שחקנים שאסור לשכוח: מאריו אלי – כלב רחוב / עידו רבינוביץ'

שחקנים שאסור לשכוח: מאריו אלי – כלב רחוב / עידו רבינוביץ'

"הכל גדול יותר בטקסס" היא מנטרה שטחנה מים מספיק כדי שיחזרו להיות מימן וחמצן, בעיקר כרמיזה מינית בתוכניות קומדיה חסרות מעוף. אולם, המנטרה הזו גם נכונה בחלק מהמקרים, כמו אצל דויל ברונסון, "הסנדק של הפוקר".

דויל גדל בעיירה מרוחקת ומיניאטורית בטקסס, הוא נאלץ לרוץ בדרכו לבית הספר שהיה בעיר שכנה ולכן הפך לאתלט מבטיח. דויל זכה בהרבה תחרויות ריצה וגם כיכב בקבוצת הכדורסל המקומית לגילאי תיכון וכמעט הפך לשחקן של המיניאפוליס לייקרס, עד ששבר את רגלו בשני מקומות שונים ולא חזר לשחק כדורסל אי פעם. בהיעדר מסגרת תחרותית פיזית, דויל פנה לפוקר. בשנות השבעים בודדים ראו את הפוקר כמקצוע, אז דויל הוכרח לעבוד כאיש מכירות זוטר לאחר פציעתו, אולם לאחר שהרוויח בסשן פוקר קצר כסף השווה למשכורתו החודשית, ברונסון החליט לעסוק אך ורק בפוקר בצורה מקצוענית. יחד עם חברו, דווין המילטון, החל בורנסון לפתוח שולחנות לא חוקיים, בהם המטאפורה של העברת כסף מתחת לשולחן הפכה למציאות. מרבית המשחקים הללו נוהלו על ידי אנשי מאפיה ופושעים ידועים החברים בסוג כזה או אחר של ארגוני פשע. דויל נהג להסתיר אקדח מתחת לחולצתו באופן קבוע להגנה עצמית, אולם עדיין נשדד מספר פעמים. "טקסס דולי" החליט להתיישב סופית בלאס וגאס כדי לשחק בקביעות בטורנירים הרבים, כולל אליפות העולם שנוסדה ב-1970.

באליפות העולם של 1976, דויל התמודד ראש בראש מול ג'סי אלטו, מוכר מכוניות שהתמזל מזלו להגיע לגמר אליפות העולם. ברונסון ידע את זה שאלטו היה רק חובב פוקר עם מזל גדול וציפה לנצל את החולשה שהלא מנוסים ניחנים בה בדרך כלל: שמירת קור הרוח שלהם במצבים קשוחים. לאחר כמה סבבים, ג'סי קיבל יד חזקה ביותר, אס ונסיך, והחליט להמר לפני הפלופ. ברונסון היה עם 10-2 בידו, קלפים חלשים משמעותית משל אלטו (ומשל רוב הידיים הממוצעות, אם נהיה הוגנים) ואף על פי כן ברונסון החליט להשוות.

הפלופ היה חלומי בשביל אלטו: אס, נסיך, עשר. זוגיים עליונים לחובב, הזוג הנמוך למקצוען. כל הסטטיסטיקה והמתמטיקה והשאר הירקות הבאים עם תורת המשחקים צועקים לדויל לשחק לאט, גם כאשר הוא לא יודע את יד יריבו, הוא עדיין רואה שני קלפים גדולים משלו על הלוח, עם סבירות די גבוהה שאלטו פגע לפחות באחד מהם כיוון שהעלה לפני הפלופ. ברונסון החליט להתעלם מכל הנ"ל ולדחוף את כל חבילת הצ'יפים שלו פנימה במהלך שהיה גורם להחמרת הבעיות הנפשיות של ג'ון נאש. אלטו החליט להשוות בהתלהבות. דויל היה צריך שאחד משני דברים יקרה: קבלת עוד עשר באחד משני הקלפים הנותרים, מה שלא סביר כאשר חצי מתוך ארבעת העשיריות כבר נפתחו, או שני קלפי 2 ברצף להשלמת "פול האוס", עוד סנריו עם סבירות נמוכה ביותר. זה היה יכול להיות הסיפור ההוליוודי המושלם: מוכר המכוניות הלא מנוסה מנצח את הסנדק של הפוקר בגמר אליפות העולם, דוד מנצח את גוליית, או לחילופין אקדוחן אלמוני מנצח את ג'ון ויין. לדאבונו של אלטו, החיים האמיתיים אינם סרט הוליוודי וברונסון תפס שני קלפי 2 ברצף וכך ניצח את אליפות העולם. בניגוד לכל הסיכויים, בניגוד לכל היגיון ברונסון זכה באליפות באחת מהידיים שעזרו לו להיחקק בהיכל התהילה של הפוקר. הזכייה של האליפות העוקבת עם אותה היד רק המשיכה לחרוט את דויל עמוק בספרי ההיסטוריה כאשר "10-2" עדיין נקראת ה"ברונסון" בחוגי הפוקר המנוסים.

"טקסס דולי" מזוהה עם הכובע הטקסני הידוע, מה שמסייע לו לשמור את הראש על הכתפיים ולשחק באופן שקול, אמנם לעיתים יש לזנוח כל היגיון כדי לזכות בגדול, זה בדיוק מה שמאריו אלי עשה ב-20 במאי, 1995…

אלי היה שחקן סולידי למשך אחד עשר שנות הקריירה שלו בליגה, בעיקר השתמשו בו כקלעי מהספסל בעמדת הסווינגמן ועשה עבודה טובה ושקטה לרוב. ב-1995 הרוקטס רצו לעשות ריפיט לאחר האליפות שלהם בעונה הקודמת נגד הניקס, שהייתה לאחר חזרה מפיגור 3-2 בסדרה. העונה הסדירה הייתה מאכזבת לנוכח הציפיות, הרוקטס סיימו במקום השישי בלבד והיו מועמדים חזקים לשוב הביתה כבר בסיבוב הראשון מול הג'אז החזקים של סטוקטון ומאלון. לאחר שנקלעו לפיגור פעמיים בסדרה, הרוקטס ניצחו את שני המשחקים האחרונים של הסדרה, כולל את האחרון ביוטה ועברו לשלב הבא, שם חיכה להם הפיניקס סאנס ומנהיגם, צ'ארלס בארקלי. השמשות שלטו בשני המשחקים הראשונים בסדרה, אותם ניצחו בהפרש מצטבר של 46 נקודות. הסדרה הגיעה לטקסס בפעם הראשונה למשחק מספר 3, שם הביתיים החזירו מכה לראשונה בסדרה עם ניצחון 118:85 מוחץ. פיניקס השתמשה במוטיבציה שצברה מהתבוסה הזו לנצח את משחק מספר 4 ולהכניס את הרוקטס לפיגור 3-1 בסדרה. עד נקודת הזמן הזו, רק ארבעה קבוצות בהיסטוריה של הליגה חזרו מפיגור כזה בסדרת פלייאוף, אף לא אחת מהן קבוצה מערבית. אמנם, הרוקטס לא היו זרים לקאמבקים כבירים בפלייאוף, לכן הם ידעו תמיד שהלהבה לא כבתה עדיין. הטילים גנבו את משחק 5 בפיניקס ושמרו על ביתם במשחק 6 ובשל כך כפו משחק על כל הקופה באריזונה. "אין סיכוי שאנחנו מפסידים שלושה משחקים רצוף" הכריז שחקן הסאנס דאז אייסי גרין, קני סמית' מהצד השני נתן קאמבק אדיר כרמז מטרים למשחק: "אייסי אולי אדם דתי, אבל הוא לא נביא". טרם המשחק, מאמן הסאנס פול ווסטפול כתב על הלוח בחדר ההלבשה את הלו"ז ליום ראשון: אימון ב-11:30 בבוקר ואוטובוס לשדה התעופה בדרך לסן אנטוניו שעתיים לאחר מכן, ולפרקים זה נראה כי הנבואה של ווסטפול תתגשם. האקים החמיץ את חמשת הזריקות הראשונות שלו ונראה מתוסכל ביותר בדקות הפתיחה של המערכה. צ'אק ניצל את המחצית החלשה של הביגמן שמולו ושם 9 נקודות יחד עם 15 כדורים חוזרים ב-24 הדקות הראשונות של המשחק, כולל סל ועבירה הישר מעל ראשו של אלאג'ואן. הרבע השלישי היה לגמרי בשליטת הרכזים, קווין ג'ונסון קלע ברצון וכך גם סאם קאסל שתפר 12 מתוך ה-18 שלו ברבע הנ"ל.

המשחק המשיך להיות מאוזן עמוק לתוך הרבע הרביעי, הרוקטס הובילו בנקודה אך לסאנס הייתה הזדמנות לפוזשן אחרון. במקום לחכות שהשעון ידלדל קצת, קווין ג'ונסון הרותח החליט להיכנס לסל ונעצר בעבירה. עד כה, "קייג'יי" היה מושלם מקו העונשין לאחר 20 זריקות, שיא פלייאוף דאז. הוא קלע את הראשונה מהקו כדי להמשיך את הרצף ל21 אך החטיא את השנייה והרוקטס קראו פסק זמן מהיר. לאחר כמה שניות של בזבוז זמן במחצית המגרש של הרוקטס, יוסטון סוף סוף קידמו את הכדור לחצי המסוכן של הפרקט. מסירה קשתית ואיטית של רוברט הורי הגיעה לידיים של גיבור סיפורנו, מאריו אלי. כמו בכתבה עד עכשיו, מאריו אלי נשכח קצת, אך צריך רק רגע גדול אחד כדי להיצרב בהיסטוריה לעולמים. אלי היה בינוני ביותר בסדרה עד עכשיו, כמו בשאר הקריירה שלו, עשה את העבודה השחורה שלו מהספסל וירד חזרה לנוח. הוא אכן קלע שלוש שלשות במשחק הקודם מתוך ארבעה ניסיונות בלבד, אמנם זה הגיע לאחר משחק בו החמיץ את כל שבע השלשות שזרק. במשחק הנוכחי הוא זרק רק 4 זריקות עד עכשיו וקלע אחת מהם, כאשר הוא החמיץ את שתי השלשות שלקח עד כה. עם כשבע שניות על שעון המשחק ולוח התוצאות מראה שיוויון, אין סיבה לזרוק עכשיו, במיוחד שלא ממחוץ לקשת עם שומר שמתקרב בעצלתיים, לא מפחד יותר מדי מניסיון אפשרי של זריקה כעת. אלי החליט לירות בכל מקרה, נגד ההיגיון בדומה לסנדק של הפוקר, צלף את הזריקה ונישק את אצבעותיו כמחווה יהירה אך מובנת לאוהדי פיניקס. המהלך הזה נודע לימים כנשיקת המוות, כיאה לשחקן עם אומץ כמו לסנדק. הביטוי נשיקת המוות הוא מין סמי-אוקסימורון, נשיקה מביעה אהבה וחיבה, בניגוד למוות. ביטוי הגיוני כמעט כמו הזריקה שעומדת מאחוריו, אמנם שניהם עובדים, אז קשה להתלונן.

הרוקטס המשיכו לקחת את האליפות בשנה הזו לאחר ניצחון על סן אנטוניו בגמר האזורי וסוויפ על המג'יק בגמר, ולמרות עוד כמה מהלכים זכורים בשלבים המאוחרים יותר של הפלייאוף, כולל סל ניצחון של האקים על שאק במשחק הראשון של הגמר שהתקיים באורלנדו והכתיב את כל המומנטום להמשך סדרת הגמר, נשיקת המוות עדיין נחשב למהלך הגדול בתולדות הרוקטס. "אנשים עדיין מדברים איתי על המהלך הזה, אני יודע שזה עידן חדש לרוקטס ואני נהנה לראות את ההצלחות שלהם בשנים האחרונות, אולם זה עדיין נחמד שזוכרים אותך" אמר אלי בראיון טרם המשחק בו מכרו את הבובה שלו לכבוד יום חגיגות חמישים השנה לפרנצ'ייז. אלי החליט לחזור לגור ביוסטון לאחר פרישתו, למרות שהרוקטס לא היו הקבוצה האחרונה בה שיחק בקריירה. אלי שיחק עוד שלוש שנים תחת רודי טומיאנוביץ' עד שעבר לסן אנטוניו בשנת 98 והספיק לזכות בעוד אליפות בתור שחקן חמישייה אינטגרלי מאחורי התאומים המגודלים דאנקן ורובינסון לפני שפרש שנתיים לאחר מכן בתום עונת 00/01 כשחקן של הקבוצה עליה קלע את נשיקת המוות, פיניקס.

נחזור פעם אחרונה לדויל ברונסון. באליפות העולם בשנת 2003, הוא נכנס ליד עם רוברט צימרמן (לצערי, זהו רוברט צימרמן אחר, לא בוב דילן) כאשר צימרמן ראה את קלפיו ראשון, זוג 7 ביד. דויל קיבל את היד המפורסמת הקרויה על שמו, עם סיכויים של 23% לנצח את היד. הוא החליט להשוות את ההעלאה של צימרמן לפני הפלופ וקיבל 10 במתנה בפלופ, שני המתמודדים לא הימרו למשך היד ודויל התרגש מאוד להראות את קלפיו, מחזה נדיר ממנו. "לא יכולתי לעצור בעדי" אמר לאחר שהראה את הקלפים, לצד צחקוק של חבריו לשולחן.

ארבע שנים קודם לכן, באפריל של 1999, קבוצתו הקודמת של מאריו אלי מיוסטון עשו את הדרך הקצרה לסן אנטוניו לדרבי טקסני רותח בין קבוצות עם מאזן זהה. כצפוי, המשחק היה צמוד ביותר, למזלם של הספרס הם השיגו פוזשן אחרון. אייברי ג'ונסון הוביל את הכדור במעלה המגרש, בזבוז כמה שניות ואז ניסה לעלות ללייאפ לפני שנבהל מהעצים הגדולים בצבע והשאיר לדייויד רובינסון עם שניות מעטות על השעון. האדמירל ריכז את תשומת הלב של ההגנה לשנייה בודדה ואז השאיר כדור למאריו אלי. שלשה, פנויה לגמרי, שהמשחק בשיוויון, לנצח משחק חשוב על צ'ארלס בארקלי.

גם לאלי וגם לברונסון זה בא באוטומט. לרוצחים זה לא משנה איך אתה מסומן, אם זה על השפתיים או בטרן ובריבר, כאשר המאפיה מסמנת אותך, אתה כבר מת

Subscribe
Notify of
24 Comments
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
עידו גילרי
12/08/2019 9:12:02

פשוט מעולה עידו. נראה לי הייתי צריך לקרוא לפרוייקט הזה השחקנים ששברו לנו את הלב.
חידשת לי לגבי העובדה שברונסון היה שחקן כדורסל (או אתלט בכלל). מה שכן מהלך היד היה קצת שונה. אלטו היה זה שהימר אחרי הפלופ ודוייל השווה. בטרן יצא 2 שגרם לברונסון להיכנס אול אין. כמו כן בריבר נפל 10 שנתן לו פול ולא עוד 2 (לא שזה קריטי רק משעשע שגם בשנה העוקבת כשניצח עם היד הזו הוא קיבל את אותו פול האוס).

IDO
IDO
12/08/2019 9:54:28

Don't let facts in the way of a better story

עידו גילרי
12/08/2019 10:40:42
Reply to  IDO

It doesn't make it better or worse

IDO
IDO
12/08/2019 11:00:21

ברור שכן. על פי עדו המקצוען מהמר על זוג בודד אול אין. ועל פי גילרי המקצוען מחכה סיבוב נוסף .

עידו גילרי
12/08/2019 11:03:18
Reply to  IDO

ברור שמבחינת הסיטואציה יש הבדל אבל זה לא הורס את הסיפור שעיקרו עצם זה שהוא נכנס ליד (אחרי העלאה של אלטו בהתחלה) וגם זה שהוא השווה עם זוג נמוך. כל זה נובע בעיקר מזה שהוא היה בטוח שאלטו בטילט.

asaf
12/08/2019 10:09:52

כשראיתי חשבתי על פראפזה לשורה של מאיר אריאל עבור אוהדי הסאנס בעקבות הפרויקט גילרי:
"בסוף כל שחקן שאסור לשכוח יושב אוהד סאנס מתוסכל עם נרגילה"… (טוב נו במחשבה שנייה מאיר אריאל מתהפך בקברו מהנזק שעשיתי פה)
אבל באמת שהיו פה כמה וכמה מקרים של שחקנים שהרגעים הבולטים שלהם היו לשבור לאוהדי הסאנס את הלב – אולי כדי לשנות את שם הפרויקט…
שחקן שבאמת מלבד הרגע ההוא מול פיניקס אני לפחות לא זוכר יותר מדי מהקריירה שלו למרות שאת יוסטון של אותן שנתיים אני בהחלט זוכר.

אבי טרכטמן
12/08/2019 9:23:39

תודה על הסיפורים! לא יודע עד כמה הדמיון חזק, אבל שני הסיפורים מעולים.
ראיתי עכשיו את היוטיוב של מריו אלי… איזה הבדל מהמשחק של היום.

ברוך רובין
ברוך רובין
12/08/2019 9:38:37

תודה אחד הפוסטים המשובחים ביותר שקראתי

פאקו
12/08/2019 9:42:20

נפלא עידו! אי אפשר לשכוח את נשיקת המוות הזאת. מאותו הרגע מאריו אלי התיישב לי בראש כמאריו פוצו.
ולשלב את זה בסיפור של אגדה כמו ברנסון זה בכלל גדול.

גיא הירוק
12/08/2019 10:24:49

יוצא מן הכלל!
.
איזו רשימה ארוכה, הרשימה של שחקנים ששברו לנו (אוהדי הסאנס) את הלב.
אותו הפסד ב-95', היה אולי ההפסד הכואב ביותר. ב-93' היינו האנדרדוג. ב-2007 היינו "המקופחים".
לאותו הפסד ב-95', אין לנו תירוצים. היינו צריכים לנצח. כבר הובלנו 3 – 1. הפסדנו לקבוצה אגדית, במשחק 7 אגדי.

IDO
IDO
12/08/2019 11:03:09

פוסט מהסרטים. על שנים שהראש שלי היה במסיבות ומסעות. בכלל לא הייתי מודע שמריו שיחק לפני סנטוניו… תודה

עידו גילרי
12/08/2019 11:16:31

עוד קצת על אלי שלא סתם זכה לכינוי ג'אנקיארד דוג המופיע בכותרת.
הוא השחקן היחיד שהגיע לליגה מאמריקן אינטרנשיונל קולג' מהדרג השני של המכללות. למרות שנבחר בדראפט של 1985 כשהיו עוד מליון סיבובים הוא נדד קודם בין הליגה האירית, הפורטוגלית וליגות המשנה בארה"ב. הוא קיבל את הצ'אנס הראשון שלו בחוזה 10 ימים בסיקרס רק ב-1990. אחריו הוא עשה את אותו דבר בווריורס ואולי ההיכרות עם כריס מאלין מהתיכון היא מה שקנה לו מקום בהרכב עד סוף אותה עונה.
אנחנו זוכרים אותו בעיקר בגלל שלשת נשיקת המוות אבל זו לא השלשה החשובה בחיים שלו אלא נשיקת החיים – לו ולאשתו נולדה שלישיה (שני בנים ובת) ב-2003 אחרי שכבר פרש ממשחק פעיל.

Berch
12/08/2019 11:39:36

גם אני לא אוהב את מריו אלי מאז הזריקה ההיא.
אבל הי…. העיקר שמדברים עליך
טור מעולה. חבל שאני לא מבין יותר בפוקר. להפלופ זה לא להברון ? אז מה זה פלופ ? ברון ?
הבן שלו ???
🙂

Ljos: The Gospel According to Biff, Christ's Childhood Pal

הו מיי לנטה, יש סיכוי שזה הפוסט הכי טוב שהבנתי רק חצי ממנו.
(להיכנס ליד? זוגיים עליונים? פלופ זה לא כישלון גדול או הדבר הזה שהארדן עושה בין הצעדים? אני יודע מה זה פול האוס, אבל Have mercy, אני לא חושב שאנחנו מדברים על אותו דבר)

Li Ming
Li Ming
12/08/2019 11:56:22

מאמר נהדר מההתחלה ועד הסוף! משהו משעשע שאני זוכר על מריו אלי – באחד המשחקים הצמודים בפלייאוף הוא הולך לקו, זריקת העונשין מקפצת כמה פעמים על הטבעת ואז נכנסת פנימה. שימי ריגר במבטאו הייחודי ובדרכו הציורית "מפרשן" (בהיעדר הגדרה יותר טובה): "זאת זריקת עונשין של שחקן כדורסל מניו-יורק, אתה צריך לקבל התקפת לב לפני שכדור נכנס פנימה". אלי גדל בניו-יורק והצטיין במשחקי הרחוב בשכונה והצליח באמת למנף את הכשרון שלו גם לקריירה מקצוענית. בהחלט סיפור מעניין

הציפור הנדירה
הציפור הנדירה
12/08/2019 12:25:13

התמונה של אלי בתוך המאמר (התמונה השנייה במאמר) מכסה 7 שורות במקום להיות בין פסקאות!!!

המשגיח
12/08/2019 13:34:44

מאמר מעולה עידו

niv
niv
12/08/2019 14:22:48

אחלה פוסט!
שחקן הרוקטס שהכי אהבתי אחרי שיין באטייה

דן רוזנבלום
12/08/2019 18:43:56

קריאה נהדרת עם נרטיב מעולה. ממש נהניתי.
תודה!

עגל
עגל
12/08/2019 19:42:56

תודה רבה. איזה שחקן מעולה הוא היה, לא כוכב אבל אחד שניתן לסמוך עליו.
שנת האליפות השניה היתה מאוד מיוחדת, יוסטון היתה מקום 6 במערב ולמיטב זכרוני היתה מקום 8-9 (בשיויון) במאזן הכללי בליגה. הם לקחו אליפות בכלל ללא יתרון ביתיות!
קראנו לזה אז home court disadvantage
ומי היה האוהד היחיד בכל העולם שהאמין כל הזמן שהאליות השניה שלנו? ניחשתם נכון 🙂

Smiley
12/08/2019 22:07:56

תענוג. שחקן שהוציא מעצמו מעל ומעבר

מנחם לס
12/08/2019 22:21:32

הייתי צריך לקרוא פעמיים כדי להבין, אבל נהניתי מיד עם הקריאה הראשונה. למריו אלי היתה אגב יד טובה מה-3.
מצויין עידו. כיף שיצאת מהשבלונה שלנו.

מנחם לס
12/08/2019 22:22:26

הוא היה גם חזק מאד ומוצק – ממש סלע – עם גופו הקטן והנמוך יחסית

דינגו
דינגו
13/08/2019 16:05:25

מאמר מבריק, תודה רבה, כיף לקרוא.