שחקנים שאסור לשכוח: אוטיס ת'ורפ / דן רוזנבלום

שחקנים שאסור לשכוח – אוטיס ת'ורפ \ דן רוזנבלום

"איה. כואב לי. למה החלטתי לנסות לקלוע סל על המפלצת הזו?
אני חושב שאני אנוח טיפה….אולי אפרוש.
כן, אולי אני ינוח עד סוף הקריירה."

אוטיס ת'ורפ פעם החזיק את השיא של הופעה ב 542 משחקים רצוף במשך שש עונות.
הוא לא הפסיד משחק אחד במשך שש עונות רצופות.
מאז השיא נשבר ע"י איש הברזל…אך את חריקת השרירים של אוטיס אני עדיין שומע.

נולד על החוף בפלורידה, 1962.
שם גם גדל, עד שנסע הרחק צפונה לרוד איילנד בשביל הקולג'.
נבחר ב-84' כבחירה מספר 9 בסיבוב הראשון ע"י הקנזס סיטי קינגס. לימיינו, סקרמנטו.
באותו הדראפט נבחרו כמה חברה' שתכירו. בעתיד, חברו לקבוצה האקים "החלום" במקום הראשון.
סאם בואי הבאסט הכי גדול בהיסטוריה ובבחירה השלישית והחמישית בחור אלמוני בשם מיכאל ירדן ושמן בשם צ'אק. ת'ורפ נבחר לפניי ג'ון סטוקטון שנלקח כבחירה מספר 16. יש היאמרו כי היה דראפט איכותי.

בדמיון לשחקן הקודם עליו כתבתי בטור הזה, גם אוטיס הוא שחקן שבעבור המון האוהדים…נחבא אל הכלים.
אולי מכירים אותו, אבל לא מייחסים לו משמעות גדולה כל כך. בטח שלא היה סופרסטאר בליגה.

מי שכן זוכר משהו, מכיר ומכבד את התרומה.
אך עם כל הענווה ושאט הנפש? לעולם לא ישים אותו ברשימה אחת עם הגדולים.

אלה השחקנים שאני הכי אוהב. הפועלים השקטים שמחברים את כל החלקים יחד…
מכונות עקביות וממושמעות. ספורטאים מקצועניים מהדרג הגבוה ביותר.
חיות כדורסל שנותנים את כל מה שיש להם למועדון, לחברים ולמשחק.
לא מחפשים תהילה ומתעבים כפיות טובה.

אוטיס מעולם לא נבחר לאף חמישייה של העונה. למרות ששיחק בליגה 19 שנה.
הסטטיסטיקה שלו מראה ממוצעיי קריירה של 14 נקודות ושמונה ריבאונד ב 31 דקות.

מבנה גוף של דמות קומיקס של שחקן כדורסל. גבוהה, ארוך, מהיר, קלעי טוב ושחקן קבוצתי מצויין…
למרות הכל מה שהפריד אותו מאחרים זה ההגנה. הכח. העוצמה המולדת של האדם.
לשחק מול אוטיס היה כמו להדרס ע"י רכבת אחרי שעפת משמשה של רכב תוך כדי תאונה.

היה נדמה לפעמים שהדבר היחיד שיכול להפריד בינו לבין הכדור זה כובד משקל כדור הארץ.
יש לו ידיים גדולות יותר משל קוואי והיה משתעשע עם כדור 7 כמו שחקן טניס.
כי שהוא באמת רצה לעשות משהו…הוא עשה אותו. רק הרצון ואילוא העצבים הפרידו.

אחריי סקרמנטו הגיעו שנותיו ביוסטון, בו בילה רוב הקריירה.
בשנים בהם ג'ורדן, דיטרויט, בוסטון והלייקרס שלטו בליגה, ת'ורפ ויוסטון שיחקו כדורסל טוב ותחרותי.
בכל שנה, הם נתנו את כל מה שהיה להם והשתפרו.
בכל שנה התחזקו, בין אם בבחירת דראפט טובה וגם כיחידים.
השותפות שלו עם אלאג'וואן המשיכה להתגבש עד שהפכו יחד לאחד מהצמדים הטובים בליגה.
אך בעידן הנפילים של דור הזהב, לקחו תפקיד משני בהצגה הגדולה.
עונה אחר עונה, הכוכבים הגדולים קטפו את הפירות וביוסטון חרקו את השיניים כרגיל.

ת'ורפ תמיד היה אחד הפאוור פרוורדים הטובים בליגה, אך האופי השמרני והשקט שלו האלימו את התשבוחות.
גם הוא, בעל צווארון כחול. פועל מסור ונאמן. כזה ששם את הערכים האישיים שלו מעל המשחק ולא מאפשר למקצוע להשחיט אותו בפן הנפשי, הרגשי והמנטאלי.

רבבות נשמו לרווחה כאשר ג'ורדן החליט לשחק בייסבול…ובעונה השישית של ת'ורפ ביוסטון זה קרה.
האליפות הראשונה של יוסטון הייתה כזו של קבוצה אפורה שרצה יחד כבר שנים רבות מתחת לרדאר.
בשלב הזה הם הכירו אחד את השני כמו אחים בזמן שכל קבוצות הפאר בליגה עברו טלטלה חזקה בעקבות העזיבה של ג'ורדן. הן ברמה השיווקית והן ברמה המנהלתית. ביוסטון, שידרו עבודה כרגיל.

קודם הצטרף קני סמית', שנה אח"כ הגיע מאמן בשם רודי תומיאנוביץ' שהחליף את דון צ'ייני בתור המאמן.
שנה אח"כ…בחירת דראפט ממוצעת ושולית כגון רוברט הורי הוסיפה מימד אחר לקבוצה.
עוברת עוד שנה וסם קאסל נבחר בבחירה ה-24.
הרבה מאבקים טובים היו באותה התקופה. הכדורסל הגיע לשיאו.
טרייד מעולה שהביא את מריו איליי מהיריבה המרה פורטלנד…היווה את החלק האחרון בפאזל.

עד המשחק השביעי מול ניו יורק שבו כל העבודה הקשה, ההתמדה והעקשנות השתלמה.

סוף סוף כל העבודה הקשה השתלמה.
אך בדרך צינית מאוד, הזכייה באליפות היה גם מה שהרס אותו.
הורי התבלט בסדרת הגמר והיה ברור שהוא הרבה יותר צעיר, אתלטי ועם יד טובה מבחוץ…מה עוד שהייתה לו אישיות בעלת תוכן שיווקי והוא גם מכר יותר כרטיסים.
לאחר האליפות, טרייד עם פורטלנד שלח את לא פחות מקלייד דרקסל וטרייסי מאריי ליוסטון בשביל אוטיס, רק בכדיי להבין את ערכו.

אך בנקודה הזו אפשר לחצות את הקריירה של אוטיס לשניים.
האחד של לוחם נאמן ומסור אשר הקדיש את כל כולו למועדון עבורו הוא שיחק.
השני, נווד חסר שורשים שהמחסור הכי גדול שלו הוא היעדר חמדנות.
כוכבים צריכים כדי למכור את עצמם בנ.ב.א.
למכור את החיוך שלך, את המילים שלך, את הביטויים שלך ואילו את חייך הפרטיים.

זה לא הספיק שהוא עובד קשה, הוא היה צריך להיות יותר.
לדבר יותר, להנהיג יותר, להיות יותר מעורב במכונת השיווק.
זה לא היה אוטיס, הוא שיחק רק 34 משחקים בפורטלנד ועד סוף הקריירה הוא עבר בעוד 5 קבוצות.
טרייד לדיטרויט, וונקובר\ממפיס, טרייד לוושינגטון, מיאמי וטרייד לשארלוט.

אוטיס זכה באליפות, אך לא זכה שוב להיות השחקן שהוא.
מכונה אפורה של כח, משמעת ויעילות.
הקונצרן הכלכלי של הליגה לא אהב את הרעיון שהוא דבק בעקרונותיו וזה פגע בו ברמה המקצועית.

כאדם, אני יכול להזדהות עם התחושה כי גם כאשר אתה מתפקד באופן מלא…יש משהו מעלייך שדורש יותר.
משהו שדורש ממך להקריב את האופי והפנימיות שלך. משהו שדורש ממך ללבוש מסיכה.
לזייף מעט עם המילים, לשקר מעט עם ההתנהגות…מה שהיום רוב השחקנים עושים ועוד בחדווה.

לא אוטיס.

שנה שעברה זכה לראות את הגופייה שלו נתלית בפרובידנס. המכללה בו למד ושיחק.

שם דווקא רואים את החיוך אך אין קמצוץ של תהילה או שחצנות בהלכה שלו.
רגיש, חזק ונאמן. המכונה השיווקית לא הצליחה לשים את האצבע על האקס-פקטור שלו.
כי זהו הלב.

מה מצחיק?
אוטיס ופי.ג'יי שיחקו יחד במיאמי והועברו יחד לשארלוט.
בתוך הלב אני יודע שבעונה האחרונה של אוטיס בשארלוט…כן היו חילופיי משמרות.
כן היו העברות לפידים.
כי מה שמפריד בין אלוף ללוזר הוא לא ההישג הסופי…אלא הדרך.

כי אם בנ.ב.א או בחיים עצמם, כולנו בסוף….קשורים אחד לשני.

דן רוזנבלום

יליד ניו-יורק, שטותניק מדופלם. גדל בקווינס עד שהגיע לאילת. גנן במקצועו. 1.83 מטר של הגנה, הגנה והגנה! שחקן ספסל של משימות מיוחדות. קומיקאי, מוסיקאי, משורר וסופר בערבון מוגבל.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  5. גיא רוזן

    13 אוג 2019 10:30:18

    שחקנן מהזן שכבר לא יכול להיות כמותו ב-NBA.
    הסיבה פשוטה (אולי קצת עצובה, לאלו מבינינו שלוקים במחלת הנוסטלגיה) –
    כיום, הכישורים הנדרשים משחקנים בעמדתו הם כאלו שבהיעדרם, שחקני "האופי", אותם שחקנים קשוחים ובלתי ניתנים לשחיקה, כבר לא מוצאים את מקומם בכדורסל המודרני.
    טוב, לא טוב, זה לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי זה אוטיס ת'ורפ. שחקן נשמה, שחקן שמקומו ברשימת ה-"שחקנים שאסור לשכוח" מוצדק לחלוטין.
    .
    תודה, דן. אחלה פוסט.

  6. Yinon Yavor

    13 אוג 2019 10:38:26

    שחקן נפלא שזוכה לפוסט נהדר. הוא היה פאוור כמו שכתוב בספר. חזק, ריבאונד, הגנה, ונקודות מדי פעם כשצריך

  7. הציפור הנדירה

    13 אוג 2019 10:51:56

    עוד שחקני פנים איכותיים מאוד שלא נחשבו סופר סטארים מאותו דראפט הם קווין ויליס וסם פרקינס.

    ממתי בארקלי כונה צ'אק???

  8. Havlicek stole the Ball

    13 אוג 2019 16:00:55

    כתבה ממש טובה! חידשת לי הרבה..

    בלי ועם קשר – אני מבין שאסור לשכוח אף שחקן מהסגל של יוסטון 1994.. יש עוד מלבדם?

  10. מנחם לס

    13 אוג 2019 19:52:47

    אחד השחקנים הנחבאים אל הכלים ביותר. מהסוג של פי ג'יי בראון, קווין וויליס, הוראס גראנט, וכאלה. אף אחד לא נצץ. כולם היו אנדרייטד, לוחמים ללא ויתור וללא תנאי, אבל לא כאלה שאתה בוחר בהם לכתרים. כל מה שהם יודעים זה לתת לך את הנשמה והגוף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט