שחקנים שאסור לשכוח: ראלף סימפסון – סיפור מבין הכיסאות / Ljos

"בתור קפיטליסט אני לא מבין למה יותר מדענים לא עובדים על כל עניין היקומים המקבילים, היקום הזה מסריח כי הוא מונופול והגיע הזמן לפתוח את השוק הזה לתחרות" – מתן בלומנבלט

מסדרות טובות ("גולשים בזמן") ועד סרטים איומים ("האחים סופר מריו"), התרבות שלנו הפכה בשנים האחרונות למעט אובססיבית לגבי יקומים מקבילים. מהבטיחות היחסית של הבית שלנו כיף לראות עולמות שונים נאבקים על הבכורה ולדון בהשלכות האפשריות שלהן (ידעתם שהעולם המקביל בדארקווינג דאק משמעותו שהוא לעולם לא יוכל להתרבות?). אבל מדי פעם המאבק יוצא מתחום המדע הבדיוני ודרך גשר איינשטיין-רוזן מטאפורי מצליח להגיע אל עולמנו.

בתחילת חייה, ה-NBA לא החזיקה באותה תדמית שיש לה היום. גם אז היה מדובר בליגת הכדורסל הטובה בעולם, כדורסל מעולם אחר, ללא תחרות. אבל הכדורסל ששוחק היה… מעט תפל. מלבד יוצאי דופן כמו ווילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור, ההתקפות היו איטיות, ההגנות מתוזמנות, והמחסור ברהבתנות צועק לצופה מודרני של המשחק כמו בחור הודי במסעדה אנגליה שמתעקש להזמין את הדבר הכי תפל בתפריט. אז נפער לו חור התולעת.

כולכם שמעתם על ה-ABA. הליגה שהוקמה ב-1967 שהביאה את קו השלוש לקדמת הבמה, הראתה לנו מה היא הרוח האמיתית של סנט לואיס ובימיה האחרונים הפכה להיות כל כך מגוחכת, שאפילו וויל פרל לא יכול היה להישאר אדיש ועשה על זה סרט. ב-“Semi-Pro” מתוארת קורותיה של העונה האחרונה של קבוצה בליגה, עם תרבות התשלומים הלא קיימת, הניסיון לשווק בכל מחיר עם הופעות מחצית מגוחכות, המרדף אחרי ה-NBA, והחידוש המשחקי האתלטי שיוצג בסרט בדמות המצאת האלי-הופ. איכשהו, זה הספיק כדי להוות איזשהו איום על ה-NBA.

באותה שנה, צעיר בן 18, ראלף סימפסון, וחברו הטוב ספנסר הייווד, הובילו את תיכון פרשינג מדטרויט לאליפות התיכונים, בפעם הראשונה עבור תיכון ממישיגן מזה 35 שנים. ספנסר הייווד שוכנע, ע"י אחד המאמנים השחורים הבודדים באותה תקופה – וויל רובינסון (סכנה?), לבוא במיוחד משדות הכותנה והגולף של מיסיסיפי עבור הסיכוי לאליפות. אבל ראלף, הוא היה גיבור מקומי. שחקן שעמד שווה בשווה וניצח מקצוענים ושחקני קולג' בעודו בתיכון והיה השחקן שצלף 43 נקודות באותו גמר היסטורי. בתום עונת האליפות ראלף בחר להישאר אגדה מקומית והלך למישיגן סטייט.

השנה הראשונה של ה-ABA הייתה קשה. האולמות היו ריקים כמעט בכל משחק, אבל בעיקר – אלימות. כל כך הרבה מכות היו על המגרש, שהסנטר של מינסוטה, מל דניאלס, קבע ש"היו לי 78 משחקים ו-78 קרבות". ה-ABA החליטו לנסות לשפר את המוצר, לחדש עם קו השלוש אותו גנבו מניסיונות בליגת המכללות וליגות כושלות אחרות, זרקו כסף והציעו לכוכבי NBA להגיע, ביניהם ריק בארי, והחלו לרדוף אחרי הכוכב הגדול הבא של הכדורסל, מי שהיה שחקן המכללות הטוב והמבטיח ביותר – קארים עבדול-ג'באר. אין סיבה להשאיר אתכם במתח, אני בטוח שלפחות רובכם יודעים שקארים בסוף בחר ב-NBA, והליגה הצעירה הייתה צריכה לחפש מקורות אחרים.

אז הם הלכו על המקום השני. שוק שחקנים שה-NBA אפילו לא חשב לרדוף אחריהם – אלו שעדיין לא סיימו קולג'. ה-NBA באותה תקופה הסכים לחכות עם החתמת שחקנים שהשנתון שלהם עדיין לא סיים קולג', אבל ה-ABA העדיף להמציא חוקים משלו ולהתמודד עם ההשלכות אחר כך. ספנסר הייווד הובא לאחר שנה אחת בלבד במכללות. הוא חתם בדנבר רוקטס, הקבוצה שתהפוך אחר כך לנאגטס והוקמה על חורבות הדנבר נאגטס שנמחקו מה-NBA בתחילת שנות החמישים אחרי ששברו כל שיא של עליבות (דנבר נאגטס הנוכחית נאלצת, כדי שיוכלו להשתמש בשם, לעשות מעשה מטופש אחד לחלוטין בעונה כתשלום לאותה קבוצה). הייווד באותה עונה הוביל את הליגה בריבאונדים, סלים ונקודות, זכה ברוקי העונה וב-MVP, אבל בסוף העונה נאלץ לעזוב. החובבניות של הליגה הראתה את פרצופה כשהתברר שספנסר חתם על החוזה בעודו קטין וללא עורך דין, ולכן החוזה בוטל. הייווד מיד חתם בסיאטל מה-NBA. בדנבר לא התמהמהו הרבה ופנו לראלף סימפסון, שבדיוק סיים את שנתו השנייה במכללות.

ראלף אומר שהיה מעדיף להישאר במכללה. אבל עם משפחה שחיה על קצבאות במרכז דטרויט, לא הייתה לו ברירה. את ה-NCAA כל זה לא עניין, והם לא היו מוכנים לתקדים ששני שחקנים חותכים לפני שהם מסיימים. את ה-NBA וספנסר הייווד הם לקחו לבית המשפט, על ה-ABA הם רק איימו בחרם כללי של מתקנים ומשאבים וטענו "ההחתמה מוכיחה שלא אכפת להם מכדורסל המכללות". אכן, דבר נורא להגיד. בסופו של דבר, שני השחקנים המשיכו לשחק ללא הפרעה בליגות בהן חתמו. ספנסר המשיך והפך להיות השחקן שתיכנן לרצוח את המאמן שלו. ראלף הגיע ל-ABA.

מהיום הראשון בו חנה במגרש האימונים עם קאדילק אלדורדו הוורוד שלו ועד סיומה המר של הליגה, ראלף היה הכוכב הגדול של דנבר (דרך אגב, זה לא מנע מה-NBA לבחור אותו בדראפט ב-1972, במקום ה-11, אחד מעל ג'וליוס אירווינג). במהלך השנים שלו בליגה, סימפסון זכה לראות מחזות שונים ומיוחדים:

ב-1971, דנבר חשבה שראוי לשנות את צבעי הקבוצה, כתום ושחור. הם בחרו בצבעי כחול וזהב, צבעי הפרח הרשמי של קולורדו. רק שתחת תאורת האולמות, ולאחר שטיפות מרובות, צבע החולצה דהה והתחיל להזכיר יותר לוונדר. רק שתי עונות לאחר מכן הם שינו שוב את החולצות.

הליגה ניסתה לשווק את עצמה בכל מחיר וחיפשה הופעות מחצית מעניינות יותר כדי לשווק את האירוע כיותר מהמשחק ולנסות לשאוב צופים. כשדנבר ניסתה לעשות את זה, הם הצליחו לחשוב על "ערב צווארון קולר" – בו נתנו כרטיס חינם לכל אישה שתבוא עם אדם שמשלם בעוד היא לובשת גופיה חושפת גב, ואת היפות מביניהן הציגו במופע המחצית. בוירג'יניה היו מחלקים כל ערב מתנות לקהל. הפייסרס הציגו מופעי היאבקות עם דובים.

ב-1975, הוא אפילו זכה להשיג ניצחון בפוטו פיניש, שגם הוא קיבל את הספין של ה-ABA. בפיגור 128-125, 11 שניות לסיום, סימפסון ניסה לקלוע שלשה כדי להשוות, זריקה שקיפצה מעל הטבעת ועמדה לעוף החוצה. סימפסון הצליח להציל את הכדור ולמסור אותו לקלוד טרי שהצליח לקלוע לשיוויון, 3 שניות לסיום. באותה תקופה, השעון לא עבד בדקה האחרונה של המשחק, ולכן שחקני ספרס חשבו שהמשחק נגמר והולכים להארכה. אחד מהם פשוט זרק את הכדור פנימה, ובובי ג'ונס של דנבר הצליח להעיף אותו לסל, לניצחון.

הוא גם זכה לראות מופעי אלימות, ממש כמו בתחילת הליגה. ג'ון בריסקר למשל, היה שחקן שאפילו המאמן שלו, דיק טינקהאם (אני מאשר את השם הזה), פחד ממנו כל כך שהוא דאג להביא שחקן פוטבול שישמור על ההתנהגות של בריסקר באימונים. פעם אחת בריסקר עשה לו כל כך הרבה צרות ששחקן הפוטבול הכריז שהוא הולך להביא את האקדח שלו מחדר ההלבשה. מבחינת בריסקר זה היה בסדר, כי זה אומר שיש לו זמן ללכת ולהביא את האקדח שלו. טינקהאם החליט דווקא לבטל את המשך האימון לאותו יום. בהמשך אותה עונה בריסקר כעס שהליגה עדיין לא שילמה לו את הבונוס על ההופעה באול סטאר, והוא הלך לקומישנר ודרש ממנו שישלם לו באותו הרגע. הקומישנר החליט שפחות חשוב לו הכסף מאשר הבריאות שלו ושילם לו את הסכום הישר מהארנק.

את הלוגואים הבאים של דנבר:

אבל ברגע שהעשן התפזר, אפשר היה לראות את התבנית של הליגה החדשה – התקפות בסגנון ג'אז, מאולתרות ומסוגננות, אתלטיות ומלחמה על כל כדור. וכמה מהשחקנים הגדולים שראה המשחק. ג'וליוס אירווינג, ארטיס גילמור, קוני הוקינס, ג'ורג' "אייסמן" גרווין, מוזס מאלון. וראלף סימפסון עמד בשורה לצידם. שוטינג גארד גבוה, סקורר אתלטי, קלע מזמן וחוטף בחסד. בעונת השיא שלו קלע 27.4 נקודות למשחק. אבל העונה הכי טובה שלו הייתה דווקא האחרונה, בה הראה גמישות ועם 7 אסיסטים עזר להכניס את הרוקי דייוויד "סקייווקר" ת'ומפסון לליגה ולהוביל את הקבוצה לגמר היחיד שלה מול הנטס של ד"ר ג'יי.

אחד מרגעי השיא הוא הסדרה, אולי הגדולה בתולדות ה-ABA מול אינדיאנה פייסרס, בגמר המערב של 1975. מצד אחד דנבר, לארי בראון בעונותיו הראשונות כמאמן, אחרי שהפסידה רק 2 משחקי בית כל העונה בהנהגת ראלף סימפסון. מולם הפייסרס, שהצליחו להפתיע עם המקום השלישי במערב בעונה שלא היו אמורים להתמודד על האליפות, ובעזרת ג'ורג' מקגיניס הפילו את הספרס בשבעה משחקים. גם הסדרה הזו לא החסירה מאיתנו אירועים ביזאריים. במשחק השני הפייסרס גררו את המסקוט שלהם, הארי הרקדן, לדנבר כדי שיפיל קללה על הקבוצה הביתית. דנבר בסוף הפסידו, בעיקר כי הפייסרס קלעו ב-60% מהשדה, אבל הם ידעו מי האשם האמיתי. כשהסדרה חזרה לדנבר, בשיוויון 2-2, הם דאגו להביא את רובוטה, המכשפה הרעה מהמערב, כדי שתגן מקללות וגם תפיל כמה משל עצמה על שחקני אינדיאנה. בקדרה גדולה במרכז המגרש היא שרפה דמות מקרטון של ג'ורג' מקגיניס, ובמהלך המשחק היא נדדה לספסל אינדיאנה כדי להמשיך ולקלל אותם. רק שהפעם זה לא עבד, ואינדיאנה הצליחה לעלות ליתרון. בסופו של דבר הסדרה נגמרה במשחק שביעי, אחרי הופעת ענק של ג'ורג' מקגיניס עם 40 נקודות ו-23 ריבאונדים, שהעלו את האנדרדוג לגמר.

 

זוכרים אי שם מזמן, לפני כל הקללות והדובים, כשדיברנו על סוף מר? 1976 הייתה השנה האחרונה של ה-ABA. את העונה פתחו 9 קבוצות, אך שתיים התפרקו במהלכה. ה-ABA השיג את מטרתו, קבלה לליגה של הגדולים. גם ראלף סימפסון זכה לשוב הביתה. אך האיחוד לא בהכרח היה מאושר.

הגבלות ותשלומים שונים הופלו על קבוצות ה-ABA שעברו ומנעו מהן להציג את יכולת השיא שלהן. הניקס הכריחו את הנטס לשלם להם קנס על שהם פולשים לטריטוריה שלהם והנטס נאלצו לוותר על הדוקטור. גם דנבר לא הייתה יכולה להמשיך להחזיק את סימפסון והם העבירו אותו בטרייד הביתה, לדטרויט פיסטונס.

אך גם כאן, לא מדובר בשיבה מהסרטים. בדטרויט, סימפסון נאלץ להסתגל לסגנון ישן שמזמן לא שיחק – בידודים. אצל לארי בראון בדנבר הוא שיחק כדורסל מסירות קבוצתי אצל מאמן שאהב לשלוט בכל, והוא לא הצליח להשתנות בחזרה. ההתדרדרות שלו החלה, הוא העלה משקל ולעולם לא חזר להיות אותו שחקן נפלא שהיה. בעונה הראשונה שאחרי המיזוג, 5 מ-10 השחקנים הפותחים בגמר הליגה היו שחקני ABA לשעבר, 4 מ-10 הקלעים הגדולים היו שחקני ABA לשעבר, מלך הבישולים ומלך החטיפות היה שחקן ABA לשעבר. אבל לא כל השחקנים צלחו את המעבר באותה מידה של הצלחה.

ראלף סימפסון הוא לא מהשחקנים הזכורים בליגה. הוא לא היה הטוב בעולם בזמנו, הוא מעולם לא זכה באליפות, אפילו לא היה זה שפרץ את הדרך לשחקני מכללות לצאת מוקדם למקצוענים. אפילו השם שלו מקשה לזכור אותו, בגלל שכל שגיאה קלה עלולה לקחת אתכם לראלף סמפסון המוכר מעט יותר. גם אם תאייתו נכון את השם אתם עלולים למצוא קודם את הראלף השני שקשור למשפחת סימפסון. אבל מהליגה מהיקום המקביל שנשכחה מאחורה (למרות שהם למדו מהם הרבה דברים, ה-NBA לא טורח לתחזק את הזיכרון של ה-ABA יותר מדי) אסור לשכוח את השחקנים שנפלו בין הכיסאות במהלך המיזוג.

לעזאזל, אפילו במשפחה שלו הוא לא הכי מפורסם:

 

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. דובי

    7 יול 2019 08:35:33

    כמו שסיכמת, קודם כל תתקן לסמפסון.ראלף סמפסון יא כורדי. וכבר כתבו עליו אלף פעם. כולם זוכרים אותו. תגגל תאומי המגדל ותחזור. אה, סליחה. וואלה סימפסון.
    לא זוכר שקראתי כזאת העמקה בנושא הABA, על ההתפתחות והשחקנים והקריסה בסיום. בטח לא סביב שחקן שהוא לא הדוקטור. הABA תמיד הייתה בשבילי הליגה עם הכדור הכחול לבן והדוקטור בנטס לפני שסגרו את החרטא הזאת והתרכזו בכדורסל מעולם אחר בליגה אחת. אז תודה גם על זה.
    האמת שהכי כיף היה לקרוא על סופרסטאר, לזמנו וסביבתו, שהיה כזה בעיקר בתוך קבוצה. איזה הבדל לעומת הכוכבים של היום, שאוי ואבוי אם הקבוצה לא תהיה הרקע המתאים להפגנת היכולת שלהם, והיום בעצם לא בא לי פה אז במטותא תעבירי אותי לשם.
    תודה רבה!

  3. עידו גילרי

    7 יול 2019 08:39:36

    נהדר ljos כן נראה לי שאני אשאיר את האזיקים. רק תיקון קטן – הNBA בשנים האלה הייתה הרבה דברים אבל איטית לא היה אחד מהם.

  4. Berch

    7 יול 2019 08:54:29

    חייב לומר שלקח לי זמן להבין שלא מדובר על תאום המגדל.
    סיפור מאד מעניין על שחקן ועל ליגת ה ABA
    הסרט של וויל פארל ענק
    🙂

    1. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

      7 יול 2019 09:37:48

      גם לי
      🙂
      משהו בזמנים לא הסתדר לי (קאדילאק אלדוראדו וורודה?) אבל המשכתי לקרוא ובאיזשהו שלב נפל האסימון.
      .
      תודה רבה ליוש, אחלה פוסט.

    2. Ljos

      7 יול 2019 18:31:52

      תראו, הייתי שמח להגיד שזו טעות שהצלחתי לא לעשות. ואכן, כל מהרגע הראשון שראיתי את השם ידעתי שמדובר בשחקן אחר. כי כזה אני, אחד שיודע דברים ולא נופל לבורות שאחרים נופלים בהם.
      .
      .
      .
      רגע, לא. יש פה מישהו שיודע את האמת. גם אני נפלתי שם.

      1. הציפור הנדירה

        7 יול 2019 23:39:47

        מפני שאני שמתי לב למה שאני קורא, אז כשנכתב שמדובר בגארד ידעתי שמדובר בשחקן אחר וגם מכך שלא שיחק ביוסטון, ברור שמדובר בשחקן אחר.

  7. אשך טמיר המקורי

    7 יול 2019 13:27:38

    חחח מעולה, תודה.
    איזה סיפורים על ה-ABA.
    נחמד לגלות את מקור הקללות, שכיום שוכללו לרמת רעידות אדמה ע"י הפיניקס האפל, מחריב היקומים, מחרב הקבוצות, מנתץ הברכיים.

  9. מנחם לס

    7 יול 2019 17:16:24

    תודה על העלאה זכרונות. ה-ABA יכולה היתה להצליח מלבד כמה שגיאות קולוסליות. פעם אולי ניכתוב על כך. נהניתי מאד מהקריאה

  10. איש הערפל

    7 יול 2019 19:24:22

    כתוב מצוין אבל באמת הייתי מוסיף על ההתחלה שלא מדובר בהוא מיוסטון, לקח לי זמן להבין איך הבחור ההוא כבר הגיע לקולג׳ בשנות ה70.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט