קבוצת (קבוצות) הכדורסל הטובות אי פעם / מנחם לס

כמו שקשה לדרג שחקני NBA 'הטובים ביותר', קשה לדרג קבוצות מהטובה לטובה פחות. אבל אנסה בכל זאת. נא לא לדאוג: אני לא מכניס את מיאמי של 2006 או מיאמי של 2012 לשום רשימה. אולי ל-25 הטובות אי פעם אי שם לקראת הסוף. הרבה שנים החזקתי מפילדלפיה סיקסרס של 1966-7 כקבוצה הטובה ביותר. היו זמנים שחשבתי שפילדלפיה 1982-3 היתה הטובה ביותר. מאז שיניתי דעתי כי נגד מייקל ג'ורדן אני לא מעז לשחק עם אף קבוצה!

חזרתי הביתה סוף- סוף ויש לי יום מנוחה. אז עברתי על רשימות, השוויתי סטטיסטיקות, והגעתי לרשימת "עשרת קבוצות הכדורסל הטובות ביותר בתולדות ה-NBA". הנה נהיא לפניכם.

1. 1995-96 שיקגו בולס

בעונה הראשונה המלאה מאז חזר מייקל ג'ורדן מפרישתו לבייסבול, הבולס היו 10-72, והציבו סטנדרד חדש למספר נצחונות בעונה הרגילה, ואז ניצחו את האליפות הרביעית משש רצופות. לקבוצה היה כמעט הרבה מדי טלנט: אילו היה לה עוד קלעי חוץ גדול, זאת היתה קבוצה מושלמת:רנדי בראון, ג'אד ביוקלר, רון הארפר, סטיב קאר, ומייקל ג'ורדן – פוינט גארדים וגארדים. מאחר וג'ורדן היה שוטינג-גארד/סמול פורוורד, היה חסר להם קלעי נוסף – אולי – כי אל תשכחו שג'אד ביוקלר היה קלעי נפלא מהחוץ כשהיו לו דקות. רון הארפר היה כבר בירידה, אבל כמו ג'ורדן הוא היה מין שוטינג גארד-סמול פורוורד מהגדולים. בסמול פורוורד היה להם את סקוטי פיפין וטוני קוקוץ' – טובים מהם לא היו אז. בפאור פורוורד שיחק דניס רודמן, ואיתו ג'ון סאלי אם היה צורך. סנטרים היו ג'יימס אדוורדס (גם פאור-פורוורד), ביל וולינגטון, לוק לונגלי, וג'ק היילי. איש מהם לא קרים עבדול ג'אבר, אך כ-"וועידת ארבעה סנטרים" הם היו מצויינים, והתאימו למיישל ג'ורדן כמו כפפה ליד כי הם היו הקיר שאליהם הוא מסר כדי לקבל כדור חזרה. והמאמן היה פיל ג'קסון שאני אישית מתעב, אבל כנראה שעם הקבוצה הזאת אפילו אריה מליניאק היה לוקח אליפות. ההגנה שלהם היתה החזקה מכולן: מייקל, פיפין, ורודמן – שלושה טובים כמוהם לא היו ואולי לא יהיו בקבוצה אחת. בהתקפה היה את מייקל, וזה אומר הכל, אך כשניו צריכים שלשה, סטיב קאר – רק את ריי אלן הייתי, אולי, מעדיף עליו – היה שם לקבור אותה.

2. 1971-72 לייקרס

אמנם כמעט אותה קבוצה הפסידה לניקס ב-1970 ו-1973, אבל הניקס אז היתה קבוצה שהשכינה היתה איתה פלוס משחק קבוצתי שלא נראה כמוהו לפני כן, ולכן ההפסדים של הלייקרס לא היו מפתיעים. אך ב-1971 הלייקרס היתה קבוצה של בלתי מנוצחים: היא ניצחה 33 משחקים ישירים. הגארדים היו גייל גודריץ' וג'רי ווסט, אולי אחד משלושת הצמדים הגדולים אי-פעם מאחור , ווילט צ'מברליין קטף להם 19.2 ריב' למשחק וקלע 14.8 נק'. גם אלג'ין ביילור החל כבר את ירידתו אבל היה עדיין הפאוור פורוורד מס' 1 בליגה עם 13.1 נק'. אבל עם גייל גודריץ' הקולע 25.9 נק', וג'רי ווסט 25.8 נק', וג'ים מקמילן 18.8 נק', הלייקרס לא היו צריכים תרומה מיוחדת מהענקים בנקודות.

3. לייקרס 1986-87

שבעה שחקנים בדאבל-פיגר ממוצע בקבוצה? זה אומר הכל, אפילו שהספסל של הלייקרס של אז היה חלד לדעתי. אבל כשיש לך מג'יק (23.9), ג'יימס וורת'י (19.4), קרים (17.5), ביירון סקוט (17.0), אייסי גרין (10.8), מייקל קופר (10.5), ומייקל ת'ומפסון (10.1), מי צריך ספסל? המשחקים באותו עשור נגד הסלטיקס הבאה אחריה ברשימה, היו השיא של השיאים של כדורסל מבחינת מתח, רמה, עניין, ויכולת. 15 שחקנים מהלייקרס הזאת והבוסטון סלטיקס שהיא הבאה התור נמצאים היום בהיכל התהילה וזה אומר הכל על שתי הקבוצות.

4. 1985-86 סלטיקס

בקבוצה היו 5 אנשי היכל תהילה: לארי בירד, רוברט פריש, קווין מקהייל, דניס ג'ונסון, וביל וולטון. אבל בחמישייה היה דני איינג' במקום ביל וולטון, ועל הספסל האול סטארס סדריק מקסוול ומ.ל.קאר, וכמובן הצלפים שלרובכם הם אלמונים אבל הם היו המייק מילרים של אז, סקוט וודמן וקווין בקנר. אפילו ריק קרלייל ישב על הספסל. שלושה שחקני היכל תהילה הצטרפו בעונה הבאה לסלטיקס, כולל ביל וולטון. היתה זו עונת השיא של לארי בירד בה היה בריא לחלוטין וללא כל מכאוב או פגע. בעונה הזו מי שראה אותו משחק היה מבטל כל סמול-פורוורד/פאוור-פורוורד שהיה לפניו או שיבוא אחריו.

5. 1964-65 סלטיקס

זאת היתה הקבוצה האולטימטיבית של קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, ג'ון הבליצ'ק, תום היינסון, בילי ראסל, ועל הספסל אנשי התהילה ווילי נאולוס וטום סאונדרס, וכן הצלף הגדול מכולם לארי סיגפריד, והענק מל קאונטס. אולי זאת הקבוצה הגדולה מכולן, אבל היא קצת ענתיקה אז לא רציתי להכניסה גבוה יותר. היתה לה יריבה כמעט ברמתה, פילדלפיה סיקסרס עם שחקני היכל התהילה ווילט צ'מברליין, האל גריר, צ'ט וולקר, לוק ג'קסון, ואל ביאנצ'י, וכן פאול ניומן, ריי ויליאמס, וקוני דירקינג המצויינים. זאת הקבוצה שניצלה ע"י גניבת הכדור של הבליצ'ק במשחק השביעי נגד הסיקסרס, אולי משחק הכדורסל הגדול בכל הזמנים שחזיתי בו אישית, ושהשדר ג'וני מוסט הפך לגניבה לכל הדורות עם קריאתו האלמוותית – צריחתו – "הבליצ'ק סטילס דה בול…הבליצ'ק סטילס דה בול…!!!"

6. 1973-72 ניקס

אילו הקבוצה שיחקה ביתר רצינות ולא הפסידה כל כך הרבה משחקים משך העונה כשהם משחקים יותר למען הקהל של הניקס מאשר עבור הנצחון, הקבוצה הזאת היתה יכולה להיות הגדולה מכולן: גארדים טובים מוולט פרייזר ואירל (דה פירל) מונרו לא תמצא. הסמול פורוורד היה ביל בראדלי – מכונת התנועה ללא כדור ואחד הקלעים הגדולים בהסטוריה, ולידו בפאוור דייב דהבושר. הסנטר היה וויליס ריד הנפלא. ומי עמד להחליף כל מספר 3, 4, או 5 ברגע של חולשה? עוד 'היכל תהילה' בשם ג'רי לוקאס. את מונרו ופרייזר החליף דיק בארנט שלעתים עלה בחמישייה במקום מונרו, וכן הנרי ביבי ודין מנינג'ר – גארדים שהיו עולים בכל חמישייה אחרת ב-NBA. וכן, שכחתי עוד שחקן ספסל – פיל ג'קסון. 8 שחקנים מהקבוצה הם בהיכל התהילה. לא היתה קבוצה אחרת עם מספר כזה בהיכל. אני חזיתי באותה שנה בכמעט כל אחד מ-41 ממשחקיהם הביתיים ובכל משחקי הפלייאוף. את העונה הזאת לא אשכח לעולם.

7. 1966-67 פילדלפיה סיקסרס

הקבוצה הזאת החלה את העונה 4-46, ההתחלה הטובה מכולן, כולל ה-10-72 של ה-1995 בולס. לקבוצה הזאת היתה התקפה שוות-משקל ביותר כשארבעת מובילי קולעיה הם סנטר, פאוור פורוורד , סמול פורוורד, וופוינט גארד: צ'מברליין 24.צ'ט וולקר (הפורוורד) 19.3, ביל קנינגהאם 18.5 נק', והאל גריר 22.1. היתה זו האליפות הראשונה של ווילט, ורד אורבך היה אחד שהחמיא לו: "זאת הפעם הראשונה שהיה לו טלנט גדול מסביבו, וראינו מה הוא יכול לעשות כשמסביבו שחקנים טובים!".

8. 1991-92 שיקגו בולס

הקבוצה הזאת נבחרת מס' 8 בגלל שדחקן אחד: מייקל ג'ורדן. MVP של העונה. MVP של משחקי הגמר. 30.1 נקודות. סקוטי פיפין לא היה הרבה מאחוריו עם 20.1 נק', 7.7 ריב', 7.0 אס', 1.9 גניבות, ו-1.3 חסימות למשחק. אבל לשניהם היתה חבורה נפלאה: הוראס גראנט, אחד הפאור-פורוורדים האנדרייטד ביותר בליגה; ג'ון פקסון – קוסם 3 נקודות. קרייג הודג'ס – עוד קוסם שלשות שניצח את אליפות השלשות פעמיים. וויל פורדו – שחקן עם הכדורסל המכוער ביותר בין הסנטרים, אך מסיבי, חזק מאד, ריבאונדר מצויין, ושק החבטות של ג'ורדן כי לא חשוב מה לא הלך בסדר, זאת תמיד היתה האשמה של וויל. עוד סנטר עם משחק מכוער אך יעיל היה ביל קרטרייט. הפוינט גארד היה פי.ג'יי ארמסטרונג שמייקל אהב יותר מכל פוינט גארד אחר ששיחק עמו. היו שחקני ספסל מצויינים ובראשם דניס הופסון, סטייסי קינג, וסקוט ויליאמס. קבוצה מצויינת מא' עד ת'.

.
9. 1988-89 דטרויט פיסטונס

ה-"BAD BOYS" המקוריים עם החמישייה 'הרעה' בהסטוריה של הכדורסל: אייזיה תומאס וג'ו דומארס – לדעת רבים וטובים הבק-קורט הטוב מכולם – מאחור. אייזיה הממזר, הווינר האופטימלי, וג'ו דומארס – 'מיסטר COLD BLOOD, הרוצח השקט. וכשאחד מהם רצה מנוחה, או אם צ'אק דיילי רצה כמה סלים שלא כתובים בתורה הוא קרא לוויני 'מייקרוייב' ג'ונסון, שקלע סלים ללא תפילה. הסמול פורוורד היה מרק אגווייר המצויין, ומאחוריו אדריאן דנטלי, אחד מ-"50 האגדות", מעט מהצד השני של הגבעה. הפאור-פורוורד היה אחד 'הרעים' מכולם – ריק מהורן. או דניס רודמן. או שניהם בהרבה משחקים. ובסנטר היה 'הרע מהגיהנום' ביל למבייר, הסנטר הלבן שהיה מלכלך תחת הסל, קולע סלים מדהימים מרחוק, ומכניס מרפקים כשהוא בוכה לשופטים שמכים אותו. ג'ון סאלי ישב על הספסל מוכן להחליף כל שחקן, אבל בעיקר בפרונט-קורט, 4, 5, ואפילו 3. כמעט שכחתי אתץ ג'יימס אדוורדס, מחליף טוב ללמבייר. מה זה אהבתי את הקבוצה הזאת!

10. 1982-83 פילדלפיה סיקסרס

קבוצת ה-"פו-פו-אנד פו" של מוזס מלון, שכמעט קלע בול עם נצחונות של 0-4 על הניקס, 1-4 על מילווקי, ו-0-4 על הלייקרס בגמר. הסיקסרס היתה קבוצה שהרבה מסמנים כקבוצה הגדולה מכולם: מאחור מוריס צ'יקס ונאדרו טוני, צמד השייך לחמישיית או שביעיית הצמדים מאחור הטובים מכולם. השוטינג גארד היה ג'וליוס (ד"ר ג'יי) אירוינג. הפאור פורוורד בובי ג'ונס (שכמה שנים היה 'האיש הששי הטוב בליגה, והיום נחשב לאחד מהמגינים הטובים ששיחקו ב-NBA), והסנטר היה מוזס מלון, כשהיו צלפים מרחוק בנוסף לךבק-קורט שכולם בו קלעו מרחוק, נקרא מרק אייברוני, או צ'ארלס ג'ונס. בחורף של אותה עונה ביליתי כחודש וחצי בפילדלפיה וחזיתי בקבוצת הפלא הזאת כמה וכמה פעמים. רבים וטובים בוחרים בקבוצה זאת כטובה אי פעם. הבעייה היחידה שלה היתה חוסר סנטר אותנטי, כי מוזס העדיף לשחק פאוור פורוורד ולא סנטר.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 43 תגובות

    1. הם היו כאלה פרה-הסטורים עם רמזי ושרמן בחמישייה, שפשוט לא יכולתי לעשות איתם צדק. לא ראיתם אותם משחקים, והחלטתי ללכת רק עם הקבוצות שראיתי בעצמי.

  1. כן – אגווייר נרכש בטרייד תמורת דנטלי באמצע העונה, ואחר כך עלה רעיון לתת טבעת אליפות גם לדנטלי שלמיטב זכרוני לא התממש.

    עוד 2 דברים לגבי הקבוצה הזו – דניס רודמן היה סמול פורוורד בימיו הראשונים בפיסטונז, והוא היה המחליף של אגווייר.
    סאלי החליף את מהורן, ושני האתלטים האלה כמחליפים (התולעת והעכביש) יחד עם ויני ג'ונסון קיבלו את הכינוי – vinny and the jets על משקל השיר בני אנד דה ג'טס של אלטון ג'ון.

    אדווארדס היה המחליף של ליימביר, אבל מי שעוד חסר לי והוסיף הרבה לקבוצה הזו בתפקיד מינורי היה ג'ון לונג – גארד שלדעתי התחיל את הקריירה שלו ככוכב בדטרויט, וחזר כשחקן משלים לשנות האליפות אם אני זוכר נכון. שחקן שחיבבתי מאד.

    חסרה לי גם הקבוצה המדהימה של הלייקרס ב 2002 שעשתה את המאזן הטוב אי פעם בפלייאוף.

    לגבי בוסטון 86 – מ.ל. קאר היה לא יותר ממנופף מגבות. ומקווסוול כבר היה רחוק מלהיות אולסטאר למיטב זכרוני.
    שחקן חשוב בקבוצה הזו שלא הוזכר היה ג'רי סיסטינג.
    הוא ו-וולטון בעצם היו התוספות המשמעותיות לקבוצה שהפסידה בגמר שנה קודם לכן.

    לגבי הלייקרס ב 87 – כמה נקודות מעניינות –

    1. ראשון משמאל עומד – ווס מאת'יוס, אבא של ווסלי מאת'יוס מפורטלנד.

    2. שני משמאל לידו – בילי תומפסון מהפועל ירושלים שזכה באליפות הקולג'ים שנה קודם, ומייד אחריה באליפות נבא עם הלייקרס…

    ולקבוצה הזו בהחלט היה ספסל, למרות שבעצם היו רק 2-3 מחליפים ברמה גבוהה.
    למה ?
    כי 2 המחליפים העיקריים – מייקל קופר ומייקל תומפסון (שהובא בטרייד באמצע העונה), הם שחקנים שיכולים לשחק 2 עמדות (במקרה של תומפסון), או אפילו 3 (במקרה של קופר).
    אז יש כמה דרכים לספסל להיות יעיל – וזו אחת מהן. לא חייב להיות עומק של 9-10 שחקנים אם יש גמישות ברוטציה.

    לגבי שיקגו – אני כבר לא זוכר באיזה טריפיט זה היה – נדמה לי שבראשונה – אבל צריך להזכיר את בריאן וויליאמס/בייסון דלי, ששיקגו הוסיפו לסגל לפני הפלייאוף ונתן להם פוש אדיר שאני בכלל לא בטוח אם היו זוכים באליפות בלעדיו…

    לא יכול להתווכח עם הדירוג הכללי – זה יותר מדי אישי ובסך הכל כולן קבוצות ראויות, רק קצת חורה לי שקבוצת ה 15-1 של הלייקרס לא בעשירייה.

  2. הלו יוסטון?
    מה עם יוסטון?
    סך הכל חמישיה ראשונה כמעט בלי התנגדות אולי חוץ מזה שבוסטון של לארי היתה צריכה לקבל מקום שלישי לטעמי אחרי לייקרס של מג'יק ורק אחרי כן פילדלפיה ולייקרס 72.
    מה עם יוסטון של חכים? לא מגיע להם עשיריה ראשונה?

  3. אני לא רואה את יוסטון מנצחת אף אחת מהקבוצות שרשומות כאן.
    לא רואה בהם את אחת מהאלופות היותר מרשימות. (הכל יחסי כמובן)

  4. חשבתי על יוסטון. אבל הייתי שם כשלניקס היתה אליפות בכיס והיא נתנה אותה במתנה ליוסטון. יוסטון לא היתה קבוצה ,מלאה" עם ספסל קצר ביותר. הניקס באותה שנה היתה חזקה יותר, אז הססתי לשים את יוסטון ברשימה.

  5. מה עם הלייקרס של 2000-03?שאק-קובי שעשו טריפיט?אגב שיקגו של 91-2 היתה באמת קבוצה בינונית אבל המלך האמיתי של הכדורסל עשה מכל קבוצה אלופה.קצת קרדיט לג'קסון על 3 האליפויות הראשונות

  6. מסכים איתך בקשר לדירוג, אבל קבוצת הכדורסל הטובה אי פעם (לא קבוצת נבא), היא הדרים טים המקורית עם שלושת הגדולים ביותר, מלון&סטוקטון, תומאס ועוד שבעה אגדות כדורסל (וכריסטיאן לייטנר).

    1. בס"ד

      ב"דרים טים" המקורית היו מג'יק וסטוקטון הרכזים ולא היה את אייזיאה.

      בכל מקרה היית צריך להזכיר לפני כל שחקן אחר את מג'יק, ג'ורדן ובירד (למרות שמג'יק היה בסוף הקריירה (אע"פ שחזר לשחק קצת ב-95/6').

      חוץ מהשחקנים שהוזכרו לעיל בתגובתי והיו בנבחרת זו (אייזיאה כאמו לא היה) היו: קלייד דרקסלר, סקוטי פיפן, כריס מאלין, צ'ארלס בארקלי, קרל מלון, דייוויד רובינסון, פטריק יואינג ושחקן המכללות הטוב ביותר באותן שנים, כריסטיאן לייטנר.
      למעט לייטנר, כולם שחקני היכל תהילה (כלומר, אחד-עשר שחקנים שנכנסו להיכל התהילה של הכדורסל).

  7. באמת כתבה מעולה, אני יחסית קורא חדש באתר ונהנה מכול רגע..
    כבר כתבו את זה, אבל אני מרגיש מחויב גם להזכיר את הטריפיט של הלייקרס.
    שאק, בין שלושת הסנטרים הדומיננטים ביותר, יחד עם קובי שהוא לפחות ב TOP 5 של המשחק ( ויש יטענו יותר גבוהה)
    ותופסת כמו דרק פישר ורוברט הורי..

    ובנושא אחר שתפס את תשומת ליבי מנחם, מה דעתך על עוד פוסט עדכון מה קורה בריידרס קאפ?

    1. בינתיים האמריקאים מובילים 6-10. אבל היה כבר 4-10 והאירופאים תפשו מומנטום. היום 123 משחקי יחידים. לאירקופאיפ יהיה קשה מאד לתפוס את האמריקאים, אבל זה לא בלתי ניתן להשגה.

    2. בס"ד

      רבים מאוד לא ממקמים את קובי בין חמשת הכדורסלנים הטובים בכל הזמנים, את ג'ורדן, מג'יק, בירד, וילט, ראסל, וכארים כמעט כולם עד כולם מחשיבים לשחקנים טובים יותר, ולא מעט מחשיבים כטובים יותר גם אחרים כמו וסט וחאכים.

      אך רובם ככולם של אנשי המקצוע מומחי הכדורסל מחשיבים אותו בין חמשת הקלעים הטובים בכל הזמנים.

  8. תומאס לא היה בנבחרת ההיא.
    מייקל ג'ורדן מנע ממנו את האפשרות להיות חלק מההיסטוריה הזו כנקמה על מה שתומאס עשה לו במשחק אול סטאר מפורסם…

  9. הניקס של 74 לא זכו באליפות, לא מבין למה אתה מציין אותם. ובסלטיקס של 86 שיחק גם דיוויד ת'רדקיל שהיה אחרי זה בהפועל.

  10. לא בחרתי קבוצות לפח "שושלת" לכן הטריפיט לא קבע דבר. בחרתי לפי חוזק הקבוצה באותה עונה. למשלך הסיחקסרס של 81-82 היו ONE TRICK PONY ולא ניצחו יותר לא לפני ולא אחרי.

  11. כתבה נהדת, אני לגמרי מסכים עם הבחירה בבולס. הבולס היו הקבוצה הטובה ביותר והווינרית ביותר שהייתה איי פעם וקשה מאוד לראות עוד קבוצה שתהייה מסוגלת לסיים עונה עם מאזן של 82-10 ולקחת כמובן גם את האליפות. זה באמת היה הישג מדהים.
    לגבי שאר הקבוצות קצת קשה לי לחוות דעה רצינית שכן את הקבוצות ששיחקו בשנות ה 70 או ה 80 לא באמת זכיתי לראות מלבד קטעי ווידיאו וארכיון..

  12. אם הדיון הוא על קבוצת הכדורסל הטובה אי פעם – אין ספק שמקומה של הדרים טים המקורית הוא ראשון, לאחר מכן יש עוד כמה נבחרות של ארצות הברית שממוקמות מעל קבוצות עילית היסטוריות של הליגה.

  13. אני תוהה אם הבולס בשיאם בשנות ה-90 היו מצליחים לנצח את הלייקרס בשיאם בשנות ה-80? וגם את בוסטון של תחילת/אמצע שנות ה-80?
    אחרי שראית את שתי הקבוצות האלה קשה להשתחרר מהתחושה שהן הטובות ביותר עם יתרון קל ללייקרס של שנות ה-80 על פני
    בוסטון.

  14. מנחם תודה רבה על הכתבה!
    קבוצות נפלאות כולם
    אני אישית הכי אהבתי את הסלטיקס של 85-6

    את הלייקרס אף פעם לא אהבתי, היה בהם יותר מדי "סלב" ו"חיוך מזויף" שאף פעם לא התחברתי עליו… אני קיבוצניק ולי מתאים אחווה,מלחמה קבוצתיות הקרבה למען מטרה, שטויות של קיבוצניקים 🙂
    את שיקגו די ברור למה אף פעם לא סבלתי…קיבלנו מהם השפלות כואבות… הכי כואב זה היה ה3-2 בסיבוב הראשון אחרי עונה סדירה מופלאה כשלקראת הסוף נחלשה(הקבוצה) בגלל פציעות.

    אף פעם לא יצא לי מהראש את הסל בשניה האחרונה של ג'ורדן מעל אילו אחד משחקני ההגנה הטובים ביותר בעותה התקופה(וגם קלאצ' פליר מעולה+ידית לשלשה)

    בתור שחקן(לא של הקאבס) הכי התחברתי לבירד….אצלו הכל היה ספונטי ,הכי חי את המשחק שיכול להיות, לא חושב מה הוא הולך לעשות פשוט מאלתר על הדרך דברים שאנחנו רגילים לעשות מקסימום במשחק שכונה 🙂 אצלו זה היה מול שחקני NBA בכל מצב של המשחק וזה גם היה מצליח 🙂

    1. חחח… יפה..ידידי ישי, גם אני קיבוצניק, אבל הייתי חולה על הלייקרס- זה פשוט היה השואו הטוב בעולם..

      כאוהד הבאקס (בשנות ה 80 עם מונקריף קאמינגס ועוד..)הסלטיקס של לארי בירד גרמו לי לסיוטים בלילות..

      כיום אני בצד של הסלטיקס ויש לי הרגשה שהחלומות של ההיט יגמרו בגמר המזרח.

  15. מנחם, עם כל השנאה ללייקרס הצלחת להכניס קבוצות עבר שלהם, אבל עדיין שכחת אחת, הלייקרס של 2001 שדרסה את הפליאוף עם מאזן של 15-1 שכלל 3 סוויפים, כולל על הספרס שהיו ביתיים. (ובהתחשב שזו הייתה אליפות ריפיט ששנה אחר כך הפכה לתריפיט).

  16. בס"ד

    טעות במאמר: בובי ג'ונס היה מחליפו של הד"ר בעמדה 3 והיה סמול-פורוורד ולא פאוור-פורוורד!
    הפאוור העיקרי אירל קורטון (הגיע לקבוצה ב-79/80') כשרג'י ג'ונסון שיחק בעונת האליפות בקבוצה (הגיע לקבוצה לאחר 50 מש' בקנזס-סיטי קינגס ושיחק בה 29 מש' בעונה הסדירה ובפלייאוף).

  17. בס"ד

    יש להוסיף שהיה את קלמון ג'ונסון (הגיע ב-82/3' ושיחק בה 5 עונות) שהוה סנטר-פאוור כשבעונת האליפות שיחק גם מארק מקנמארה שהיה גם הוא סנטר-פאוור.
    יש לציין שגם הציר הפותח, מוזס מלון היה סנטר-פאוור.

  18. בס"ד

    טעות נוספת: סדריק מאקסוול כבר לא שיחק בעונת 85/6' בסלטיקס, כי הוא עזב אותה בקיץ שלפני ומקהייל תפס את מקומו כפאוור הפותח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט