. דברים כמו אלה. אני נשאר בבית במקום לצאת החוצה ולהסתובב כל הזמן. אני חושב שיש דרכים שאנחנו יכולים לנהל את מה שאנחנו עוברים כשחקנים מבלי לומר, 'אני לא משחק הלילה'. אתה פשוט חייב להיות חכם, בחיי".

השבר ברגלו בוובר סטייט עזר לו להבין את ההבדל בין לדחוף תוך כדי העייפות לבין לשבור את גופו. הבלייזרס לא מכתיבים את השגרה שלו, אבל הוא שומר אותם מעודכנים לגבי מה שהוא עושה ככה שהתוכנית שלהם ושלו יהיו מסונכרנות.

"שוחחתי על כך עם הצוות [בריאות וביצועים] שלנו, אבל הרבה ממה שאני עושה זה אני", הוא אומר. "הם לא אומרים לי מתי להיכנס לאמבטיה קרה, אבל הם יודעים מה אני עושה, מה כבר עשיתי, ככה שהם יכולים להתאים את מה שאנחנו עושים בגלל שהם יודעים במה העברתי את הגוף שלי. הם חייבים לדעת את זה, ככה שהם יהיו יכולים לעשות שימוש בצורה הטובה ביותר. הרבה אנשים לא לוקחים את הזמן כדי לרדת לסוג הפרטים והמיקוד הזה".

זה אירוני שהספרס איבדו את לנארד עקב מחלוקת על מצבו הגופני בגלל שהמאמן, גרג פופוביץ', והארגון מחזיקים באחריות של נתינת מנוחה לשחקנים שהפכה למגיפה ברחבי הליגה. נכון ל-2013, פופוביץ' ספסל שחקנים עקב מנוחה 113 פעמים, כמעט פי שלוש מכל אחד אחר. השיטה שלו, יחסית חדשנית, הייתה מובנת עם קבוצה שהייתה בנויה מסביב לחבר היכל התהילה בהווה או בעתיד: טים דאנקן, שפרש ב-2016 בגיל 40. מאנו ג'ינובילי, שפרש ב-2018 בגיל 41. וטוני פרקר, שפרש הקיץ בגיל 37.

"פופ הוא המנהיג בענפי הספורט באמריקה במנוחת לשחקנים", אומר פורוורד הספרס לשעבר, ריצ'ארד ג'פרסון.

עם 10 קבוצות אחרות המובלות על ידי מאמן או מנהל רם דרג שעבד תחת פופוביץ' בתקופת זמן מסוימת, ג'נרל מנג'רים יריבים רואים את גישתו, כולל ניהול העומסים, משוכפלת. מאמן אחד לשעבר אפילו הצציע שזה יצר יתרון תחרותי עבור הספרס.

Image result for popovich and leonard TWITTER

"כולם אומרים את זה: 'אנחנו הולכים לעשות דברים בדרך שהספרס עושים אותם'", אומר המאמן לשעבר. "'הדרך של הספרס' היא שם פועל. הטריק הכי גדול של פופ זה לגרום לכולם לתת מנוחה לכוכבים הצעירים שלהם. הוא רוצה שתתנו מנוחה לשחקנים הצעירים שלכם כי הם אלו שצריכים להתפתח".

מלבד אוהדים מאוכזבים, ספונסרים וגופי שידור, מנהל הקבוצה רואה את ניהול העומסים כמניפולציה מכוונת של האיזון התחרותי בליגה. הקבוצות הטובות יותר יכולות להיות עם פוטנציאל השפעה על מי הן יפגשו בפלייאוף בכך שהן מחליטות מתי ומול מי הן יתנו מנוחה לכוכבים שלהן.

"שתי קבוצות משחקות עבור המקום השמיני בפלייאוף", אומר מנהל הקבוצה. "הטווח לטעות היא ניצחון או שניים. אתה לא יודע מתי הניצחון הזה יגיע. כשזה מגיע למשחק אחד בין דנבר למינסוטה לפני מספר שנים, אני מבטיח לך שאפשר למצוא משחק או שניים שאחת הקבוצות הרוויחה מישיבה של כוכב נגד אחת מאותן קבוצות".

קבוצה אחת שלא הולכת להשקיע במנוחה היא המיאמי היט. לפחות, לא כל עוד פט ריילי נמצא בסאות' ביץ'. כאשר ריילי החל את הקריירה שלו כמאמן ראשי עם הלוס אנג'לס לייקרס בשנות ה-80, הוא במהרה פיתח מוניטין שהוא שם את הקבוצות שלו באימונים מפרכים, עד לנקודה שבה היו שחקנים חופשיים שסירבו לשחק אצלו. ההתמקדות בהכנה הפיזית והגופנית לא דעכה אצל ריילי גם כנשיא קבוצת ההיט. אולי זאת לא טעות שג'ימי באטלר, שהמחויבות שלו להכנה ולשחק במשחקים דומה לזאת של לילארד, מתאים בצורה מושלמת עם ההיט. או שהם היו ההפתעה הכי גדולה בליגה אשר בחלקה תודות להתבגרות המהירה של שחקני השנה הראשונה, טיילר הירו וקנדריק נאן, שחקן השנה השנייה, דאנקן רובינסון ושחקן השנה השלישית, הסנטר באם אדבאיו.

"במיאמי, יש להם הכנה לאימון", אומר גארד פיניקס סאנס, טיילר ג'ונסון, שעכשיו משחק תחת תלמיד הספרס, מונטי וויליאמס, אבל בילה את ארבע וחתי השנים הראשונות שלו עם ההיט. "אם היית בחור צעיר שרק הגיע וצריך ללמוד מה קורה, הם וידאו ללמד אותך את הקונספט באימון לפני האימון. הם לוקחים את זה לרמה אחרת. פיתוח שחקנים היה כמעט דבר יומי. אתה הלכת להיות שם ולעבוד כמו שצריך. אם היו לנו ימי חופש בין משחקים, היינו משחקים בינינו. הנה אנחנו במשחק אימון פנימי, אבל שם אנחנו נקראים 'ברייסס ומאות'גארד' [Braces and Mouthguards]. היו מסמנים אותך והיית מוכן".

"אני זוכר שפעם אחת הייתה לנו בעיה עם הסטרץ' 5. אני לא זוכר מי זה היה – קווין לאב, מישהו כזה – אבל הוא פשוט הרג אותנו. כל הלילה היינו בהתקבצות השחקנים מדברים שזה קשה מדי לצמצם פנימה ואז לסגור את השחקן הגבוה. היינו חייבים להחליף. במשך כל הלילה, זה כל מה שהמשכנו לומר. ביום למחרת? למשך לפחות שעה, זה כל היה בקשר לגבוה שיורד למטה ורץ במהירות החוצה לשחקן הגבוה. ובמשך כל הזמן שמענו [מהמאמנים], 'אה, אבל חשבתי שאנחנו לא יכולים לעשות את זה'. אם היה משהו שהיינו חייבים לעבוד עליו, כשזה מגיע לניהול עומסים, לא היה דבר כזה".

עם כל ההתקדמות בזיהוי ופיתוח כישרון באמצעות קידמה אנליטית ורפואית, עדיין אפשר לייחס את מה שישפיע על הצלחת הקבוצה לתכונה ישנה: אמון. אמון שכולם עם אותה המטרה. אמון שלכולם יש את אותם האינטרסים כמו כל אחד אחר אצלהם.

"כשזה מגיע ישירות לזה", אומר המאמן לשעבר, "אתה חייב שיהיו לך שחקנים כשרוניים שקונים את מה שאתה מנסה לעשות", ואת הדרך שבה אתה מנסה לעשות זאת.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. יש תפיסה של מאמנים וותיקים שחייבים "לשבור" את השחקנים כדי לעצב אותם מחדש. רבים מהם בוודאי גדלו על הספר "Junction Boys" משנות ה-50 ולא מעט מהם עיצבו את פילוסופיית האימון שלהם על פיו.
    .
    כמובן שהיה בזה הרבה מאוד צדק, בטח בשנים בהם שחקנים לא התאמנו בעצמם והיו חייבים להחזיר אותם לכושר, או לתת יתרון מול קבוצות אחרות (ע"ע ריילי בלייקרס). היום, כשהמדד הוא ג'ורדן-קובי-לברון, הדגש עבר לשחקנים וניהול העומסים משתנה, ועובר יותר ויותר למודל שאנחנו מכירים בכדורגל האירופי.
    .
    תודה רבה סמיילי, שרק תמשיך למצוא לנו את כתבות האלה.

  2. ב-NBA, בדיוק כמו בבייסבול ובפוטבול ישנה בעייה בסיסית, שאני מודע לה כבר הרבה, הרבה שנים.
    הרוב הגדול של שחקני הפוטבול, הרוב של שחקני ה-NBA וכמעט כל שחקני הבייסבול אינם בכושר גופני טוב. אני הייתי מאמן 10 שנים וא6ני יודע שהדבר החשוב ביותר שלי היה כושר גופני שיא של שחקנים. בפרה=סיסון ובמשך כל העונמה עד וכולל הפלייאוף כל אימון כ-ל א-י-מ-ו-ן התחיל בחצי שעה של CIRCUIT TRAINING, ואז רבע שעה של ספרינטים. קבוצת הכדורגל של אדלפי יונ יברסיטי היתה בכושר גופני עדיף על זה של מנצ'סטר סיטי. אני רציתי שכל שחקן שלי יהיהמ מסוגל לשחק 90 דקות בשיא מהירות, תנועה מתמדת, ולסיים משחק עייף,
    אבל 'עייף טוב'. אחרי מקלחת ושינה טובה הוא יכול היה לעלות ולשחק למחרת עוד משחק. כיצד אתם חושבים שאדלפי הקטנה עם רק 3 סטפניות סיימה עשדר שנים איתי ברקורד של 140 נצחונות ואולי 25 הפסדים. לכו לגוגל וחפשו ADELPHI UNUVERSITY SOCCER ולכו לארכיון או HISTORY. איך סיימנו אלופי NCAA שנה אחת, מקום שני שנה שנייה, ומקום שלישי ב-NCAA שנה שלישית? היו לי תמיד 3 שחקנים ישראלים חזקים שאהבו להתאמן, ביניהם רובי יאנג (הפועל חיפה ונבחרת ישראל), נימרוד דרייפוס )נימי) הפועל ת"א ונסגל נבחרת ישראל שלא הפך כוכב-על רק בגלל שהוא היה כדורגלן בעל יכולת ממוצעת אבל כושר גופני עליון) או רוני שניידר. שלושתם אומנו ע"י צ'ייקובסקי (היוגוסלווי), דןןיד שווייצר, ודרור קשטן, ושלךושתם אמרו לי שבישראל הם לא היו אפילו בחצי כושר הגופני שהיו באדלפי.
    כששיחקנו נגד 'נבחרת העולם' (עבורם זה היה משחק אימון לפני המשחק הידוע נגד הקוסמוס) והפסדנו 1-2, אחרקי המשחק ניגש אלי פרנץ בקנבאור , הודה לי על המשחק, ואמר שלא היה לו מושג שבארה"ב מכללה יכולה להיות כה טובה, והוא סיים בחיוך "לא ראיתי אף פעם קבוצה שרצה ככה"!
    מאמני NBA? אין להם מושג בכושר גופני והם לא מביטנים דבר וחצי דבר בכושר גופני. שחקן בכושר שיא רץ, מתעופף, עושה הכל טוב יותר, ואז הוא מוכן לעוד משחק מחר. אם אני מאמן הניקס, במשך העונה אני מתחיל כל אימון עם 45 דקות כושר. ככל שיותר מתרגלים לזה הכל הופך לרוטינה. הכל הופך להביות קל יותר. נפצעים פחות, ומסוגלים לשחק כל יום (ובטוח כל יומיים) ללא כל בעייה. כמה דקות נטו שחקן כדורסל רץ במהירות-שיא? אולי דקה או דקותיים. אם באימון יומי היו מתאמנים בניתורים כדי לפתח POWER שחקן היה מסוגל לשחק כל יום בשיא הכושר. ב-NBA הם לא יכולים כי הם – אולי – ב-60-65% מכושר השיא שלהם. שחקני ספסל הם בכלל ב-25% מכושרם כי הם רק מתאמנים ובאימון זה 90% זריקות ותרגילים. אני יןודע. משך 30 שנה הייתי באימוני ניקס עם סטודנטים שלי שעשו שם אינטרנשיפ.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט