פרוייקט אגדות (17): וולטר (קלייד) פרייזר / מנחם לס

פרוייקט אגדות (17): וולטר "קלייד" פרייזר

"מלך האופנה של הנבא" ששיחק בניקס, הוא הסופרסטאר הפחות ידוע מכולם. כן, הרבה יודעים את שמו, אבל מעטים יודעים איזה שחקן עליון הוא היה, מהשטאנצה של אוסקאר "ביג O" רוברטסון או לברון ג´יימס. הוא היה אחד הפוינט-גארדים הגבוהים (1.95 מ´) הראשונים, וללא ספק שחקן ההגנה הטוב אי-פעם בין הגארדים.

וולטר "קלייד" פרייזר. תמיד שאלתי את עצמי מה היה קורה לו קלייד היה מופיע בתקופתו של מייקל ג´ורדן, והיה עליו לשמור על אלוהים. וואללה – זאת הייתה יכולה להיות ההצגה הגדולה בתבל.

=================================================
פרייזר – הפוינט-גארד/גארד ה-3 בטיבו בהיסטוריה (אחרי מג´יק וביג O)
=================================================

קלייד פרייזר הוא אחד השחקנים האהובים עלי ביותר. קראו לו SLICK (חלק, כי משחקו היה חלק כמו טוסיק של ילד); קראו לו SILK (משי; הוא לבש חליפות ארמני העשויות משי בעשרת אלפים דולר החליפה). אך רק חבריו הטובים הורשו לקרוא לו כך. לכולנו הוא היה ה"קלייד" האוריגינלי. למה? כי לבושו של מלך האופנה הזה היה תמיד מתאים לטיפוסים מהסרט הנפלא "בוני וקלייד". קלייד דרקסלר גנב לו את הכינוי, אבל דרקסלר היה רק "קלייד" חלקי. נכון, גם הוא היה מתלבש אופנתי, אבל כולם – כולל הגברים מ-´פנטהאוס´ היו חובבים לעומת פרזייר.

הוא הגיע לניו-יורק ב-1967 כבחירה מס´ 5 של הניקס. הם לא תארו לעצמם איזה טיפוס מהסרטים הם בחרו. הוא הגיע הרי מאוניברסיטה קטנה בעיר-שדה קטנה באילינוי – דיביזיה שנייה ב-NCAA פור גוד סייק – ואיש לא חלם שהוא יכבוש את התפוח הגדול בסערה. הוא היה נוסע בשדרה החמישית בקונברטיבל פתוח עם מעיל פרווה לבן, ותמיד הכובע מ-"בוני וקלייד"( וורן ביטי שיחק את קלייד ומיד השם נידבק) וזה היה המראה הכי מטרף ב´תפוח הגדול´.

בזמנו היה עוד JOCK (ספורטאי) בשם ג´ו נמט, הקוורטרבק האלמותי של הניו-יורק ג´טס שהגיע מאוניברסיטת אלבאמה לקבוצה די חלשה בליגת המשנה AFL, ומיד "הבטיח ניצחון" בסופרבול. ונגד מי? נגד הבולטימור קולטס המפוארת מליגת העל NFL עם הקוורטרבק שלה שעד היום נחשב ע"י רבים לגדול מכולם – ג´וני יונייטס. דברים כאלה אתה לא עושה בספורט. זה נותן הזדמנות למאמן היריבה לשים שלט בחדר ההלבשה "ג´ו נמט מהג´טס מבטיח לקבוצתו ניצחון". זה מספיק כדי לטרף כל קבוצה. תארו לכם איזה פוינט-גארד מקרית טבעון בליגה הארצית בארץ (האם הם סוף-סוף ב-´ארצית´?) ´מבטיח´ ניצחון נגד מכבי ת"א במשחק גמר הגביע.

 

 

השניים מיד נדבקו והפכו למלכי העיר (לג´ו נמט אפילו נתנו שם כינוי "ברודוויי ג´ו"). שניהם רווקים, שניהם חתיכים מהאגדה, לשניהם מראה ממזרי של ´אני הטוב ביותר ואתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון´, שניהם מיליונרים, שניהם רווקים, שניהם רודפי שמלות מדופלמים, שניהם אוהבים בקבוקי יין שעולים 1,500$ הבקבוק, ושניהם השחקנים הטובים בקבוצתם, אם לא בכל הליגה.

בעוד נמט היה ´קאונטרי-בוי´ מעיירה קטנה בפנסילבניה שגדל על שירי קאונטרי, נועל COWBOY BOOTS , קלייד גדל בעיר המטרופולין אטלנטה, והוא היה (ונישאר) CITY BOY מהסוג "המסוכן" ביותר – יפה-תואר, גבוה, חכמת רחוב, יודע באיזה מסעדות יש את הקוויאר הטוב ביותר, יודע מהו הוויסקי הטהור ביותר. מרגיש בבית בשכונות העוני העניות והמסוכנות ביותר (הוא היה המבוגר בין 9 אחים ואחיות באזור מאד לא נעים באטלנטה שאני מכיר), כמו שבמשחק גולף עם הנשיא ביל קלינטון. מסוגל לשוחח עם אוצר מילים מדהים עם נשיא אוניברסיטה, וכעבור שעתיים לדבר בדיוק כמו שהברת´רס מדברים.

הוא לא עזב את ניו-יורק מהרגע שהגיע לניקס. נידבק לניו יורק, מרכז העולם, ולא זז ממנה עד היום.

=================================================
תיכון וקולג´ – בקיצור נמרץ
=================================================

קלייד היה אתלט מלידה. הוא היה ´אול ג´ורג´יה´ בפוטבול ובייסבול בתיכון ´האוורד´, אבל לא בכדורסל! הוא היה קוורטרבק בפוטבול (ולכן הייתה לו שפה משותפת עם ג´ו נמט, אחד הקוורטרבקים הגדולים ביותר!), וקצ´ר ("תופש הכדור") בבייסבול. בשני ענפי הספורט ניבאו לו עתיד וורוד. כדורסל הוא שיחק רק במגרשי המשחקים בשכונה כי ל-"האוורד" לא היה אולם כדורסל, ואיש לא ידע כמה טוב היה.

האוניברסיטאות הגדולות מהסוג של דוק או צפון-קרולינה לא התעניינו בו בגלל ציוניו הנמוכים. יש לו גם מין הליכה נון-שלנטית ודיבור שקט, והיה מאד ביישן בצעירותו, אז חשבו שהוא מין עצלן שיופיע וייעלם מהר כפי שהופיע. אבל אוניברסיטת סאות´רן אילינוי (מהדיביזיה ה-II) לקחה צ´אנס עליו ונתנה לו "סטיפנדיה משותפת" (כשאימנתי כדורגל באדלפי יוניברסיטי היה לי יותר קל לתת לנימרוד דרייפוס סטיפנדיה ´משותפת´ – חצי כדורגל וחצי שחייה וכדורמים; נמרוד היה שחקן נבחרת ישראל בכדורמים ושחקן הפועל ת"א בימיה הגדולים עם גיל לנדאו ואחרים).

לסאות´רן אילינוי הייתה קבוצה סבירה בכדורסל, אך הפוטבול שלה היה דבר שלא מדברים עליו. כשמאמן הכדורסל ראה איזה שחקן יש לו (אחרי שהוא שיחק בסתיו פוטבול) הוא ניגש למאמן הפוטבול ואמר לו: "יש לי כאן כוכב כדורסל אמיתי. אתה חייב לשחרר אותו מפוטבול, ואני אשלים את הסטיפנדיה עם חצי מלגה נוספת בכדורסל". מאמן הפוטבול ידע (אבל רק הוא ידע) שהוא עומד להתפטר, ולא היה איכפת לו לתת את קלייד לכדורסל פול-טיים.

הוא היה ´אול-אמריקן´ בכל השנים ששיחק (1964-1966), אך רק כשהיה סניור, וכמעט לבדו הוביל את סאות´רן אילינוי לגמר הפיינל-פור של הדיביזיה השנייה (הם הפסידו בגמר לאבנסוויל 85-82. אבנסוויל הייתה כוכבת הדיביזיה השנייה כמה שנים רצופות, ומיד אחרי הניצחון על סאות´רן החליטה לעלות כיתה לדיביזיה הראשונה) הבינו איזה כוכב-על ישנו שם בדיביזיה השנייה. הייתה זו שנת 1967, השנה הראשונה שלי כפרופסור באדלפי יוניברסיטי. כמובן שהגעתי לדראפט באולם הקטן המחובר למדיסון סקוור גארדן, ואני זוכר כאילו היה זה אתמול איך שהתרגשתי כמו כולם כשהניקס בחרו בשחקן האלמוני הזה.

 

 

כשהוא עלה לבמה לקבל את כובע הניקס מדייויד סטרן הוא לבש מכנסיים כתומות-חומות עם מרובעים אדומים, וז´קט כתום כתפוז על עץ בפרדס בכפר ויתקין, ידעתי מיד שיש לנו כאן סיפור עם CHARACTER מאד מיוחד. עד כמה מיוחד היה, היה לי תענוג של כמעט עשר שנים ליהנות ממנו. הוא איפשר לי את התענוג להיות עד משך 10 שנים למשחק של אחד השחקנים הטובים והפיקחיים בכל הליגה, מאז ועד עתה.

=================================================
שחקן נבא נפלא ומיוחד במינו
=================================================

קלייד ניבחר לחמישיית הרוקיס ב-1978. אח"כ באו שבע שנים רצופות של חמישייה ראשונה באול-סטאר (MVP ב-1975). ניבחר 5 פעמים ל-"חמישיית הנבא" ופעמיים לחמישייה השנייה.

אבל כוס התה של קלייד הייתה הגנה, והוא ניבחר 7 שנים רצופות לחמישיית ההגנה של הליגה. הוא היה אחד המנועים החשובים ביותר בניצחונות הניקס ב-1970 ו-1973, קבוצות הנחשבות עד היום – כמעט ללא יוצא מין הכלל – לקבוצות הפקחיות והקבוצתיות בתולדות הנבא. עוד נחזור למשחקי האליפות הללו.

כשקלייד עבר לקליבלנד לסיים את הקריירה הנפלאה שלו, הוא עזב את הניקס כשחקן עם מספר המשחקים הרב ביותר (759), מספר הדקות הרב ביותר (28,995), מספר הנקודות הרב ביותר (14,617), שיא האסיסטים של הקבוצה (3,145), ועוד 6 שיאי קבוצה. רובם נשברו כמה שנים אח"כ ע"י פט יואינג ששיחק שנים רבות יותר בניקס מקלייד.

הדבר המייחד את משחקו של קלייד היו גניבות הכדור שלו. הוא עשה מגניבת כדור אומנות. הוא היה הטוב ביותר מכולם עד היום הזה, אם-כי שיא הגניבות בנבא הוא כבר לא שלו. גנבותיו באו בשניות הבלתי מצופות ביותר ובצורה הבלתי מצופה ביותר. הוא היה לדעתי המגן הטוב ביותר בין כל הגארדים ששיחקו את המשחק, ואת כל הגנתו עשה במה שהוא כינה NO CONTACT DEFENSE. כשהוא שמר על האיש שלו חשבת שהוא לא שומר כלל. היה לו מין אינסטינקט שקבע עבורו בדיוק היכן לעמוד כדי לבצע את גניבות השועל שלו. אצלו "גניבה" לא הייתה סתם שליחת יד מהירה וגניבה. הוא תכנן את הגניבות למפרע. השחקן ששמר חשב שקלייד ´שכח´ ממנו, אך הכל היה חלק מ-2,3 מהלכים ותנועות לפני הגניבה עצמה. בנוסף לטכניקה המיוחדת שלו, ויכולת הצפייה הגדולה שלו (כשציפה כנביא מתי, ובאיזו צורה יימסר הכדור לשחקן "שלו") היו לו זרועות וידיים מהירות ביותר. אני זוכר שברגעי רגיעה הוא היה מבצע טריקים של קוסם בחדר האוכל של העיתונאים, או היכן שבא לו לשעשע אותנו, אנשי המדיה. אתה חייב להיות בעל זוג ידיים מהירות כברק לביצוע כמה מהטריקים שעשה. תמיד האמנתי שאילו רצה להשקיע בעסק זמן – הוא יכול היה להפוך לאחד הקוסמים הגדולים בעולם.

 

כמובן שהוא ניבחר ל-"היכל התהילה ב-1987 (יחד עם פיט מרביץ´ וריק ברי) וב-1996 ניבחר לאחד מ-"50 האגדות".

הוא תמיד היה טיפוס חברותי שהחיוך לא מש מפניו. תמיד נתן לי הרגשה טובה כששוחחתי איתו, ותמיד היה אוהד גדול של מדינת ישראל. "אתה חייב להיות טוב, למעשה מצוין – טוב בדיוק כמוני – כדי להיות מדינה של 3 מיליון (אז) המנצחת את כל מדינות ערב עם מאות המיליונים שלהם".

אשתמש בפרק מספרי "חיצים ובונבונים"
תיאור משחק הגמר של 1970 ו-1973

=================================================
ניו יורק ניקס- לוס אנג´לס לייקרס
גמר אליפות ה-NBA
מדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, 1970
=================================================

עונה שלמה, מאות משחקים, מאות אלפי מילין של נסיעות והכל-הכל עומד להיות מוכרע במשחק אחד ואחרון: ניו יורק ניקס מול לוס אנג´לס לייקרס. משחק שביעי ומכריע על תואר אלופת ה-נבא.
המצב עתה הוא 3-3 בין הניקס ללייקרס והתחושה היא שהמדינה כולה יוצאת מדעתה. הניקס, נציגת ניו-יורק הטוענת להיות ´בירת הכדורסל´ של העולם, נמצאת בגמר – לא יאומן כי יסופר – לראשונה בתולדותיה. סידרת הגמר עד כה בשוויון מותח ודרמטי. נראה שהאומה כולה לקחה טיים-אאוט מוייטנאם ושאר הצרות, והדבר היחיד המעניין אותה הוא המשחק השביעי והאחרון.

במשחק הראשון, במגרשה הביתי, הניקס נראתה מעולה וניצחה בקלות 112-124, למרות 38 נקודות של ג´רי ווסט. גם המשחק השני נערך ב"תפוח הגדול". ג´רי ווסט קולע הפעם 43 נקודות, ווילט צ´מברליין מוסיף 23, ועם טונה של מזל הלייקרס מנצחת בקושי רב, 103-105.

שתי הקבוצות עולות על בואינג 747 וטסות לצמד משחקים בלוס אנג´לס. המשחק השלישי נפתח בסערה. לוס אנג´לס מוליכה במחצית ב-22 נקודות הפרש. הניקס מצמצמת בהתמדה וכשהמצב הוא שוויון 97-97 ונשארו 25 טיקים לסיום, מבקשת הניקס פסק זמן.

המאמן רד הולצמן מבקש מהשחקנים להחזיק בכדור עד לתום שעון ה-24 שניות ואז לנסות להגיע לזריקה. וולט פרייזר מכדרר, אוכל שנייה ועוד שנייה מהשעון… שמונה שניות לסיום. הלחץ עושה את שלו. רד הולצמן מבקש פסק זמן נוסף, כשהשעון מורה על שבע שניות אחרונות. חוזרים לפרקט. ריד מוסר לפרייזר שנמצא בפינה וג´רי ווסט סוגר אותו לגמרי… ארבע שניות לסיום. פרייזר מכדרר בלחץ ומחפש מוצא ולפתע הוא שולח כדור מדוייק אל דה-בושר. משמונה מטרים דה בושר מתרומם והכדור בפנים. ניו יורק 99, לוס אנג´לס 97, ושני טיקים נותרו על השעון.

הלייקרס, ללא פסק זמן, ממהרת לחדש את המשחק מתחת לסל. אלג´ין ביילור שולח את כדור לג´רי ווסט שנמצא כשני מטרים מלפני קו האמצע. ווסט מקפיץ את הכדור פעם, פעמיים והודף בזריקת התאבדות. צפירת הבאזר נשמעת כשהכדור עדיין מרחף באוויר. אולם שלם עוצר את נשימתו והכדור צולל אל תוך הטבעת. הלייקרס משווה ל-99-99. ראיתי את דה בושר נופל אל הקרשים ומכסה את עיניו; ראיתי את פרייזר מניף ידיו לשמיים וצועק "או, נו". ראיתי קבוצה שלמה בהלם מוחלט.

 

בהארכה הניקס חוזרת לעצמה, ובורחת מהלייקרס ומנצחת 108-111. 1-2 במשחקים.

המשחק הרביעי שייך כולו לג´רי ווסט שקלע 42 נקודות, והלייקרס מנצחת בארכה 115-121 ומשווה את הסדרה ל-2:2. שוב עולות שתי הקבוצות אל המטוס לניו יורק, למשחק החמישי, שהיה דרמטי לא פחות: כבר בדקה השמינית נופל וויליס ריד ונפגע קשות בברכו הימנית. אח"כ אף התברר ששריר ארבעת הראשים נקרע חלקית. הוא יוצא לטיפול ולא חוזר אל הפרקט.

במשך העונה כולה נחשב ריד ללב של הניקס ופציעתו מתבררת כחמורה מאוד. ללא ריד, וילט צ´מברליין מהלייקרס משתלט לחלוטין על הגבהים. באומן, שנכנס במקומו של ריד, נראה אומלל וצ´מברליין קוטל אותו לחלוטין: שליטה בריבאונד, סלים קלים, חסימות ועוד מיני השפלות. הולצמן מנסה קלף אחרון ומראה מדוע הוא נחשב לאחד המאמנים הגדולים בתולדות המשחק: הוא מוציא את ג´ף הוסקט שנאלץ לשחק כסנטר ושולח למערכה את דייב סלטוורס המהיר. הניקס נשארת עד תום המשחק ללא שחקן ציר טבעי וללא אף שחקן גבוה!

הלייקרס מכניסה מיד את מל קאונטס שמוסיף 2.14 מ´ ל-2.17 של צ´מברליין בניסיון לנצל את יתרון הגובה, אלא שמהר מאוד מתברר שהענקים שלה אינם מסתדרים עם המשחק המהיר של חמישיית הנמוכים. הניקס מציגה יכולת מדהימה במשחק שייכנס קרוב לוודאי להיסטוריה של המשחקים הגדולים. בסיום 100-107 לניקס וניו יורק כולה יוצאת מדעתה. 2:3 לניו יורק והקבוצות יוצאות שוב ללוס אנג´לס. המשחק השישי היה כבר רצח בעירבון מוגבל. צ´מברליין קלע 45 נקודות ולקח 27 ריבאונדים, ווסט הוסיף 36 נקודות. הניקס, ללא ויליס ריד, נסחטה, יובשה, ובוישה. המשחק מסתיים ב-22 הפרש לטובת הלייקרס. 3-3 בסדרה ושתי הקבוצות חוזרות לניו יורק לקרב האחרון.

לא אגזים אם אומר שמעולם לא היה עניין כה רב סביב משחק כדורסל אחד. איש לא ידע מה מצבו האמיתי מלבד פליטת פה של אחות בבית החולים, שפלטה לעיתונאי ה"ניו יורק פוסט" ש"ריד מקבל זריקות קורטיזון, כדורים נגד נפיחות וכדורים נגד כאבים"

הייתה זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי להיכנס ל"מדיסון סקוור גארדן" כעיתונאי. הדרישה לאישורי כניסה למדיה הייתה כה עצומה, שעיתונאים – לראשונה – נזקקו לאישורים מיוחדים על-מנת לקבל אקרדיטציה. לי לא היה אישור כזה בנמצא ונאלצתי להסתפק בשידור בטלוויזיה. שילמתי 6 דולר, נכנסתי לבר של "ביג סם" ברחוב ה-57, ורועד מהתרגשות התיישבתי מול המסך הענק שם התכוננתי לקרב הגדול.

 

כששתי הקבוצות עלו על הפרקט חיפשו הכל – הצופים בבית, הקהל במגרש, העיתונאים וכמובן שחקני הלייקרס – רק דבר אחד ויחיד: את ריד. על הפרקט נראים ברדלי, דה בושר, ברנט, פרייזר … איפה ריד? הוא איננו. שנים אח"כ כתב ביל בראדלי: "ויליס ריד היה המנהיג ללא עוררין שלנו. עם קליעתו הרכה בידו השמאלית, וכוחו האדיר למרות קומתו הנמוכה יחסית (2.09 מ´, מ.ל) הוא היווה בעיה ללא פתרון לכל הסנטרים בליגה. כולנו ידענו שאין דרך שננצח את הלייקרס בלעדיו. לא רק בגלל תרומתו הפיזית למשחק, אלא תרומתו המנטאלית. איתו ידענו שתמיד נוכל לנצח. בחימום לפני המשחק התמתחנו וזרקנו כדורים לסל כאילו כל סיפור ריד לא נוגע לנו. כאילו לאיש זה לא מזיז אם ישחק או לא. איזה בלוף היה זה. בלב כולנו הייתה אותה שאלה: האם ריד ינסה לשחק? עד השנייה האחרונה לא ידענו…"

שקט שורר באולם. שריקת השופט מפרה אותו וקוראת לחמישיות להתייצב לתחילת המשחק. שחקן אחד עדיין חסר. השקט נמשך. לפתע נשמעה שאגה. כל הקהל של ה"מדיסון סקוור גארדן" ו-300 יושבי הבאר נעמדו על רגליהם וצרחו בקולי קולות.

=================================================
ויליס ריד – צולע ומדדה – עולה על המגרש בתלבושת הניקס.
=================================================

ריד עולה לשחק בחמישייה! חמש דקות ארוכות נמשכו הצעקות ומחיאות הכפיים לכבודו – רגע שלא אשכח לעולם. אין הרבה רגעים כאלה בספורט הנתקעים בזיכרונך כרגעי השראה וקודש. זה מה שהרגשתי כשויליס עלה על הפרקט. עיר שלמה – לא סתם עיר, עיר שהיא מרכז העולם – הודתה לשחקן כדורסל שחור שעלה למגרש פצוע, תוך שהוא מסכן את בריאותו ועתידו במטרה להביא לניקס את האליפות הראשונה בתולדותיה.

הלייקרס עולים עם ווסט, צ´מברליין, ביילור, ברנט וקיט אריקסון. כמו הניקס, גם הם מעולם לא טעמו את טעם האליפות. יותר מזה, הם נחשבו ללוזרים גמורים: בשבע הפעמים שהם עלו לגמר בעשר השנים האחרונות – הם שבו ללא תואר. בפעם האחרונה הייתה זו הבוסטון סלטיקס שהכריעה אותם. מה יקרה הפעם? האם הלייקרס סופסוף תזכה בתואר?

 

מבחינה תדמיתית, גם מצבה של הניקס לא נחשב מזהיר. זו נחשבה לבדיחת הליגה ב-20 השנים האחרונות וסגרה את התחתית שנה אחר שנה. בשנתיים האחרונות המצב השתפר, כאשר בקבוצה חתמו שחקנים כפרייזר, דה בושר וברדלי, והעונה הניקס משחקת את הכדורסל הטוב, הפיקח והקבוצתי בליגה.

המשחק נפתח. וויליס ריד צולע, אך בכל זאת משחק. הכדור בידי צ´מברליין. הוא זורק ומחטיא. פרייזר מכדרר, שולח כדור לוויליס ריד בקו הפאול. ריד מתרומם והניקס מובילה ראשונה.

הלייקרס שוב להתקפה. ג´רי ווסט מכדרר, אך מאבד את הכדור. פרייזר שולח קדימה שוב את ריד וזה, בצליעה ממש, מתרומם אל הסל וכבר 0-4. שתי זריקות, שני סלים!!! ריד מיד פרע את שטר השתתפותו: היו אלה שני הסלים החשובים ביותר בקריירה שלו, ולמרות שב-27 דקות משחק לא תרם הרבה, הרי שארבעת נקודותיו הראשונות היו שוות 40 מבחינה פסיכולוגית.

פרייזר חוטף עוד כדור, ועוד כדור במהירות ידיים של קוסם, ופתאום ניו יורק כבר עולה ל-0-8. בלייקרס שום דבר לא עובד: ווסט תפס יום בינוני, צ´מברליין היה חלש, אריקסון לא התעלה וכל שאר הלייקרס פשוט לא היו במשחק. מנגד, גדולתה של הניקס היא שבכל משחק נמצא שחקן אחד המתעלה לגבהים ונושא את הקבוצה כולה על גבו. הפעם היה זה וולט פרייזר שכדרר, קלע, חטף כדורים ועשה את כל המשחק. היה זה אחד ממשחקי הכדורסל הטובים ביותר של גארד מאז ומעולם. הוא סיים עם 36 חיצים (כולל 12 מ-12 מהקו) 19 בונבונים נהדרים בעיקר לדייב דה-בושר וביל בראדלי, 12 קטיפות מצוינות, 4 מהן בהתקפה, וגניבת 6 כדורים קריטיים ביותר, במשחקו הגדול בקריירה. למעשה, היה זה אחד מהמשחקים המושלמים ביותר שראיתי אי-פעם משחקן אחד שהיה עליון בכל: קליעות, פריצות, מסירות, ריבאונדים, גניבות, והכל עם אפס איבודי כדור. ממש לא יאומן.

המחצית השנייה הייתה לפרוטוקול בלבד כשהשאלה היחידה שנותרה היא באיזה הפרש יסתיים המשחק. לאורך המשחק כולו הוליכה הניקס בהפרשים של 22 עד 28 נקודות ורק בשלוש הדקות האחרונות, בגארבג´ טיים, כשהאליפות כבר הייתה עמוק בכיס, היא הורידה רגל מהדוושה. הלייקרס קלעה חמישה סלים רצופים בכדי לחתום את המשחק ב-99-113. הניו יורק ניקרבוקרס היא אלופת הנבא לראשונה בתולדותיה!!

בנוסף לפרייזר הפנומנאלי, דה בושר היה כמעט מושלם בהגנה ובהתקפה (17 נקודות). ברדלי שיחק בהתלהבות עצומה, שמר היטב וקלע בדיוק רב (18 נקודות). דיק ברנט, אחד השחקנים הטובים בליגה, אך גם מהפחות מוכרים, קלע 21 נקודות והיה אף הוא מצוין. ללייקרס קלעו ג´רי ווסט 28 , ביילור 19, צ´מברליין 21 (ו-18 ריבאונדים).

אך להכל היה ברור מיהו גיבור המשחק. וויליס ריד היה האיש שהכניס לניו יורק את הרוח לה הייתה זקוקה. הוא לא היה גדול כי לא יכול היה להיות, אך עצם היותו שם, על הפרקט, הביאה לניקס את ההתלהבות והביטחון הדרושים לניצחון. ריד קלע רק 4 נק´ ב-2 מ-5 עם 4 ריבאונדים ב-27 דקות של אומץ וסבל בלתי רגיל כשהוא משחק עם שריר קרוע וברך נקועה. היו אלה 27 דק´ שנכנסו להיסטוריית הספורט של ארה"ב.

 

אחרית דבר: הייתה זו האליפות הראשונה של הניקס, אבל לא האחרונה. שנתיים מאוחר יותר חזר על המבצע אותו הרכב, בתוספת ג´רי לוקאס וארל מונרו. גיבורי משחקי הגמר של 1973 היו ביל בראדלי וקלייד פרזייר, אבל הקבוצה כולה הראתה משחק שתואר כ-POETRY IN MOTION ניצחונות הניקס ב-1970 ו-1973 התקבלו באהבה עצומה מאחר והיו אלה שתי הפעמים הראשונות– ובינתיים גם האחרונות – בה שיחקה קבוצת NBA משחק קבוצתי ופיקח. היה זה כדורסל בו כולם מצויים בתנועה, הכדור נע כל הזמן עד שנמצא האדם בעמדה הטובה ביותר. האמינו לי שאיני אומר זאת מהסיבה שאני אוהד הניקס, אלא מהסיבה שזאת עובדה שאינה עומדת לויכוח: מאז הניקס של 1973, נעלם המשחק הקבוצתי מה-NBA.

כשהניקס הגדולה של ראשית שנות השבעים התפרקה, ליגת ה-NBA שבה להיות ליגה של אינדיבידואלים.

=================================================
אתגר השבוע:  (אני משנה לאתגר היום – תשובות עד חצות)
=================================================

בחר את נבחרת ישראל של כל הזמנים (5 פותחת ו-7 שחקני ספסל) למשחק ראווה נגד נבחרת אירופה (בחר גם אותה!) של כל הזמנים (5  לחמישייה ו-7 לספסל) כחלק מחגיגות ה-65 שנה לישראל.

=================================================

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. הדברים עליו ברשימותיי:

    הרכז הנפלא של הניקס הנפלאה בשנות ה-70 שהיה מעולה בהתקפה ונפלא בהגנה, נהדר בכ"ח לגובהו (1.93 מ') וטוב מאוד בחטיפות (ב-6 עונותיו הראשונות עדיין לא חושבו החט' שהחלו לחשב אותן מ-73/4' ואם היו מתחילת הקריירה ממוצע החט' שלו היה גבוה יותר כשבפלייאוף חושבו החט' רק בשני הפלייאופים משמונת הפלייאופים שהשתתף בהם), מנהיג ווינר. אמנם ממוצעי האס' לא היו מרשימים כלל, אך קבלת ההחלטות שלו הייתה נפלאה והוא מיעט לטעות, ובמשחקים חשובים היו לו מספרי אס' מרשימים ככל שהיה צריך. הכניסה הדרמטית של ריד במשחק השביעי בגמר 70' השכיחה את העובדה שפרייזר היה הכוכב הגדול של המשחק עם 36 נק' (17-12 מהשדה וגם 12-12 מהקו), תשעה רי' ותשעה-עשר אס' במשחקו הגדול בקריירה.
    לאחר 10 עונות בניו-יורק שיחק שבה זכה גם באליפות שנייה ב-73, שיחק ב-3 העונות האחרונות בקליבלנד ופרש בעונת 79/80' בשנתו ה-35 לאחר 13 עונות, לאחר שבשתי העונות האחרונות שיחק חמישה-עשר משחקים בלבד ובאחרונה שלושה.
    סיים את הקריירה עם השתתפות ב-83.84% מהמש' האפשריים בעונה הסדירה, כשב-8 עונותיו הראשונות שיחק ב-95.12% מהמש' האפשריים (624 מ-656), אחרי 9 עונות 92.55% (683 מ-738), אחרי עשר 92.56% (759 מ-820) ואחרי 11 עונות 89.8% (810 מ-902). ב-9 מעונותיו בניו-יורק מספר המש' ששיחק היה 80-74 מש' כשבראשונה 74, בעשירית 76 ובעונות שנייה-שמינית מספר המש' ששיחק היה 80-77 כשבשתיים 77, בשתיים 78 ובשלוש 80. בעונה התשיעית שיחק ב-59 מש' ובעונה ה-11 והראשונה בקאבס שיחק ב-51 מש'.
    ממוצעיו: 18.9 נק' ב-49% מהשדה ו-78.6% מהקו, 5.9 רי' ו-6.1 אס' ב-37.5 דק' ב-825 מש', 1.9 חט' ב-38 דק' למשחק ב-359 מש', 2.1 אי' ב-29.85 דק' (באותו זמן מסר 3.77 אס' וחטף 1.4 חט'), בעונה הסדירה; 20.7 נק' ב-51.5% מהשדה ו-75.1% מהקו, 7.2 רי' ו-6.4 אס' ב-42.5 דק' ב-93 מש', 2.13 חט' ב-41 דק' למשחק בחמישה-עשר מש' (באותו זמן קלע 22.73 נק' ב-52.4% מהשדה ו-87.7% מהקו, קלט 7.67 רי' ומסר 4.6 אס'), ב-93 משחקי פלייאוף.

  2. לגבי שמאז הניקס ב-73 נעלם המשחק הקבוצתי מהנב"א, הדבר הזה אינו נכון.
    בשנות ה-80 הסלטיקס, הלייקרס, הסיקסרס והפיסטונס, שיחקו משחק קבוצתי למופת. במאמר על טייני, למשדל, אתה כתבת על האיזון מטמטם החושים של הסלטיקס, ואיזון זה הוא תוצאה של משחק קבוצתי משובח.
    ויש לציין שגם הספרס מאוד קבוצתית, וכן הסלטיקס בעונות 2011/12-2007/8, ועוד קבוצות מאז הניקס.

      1. אכן, וללא פציעותיו של וולטון, לפורטלנד היו עוד כמה שנים בצמרת הגבוה ואפשרויות נוספות לאליפויות, וכן וולטון עצמו היה יכול להיות בין חמשת שחקני הציר הגדולים בכל הזמנים, אם לא יותר מכך, הוא היה השילוב אצלו בין התקפה והגנה היה לא פחות מאשר כל שחקן ציר אחר, והיה גם חכם ומוסר וריבאונדר וחוסם מהטובים ביותר, וכן מנהיג ווינר ברמה הגבוהה ביותר.

  3. איזה קלייד
    תענוג פרופסור , מה רע בלרדוף שמלות ?
    זה משפר את הקורדינצייה ובכלל עוזר לשפר את יכולת החטיפה

    השחקנים של היום הכל דיבורים , טוויטר , פייסבוק
    אם מומי היה ב NBA לא היה מפסיק לחלק כאפות עם החציל

  4. לגבי הרכז השלישי בטיבו בכל הזמנים. אצלי פרייזר רביעי וקוזי שלישי. קוזי היה גאון כדורסל ברמה של מג'יק ולמשל אאורבך אמר לשחקניו (כמובן בצחוק) שעליהם להיות מוכנים למסירה מקוזי גם כשהם על הספסל. הוא היה מג'יק ביכולת המסירה שלו כעשרים שנים לפני מג'יק. וכן היהוינר גדול שמתעלה במשחקים החשובים והוא קלע מה שצריך היה למרותאחוזי קליעה מאוד בינוניים באופן כללי.

  5. ראיתי שכתבת שהוא הי שחקן ההגנההטוב ביותר בין שחקני החוץ. במה הוא היה יותר ביכולת ההגנה ממייקל ג'ורדן?

  6. כהן מינץ, מיקי,עדי גורדון, דורון ג'מצ'י וחנן קרן
    דינו מנגין, דראזאן פטרוביץ,דרק נוביצקי,סרגי בלוב, ניקוס גאליס

כתיבת תגובה

סגירת תפריט