נאמנות מעל כל דבר – דמיאן לילארד / תרגום Smiley

נאמנות מעל כל דבר – דמיאן לילארד / תרגום Smiley

נאמנות מעל כל דבר

דמיאן לילארד / פורטלנד טריילבלייזרס
דצמבר 11, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/damian-lillard-loyalty-over-everything

הבחור שלף רובה מתוך ציפית. שלף רובה מתוך ציפית ומשך את הבחור. זה התחיל משום מקום.

דרום מזרח אוקלנד, אמצע הצהריים, 106 ובנקרופט. השכונה של השכונה. ממש ליד הבית של סבתא שלנו. אני ואח שלי, יוסטון, היינו בדרכנו הביתה מהמספרה, מדברים על איזה משהו. אני בן 10. הוא בן 13. אז כנראה שדיברנו על איזו שטות שסטון קולד עשה לוינס מקמהון במאנדיי נייט רו.

הסתובבנו מעבר לפינה, שני בלוקים מהבית של סבתא שלנו.

שתי מכוניות באמצע הרחוב. שני אנשים בוגרים. בחור אחד יוצא החוצה, מדבר שטויות. הבחור השני יוצא החוצה, אומר, "אני אהרוג אותך".

יש דברים שאתם לא שוכחים, אתם מבינים? אני עדיין מסוגל לשמוע את החברה האלה.

"בנאדם, אתה לא הולך לעשות כלום".

"מז***, אני אהרוג אותך".

הנה אנחנו הולכים. הם הולכים ללכת מכות. אנחנו עומדים בפינה, כמה עשרות מטרים. חוש העכביש של אח שלי מתחיל לעקצץ. הוא מושך את החולצה שלי, כאילו, "די, בחייך. בוא נלך".

אבל אני מתבגר, נכון? אני לא מנסה לברוח. אני מנסה לראות את זה. אח שלי מושך אותי, מושך אותי.

ואז, לעולם לא אשכח זאת, אחד הבחורים מתכופף לתוך הרכב שלו. תופס משהו ממושב הנוסע. מוציא ציפית.

"אתה חושב שאני משחק?"

הבחור שולף רובה מתוך הציפית. אח שלי יגיד לכם שזה היה רובה ציד. אני רק זוכר שזה היה גדול. הזמן קפא מלכת.

שלוש בצהריים. אמצע הרחוב. אף אחד לא בסביבה. אלו אנחנו והשניים ההם. הבחור מחזיק ברובה ציד, עומד להרוג את הבחור. אח שלי מתחיל לרוץ. הוא כבר ראה את זה לפני, אתם מבינים מה אני אומר? פשוט רפלקס.

אבל אני הייתי צעיר. מעולם לא ראיתי זאת לפני.

אז קפאתי. אני פשוט מהופנט. אני פשוט נמשך לזה. אני רוצה לראות מה הולך לקרות.

ואז אני רק זוכר את קול הצעדים של אח שלי. הוא חוזר עבורי, והוא צורח, "אתה לא רוצה לראות את זה, אחי!"

הוא תופס אותי בחולצה ומתחיל למשוך אותי משם.

"אתה לא רוצה לראות את זה!"

אנחנו מסתובבים ורצים משם לכיוון הבית של סבתא שלנו. השעה שלוש בצהריים בשכונה שלנו. שקט לאללה. השמש זורחת. כלבים בחצר. אנחנו רצים, רצים, רצים. אנחנו לא מסתכלים לאחור. אנחנו פשוט מחכים לשמוע את הצליל.

ממתינים לשמוע את הצליל. ממתינים לשמוע את הצליל.

אנחנו לא מסתכלים לאחור.

אנשים חושבים שהם יודעים כמה עמוק זה הולך. באמת שאין לכם מושג. כל מי שאני, זה הולך כל הדרך לאחור למקום שממנו הגעתי.

הסיפור הזה הוא לא עבור כולם. אני בדרך כלל לא מדבר ככה, אבל אני מספר את הסיפור הזה עבור האנשים המכירים את מוכרי ממתקי הסי בפורת' סטריט בברקלי כדי עבור דמי כיס.

אני עושה זאת האנשים שמכירים את המרכז הקהילתי של ברוקפילד ואת הצ'יפס החם עם הספרייט.

עבור האנשים המכירים את חגורת האליפות של ה-WWF על המותניים.

הסיפור הזה הוא עבורכם.

אנחנו צריכים לחזור להתחלה. זה לא התחיל עם כדורסל. לכו ותשאלו את אח שלי. אני לא ניסיתי להיות שחקן NBA. לא ניסיתי להגיע לליגה ולשחק עבור הלייקרס או מה שזה לא יהיה. כאשר הייתי בן שבע, או שמונה?

הליגה לא הייתה בתוכנית.

ניסיתי להיות הלוחם האולטימטיבי, אחי.

הייתי בתוך זה. לכו ותשאלו את אח שלי. אנחנו לא מזויפים או בשביל להשוויץ בסיפור הזה. תביאו אותו.

אח של דיים, יוסטון: הטמבל הזה … תקשיבו. פעם אחת היינו בקניות לכריסמס באולד נבי – אני, דמיאן ואמא שלי. אני בן 11 בערך, דיים 8. אמא שלנו מראה לנו כמה חולצות פולו או משהו כזה, ואני מסתובב והטמבל הזה הולך ועושה שואו במעברים, משוויץ. הוא הולך לזרים מוחלטים בתוך החאקי הזה והוא כזה, "אווווווו, כן, אחי!"

אמא שלי מתחילה לרדוף אחריו, מנסה ליישר אותו. והוא רץ במעברים, פשוט מסתובב אל אנשים, כאילו "מה אתה הולך לעשות, אחי?" פונה לעוד אחד, "וואו יההההההה, אתה משתגע, אחי!" אני מת. אני כאילו, מה הבחור הזה עושה? האלק הוגן בדיוק זכה בחגורה בלילה הקודם, אז דיים היה האלק הוגן למשך כל הסוף שבוע. הוא הפך להיות הוא. רץ לכיוון קונים באולד נבי ומדבר על ה"24 אינץ' שרירי זרועות".

זה רב הכלב שבי שמתפרץ. אני ויוסטון חלקנו חדר שינה עד שהוא היה בתיכון, וזה היה כמו הרסלינגמניה של מזרח אוקלנד שם – ואני מדבר על כל ליה ולילה. הולכים על החגורה. אבל זאת לא הייתה חגורת ה-WWF הנורמלית. היינו צריכים להיות יצירתיים. כאשר לסבתא שלי עשו מסיבת יום הולדת 50, היא נתנה לכל הילדים ללבוש טוקסידו ישן עם סרט כזה ממשי. ככה שזה היה מושלם. הסרט הזה הפך להיות ללא עוררין חגורת האליפות במשקל כבד של משפחת לילארד.

יו היה הרבה יותר גדול ממני, אז הייתי מכריח אותו להילחם על הברכיים שלו. ואני עדיין לא חושב שאני אי פעם הצלחתי להכריע אותו. הוא היה איזה 0-99, אבל אני המשכתי לרוץ בחדר בכל לילה בזמן שהוא ניסה לנוח. הייתי צועד בתלבושת הסופר קשוחה שלי כשאני חובש על פני את מסכת האנושות, כאילו, "קדימה, יו. בלי פסילות. חוקי הג'ונגל".

יוסטון: נהגתי לכסח את התחת שלו כל לילה. הייתי צריך להכין אותו. לגדול באוקלנד, יש הרבה צ'יפים ואין הרבה אינדיאנים שם בחוץ, אם אתם מבינים אאת מה שאני אומר? כאשר אתם יוצאים החוצה, אתם חייבים שהמגביים שלכם יהיו קשורים, או שיקחו לכם את ארוחת הצהריים. ואי לא רוצה שאחי הקטן יהיה רך. אז כיסחתי אותו כל לילה. ובלילה שלמחרת, בנקודה מסוימת, הוא היה חוזר לעוד, צועק, "יו! יו! בוא תהיה טריפל H!"

מי שמכיר אותי, אתם יודעים, כנראה שניסיתי לדבר עם איזו בחורה בטלפון או משהו, והייתי כזה, "לא".

והוא היה ככה, "בסדר, בוא תהיה באם באם ביגלו!"

ואני ככה, "לא".

הוא היה חוזר כעבור 10 דקות עם חולצה צבעונית, מסכת עור וגרביים לבנות מעופשות. מר סוקו, זוכרים את זה? וזה לא היה המוצרים הרשמיים של ה-WWF, בסדר? דיים היה נוהג להכין את הדברים האלה בעצמו. אומנויות ויצירות. אני לא יודע איך הוא עשה את זה.

אז הוא כאילו, "בחייך, יו! אני אתן לך להיות מנקיינד הלילה".

חסר מנוחה. אני ככה, "בסדר, בסדר".

ניתקתי את הטלפון. ירדתי על הברכיים. והוא ככה, "לא, לא, אנחנו צריכים לעשות את הכניסות שלנו". הבחור היה נוהג לשיר את שיר הנושא משלו. אז אני מתרומם כדי לבצע את הכניסה שלי, ודיים זורק עלי את החולצה הצבעונית.

הוא ככה, "אני מנקיינד. אתה דוד לאב".

Image may contain: 3 people, shoes

זאת הייתה מלחמה. היינו כל כך תחרותיים. עניין הכדורסל החל להיות רציני רק שפסחתי על בית הספר יום אחד וביליתי בחוץ עם יו ועם אחד מהבני דודים הגדולים שלי. זייפתי מחלה, והם נתנו לי לבוא לשחק איתם 21 בפארק.

הם שחטו אותי. עושים לי את הלא-לא-לא של מוטומבו, אחי. עושים לי שיוניי כיוון של אייברסון. הם קרעו לי את התחת. זה כנראה שינה לי את כל החיים, אמיתי. בגלל שהייתי כל כך תחרותי עם אח שלי שהייתי כזה, "אתה צוחק, אה? אני הולך להקדיש את כל החיים שלי עבור זה".

הייתי חם.

אתם מכירים בספרי קומיקס, כאשר הרשע מכסח את גיבור העל לפני שהוא באמת הופך לגיבור העל? כשהוא סתם בחור רגיל? והוא יושב שם מוכה כולו, מתחנן את הנקמה, כאילו, "אני חייב … להתחזק".

ככה הייתי בפארק. אני ממש רותח בתוך תוכי, כאילו, בסדר … בסדר … אנחנו נראה.

העניין לגבי זה היה, שהייתי צריך להשתמש בדמיון שלי. תמיד היינו צריכים לקחת את האוטובוס לבית של סבתא שלי אחרי בית הספר – אני וכל הבני דודים שלי. אני לא חושב שהיה סל אחד אמיתי בכל השכונה שלה. אבל היה לה עץ אלון בחצר הקדמית, ואיכשהו, עם איזה נס, היה שם איזה ענף אחד שהסתלסל לעיגול. זה היה הסל שלי.

יצירתיות הייתה המפתח, אחרי הכל. אם הכדור פגע בקדמת הענף ונכנס, מעולם לא החשבתי זאת. בסל אמיתי, זה היה פוגע בטבעת ויוצא החוצה, אתם מבינים? הייתי חוזר הביתה מבית הספר ונמצא שם בחוץ וזורק במשך כל היום, מעמיד פנים שאני אייברסון. חברה מבוגרים מהשכונה נהגו ללכת ליד ולצחוק, כאילו, בחיי, הבחור הקטן הזה. אבל זה היה כל העולם שלי שם בחוץ.

ואז כאשר הייתי בן 10 … אני בכלל לא מנסה לדבר על זה.

מטורף.

חזרתי הביתה מבית הספר יום אחד, וסבתא שלי כבר חיכתה לי בדלת האחורית, נראית כאילו הכלב מת או משהו. היא הייתה ככה, "דמיאן, האם הם סיפרו לך?"

אמרתי, "מה סיפרו לי?"

היא ענתה, "העיר צריכה לבוא ולהוריד את העץ".

רצתי החוצה וזה נעלם. סתם גדם, יושב שם. השתגעתי. אמא שלי תספר לכם.

אמא של דיים, ג'ינה: או, הוא איבד את זה. הוא היה הכל מלבד עצמו. חשבתי שהולכת להיות לו התמוטטות עצבים.

אתם חייבים להבין את האווירה. לא יכולנו פשוט להסתובב בחוץ ברחובות. או שהיינו אצל סבתא שלי, או שיכולנו ללכת למרכז הקהילתי בברוקפילד, אבל רק עם כל המשפחה – אני מדבר על 12, 13 בני דודים. כאשר תארת הרחוב נדלקה, היינו צריכים לחזור הביתה. הביתה הביתה. סבא שלי לא שיחק לגבי זה. אם לא ניצחתם את אורות הרחוב … אין תגובה. אז בעיקרון, היינו משחקים באולם ואז הייתם שומעים מישהו צורח, "היי! מתחיל להחשיך!"

עכשיו תארו 15 ילדים רצים בשיא המהירות דרך הדלתות האחוריות של המרכז. כל האולם התנקה לחלוטין. זאת פשוט הייתה המציאות, אתם מבינים? לקחנו את זה ברצינות. ככה שבהרבה פעמים, הייתי בחצר. אני והעץ. זה באמת הרחיב את הדמיון שלי. כאשר העירייה הורידה את העץ, הייתי עצבני.

מספר ימים מאוחר יותר, אני מנחש שסבא שלי לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא היה כה, "בחייך, בוא תעזור לי במשהו בחוץ". הלכנו במורד הרחוב לבית הספר היסודי והוא התחיל לחפש מסביב בפחים מאחור. הוא שלף החוצה כמה מארגזי הפלסטיק האלה של החלב. עדיין לא היה לי מושג מה הוא עושה. חזרנו הביתה והוא הולך למוסך.

מספר דקות מאוחר יותר, הוא יוצא החוצה שהוא מחזיק את ארגז החלב הזה כאילו, "הנה הסל החדש שלך".

הוא ניסר את התחתית. מסמר את הארגז לעמוד הטלפו מול הבית שלנו. סל חדש. הייתה מנורת רחוב ממש מעל העמוד, וזה היה מאיר למטה על הארגז כשהיה מחשיך. הייתי זורק שם בחוץ עד 10 בלילה. זה מתי שהתחלתי להיות ממש טוב. העמוד היה מעוגל ככה שיכולתם להשתמש בו כמו בקרש בזריקה. ולא הייתם מקבלים הקפצה ידידותית על הטבעת המרובעת. הייתם צריכים לקלוע חלק, רק רשת.

וזה מצחיק בגלל שהחברה המבוגרים היו שם בפינה מוכרים סמים או עושים את מה שהם עושים, ותחילה הם היו מגיעים ופחות או יותר צוחקים כאילו, "בחייך, בחור צעיר, תן לי איזו זריקה".

אבל אז הם ראו אותי שם בחוץ בכל לילה קולע סלים, ואז הם היו ככה, "בחייך, דיים, אתה לא יכול לשמור עלי, אחי".

הייתי משחק אחד-על-אחד או 21 עם מי כל מי שהיה מגיע לרחוב. כל מי שבא. לא היה אכפת לי. אני ויו נהגנו לשחק עד 100, ואם הייתם מכניסים זריקה מעל רכב שהיה מגיע ברחוב זה היה שווה 10 נקודות. הוא כנראה יספר לכם שתשע מתוך 10 משחקים הסתיימו כשאני מנסה להחטיף לו, ואז בורח כאילו חיי תלויים בזה. זה היה הכדורסל האמיתי של אוקלנד. זה שונה. זה מה שהתחלתי לשחק. זה מה שעיצב אותי.

אני מתכוון, הייתם צריכים לראות את הקבוצה האמיתית הראשונה שלי.

האוקלנד רבלס.

גאים לקבל חסות מאף אחד.

Image may contain: 1 person

היינו כמו הבאד ניוז ברז של ה-AAU של צפון קליפורניה. כולנו היינו ילדים ממעמד הפועלים. למשפחות שלנו לא היה את הכסף הוסף לתת כדי שניסע לטורנירים, אז נהגנו להילחם. נהגנו לקחת את הרכבת לברקלי והיינו בפורת' סטריט מוכרים כרטיסי הגרלה, מנויים למגזינים, ממתקים, בעיקרון כל דבר שיכולנו.

הייתי הילד הזה. ראיתם אותי. הייתי הילד ההוא שהגיע אליכם כאשר יצאתם מהסטארבקס ואז, "תסלחי לי, גברת".

ובחיי, איזה מבטים היינו רגילים לקבל. ניסינו למכור חטיפי ממתקים כדי שיהיה לנו מספיק כסף כדי להישאר בחדר של ארבעה ברינו או משהו כזה, ואנשים היו נוהגים להביט בנו כאילו אנחנו מנסים לחטוף אותם. זה היה ממש מביך. אבל מצד שני, החוויות האלו ליכדו את כולנו.

אלו החברה שלי, לנצח. הם היו כמו המשפחה השניה. חברי הטוב ביותר היה פי ג'יי, ואביו של פי ג'יי היה עוזר המאמן שלנו.

פיל.

פיל היה אגדה.

הוא היה צבעי של בתים, והוא היה נוהג להופיע לאימונים שלנו עדיין במכנסי העבודה. צבע בכל מקום. הוא בכלל לא החליף בגדים. המאמן קיי באוברול לבן, מוכן לזוז.

הוא היה כמו דמות אב/פסיכולוג/מאמן/קומיקאי. לא רק עבורי, אלא עבור כל הילדים. הוא אחד מהחברה האלה באוקלנד – ובהרבה שכונות אחרות – שאף פעם לא מקבל מספיק קרדיט. אתם לא מכירים את השמות שלהם. הם לא מאמנים חברה באינסטגרם. הם עדיין בשכונה. אבל החברה האלה משנים חיים. פיל עיצב את כל המנטליות שלי.

אני זוכר בכיתה ז', שהיינו בסקרמנטו לאיז הטורניר, וכל הקבוצה היו בחדר המלון, נחים. חברה על הספה. חברה על המיטה. חברה יושבים על הרצפה. חברה נשענים על הקיר.

פיל יושב שם, עושה את מה שהוא עושה הכי טוב. מכסה אותנו. מדבר על, "אף אחד ממכם לא מדבר עם שום בחורות, בחיי. על מה אתם מדברים עם הילדות האלה? אף אחד ממכם לא עושה זאת".

אתם מכירים את האווירה. פיל כזה, "ילדים, מה אתם בכלל יודעים על ראפ? אף אחד ממכם לא יכול לשיר ראפ".

החברה אומרים, "אני יכול לעשות ראפ. יש לי שורות!"

ואז פי מתחיל את הדבר הקטן שלו. אני עדיין יכול לשמוע אותו. הוא שם את הקצב, כאילו הוא מחזיק במיקרופון.

"אה! תעביר את המיקרופון, אח צעיר מספר אחד. תעביר את המיקרופון, מספר שתיים. תעביר את המיקרופון, אח צעיר מספר שלוש. פי הצעיר … זה עליך".

ואז פי ג'יי עשה ראפ של כמה שורות.

ואז פיל היה מתחיל מחדש.

"תעביר את המיקרופון …".

לעולם לא אשכח שהוא אמר, "תעביר את המיקרופון, אח צעיר מספר שלוש. דיים הצעיר … זה עליך".

כל העיניים של כולם היו עלי. ישבתי על הרצפה כאילו, אוי לעזאזל.

אני בכלל לא יודע איזה ראפ נתתי. הנקודה לא הייתה אם אתם בכלל טובים. הנקודה הייתה שעשיתם את זה, אם היה לכם ביטחון או לא. מוכנים או לא – אתם מוכנים. המשכנו את כל הפרסונה הזאת. היינו בתוך זה. עד סוף השנה, היינו בתחנת הרכבת בדרכנו לאיזה משחק, מתופפים על הכיסאות, עושים ביטבוקס, פריסטייל. לפני כל משחק חוץ, אתם מגיעים מוכנים. הייתם במקלחת והייתם חושבים על כמה שורות רציניות ליום שלמחרת. היינו ערימה של חברה בואן של פיל נוסעים באמצע טקסס, עושים ראפ על דשא, עושים ראפ על הפרות, מעבירים את המיקרופון.

פיל הציג לנו את כל המנטליות של אוקלנד. ספגנו זאת פנימה. לפעמים, היינו משחקים מול קבוצות גדולות יותר, והם נראו לא מחוברים, אתם מבינים? הם היו מופיעים בחימום הראוותני שלהם וכל זה, והם ממש נראו כמו שחקני כדורסל. הם נהגו להיכנס קודם כל לראש שלנו.

היינו ממהרים, מאבדים את הכדור. ופיל היה מכניס בנו את המסר. הייתם צריכים לשמוע את האיש הזה.

"מאיפה הגעתם? אתם מהמקום הכי אמיתי עלי האדמות. אתם ממזרח אוקלנד. אתם צריכים להיות קשוחים. אתם צריכים להיות מלוכלכים. ממה אתם כולכם פוחדים? הילדים האלה שם, הם לא ראו חצי ממה שאתם ראיתם. אז תהיו שקולים. תרגעו. תהיו חסרי רחמים. קדימה".

הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את המילה מאוזן הייתה מפיל. הייתה לו את המנטרה הזו. היינו אמורים לחזור על זה לעצמנו לפני שהיינו יוצאים החוצה אל המגרש. אבל הייתם צריכים להרוויח את המנטרה. הייתם צריכים לעבוד כל כך קשה ולהיות כל כך מוכנים למלחמה שבאמת הייתם מאמינים בזה, אתה מבינים למה אני מתכוון?

עברו כבר 15 שנים, אבל לכו לשאול את  אוקלנד רבל אחד לדבי המנטרה והם כנראה יספרו את זה לכם, מילה במילה. לכו תשאלו את פי ג'יי והוא יספר לכם.

חברו של דיים, פי ג'יי: כאשר הייתם יוצאים החוצה לאותו המגרש, הייתם אומרים לעצמכם שבע מילים, והתכוונתם לזה: "אף אחד לא יכול להתעסק איתי לעזאזל".

זה היה כל הלך המחשבה שלי. עדיין ככה. כאשר צעדתי על המגרש, אני מנסה לקחת את הנשמה שלך. זה לא אישי. מחוץ למגרש, אנחנו בסדר אבל כשאנחנו יוצאים לשם, זה שונה. אני לא כאן כדי לדבר שטויות. אני כאן כדי לקחת ממך את החיים. זה פשוט מה שזה. זאת האוקלנד שבתוכי. זה פיל. זה אח שלי, בן דוד שלי, אבא שלי, אמא שלי. אלו אנחנו.

Image may contain: 12 people, crowd and concert

אמא של דיים, ג'ינה: נהגתי לומר לו, "זוהי אוקלנד. יש אריות ונמרים ודובים שם בחוץ. ואם אתה רוצה להיות שם בחוץ עם האריות והנמרים והדובים? אתה לא יכול להיות פודל". אתה יכול שיהיה לך לב עניו – ולדיים היה. באמת היה לו. אבל הוא לא היה פודל.

חסר רחמים. זוהי הייתה המנטליות. ברגע שזה התחבר, פשוט המראתי. הייתי משכנע כזה כאילו, לא, זה באמת הולך לקרות. אני באמת הולך לליגה.

יוסטון: אני יכול לספר לכם על היום שבו הבנתי שהוא שונה. הבחור תמיד היה שוכח את הדברי כדורסל שלו בבית. הוא היה בכיתה ז', ואני הייתי בתיכון. אמא שלי התקשרה אלי: "דיים שוב שכח את התיק שלו. יש לו משחק. אתה יכול לבוא ולקחת את זה? ואני ככה, לעזאזל, לא. אני מלמד את הבחור הזה שיעור, נכון?

אני מגיע למשחק שלו ברבע השני, ודיים נמצא שם ומשחק עם מכנסי חאקי וזוג של סטיב מאדן. הורג. בחולצת פולו. שפשפתי את עיני. הטמבל הזה הוריד 37 עליהם בנעלי סטיב מאדן חומות. שלושים-ושבע. חזרתי לתיכון שלי למחרת, וסיפרתי לכל החברה שלי, "לעזאזל לא! כולכם צריכים לבוא לראות את האח הקטן שלי! הבחור הזה מטורף!"

אני זוכר את נקודת המפנה. סוף כיתה ח'. זה היה ליל שישי אקראי, בדרך לסוף השבוע. כולם היו אצל סבתא שלי לאחר בית הספר. כל הדודות והדודים הגיעו כדי לאסוף את כולם. כל המבוגרים ישבו במכוניות שחנו על המדרכה, מקשקשים. כל הילדים משחקים בחצר. השמש שוקעת. אף אחד לא ממהר לעזוב. אתם מכירים את האווירה שאני מדבר עליה?

מאיזושהי סיבה, הלכתי לשאול משהו את אמי, והיא ישבה במכונית עם החלון סגור, מדברת עם שני בני דודים שלי. היא לא הסתכלה ימינה. סוג של תשישות, אתם מבינים? היו לה איזה שהן בעיות עם הבוס שלה, ועבדה שעות נוספות באופן קבוע, ואני חושב שהיא פשוט נשרפה מהכל. היא פתחה את החלון, ויכולתי לראות כמה לחוצה היא הייתה. שאלתי אם היא בסדר.

היא אמרה שהיא בסדר, וידעתי שהיא משקרת.

ואני בכלל לא יודע מאיפה זה הגיע אלי, אבל זה הגיע אלי.

הייתי ככה, "אנחנו הולכים להיות בסדר. את יודעת את זה, נכון? אני הולך ל-NBA".

אני מתכוון, אני בן 12. היא פחות או יותר הסתכלה עלי במבט של, "האם הוא רציני?"

הייתה תוכנית ששודרה בטלוויזיה בזמנו, מעבר התהילה [Beyond the Glory]. על כל הסופרסטארים הללו היו מספרים את הסיפורים של החיים שלהם. אבל אלו היו דברים שלעולם לא ידעתם שהם היו צריכים להתגבר עליהם. נהגתי לצפות בזה כל הזמן. אז סיפרתי להם את הגרסה שלי למעבר התהילה, ממש על המדרכה.

וכולם התחילו לצחוק עלי. כל הדודים, מתפקעים מצחוק.

אבל אני פשוט המשכתי קדימה דרך כל זה. כל הדברים שהיינו צריכים לעבור, כל הקרבות, כל הדברים שראינו, כל העליות ומורדות. זה הסתיים שאני בליגה. אני זוכר, שהייתי במחצית הדרך, הם כבר לא צחקו. אנשים התחילו לצאת מהבית, להתאסף סביבי. בסופו של דבר, הם אפילו לא מחאו כפיים. כולם פשוט הסתכלו לעברי כאילו, "או, הוא רציני. זה אמיתי".

ג'ינה: אני יכולה לזכור כל מילה. הוא אמר, "אמא, אל תדאגי לגבי שום דבר. אני הולך ל-NBA. אני הולך להיות רוקי השנה. אני הולך להיות אול-סטאר. אני הולך להרוויח הרבה כסף ואת לא תצטרכי לדאוג לגבי כלום", אני מתכוונת, זה היה ילד בן 12 עם יותר מדי דברים בתוכו. ישבתי שם עם דמעות זולגות על הלחיים שלי.

כל העניין שלי היה – ותראו, המון אנשים אמרו שזה מטופש – אבל כל העניין כל הזמן עוד בתיכון היה, אני עושה זאת רק עם החברה שלי. האוקלנד סולג'רס היו הקבוצה הכי גדולה ב-AAU, והם המשיכו לנסות לגייס אותי. ואני הייתי בסדר עם החברה האלה, אבל המנטליות שלי הייתה, "כולכם לא מכרתם כרטיסי הגרלה איתי במסלול המירוצים. כולכם לא הייתם צריכים לעמוד בפינה ולמכור חטיפי ממתקים איתי".

זאת לא הייתה התוכנית שלי, אתם מבינים מה אני אומר? אני כנראה פספסתי במה גדולה יותר, אבל זה לא מה שזה היה עבורי. עבורי, זאת נאמנות מעל כל דבר. הזמנים האלו עם האחים שלי ברבלס? בחיי, לעולם לא תוכלו לקחת את זה ממני.

וזה כל כך מצחיק עבורי שאנשים הם כאילו, "דמיאן לילארד, מאיפה הוא הגיע?" בחיי, הייתי שם. עשיתי את הדבר שלי. הייתם מגיעים לאוקלנד היי והייתם רואים את זה. עבור הרבה חברה, זה פשוט מסתכם בכסף והחשיפה עכשיו, כמה עצוב שזה נשמע. זה היה מטורף … ללכת לשנתי האחרונה, היו לי 25 הצעות למלגות. כולן מבתי ספר קטנים. וובר סטייט, מונטנה סטייט, מונטנה, פורטלנד סטייט, בויס סטייט.

צפון קרוליינה לא ראו אותי. דיוק לא ראו אותי.

הכל היה מבתי ספר ברמות הבינוניות עד לנמוכות.

לעולם לא אשכח את סבתא שלי … בחיי. הייתה לי הרגשה ממש טובה שביקרתי בוובר סטייט. הם היו בית הספר הראשון שניסה לגייס אותי, והלכתי לשם ליוטה וראיתי שהיה להם אולם אמיתי – 11,000 באולם ההוא. אז אני מספר לסבתא שלי לגבי זה ככה, "כן, סבתא, אני מרגיש טוב לגבי וובר סטייט. יש להם אולם אמיתי. יוטה, את מבינה. אני הולך להיות האיש. אני הולך להצית את העיר באש".

והיא אומרת, "יוטה? יו-טה?"

היא אמרה את זה כאילו חשבתי ללכת לכוכב נפטון או משהו. היא התעצבנה. והיא לעולם לא מתנהגת ככה.

הייתי ככה, "סבתא הולכת להיות בסדר! הם ממש נחמדים! הם בסדר!"

והיא ככה, "יו-טה, דמיאן?"

היא הייתה סקפטית. אבל המאמנים מוובר סטייט טסו כדי לבקר את המשפחה שלי, ולאחר מכן זה התגלגל. דוד שלי הוא טבח, והוא בישל עבור כל המאמנים, והם אהבו את זה.

סבתא שלי הסתכלה עליהם כאילו, ממ-מממ, בסדר.

הם קיבלו את ברכתה, ואני התחייבתי לוובר סטייט. עבור הרבה חברה, אולי בית ספר מהסוג הזה זה לא עניין גדול. אבל מאז שהיינו מוכרים ממתקים, המוטיבציה הייתה כאילו, "בחיי, אני נמצא שם בחוץ כדי לקבל מלגה". לא הלוואת סטודנטים, אחי. זה לא היה בתפריט. אז אשר התחייבתי לוובר סטייט, כן, זה היה מקום שמעולם לא הייתי בו. כן, זה היה בית ספר קטן. אבל לפחות, לא משנה מה, קיבלתי השכלה בחינם. זה היה החלום.

אני בדרכי. אני טוב. אני הולך.

ואז אני מגיע הביתה באוטובוס לאחר האימון, שנתי האחרונה. מאוחר, אבל לא כל כך. אולי 21:30. אני בתחנת אוטובוס באיסטמונט, מחליף מ-57 ל-40. אני היחיד שם. אבל יש מקדונלדס ותחנת משטרה ממש מעבר לרחוב, ככה שבכלל לא מעדתי.

אני רואה שלושה חברה הולכים לכיוון תחנת האוטובוס. עדיין לא מועדתי.

הם הולכים ממש לקראתי. עדיין לא מועד. המקדונלדס ממש מעבר לרחוב. תחנת המשטרה ממש מעבר לרחוב.

אחד מהם אמר, "תרוקן את הכיסים שלך".

אני, אני מודד אותם. באותה תקופה כבר הייתי מרים משקולות בכל יום. אני מסתכל אליהם כאילו, בשניים ממכם אפשר כנראה לטפל ממש מהר. ואז את האחרון, אנחנו נראה. יש לי את הילקוט שלי על הגב. הבחור מקדימה הולך לכיוון הרצועה. אני מסתובב. פשוט רפלקס. אפילו לא היה בזה באמת משהו. אולי איזה 15 דולר וטלפון נייד ישן.

הדבר הבא שאני זוכר, הבחור מאחוריו שולף אקדח. הוא מרים אותו ישר מול הפנים שלי. אני מביט בקנה. אני רק זוכר שקפאתי לשניה והסתכלתי על האקדח ההוא, חושב, "מה אם הילד הזה נכנס לפניקה ממש עכשיו ובטעות ילחץ על ההדק? כל זה … זה נגמר. עבור מה?"

הם תפסו את הילקוט שלי. הוציאו את ה-15 דולר והתחילו לזרוק החוצה את כל מה שעדיין היה בפנים לתוך הביוב שהיה ממול לתחנת האוטובוס. זה לא מטורף? היומן שלי וכל זה. בתוך הביוב. ואז הם הסתלקו בריצה.

אני עמדתי שם בתחנת האוטובוס לאיזה 10 דקות, פשוט קפאתי. אפילו לא יכולתי לחשוב מה לעשות. לעולם לא אשכח שצעדתי לתוך המקדונלדס מעבר לרחוב והלכתי לכיוון הקופאי, כנראה נראתי כמו זומבי, כאילו, "אני צריך להשתמש בטלפון".

לא הרגשתי אמיתי. אני עומד שם באמצע המקדונלדס, ליד מכונת השתייה, מתקשר לכולם. אח שלי, אמא שלי, אבא שלי. אף אחד לא ענה, מאיזושהי סיבה.

יוסטון: הייתי כל כך הרוס, בגלל שדיים התקשר אלי ראשון. הייתי במכללה במיזורי, ופספסתי את השיחה מאיזושהי סיבה. אני חושב שהוא ניסה מספר פעמים, ולבסוף התקשרתי אליו בחזרה. הוא אמר לי שהוא יושב במקדונלדס באיסטמונט, ושהוא נשדד. איבדתי את זה. העובדה שלא הייתי שם … תראו, אני ודיים היינו ביחד. היינו כל כך, כל כך תחרותיים. אבל אם הייתם במעגל של אוקלנד, אתם הבנתם. אף אחד – לא אכפת לי מי – נוגע באח שלי. אף אחד.

אז כאשר דיים צלצל אלי … תראו, בחיי, אני לא אמוציונלי. אף אחד לא יכול לגרום לי לבכות מלבד אח שלי ואמא שלי. אבל כאשר הוא סיפר לי מה קרה … הראש שלי חזר חזרה בדיוק לפעם הזו שלפני שעזבתי למכללה. דיים היה בכיתה י', והיו לו מספר קטטות. הוא עבר מספר בתי ספר. עדיין לא הייתה לו שום מלגה שהוצעה לו. הוא פרחח בכיתה י' באותה התקופה. אתם לא יכולים להגיד לו כלום. אני עוזב למיזורי בבוקר שלמחרת, ככה שאני שוכב במיטה שלי. דיים נכנס לחדר. הוא מגיע ומניח ראש על החזה שלי. הוא מתייפח.

הוא כבר גבוה ממני באותה הנקודה, והוא מחבק אותי, אומר, "בבקשה אל תעזוב אותי, אחי. פשוט אל תעזוב אותי". כאשר הוא סיפר לי ששדדו אותו, הראש שלי הלך ישר לאותו הרגע. בגלל שלא הייתי שם עבורו. בכך שהייתי הבכור, ראיתי הרבה חרא שאף ילד לא אמור לראות. כנראה שמעולם לא עיכלתי זאת, אם להיות כנה. אבל תמיד רציתי להגן על דיים מזה, אתם מבינים? ואני יודע שהוא כנראה הולך לחתוך את הקטע הזה. אבל אני באמת מרגיש שאנשים צריכים להכיר את דיים האמיתי, וכל מה שהוא עבר כדי להגיע למקום שבו הוא נמצא. יש הרבה ילדים שם בחוץ שחיים עכשיו את החיים הללו, שהם באמת בשכונות האלו. שראו הרבה דברים, שיש להם את אותם החלומות.

No photo description available.

הדבר היחיד שנשאר במוחי מאותו הלילה, יותר מכל דבר, הוא אבא שלי. הוא מסוג הבחורים שמעולם לא מראים את הרגשות שלהם. לא משנה מה. כמו בשנת הסניור שלי, קלעתי שלשה כדי לנצח את הקבוצה הכי טובה במדינה, וכל האולם התחיל להשתגע. בחיי, אני השתוללתי. הרמתי מבט לפינה של האולם – הכסא האחרון בשורה האחרונה, היכן שאבא שלי תמיד ישב, לבדו.

כל האולם מאבד את העשתונות. חברים לקבוצה קופצים עלי. אני חוגג. אני משתולל.

אני מביט למעלה לפינה ורואה את אבא שלי. הוא לא הזיז אף שריר.

הוא יושב. ללא הבעה.

אנחנו מצליבים מבטים. הוא נותן לי הנהון קטן, כאילו, בסדר, עכשיו מה?

זה אבא שלי.

אבל לאחר שנשדדתי, ישבתי בבית של סבתא שלי, בהלם. שמעתי אותו רוכב הביתה על ההארלי דייוידסון שלו ממורד הרחוב. הלכתי לחלון והבטתי החוצה, ולעולם לא אשכח שהוא זרק את האופנוע על שפת המדרכה, כאילו מדובר בצעצוע.

הוא כל כך כעס שהוא אפילו לא השתמש ברגלית. הוא פשוט קפץ והעיף את ההארלי על הרצפה כאילו הם היו אופניים, והוא הגיע בריצה מהירה לדלת הקדמית.

לעולם לא אשכח את התמונה הזו.

המשפחה שלי, אי אפשר להיות קרוב יותר מזה.

כמה רע שהלילה הזה היה יכול להסתיים, זה נתן לי הרבה כוח. ללכת לוובר סטייט באותו הקיץ, פשוט הרגשתי שאני נמצא על גל אחר לגמרי בהשוואה לכל הילדים האחרים שהולכים למכללה. כבר הייתי את החיים, אתם מבינים? הייתי בוגר. הייתי במשימה. אני מתכוון, אם הייתם מדברים עם המאמנים שלי? הם אולי היו מספרים את זה אחרת.

עוזר המאמן לשעבר בוובר סטייט, פיל בקנר: הוא היה הבחור הכי אינטנסיבי שאי פעם אימנתי. כל מאמן כדורסל, אם הם יהיו כנים אתכם, כבר מצא את עצמו שכדורסל עף לעברו. הרבה פעמים. זה קורה. החברה זורקים עליכם את הכדור. דיים הוא הבחור היחיד שמעולם לא זרק כדור אחד לעברי. היינו הולכים אחד נגד השני. הוא היה באולם מ-6 בבוקר, ואני הייתי אומר לו, "אתה לא עובד מספיק קשה". בגלל שידעתי כמה גדול הוא יכול להיות.

אז בוקר אחד – אנחנו היחידים באולם – ואני מעיף אותו מהאולם בגלל שחשבתי שהוא לא מתאמן מספיק חזק. הוא הולך בסערה לחדר ההלבשה כשהוא מתוסכל. לקחתי החלטה גאונית לעקוב אחריו ולהמשיך לצרוח עליו. מעמד הכדורים עדיין היה שם, בגלל שככה זה היה לפני האימון. אחת עשרה כדורים עליו. הוא מרים את כל המעמד הזה וזורק אותו לכיוונו ואז יוצא החוצה. זאת הפעם היחידה שחשבתי, "אולי הוא באמת אף לא מתכוון לחזור".

ובכן, הוא חזר לאולם בבוקר למחרת ב-6 בבוקר. הוא היה החבר לקבוצה הכי טוב שאי פעם אימנתי. הבחור שעובד הכי קשה שאי פעם אימנתי. הבנאדם הכי מיוחד שאי פעם אימנתי. והוא לחלוטין יאמר שאני רך בכך שאני מספר את כל זה.

אז אני מתגלגל.

שנתי הראשונה: פרשמן השנה של ביג סקיי.

שנתי השנייה: ה-MVP של ביג סקיי.

שנתי השלישית, אני נמצא על כל לוחות הדראפט של ה-NBA. אני בדרכי לליגה, מובטח.

הייתי צריך לדעת, נכון?

תשעה משחקים לתוך העונה, אני שובר את הרגל שלי. מחמיץ את שאר העונה. עכשיו השם שלי מחליק בלוחות הדראפט. עכשיו אני עם גבס, ואני כבר בן 21. אני יודע שהג'נרל מנג'רים לא אוהבים בחירת דראפט מבוגרת. אנשים הטילו בי ספק.

אני נלחץ.

יוסטון: העניין הגדול באותו הזמן היה דיים מול ג'יימר פרדט. דיים שבר את הרגל שלו חמישה ימים לפני שהוא היה אמור לתפוס עמדת קרב מול ג'יימר ו-BYU. אני זוכר שהוא צלצל אלי כשהוא קרוב לבכי, "בנאאאדדם, הייתי אמור לכסח אותו".

אבל בסופו של דבר, דיים הפך להיות מי שהוא כשהוא שבר את הרגל. הוא הפך למפלצת.

כאשר ראיתי את שמי מחוץ ללוחות הייתי ככה, לא. אני לא הולך לרדת ככה. כאשר הייתי עם גבס, הייתי מביא כיסא לאולם וזורק 400 זריקות בישיבה. שיניתי את כל השחרור שלי כדי שהכדור יקבל יותר קשת מזה. הייתי נעמד וזורק 200 זריקות על רגל אחת. הייתי יושב על הכיסא ומעביר מאחורי הגב, מאחורי הגב, מאחורי הגב. באם-באם-באם. זורק את זה. באם-באם-באם. אתה מאוקלנד. אין שם אף אחד שיכול להתעסק איתך. באם-באם-באם. אף אחד לא יכול לעצור אותך.

כאשר חזרתי לאחר שנתי השלישית, הובלתי את המדינה בקליעות למשך מרבית העונה, וזה עדיין לא היה מספיק עבור חלק מהאנשים. כשהלכתי לדראפט, הם עדיין הטילו ספק.

הוא מגיע מוובר סטייט. הוא כבר בן 22. הוא כך וכך. הוא לא בחור טופ חמש.

בסדר. בסדר. תנו לי לסדר את זה.

תקשיבו, לא להיות טופ חמש היה הדבר הכי טוה שיכול היה לקרות לי. תודה לאל שלא הלכתי 1, 2, 3, 4, 5.

בגלל שמי היה אז בשש?

מי היה בשש?

פורטלנד.

העיר שלי.

האנשים שלי.

אני אומר, אתם חושבים שאתם יודעים כמה עמוק זה הולך, אבל אין לכם מושג. כשאני אומר שאני לעולם, לעולם לא אחליף את העיר של פורטלנד, אני מתכוון למה שאני אומר. כשאני אומר שאני לעולם, לעולם לא אחליף את הארגון הזה, אני מתכוון למה שאני אומר.

הם אולי יוותרו עלי. זה העסק. זה הכדורסל. אבל אני לעולם לא אוותר על העיר. אני לא רוצה שזה יהיה קל. אני נמשך למאבק. כאשר הגעתי לכאן, לא ניצחנו סדרת פלייאוף מאז 2000. היו כל כך הרבה פציעות לשחקני הארגון כמו ברנדון רוי וגרג אודן במהלך השנים, וזה כל כך קשה לחזור חזרה מזה. אפילו אם נלך רחוק בעבר, היו פה אול-סטארים כמו קלייד דרקסלר וביל וולטון שלא בחרו לסיים את הקריירות בבלייזרס.

ובכן, אני הולך לעשות זאת. אני הולך לסחוב את זה. אני הולך להביא טבעת לעיר הזו או שאפול מתנדנד תוך כדי.

יוסטון: הטמבל הזה … אני אומר לכם. הוא לא משקר. העולם לא מוכן.

הוא שלח לי הודעה בדיוק אתמול, ממש משום מקום: "זה גמור עבור כולם".

השעה 12:05 בלילה.

ואני ככה: "על מה את בכלל מדבר?"

והא עונה ככה: "אני לא משחק איתם". פרצוף אדום של אימוג'י כועס, אחי.

ואני יודע את הפרצוף שהוא עושה, בנוסף. ראיתי זאת מאז שהיינו ילדים. הבחור הזה הולך להיות סטון קולד. הוא הולך להיות במצב של ההאני באג'ר. הוא הולך על החגורה.

ותקשיבו, אני שומע את הכל. אני שומע זאת.

"אה, הוא נשאר בפורטלנד בגלל החוזה והוא לא הולך לנצח …".

לא, אחים. אתם באמת שלא מבינים. באמת שאתם לא.

אני לא מפנה את הגב שלי לעיר, בגלל שהעיר רכבה איתי מאז היום הראשון.

אני לא פה כדי לזייף או להעמיד פנים. יותר מדי מזה הולך פה בימים אלו. אני עבור האותנטיות. זה אותו הדבר כפי שזה היה כשהיינו ישנים ארבעה-בחדר-במלון עם הרבלס. אני מנסה לנצח עם האנשים שלי. כל מה שאי פעם חוויתי, כל פרק של זה, הטוב והרע והמלוכלך, זה מה שעשה אותי.

זה מה שכל כך מצחיק עבורי, מתי שאנשים רוצים לדבר איתי לגבי זריקת הבאזר מול OKC, או אותה אחת מול יוסטון – כאילו, "זוהי זריקה רעה".

אתם חושבים שאילתרתי? אתם חושבים שהייתי בפניקה? אתם חושבים שלא ידעתי בדיוק מה אני עשיתי?

אנחנו לא גדלנו ששיחקנו במעבדה, אחי. לא גדלנו שאנחנו מקבלים קופסאות נעלים בקניון. לא גדלנו עם מאמן וחדר וידאו לקבוצה. הזריקה הזאת היא בת 20. אני מכניס אותה מאז 2001 בארגז חלב בשדרת בברלי.

במרחק 11 מטר, זה לא עבור כל אחד, אני יודע.

אבל אתם יודעים מה? הסיפור הזה לא עבור כל אחד, בנוסף.

הסיפור הזה הוא עבור האנשים שמכירים את המתנ"ס בברוקפילד ואת כיתת הבישול לאחר שעות הלימוד של פי ג'יי ואותי מפדל באופניים עם צ'יפס חם וספרייט עבור האיש שלי.

הסיפור הזה הוא עבור האנשים שמכירים את חגרת האליפות במשקל כבד ואת המזוודה הקטנה שלי שמלאה באנשי היאבקות מפלסטיק.

זה עבור הילדים שצריכים לנצח את אורות הרחוב בבית.

עבור הילדים שראו כמה דברים שהם לא היו אמורים לראות.

עבור הילדים שבאמת גדלים בשכונות האלו.

עבור הילדים מחוץ לסטארבקס, מחוץ למה שזה לא יהיה, עדיין נלחמים עבור דולר, עדיין מוכרים לאנשים את חטיפי הממתקים האלו, עדיין מנסים לקבל השכלה.

הסיפור הזה לא עבור כל אחד.

הסיפור הזה הוא בשבילכם.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. RESPECT!

    טיפוס מאוד ייחודי בנוף של הליגה.
    מהשחקנים שאני מעריך מאוד,
    הוא מנהיג!
    אם היה מסביבו סגל יותר טוב, עם עוד סופר סטאר,
    הוא היה קונטנדר תמידי.

    תודה על התרגום הנהדר SMILEY.

  2. תודה על התרגום!!!!
    מרשים מאוד, וביחד עם זה מזעזע שהמדינה הכי עשירה בעולם ילדים צריכים לגדול בתנאים כאלה. מעט ילדים יוצאי דופן ישתמשו בקשיים האלה כדי לפרוח כמוהו, אבל רובם הגדול לא. משהו ממש חולה בחברה האמריקאית, ואנחנו צריכים לזכור את זה כחברה שרואה בארצות הברית מודל לחיקוי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט