לחבוש מסכות – בראדלי ביל / תרגום Smiley

לחבוש מסכות – בראדלי ביל / תרגום Smiley

לחבוש מסכות

בראדלי ביל / וושינגטון וויזארדס
אוקטובר 7, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/bradley-beal-wizards-mystics

רוב החברה בליגה, אתם שואלים אותם מי היה אליל הכדורסל שלהם בילדותם, או מי היה בעל ההשפעה הגדולה ביותר עליהם כשחקן כדורסל, או למי הם לראשונה נחשפו לראשונה במשחק, וזאת הולכת להיות רשימה של הגדולים ביותר בכל הזמנים: אם ג'יי. קובי. AI. KG. דאנקן. טי-מאק. די-וויד. לברון. כל החברה האלה.

אבל עבורי זה היה מעט שונה. עבורי, כשגדלתי, מי שהיה הראשון שאי פעם שמעתי עליו בקשר לכדורסל?

זה היה מאמא שלי.

היא הייתה שחקנית מאוד טובה בימים שלה, ואפילו שיחקה כדורסל מכללות עבור קנטקי סטייט. ואז היא המשיכה כדי להפוך למאמנת ולאחר מכן למנהלת האתלטיקה – ככה שהיא תמיד נשארה קרובה למשחק, ושמרה זאת בחלק מחייה. והיא העבירה זאת הלאה לחמשת ילדיה, כולל אלי.

אז כאשר אנשים שואלים אותי כיצד פיתחתי את קליעת הניתור שלי? זאת הייתה תשובה קלה: אמא ביל לימדה אותי. היה לנו את אחד הסלים האלה של פישר פרייז, אתם מכירים – והייתי מתאמן על זה במשך כל היום. ומה שאמא שלי הייתה עושה היה, היא הייתה צופה בי מכניס את הזריקות, ואז היא הייתה מדביקה את כל הפתקים האלה, בכל רחבי הבית. לא, אני אמיתי: פתקים נדבקים כאלה. ואני מדבר על בכל מקום – על הקירות, על המראות, על הרצפה, על הארונות, על השידה, על המיטה, על הטלוויזיה ….. בכל מקום. ובכל פתק, היה רשום משהו שונה לגבי לגבי מכניקת הזריקה שלי. זה היה כאילו סוג של עצה.

תישאר בקצב, תאתר את הטבעת. תכופף את הברכיים. תשתמש ברגליים. תהיה עם ביטחון.

ואלו רק היו תזכורות תכופות במהלך כל היום. הייתי מתעורר ….. ואני רואה פתק! הייתי הולך לחדר המקלחת ….. רואה פתק! הייתי יושב לאכול ארוחת בוקר ….. רואה פתק! עד שדי במהרה, זה מטורף – מכניקת הזריקה שלי באמת הפכה להיות כמו הפתקים האלה. עד היום הזה, בחיי, אני עדיין חושב שזה נכון: המשחק שלי זה פשוט הסיכום הכולל של השיעורים האלה מאמא שלי.

ואני אומר זאת בישירות, ממש את הכל, בגלל שאני לא רוצה שמישהו יחשוב אחרת: אני לא נמצא כאן כדי לתמוך ב-WNBA כי זה הטרנד. אני לא כאן להצטרף לעגלת האוהדים של המיסטיקס בגלל שחלק מהבעלות משותפת לשני הארגונים. ואני לחלוטין לא נמצא כאן וכותב את זה בגלל שזה טוב ליחסי ציבור או משהו כזה.

אני נמצא כאן בגלל שגידלו אותי בדרך מסוימת: על הרעיון שכדורסל זה כדורסל.

אתם מבינים למה אני מתכוון? כדורסל זה כדורסל. ולא משנה אם זה גבר, או אישה, או כל דבר אחר שמתוייג לזה ….. זה באמת לא משנה עבורי. זה באמת לא משנה מי משחק. כדורסל זה כדורסל. המשחק זה המשחק. אם יש לכם את זה, אני אזהה זאת. נקודה.

זה היה העולם שבו גדלתי. וכן, ברור, חמישה ילדים בבית – צפינו בכל ה-NBA שהייתי יכולים. להגיע לליגה, זה היה החלום שלי. אבל אמא שלי דאגה שאנחנו גם צופים בנתח של ה-WNBA בנוסף. גדולה היא גדולה, הכון?? וכמה שלמדתי מזה בכך שצפיתי בקובי זוכה בטבעות שלו ….. בנוסף גם למדתי לגבי זה משריל סוופס וליסה לזלי שזכו בשלהן.

See the source image

אז כאשר נחתי בוושינגטון בדראפט – בחיי, זאת פשוט לא הייתה בכלל שאלה. ידעתי שנועדתי להיות אוהד של המיסטיקס. זכיתי להכיר כמה מהשחקניות שלהן, אייבורי לאטה ומוניק קורי, רק בכך שהקבוצות שלנו חלקו את אותם מתקנים. הייתי עורך את האימונים שלי בקיץ בזמן שהן היו בתוך העונה. ואז בסתיו, התחלתי לשים לב שהן מגיעות למשחקי הבית שלנו ותומכות בנו. אז התחלתי ללכת למשחקי הבית שלהן בקיץ כדי לתמוך בהן. וככה זה היה. המיסטיקס היו הקבוצה שלי מאז.

ואז במעבר מהיר מספר שנים לאחר מכן, וקיבלנו את אלנה…..

בחיי, בהסתכלות לאחור על הטרייד הזה – זה באמת מראה לכם כמה הליגה הזו גדלה, אפילו רק במהלך השנים האחרונות. בגלל שעכשיו, ברור, ב-2019? כולם מכירים את אלנה דלה דון. MVP, אחוזים של 50-40-90, השחקנית הכי טובה שחיה, אחת הטובות ביותר אי פעם לעשות את זה. אבל כאשר החדשות רק הפציעו שעשינו עבורה טרייד? אני מתכוון, זה בהחלט היו חדשות. אבל אני לא חושב שכך זה נראה עבור הרבה אנשים בוושינגטון כמשנה-משחק שעכברים אמיתיים של ה-WNBA ידעו שזה היה. האוהדים האמיתיים, כמוני – ידענו: אלנה הייתה החתיכה החסרה שלה חיכינו. המיסטיקס הלכו להפוך להיות לבעיה.

וזה היה מדהים לראות. היא פשוט אחת מהגדולות של הגדולות ביותר. העניין לגבי אלנה הוא – שהיא מיס-מאצ' בכל ערב. בגלל שהיא גבוהה, עם גודל טבעי ואורך, אבל היא גם בעלת יכולות של גארדית. ואני לא מתכוון שיש לה "יכולות של גארד" כאילו היא יכולה לעשות 70% ממה שהגארדיות יכולות לעשות, או 80% ….. אני מתכוון, היא ממש בעלת כל היכולות שיש לגארדית עילית. לא רק זריקת הניתור, שהוא מרשים. או זריקות העונשין, שאותן – אלנה היא כנראה זורקת העונשין הכי טובה בעולם, WNBA או NBA או מה שזה לא יהיה. אלא גם יש לה את אחזקת הכדור הנמוכה הזו שאני חושב שהרבה אנשים לא מבינים זאת. היא משתמשת בזוויות על המגרש כדי לצפות בפעולות עוד לפני שהן קורות, כמו מספר מועט של שחקנים המסוגלים לעשות זאת. היא מגיעה לנקודות שלה על המגרש בדיוק בזמן, היא יודעת כיצד לסחוט את העבירה המושלמת, היא יודעת לסיים עם מגע – כל הדברים הקטנים האלו, זה בדיוק מתנקז לזיהוי זוויות. ואלנה עושה זאת ברמה גאונית.

בנוסף, 50-40-90?! האם היא צוחקת עם המספרים האלה?! מה שאני אוהב בקשר למועדון ה-50-40-90 הוא שזה הישג שאתם פשוט ….. מה השונאים שלכם בכלל יכולים לומר?? אתם מבינים למה אני מתכוון? זה 50-40-90. אלו עובדות. אין שום "ויכוח" מול זה. אתם יכולים להכניס את הזריקות האלה או שלא. או שעשיתם את זה או שלא. ואלנה עשתה זאת. אגדי.

See the source image

לראות את אלנה מתמודדת עם בעיות הגב שלה במשחקי הגמר האלו …… בחיי, זה היה קשה לצפייה. אני שונא את זה שהיא נאלצה לעזוב במשחק האחרון. אני בטוח שהיא הייתה מרוסקת בכך שהיא לא נמצאת שם. אבל אם אתם מכירים משהו לגבי המיסטיקס האלה, אתם יודעים שזה אף פעם לא הולך להיגמר בגלל שחקנית אחת – אפילו שחקנית ברמה העולמית כמו אלנה דלה דון.

אתם יודעים שזה אף פעם לא יגמר עם צוות כזה עמוק וקשוח כמו זה.

יש לכם את נטשה קלאוד, שהיא פשוט פליימקרית, לאורך כל הדרך. אתם צופים בה משחקת, והיא תמיד שקולה. תמיד שקולה. אף פעם לא מזדעזעת. ואני אוהב כיצד היא משתפרת בכל שנה – עבורי, זה הסימן לשחקן שאתם רוצים בקבוצה שלכם לטווח הארוך. ואני מניח שאני לא היחיד שחושב על כך, בגלל שהיא בדיוק קיבלה חוזה חדש, שזה דבר גדול עבורה, ואני חושב בנוסף שזה באמת מהלך חכם של המיסטיקס.

יש לכם את אריאל אטקינס, שהיא – אוי, בחיי, אני פשוט אוהב את המשחק שלה. שמאלית. אני אוהב זאת. בכל הרצינות, אני לא חושב שאריאל אטקינס מקבלת את מלוא הקרדיט. היא שומרת נהדרת, ולוקחת על עצמה אתגר קשה בכל ערב בצד האפור, שזה תפקיד מפתח בקבוצה שכזו. והיא קלעית בלתי מוערכת מספיק, בנוסף, סוג השחקנית שאני חושב שתראו את האחוזים שלה עולים בשנים הקרובות. אריאל היא חיה.

יש לכם את אמה מיסמאן, אותה אני אוהב להשוות קלי אוברה – ואני מקווה ששניהם יקחו זאת במחמאה. אני אוהד גדול של המשחק שלהם. לאמה יש השפעה גדולה. יש לה את הטעיות כדרור האנד-אוף הכי טובות בליגה. היא מסוגלת לקלוע את השלשה, והיא תקבור את זה עליכם בצרורות. עבורי, אם אני צריך לבחור אקס-פקטור אחד במיסטיקס, אני אומר שזאת אמה. היא שחקנית מהסוג, כשזה הולך, תרימו את התקרה של הקבוצה הזו מ"נהדרת" ל"כל הזמנים". והיה לה את זה לאחרונה, זה בוודאות. פלייאוף אמה!!

יש לכם את אריאל פאוורס, שהיא מדהימה בתור זאת שמכניסה אנרגיות. היא בתוך כל רגע של המשחק, אני נשבע – שזה דבר קשה לעשות, תאמינו לי. היא יכולה להגיע לסל, אבל אתם חייבים לכבד את הקליעה משלוש שלה. קלעית עונשין ממש טובה. לוקחת ריבאונדים טובה לעמדה שלה. אריאל היא מוכשרת. כאילו, סוג אנרגיות האלה מהספסל שאין להרבה קבוצות.

יש לכם את לטוייה סאנדרס, שיש לה סגנון מאוד ייחודי שאני אוהב. משחקת בכל הכוח שלה, לוקחת היטב ריבאונדים, עושה את כל הדברים הקשוחים האלה שאתם רוצים משחקנית עם הגודל והאורך שלה – אבל אז באותו הזמן, יש לה גם ידיים מדהימות. ככה שזה כמו משחקי הכוח האלה, אבל עם מגע רך בסיומת. ולטוייה גם כן מביאה נוכחות חשובה של שחקנית ותיקה לקבוצה הזו. היא לוקחת פיקוד על הקצב כאשר צריך לשלוט בזה …… שזה, בקבוצה כה מוכשרת, משהו שצריך לעשות.

יש לכם את טינה הוקינס, שהיא פחות או יותר האידיאל לסטרץ' ארבע המורדני. קולעת כמו שחקנית כנף, אבל מסוגלת להחליף לפי בקשה ולשמור על העמדה. כאילו, כאשר אתם שומעים פרשנים מדברים על הסטרץ' ארבע, וכיצד הם מתפתחים במשחק? אל תדאגו אפילו מהשוואה ל-NBA. טינה היא כזו. היא האבטיפוס.

יש לכם את שאטורי ווקר-קימברו, שהיא – אתם יודעים, אני אומר לכם משהו: הלוואי ושאטורי הייתה משחקת יותר!! היא פשוט שם, בחיי. היא קרובה. אוהב את ההגנה שלה ואת הניצוץ. אני מסתכל בציפייה למה שהיא תהיה מסוגלת לעשות בהמשך כאשר יהיה לה תפקיד יותר מרכזי.

ואז אחרונה חביבה, יש לכם את קריסטי טוליבר – ואני לא אעמיד פנים שאני לא מוטה כאן. אם אתם לא יודעים, קריסטי טוליבר בילתה את תקופות הפגרה עם הוויזארדס, כעוזרת מאמן בצוות שלנו. ואני יכול להמשיך בקשר אליה לנצח, אבל אני רק אומר את זה: קריסטי טוליבר היא בעלת אחד ממוחות הכדורסל הכי חדים שאי פעם ראיתי בסביבה. וזה היה נכס מדהים עבורי, במיוחד בגלל שהמשחק והנטיות שלנו כל כך דומות. שנינו אנשים שקטים מטבענו – אבל שנינו עובדים קשה ורוצים מאוד לנצח. שנינו מסוגלים לקלוע, אבל גם מקבלים גאווה מלשחק הגנה. אז רק לקחת ממנה דברים, כאשר יש לנו כל כך הרבה במשותף בכל כך הרבה מובנים …… זה לא יסולא בפז.

היא תמיד מאתגרת אותי להיות שחקן טוב יותר – תמיד מכינה אותי עם שאלות טקטיות, עובדת איתי כדי לחדד את משחקי. מה אתה חושב לגבי הסט הזה, לפי הצורה שבה הם שומרים אותך? מה אתה מסוגל לעשות מהנקודה הזו כדי לעזור לחברי קבוצתך? מה הדברים שאתה יכול לעשות כדי להנהיג יותר? והיא גם תצלצל אלי בכל מיני דרכים כאשר אני אצטרך זאת: אתה חייב לזרוק בסיטואציה הזו. אתה חייב לתת עוד מסירה. אתה צריך להיות יותר קולני שם. אני שחקן טוב יותר בכך שזכיתי לעבוד עם קריסטי, ללא ספק.

זה מצחיק – אנשים שואלים אותי בימים אלה, כאשר אנחנו רואים יותר מאמנות שמקבלות עבודה ב-NBA כעוזרות מאמן, אם אני אהיה "פתוח" לכך שתהיה מאמנת ראשית בליגה. ועבורי, זה כאילו …… אני לא רק אהיה פתוח עבור זה. אני אקבל זאת בברכה. בגלל שאני יודע מהעבודה המשותפת עם קריסטי טוליבר, וגם מלצפות ב-WNBA באופן כללי, שיש בריכה גדולה של נשים שם החושבות על משחק הכדורסל ברמה הגבוהה ביותר. ואז אני חושב רק על כמה זה ברור – כאילו, אם אנחנו טוענים להיות הליגה הכי טובה בעולם, האם אנחנו לא צריכים להעסיק מבריכת הכישרון הגדולה ביותר ואשר היא אפשרית? אז כן, מאמנות ראשיות, אני לחלוטין בעד זה.

ואני מקווה שכאשר יגיע הזמן, קריסטי טוליבר תהיה ממש שם בראש רשימת האנשים.

Image may contain: 5 people, people smiling, people playing sport

ואז ישנו עוד דבר אחד גדול שאני ממש רוצה לומר פה – ועבורי זה גדול יותר ממשחקי הגמר האלו, ובהרבה מובנים זה גדול יותר מאשר הכדורסל.

הוא שצריך לשלם לנשים הללו.

הנשים האלו צריכות לקבל משכורת, והם צריכות לקבל את אותו הטיפול התואם את עצם היותן כוכבות.

הרבה אנשים מדברים על "עידן הכוח של השחקנים" עכשיו, ואני גאה בזה – זהו דבר חשוב, וזה דבר יפה. זהו רגע נהדר עבור השחקנים ב-NBA העומדים על שלהם ומכירים בשווי שלהם. זהו עידן שבו השחקנים כבר לא מקבלים את הסטטוס קוו. אבל דבר אחד שאני חושב נאבד בשילוב של כל זה, או לפחות לא מקבל מספיק תשומת לב, והוא הרעיון שהכוח האמיתי של השחקן משמעותו שהוא נאבק עבור כוחם של כל השחקנים – לא רק שחקני NBA. לא רק שחקנים גברים. אחרת, מה למעשה אנחנו משיגים?

אז עבורי, דבר אחד שאני ממש מנסה להתמקד בו, בהתקדמות קדימה, הוא שאני לא רוצה להיות אחד מהחברה האלה שרוכב על התנועה עבור הרווח האישי שלו, מבלי לתת משהו בחזרה. כפי שאמרתי …… לא גידלו אותי בצורה הזו. אני אוהד של ה-WNBA בגלל שאני מכבד זאת, ממש כך – בגלל שאני מעריך את הנשים הללו ואת משחקן. ובעידן הזה, אם אתם באמת הולכים להיות בתוך זה, ובאמת הולכים להראות את תמיכתכם, אז אני חושב שאי אפשר לעשות חצי עבודה. אתם לא יכולים לומר למישהו, "היי, אני תומך בך – אבל אני לא תומך בנושא שאכפת לך ממנו". מה יוצא מזה?

אני לא הולך לשבת כאן ולהעמיד פנים שאני פרופסור לכלכלה, או שאני מכיר סעיפים בחוזה ה-CBA של ה-WNBA, או שיש לי את כל התשובות. אבל מנקודת המבט שלי – פשוט כשחקן NBA? אני יודע מספר דברים בוודאות:

אחד, השקעה כספית גדולה יותר בשחקניות הכדורסל הכי טובות שלנו – זה הדבר הנכון לעשות. זה פשוט כמו שזה נשמע. כאילו, שימו את כל שאר הויכוחים בצד. זה קשור ללשמש דוגמא לדורות הבאים שלנו. כי כאשר אנחנו מכריחים את שחקניות ה-WNBA להתייחס לליגה כאילו זו עבודה חלקית, מה שאנחנו בעצם עושים זה לומר לנערות צעירות, "להפוך לכדורסלנית נהדרת זה בזבוז הזמן שלך". וזהו מסר נוראי להעביר. זה פסול.

שתיים, אתם חייבים להשקיע כסף כדי להרוויח כסף. כפי שאמרתי, אני לא פרופסור בכלכלה. אבל בחייכם, אנשים. זה העיקרון שכמעט כל אחד מבין. רק תחשבו על כמות הכסף שנשפכה במהלך השנים על ה-NBA, או על ה-NFL, או על כל אחת מהליגות הבכירות האלה – ותראו איפה הן עומדות עכשיו. אבל זה לא קורה בין לילה. תחילה, הן היו צריכות שיהיו אנשים שישקיעו בהן. ואז בסופו של דבר, בהינתן מעט זמן, הם הראו צמיחה. למה שה-WNBA לא תהיה שונה?

ואז הדבר השלישי הגדול שלי הוא, אתם צריכים להבין את העניין לפני שאתם מדברים עליו. אתם באמת צריכים. אתם רואים אנשים שם שמתנהגים כאילו הנשים האלה רודפות בצע, או מנסות להרוויח 30 מיליון דולר בשנה. אבל זה לא המקרה. כל מה שהן מבקשות הוא חתיכה יותר שווה בעוגת הליגה שלהן. תנאי עליו דיברנו כשאנחנו דיברנו על העוגה ב-NBA במשא ומתן שלנו הוא "BRI", או הכנסה הקשורה לכדורסל [Basketball Related Income] – ואני חושב שזאת דרך שעוזרת להבין מה הנשים האלו מחפשות. ב-NBA, אנחנו כשחקנים מקבלים 50% מהטוטאל של ה-BRI של הליגה. ב-WNBA? אני חושב שהן מקבלות פחות מ-25% משלהן. איך זה קשור לרדיפת בצע ולבקש חלק שווה יותר?

וחוץ מזה: זה לא רק בקשר לכסף!! אתם מדברים עם שחקניות ב-WNBA, ואתם רואים שיש את כל הדברים הקטנים שהקבוצות יכולות לעשות, ושהליגה מסוגלת לעשות, שאפילו לא קשורים ללרשום צ'קים. נסיעות זה דוגמא טובה. זה נהדר שה-WNBA שוכרת מטוסים עבור הקבוצות השנה בחצאי הגמר. אתם אוהבים לראות זאת. אבל זה גם רק פעם אחת. בשאר השנה, הנשים האלו – עם לוחות הזמנים המטורפים שלהן, והטיסות הארוכות, ושהגוף שלהן נחבט מכל החודשים של הכדורסל האינטנסיבי – צריכות לטוס מכווצות בכיסא, בכל רחבי המדינה, רק כדי להגיע ממשחק למשחק.

בכל מקרה, זה כפי שאמרתי …… רציתי לרשום את המאמר הזה כדי לתמוך במיסטיקס בזמן שהן עושות את שלהן במשחקי הגמר האלו. ורציתי להאיר על ה-WNBA כליגה, שאני חושב שהיא נמצאת במצב הכי טוב אי פעם. אבל אני גם יודע שהדרך בה אני הכי יכול לעזור, כשחקן גבר עם פלטפורמה …… זה לא רק לדבר על כמה נהדרים הדברים. אלא גם לתמוך בנשים שהן קולגות שלי, 100%, כשהם נמצאות שם ומנסות לשפר את הדברים. זה להיות אמיתי.

ובחיי, זה פשוט היה מטורף …… התגובה שקיבלנו בכך שחבשנו אותן. זה היה כאילו כמו אנרגיה שהתפרצה. אנרגיה קוסמית כזו. אני לא ממש מוצא דרך אחרת לתאר את זה.

אבל אז כאשר חשבתי על זה יותר, וכאשר התקדמנו יותר ויותר במהלך הפלייאוף, אני חושב שהתחלתי להבין את זה טוב יותר. אני חושב שזה כמו, המסכות – הן לא רק הסימן המסחרי של אלנה דלה דון. הן הסימן המסחרי של כל הקבוצה. למעשה, הן הסימן המסחרי של כל העיר. הן כמו הסמל הזה שאומר לאנשים, אתם מבינים, כן, אנחנו עברנו את זה …… אבל אנחנו עדיין עומדות. ולא אכפת לנו איך זה נראה. ולא אכפת לנו מה יקרה – בעונה שעברה, בסדרה האחרונה, או במשחק האחרון, או בזריקה האחרונה. פשוט יש לנו את המסכות האלה עכשיו …… ואנחנו הולכות ללבוש אותן. ואנחנו הולכות להילחם עד שהיריבות שלנו לא ירצו להילחם יותר.

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. אלמה דנה דון היא לא רק שחקנית מיוחדת. היא גם אדם מיוחד. עזבה את יוקון לשחק בדלבר כדי שאחותה – עוורת, אילמת, חרשת וחצי משותקת – תוכל לבוא למשחקיה ולחייך. היא 'ידעה' שדונה משחקת.
    לא הבנתי את המאמר. האם זה ניכתב ע"י בראדלי ביל השחקן? כי הכל הוא על המיסטיק.
    ואגב סמיילי, האם היתה ATHLETIC DIRECTOR שזה "ראש מחלקת הספורט" באוניברסיטה ולא מאמנת א"ק.
    תודה על הסיפור. מגיע ל-WNBA יותר סיפורים.
    אגב, אי בחירתו של בראדלי ביל לאול סטאר הוא פשע ממש.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט