שחקנים שאסור לשכוח: אנטואן ג'יימיסון / אבי טרכטמן

שחקנים שאסור לשכוח: אנטואן ג'יימיסון / אבי טרכטמן

מוזר כל הסיפור הזה על שחקנים שאסור לשכוח, שהוא באמת פרויקט אדיר של הופס – כאילו, מה כבר יקרה אם תשכחו מאנטואן ג'יימיסון, שהוא אמנם שחקן עם הרבה איכויות, אבל בסופו של דבר, זניח למדי ובטח שלא HOF.

ובכן, אם תשכחו את אנטואן ג'יימיסון, תשכחו גם כמה וכמה לקחים חשובים שיכולים ללמד אותנו לא רק על כדורסל אלא גם על החיים עצמם, ולכן אקח את אנטואן ג'יימיסון ואשתמש בו בתור משל שאמשול, מטאפורה לחיים, ויהי זה לקח עבור כולכם.

לקח ראשון: התאימו את עצמכם למקום בו אתם נמצאים:

הזכרונות הראשונים שלי מג'יימיסון באים מהתקופה בה צפיתי בהרבה כדורסל מכללות, ובאמצע שנות התשעים לא היתה קבוצה יותר מגניבה מאשר צפון קרולינה של אנטואן ג'יימיסון ווינס קרטר, כאשר בשנתיים האחרונות של הצמד מי שבאמת פיטם אותם היה אחד המוסרים הגדולים בכל הזמנים – אד קוטה, שעשה אחר כך קריירה גדולה באירופה (כולל גיחה בהפועל ירושלים). קרטר, ג'יימיסון וגם ברנדון הייווד היו מכונת היילייטים רצינית, אבל הסטאר הגדול של הקבוצה דווקא לא היה השחקן הותיק בהיסטוריה של הנ.ב.א, אלא דווקא אנטואן ג'יימיסון – ותתפלאו, ג'יימיסון גם היה מכונת היילייטים גדולה לא פחות מאשר קרטר, ואולי אף יותר. הזכרונות שלי אומרים שהאיש היה לא רק האלי הופר מדהים (טוב, האסיסטים של קוטה כמובן) אלא יותר מכך – אני מעולם לא זוכר שחקן שעשה כל כך הרבה דאנקים אחרי ריבאונד התקפה כמוהו. לצערי, הנתונים חלקיים, אבל אני כן יכול לומר שב-12 משחקי טורניר NCAA בקריירה, הוא לקח 5 ריבאונדים בה-ת-ק-פ-ה בממוצע (לעומת 6 בהגנה), ואני מבטיח לכם שחלק תורגמו לפולו-אפ דאנקים. למותר לציין שהוא באופן כללי קלע יותר מקרטר, הוריד ריבאונדים יותר מקרטר ואולי אף היה פופולרי יותר מקרטר, אבל אני לא באמת יודע. הדאנקים של הצמד הובילו את UNC לשני פיינל פורים רצופים אבל ללא אליפות ומיצבו את ג'יימיסון בתור אתלט אדיר ודאנקיסט מדופלם.

ואז הוא הגיע לנ.ב.א, ופתאום העסק השתנה קצת. כלומר, הוא עדיין היה אתלט מעל הממוצע בנ.ב.א , אבל כשאתה לא גבוה מאד לעמדה (2.03) אתה צריך גם ללמוד דברים אחרים, ודברים אחרים הוא בהחלט למד – ג'יימיסון בעיניי הוא אחד משחקני החצי מרחק הגדולים ביותר שראיתי והמדהים הוא שהוא הצליח להגיע לג'אמפים האלה יחסית קרוב לסל. יחסית קרוב, אבל בהחלט לא דאנק. כבר בעונה הראשונה 80% מהזריקות שלו במרחק 3 פיט ומעלה (עד שלשה) וזה לא השתנה מהותית במשך הקריירה, שלא לדבר על ריבאונד התקפה – ג'יימיסון תמיד היה ריבאונד טוב, ואפילו בעונת הפרישה הוריד 8 בממוצע, אבל אלו כללו רק 2.4 ריבאונדים בהתקפה בממוצע, הבדל ענק מתקופת המכללות.

אז אמנם ג'יימיסון נתן קריירת קליעה אדירה וקריירת ריבאונד מעולה בכל קנה מידה (עבור שחקן שהוא 2.03 אבל לא חבר של קים ג'ונג און) אבל שונה מהותית מזו שהוא סיפק במכללות, והנה אכן דוגמה טיפוסית:

לקח שני: משנה מקום משנה מזל

דיברנו רבות על וינס קרטר, אבל האמת היא שגורלו של ג'יימיסון נחרץ להיות שזור בזה של וינס קרטר לא רק בתחילת קריירת המכללות אלא גם בתחילת קריירת המקצוענים, ומעשה שהיה כך היה.

ובכן, מסתבר שמסאי יוג'ירי הוא לא ה GM המבריק הראשון של הטורונטו רפטורס, 20 שנה קודם לכן, גלן גרונפלד היה האיש שזיהה את הכשרון העצום של וינס קרטר ורצה אותו. הימים ימי הדראפט העליזים של מייקל אולווקאנדי (הקנדי מן, וגם "הבחירה מס' 1 השניה הכי גרועה בהיסטוריה") וראף לפראנץ. אבל גם שני מיודענו מהפסקה הקודמת, הטאר הילס המעופפים ג'יימיסון את קרטר היו שם. אלא שכפי שכבר ציינתי קודם, אנטואן היה הכוכב הגדול של הקבוצה ההיא ולא וינס, או כך לפחות חשבו כולם – כולם פרט לגרונפלד הנ"ל שהיה מאד חם על קרטר והודה שהיה בוחר בו גם במקום הראשון. . גרונפלד ניצל את ההזדמנות ואת העובדה שכולם חשבו שג'יימיסון עדיף ועשה טרייד קטן עם גולדן סטייט שבחרה במקום החמישי – טורונטו תבחר במקום הרביעי את ג'יימיסון ותעביר אותו מייד לווריורס בתמורה לקרטר שייבחר חמישי. בד בבד, טורונטו גם תרוויח את השחקן העדיף עליה, גם תקבל כסף מזומן מהווריורס, וגם תצטרך לשלם פחות לשחקן שנבחר נמוך יותר.

האמת צריכה להיאמר – גם ג'יימיסון וגם קרטר נתנו קריירות יפות מאד, והיו במובהק שניים מתוך ארבעת השחקנים הטובים ביותר שיצאו מדראפט 98' (בצוותא עם דירק נוביצקי ופול פירס), אבל עד כמה שהקריירה של ג'יימיסון היתה יפה, זאת של קרטר היתה יותר יפה. ג'יימיסון אמנם סיפק חמש עונות חביבות מאד בווריורס, כשפרט לעונת הרוקי הוא שומר שם על ממוצעים של 22 נק', ו-8 ריב' ואף חותם על חוזה עתק (בשנים ההם) של 80 מ' דולר, אבל הקבוצה מעולם לא העפילה לפלייאוף איתו. קרטר לעומת זאת, תפס את ההזדמנות להיות הפרנצ'ייז פלייר הראשון של קבוצת האקספנשן הקנדית וטרם השביתה האיטלקית המפורסמת שלו כעבור 6.5 עונות, כשהוא מתפרסם בתור הדאנקר הגדול בכל הזמנים וכשהוא מספק כ-25 נקודות בממוצע למשחק, שני פלייאופים, וסדרה לפנתיאון כולל משחק שביעי מול פילי של אייברסון ב-2001, סדרה שהסתיימה עם החטאה עם הבאזר של אותו וינס – החטאה שתתוקן רק כעבור 18 שנים עם אחד קוואי לאונרד.

ועל כן, נותרה השאלה רק מה היה קורה אם. אם הטרייד לא היה מתרחש והשניים היו נותרים במקומותיהם עם הקבוצות שבחרו בהם. האם ג'יימיסון, מכונת ההיילייטים הגדולה של UNC היה הופך להיות הפרנצ'ייז הגדול של הקבוצה הקנדית הצעירה. האם קרטר היה מספק קריירה ברמה דומה לו היה מתחיל בווריורס? האם ג'יימיסון היה הופך להיות ה HOF שהוא יכול היה להיות לו הוא היה הפנים של אלופת הנ.ב.א הטרייה, ולא קרטר? קשה לדעת, סביר להניח שהתשובה היא לא – אבל אתם יודעים מה, אולי התשובה היא כן…

לקח שלישי: היסטוריה לא עושים לבד:

אם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו היא שצריך שניים או שלושה לטנגו. הנה, תראו את הבעלים של הקליפרס (סטיב באלמר) ושל הבלייזרס לשעבר (פול אלן ז"ל) שביחד עם ביל גייטס עשו היסטוריה עם מיקרוסופט. ולמרות שנחזור על כך גם בפסקה הבאה, האמת צריכה להיאמר לגבי אנטואן ג'יימיסון, ועל המשותף בינו לבין שחקנים רבים מעולים אחרים בני דורו כמו למשל ג'רי סטקהאוס או שאריף עבדור רחים – כולם שחקנים שסיפקו מספרים עצומים ואף אחד מהם לא יהיה HOF, כי כולם שיחקו לבד. לא, זה לא אומר שהם היו שחקנים אגואיסטים במיוחד אבל זה כן אומר שהקבוצות שלהם לא הגיעו לכלום למרות ההישגים האישיים. לג'יימיסון היו 5 עונות עם מעל 20 נקודות למשחק, הוא אחד מ-44 השחקנים היחידים בהיסטוריה שקלעו יותר מ 20,000 נקודות וחשוב מכך – הוא אחד מ-22 השחקנים היחידים בהיסטוריה שהוסיפו לכך גם 8,000 ריבאונדים. כל 21 השחקנים האחרים הם HOF או יהיו כאלה בוודאות.

חוץ מאחד, נחשו מי.

כי בסופו של דבר, ב-16 עונות ג'יימיסון הגיע לפלייאוף רק שבע פעמים, וניצח רק שתי סדרות. זה אמנם יותר טוב מאשר כספי או עבדור רחים, אבל זה רחוק מלהיות מספיק או מספק. ג'יימיסון לא היה שחקן אנוכי כלל, אבל קשה שלא לחשוב שהאיש היה שחקן ואקום במשך קריירה שלמה, ולמען האמת, פרט לחמש העונות הטובות שלו עם הוויזארדס באמצע הקריירה לצידם של גילברט ארנאס וקארון באטלר בקבוצה שעשתה 4 פלייאופים (וגם בה הוא חתם על חוזה עתק, הבחור עשה כסף בחיים.…), שאר ההישגים האישיים שלו היו קצת חלולים מהישג קבוצתי משמעותי. וגם כשהוא חבר בשלהי הקריירה ללברון בקליבלנד וב-עוד יותר שלהי הקריירה לקובי בלייקרס, הוא פספס את הרכבת ולא הצליח להגיע להישגים קבוצתיים משמעותיים וחבל. ג'יימיסון היה שחקן עם כלים אדירים, אבל אפעס…ריקים משהו.

לקח רביעי: תרוויח 15 (48) דקות של תהילה:

לא שיש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הלקח הרביעי, אבל אציין שכשהולכים ליוטיוב ומחפשים את ג'יימיסון, הוידאו הכי בולט הוא זה שבו הוא קלע 51 נקודות מול קובי, שגם קלע 51 נקודות באותו משחק. הקריירה של ג'יימיסון אולי עברה מתחת לרדאר של רבים, אבל הוא בהחלט בחר מול מי לתת את המשחק הטוב בקריירה שלו בניצחון של הווריורס על הלייקרס. יצוין גם שגם במשחק הקודם לו, ג'יימיסון קלע 51 נקודות, הפעם מול סיאטל, והפעם במשחק הפסד.

לקח חמישי: הוו זנב לאריות, לא ראש לשועלים

ונדמה לי, שכל מה שאני רוצה לומר על ג'יימיסון ועל הלקחים המופקים מהסיפור שלו, מתנקזים לנקודה הזאת.

נדמה שבשנים האחרונות, הדבר היחיד שכל כוכב בליגה שואף לו, הוא להיות חלק מסופר-טים. ואכן קובי ניסה לבנות אחד עם נאש והאוורד, לברון אכן הצליח עם ווייד ובוש. דוראנט חבר לאלופה מהמפרץ, וגם עונת המלפפונים האחרונה עמדה בסימן צמדים (קיירי+דוראנט, לברון+חדגבה, PG13'+קוואי). גם ג'יימיסון היה חלק מסופר-טים אחד ויחיד בעונה המעניינת ביותר שלו בקריירה, ועונה שהיא למעשה, אחת העונות המעניינות והמפורסמות של קבוצה כלשהי בהיסטוריה של הנ.ב.א – דאלאס של שנת 2004 שהיא קבוצה ששווה לגמרי ולחלוטין פוסט נפרד.

בקבוצה ההיא של מרק קובאן, כבר שיחקו דירק נוביצקי שמיצב את עצמו בתור אחד הפאוור פורוורדים הטובים בליגה כבר אז והיה הכוכב הגדול של הקבוצה. שיחקו בה גם מייקל פינלי המצוין, ג'וש האוורד המצוין אך בוסרי אף הוא וסטיב נאש טרם ימי פניקס וה MVP. זאת היתה קבוצה עם גרעין מעולה שהחליטה לצרף כמה פיסות לפאזל. שתי הפיסות היו שני האנטואנים הגדולים, אנטואן ווקר והשימי הובא אחרי שהמאיס את עצמו על הקבוצה עימה הוא מזוהה – הסלטיקס, בשל יידוי שלשות מסיבי תמורת לפרנץ וכלום (כשגם לפרנץ היה בעצם כלום), ואילו מושא הכתבה שלנו, אנטואן ג'יימיסון הובא יחד עם חוזה הענק מהווריורס תמורת רשימה ארוכה של שחקנים בינוניים (ניק ון אקסל ביניהם). וכך נוצרה לה סופר-טים עם חמישה שחקנים מהשמנת של הליגה, רובם עדיין במחצית הראשונה של הקריירה.

ג'יימיסון לראשונה בקריירה (ובעצם, גם לאחרונה בקריירה, עד עשור מאוחר יותר עם הלייקרס) עלה מהספסל, ותוך כדי כך זכה בצדק בתואר השחקן השישי של הליגה. אבל איכשהו דברים לא באמת התחברו, והקבוצה הפסידה הרבה יותר מדי כשווקר מיידה שלשות מיותרות, בדרך למקום החמישי במערב והפסד 1-4 לסקרמנטו הנפלאה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. הסופר-טים הכל כך מרתק הזה של קיובן נכשל, וחבל. אבל הוא בהחלט הניח יסודות אדירים לעתיד גדול (אולי בלי ווקר.. שאמנם שנתיים אחר כך נתן עונה הירואית ואליפות עם מיאמי מול… אותה דאלאס).

אבל מה שבאמת היה עצוב, הוא שג'יימיסון ביקש בסוף העונה מקיובן להעביר אותו לקבוצה אחרת, וקיובן נענה והעביר אותו לוושינגטון. וזה עצוב בגלל שתי סיבות עיקריות:

א. כי הפוטנציאל של דאלאס היה עצום, וכי ג'יימיסון היה גדול בתור שחקן שישי.

ב. כי ג'יימיסון הודה באופן מובהק שהוא מעדיף לקלוע הרבה בקבוצה בה הוא בעל הבית, מאשר לנסות ולעשות משהו גדול בקבוצה שיכולה לקחת אליפות.

ובכך, ג'יימיסון הגדיר את הקריירה שלו כולה. קריירה בה הוא הרוויח המון, וקלע המון. אבל בסופו של דבר – לא הגיע לכלום.

Subscribe
Notify of
13 Comments
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
Smiley
11/08/2019 7:45:42

שחקן NBA נחמד, אבל לעניות דעתי מפורסם יותר בגלל קריירת המכללות שלו שהייתה טובה יותר מקריירת המקצוענים

Berch
11/08/2019 8:57:10

יותר חשוב שיש וויסקי על שמו, אבל אולי זה רק לחובבי הז'אנר
הפסקה האחרונה תמצתה הכל. הבחור ללא ספק עמד במטרות שלו
🙂

the block
the block
11/08/2019 12:15:25

לא מביו מה הוא עשה (בליגה, לא במכללות) שאסור לשכוח. שחקן בינוני למדי

תומר
תומר
11/08/2019 13:33:50
Reply to  the block

אם הייתי אבי טרכטמן הייתי אומר לך "שאלה מצוינת, במקרה יש לי על זה שקף"
מאחר ואני לא אבי טרכטמן אציין שהתשובה לתהייה הזו מופיעה בפסקה הראשונה של הטור .

הציפור הנדירה
הציפור הנדירה
12/08/2019 12:12:11
Reply to  the block

בהחלק לא בינוני אלא שחקן בין טוב פלוס לטוב מאוד. היה שחקן מגוון וחכם וקבוצתי ובהחלט איכותי מאוד.

gogo
gogo
11/08/2019 16:55:54

אחלה פוסט
הוא מתאים בול לפרויקט הזה כי הוא מאותם שחקנים שכן נוטים לשכוח בצדק או לא… אבל סיפק קריירה יפה

עידו גילרי
11/08/2019 17:17:52

מצוין אבי, בהחלט שחקן שנעלם במהירות לתהומות השכחה וממש לא בצדק. נכון לא היה לו אימפקט משמעותי אבל הוא בהחלט עשה קריירה יפה שראוי לזכור.

Ljos: The Gospel According to Biff, Christ's Childhood Pal

אהבתי את הבחירה והחלוקה להסברים של הבחירה. כל כך אהבתי שהיד שלי עושה כרגע תנועת-שף-מנשק שכזו תוך כדי שאני כותב.

Yinon Yavor
11/08/2019 19:40:02

עוד לא קראתי אז אולי אשנה את דעתי, אבל לדעתי התמונה של ג'יימסון צריכה להופיע דווקא תחת הכותרת "שחקנים שמותר לשכוח"…
(-:

Yinon Yavor
11/08/2019 20:50:40

אחלה כתבה.
נהניתי מאוד.
הוא תמיד נדמה כבחור פרווה מדי. למל"ם.
מסכים עם מה שכתבת לגבי הסיטואציה. יכולנו לראות לא מעט ראשים לשועלים כמו ג'יימסון, ומצד שני זנבות לאריות כמו קליי תומפסון או שיין באטייה. קשה להחליט איזה סוג עדיף. אנחנו כרומנטיקנים תאבי הצלחה קבוצתית תמיד נעדיף את הסוג השני. אבל העולם זקוק גם לסוג הראשון, וכבודו במקומו מונח.
בכל מקרה תודה. עדיין לא החלטתי אם מותר או אסור לשכוח…

עמיחי קטן
11/08/2019 20:53:44

תודה.
ג'יימיסון היה סקורר דגול בתקופה שהיו הרבה כאלה ולא זכה להישגים קבוצתיים, או למעמד של סופרסטאר.

ברוך רובין
ברוך רובין
12/08/2019 9:47:25

מנפח סטטיסטיקות מהעבר, שזמנם תפ בליגה, קלוריות ריקות בדומה לחלק מהסקוררים שגדלו בשנות ה90.

הציפור הנדירה
הציפור הנדירה
12/08/2019 12:15:03

זה שהוא לא רצה להיות כוכב משני בקבוצה מועמדת לאליפות לא אומר שהוא היה מנפח סטטיסטיקות. הסטטיסטיקה שלו הייתה ברמה שלו והוא היה שחקן נהדר, מגוון וחכם וקבוצתי.