במסגרת פרויקט 'שחקנים שאסור לשכוח', בחרתי שלושה שחקנים, אחד מהם הוא סטיב פרנסיס, השחקן השלישי והאחרון עליו אכתוב במסגרת הפרויקט.
אז מי הוא בעצם סטיב פרנסיס? פרנסיס היה הגארד של הרוקטס ואולסטאר בשיאו, שבגלל פציעות וכנראה גם אופי שתמיד הכניס אותו לבעיות עם מאמניו, הוא פרש בגיל צעיר של 30. אלה שראו אותו – כמו מנחם לס שאיתו שוחחתי בקשר לפרנסיס – טוענים שמבחינת כשרון גרידא הוא היה יהלום שהלך לאיבוד. קריירה שהיתה יכולה להביאו לרמה ולכבוד של קיירי אירוינג, אותו הזכיר סטיב פרנסיס במיוחד.
סיפור ילדותו של פרנסיס הוא סיפור לא זר לשחקני ה-NBA שרבים מהם הגיעו מילדות קשה. לא כולם כמובן, אך אחוז די גדול בגלל העובדה הפשוטה שהליגה נשלטת בידי שחקנים אפריקאים-אמריקאים, שרבים מהם גדלו בערים גדולות וכדורסל היתה הבריחה שלהם מהגיטו.
סיפורו של פרנציס קשה, במיוחד, אפילו ביחס לשחקנים אחרים. פרנסיס נולד לאם חד-הורית ענייה, וכשהיה בן 18 בלבד אימו נפטרה מסרטן. כפי שקורה כה הרבה במשפחות חד-הוריות, פרנסיס גר עם סבתו ואף הפסיק לשחק כדורסל למשך שנתיים תמימות. כשפרנסיס חזר לשחק כדורסל, זה היה במכללת סן יסינטו. לאורך שלוש שנותיו בכדורסל המכללות פרנסיס עבר בשלוש מכללות שונות, בעונת הג'וניור שלו, פרנסיס שיחק במכללת מרילנד הגדולה, היה בשוטינג גארד הפותח שלה, אף שבהמשך הקריירה שיחק רכז, ונבחר בסיום השנה ל- All ACC first team ול- All American second team.
לאחר שלוש שנות מכללה, בהן מצוין ובין מעמד כוכב בכדורסל המכללות, פרנסיס העמיד את עצמו לבחירה בדראפט ה- NBA, בו נבחר במקום השני ע"י ונקובר גריזליס (לי אישית לא ברור למה, כי היה להם כרכז את מייק ביבי, שנבחר שנה לפני כן, גם הוא במקום השני), אך מכיוון שלא רצה לשחק בקנדה דרש טרייד מהגריזליסהאומללים שנאלצו להעביר אותו ליוסטון רוקטס.
ברוקטס פרנסיס בן ה-22 שיחק עם שתי אגדות, חאכים אולאג'ואן וצ'ארלס 'האציל' בארקלי. כבר בעונתו הראשונה הראשונה ביוסטון פרנסיס היה הקלע המוביל של הקבוצה, אך לא הצליח להביא אותם לפלייאוף עם צמד הכוכבים המזדקנים, וכדרך אגב, הוא גם סיים שני בתחרות ההטבעות האגדית של שנת 2000.
שנה לאחר מכן, לאחר פרישת בארקלי ושנה נוספת בתעודת הלידה של חאכים במזדקן (שכבר לא היה טוב כמו בשיאו וקלע רק כ-11 נקודות למשחק), פרנסיס הוביל את יוסטון ל-45 ניצחונות, אך זה לא הספיק לעשות את בפלייאוף במערב. פרנסיס היה מעולה בעונה זו וסיים אותה עם 19.9 נקודות, 6.5 אסיסטים ו- 6.9 ריבאונדים, ממוצעים יוצאים מן הכלל.
בשנה שלאחר מכן, עם עזיבת חאכים לטורונטו ראפטורס, פרנסיס היה הכוכב של הקבוצה ונבחר לחמישיה הפותחת של המערב לאולסטאר, אך למרות שהיה מצוין, שיחק באותה עונה רק 55 משחקים ויוסטון סיימה את העונה עם 28 נצחונות בלבד. עקב מאזנה הגרוע במיוחד של הטילים מטקסס, הם זכו בבחירה הראשונה בדראפט, שם בחרו את הסנטר הסיני יאו מינג. באותה עת פרנסיס כבר הוכר כאחד השחקנים המלהיבים והמהנים ביותר לצפייה בכל הליגה.
בעונה שאחרי המאמן האגדי רודי טומג'נוביץ' עזב את הרוקטס והטילים שכרו את שירותיו של ג'ף ואן גאנדי. פילוסופיית המשחק של גאנדי לא התאימה כלל לסגנון משחקו השוטף של פרנסיס וזה גרם לירידה משמעותית ביכולתו. למרות שפרנסיס נבחר לאולסטאר, בקיץ הוא הועבר בטרייד לאורלנדו שמהצד השני עשתה טרייד על טרייסי מגריידי, עובדה המחזקת את הדיעה שפרנסיס הפך לכוכב. אמנם טרייסי מגריידי כבר איבד צעד, אבל זה מוכיח בכל זאת כמה פרנסיס היה טוב.
אף שהייתה זו העונה היחידה בה פרנסיס הגיע לפלייאוף, היא לא הייתה טובה מאוד עבורו מבחינה אישית.
באורלנדו פרנסיס פרח עם 21.3 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים למשחק, אך לא הצליח להוביל אותם לפלייאוף. בעונת 2005/06 פרנסיס היה סביר וקלע 16.2 למשחק עם אחוזים מזעזעים משלוש (בערך 25%). באמצע העונה פרנסיס הועבר לניו יורק, שם זכה לשחק בממוצע 10 דקות פחות מאשר באורלנדו; זו היתה התחלת הירידה. פרנסיס קלע בניו יורק רק 10.8 נקודות למשחק ובכללי לא היה טוב במיוחד.
בעונת 2006/07 פרנסיס שיחק רק 44 משחקים עקב פציעות. ב-30 מהם הוא פתח בחמישייה אבל פרנסיס כבר החל לחוות דעיכה שרוב הכוכבים חווים רק בסביבות גיל 35, והוא רק בן 29.
בעונה שלאחר מכן, פרנסיס חזר ליוסטון אך שיחק רק 10 משחקים וקלע 5.5 נקודות למשחק, ועבר לשחק בסין בעונה שלאחר מכן ושיחק מעט מאוד דקות, ועוד באותה שנה חזר לארה"ב ופרש בגיל 30 בלבד.
כתבתי כתבה זו על מנת שלא נשכח שחקן שבפוטנציאל היה יכול להגיע לרמה הגבוהה ביותר של גארד בליגה, אתלטי ביותר שבשיאו היה אחד הרכזים הטובים בליגה, אך חווה דעיכה עקב פציעות וחוסר התאמה לקבוצות ומאמנים שונים, ופרש בגיל 30 בלבד.
שחקן אדיר שאולי לא הגיע בזמן הנכון ובסיטואציה המתאימה, אבל הרבה מהאשמה מוטלת כמובן עליו ועל אופיו המרדני, אם כי מי אנחנו שנשפוט צעיר שגדל עם אם ללא אב, וגם אותה איבד בגיל 18.
שאלתי את מנחם מי מכל השחקנים שהוא ראה והכיר סטיב פרנסיס מזכיר לו ביותר.
הוא לא היסס שנייה ואמר: "אירוינג במשחקו. הרבה מאלן אייברסון באופיו. גאון כדורסל חסר משמעת"
ואז מנחם הוסיף: לסטיב פרנסיס היו יכולות שאפילו לקיירי לא היו. מה שחסר לו היה רצון, התמדה, נכונות לעבוד, ולקבל מרות של מאמן. הוא היה מרדן באופיו. הרבה מאלן אייברסון. הוא היה אחד הביזבוזים הגדולים ביותר בכדורסל.
מאז שחזר מסין הוא ניסה לחזור ל-NBA, אבל אז החלו בעיות סמים, אלכוהול, בתי סוהר, ודעיכה נמשכת. לפי מגזין 'פורבס' הוא היה "שווה" 50 מיליון כשפרש מה-NBA. היום הוא חסר כל. הסיפור הזה מראה כיצד ניתן להידרדר ממצב בו אתה מחזיק בהכל, לכלום, בניגוד לשחקנים אחרים שחווים את ההפך.
הסרטון הבא מראה כמה שקסמיו, אבל ממשיך איתו עד שנת 2017, אחרי מאסרים ובעיות עם החוק. הוא ניכנס למוסד גמילה, ועקבותיו אבדו.
הוא אפילו קיבל ביוסטון (נדמה לי) את הכינוי פרנצ'ייז פרנסיס…. רק להראות כמה רצו לבנות סביבו קבוצה.
בער מהר ונשרף מהר. סיפור עצוב.
והקשר האישי שלי למשפחת פרנסיס זה כשעבדתי בד"ר סובארו בחולון מי שקיבל אותי לעבודה היה מנהל המוסך אבי פרנסיס.
הכרתי אותו מהסקי מים בכינרת אבל לא יודע אם יש קשר לסטיב
🙂
נדמה לי שהכינוי שלו היה סטיבי פרנצ'ייז, לא?
תודה רותם. אני חושב שהציטוטים שהכנסת מהשיחה עם מנחם מסבירים את גודל הפספוס הכי טוב, מקרה ראש קשה
היה אחד הגארדים האקספוליסיבים והאתלטים שהיו בתקופתו (אולי "קיירי עם ניתור על" אם לתאר). הכישרון נזל לו מהאוזניים. אבל האופי… אוי האופי… ואז פציעות הברכיים שגמרו אותו סופית.
.
http://www.hoops.co.il/?p=120531 – מאמר מתורגם שכתב ל-The Players Tribune
תודה רותם. היה מוכשר, אבל אופי בעייתי עצר אותו. חושב שבליגה של היום היה מצליח יותר
היה שחקן סופר מלהיב וקטלני. לא מימש אפילו חצי מהכשרון והפוטנציאל היה אתלט אדיר מהיר ועם קרוסאובר רצחני.
מקרה ראש בעייתי שדפק אותו קשות וחבל.
מה שאי אפשר לקחת ממנו זה את הקרוסאובר של כל הזמנים ואחד ממהלכי הכדורסל הגדולים מכולם.
https://youtu.be/2hAn5FrFyVk
אחח סטיבי פרנצ׳ייז.. איזה נפילה. מה שהוא היה בעונות הראשונות, לעומת הנפילה שחווה בבת אחת מאז בערך 2006, פשוט כואב להיזכר.
כיום בעידן ניפוח הססטיסטיקות, היה בקלות יכול לרשום ממוצעי טריפל דאבל שלא יביישו את ווסטברוק.
כשהתחלתי כנער צעיר לאהוב ולהתעניין בליגה בכלל וביוסטון בפרט, בתחילת העשור הקודם, סטיב פרנסיס הוא-הוא היה הכוכב הגדול של הקבוצה. ואז הגיע יאו מינג, שנה אחכ ואן-גנדי, ומשם הקריירה של פרנסיס went south..
בול ווסטברוק.
מי שזוכר את פרנסיס בעונותיו הראשונות ביוסטון, ואת ווסטברוק ב-3 עונותיו הראשונות בת'אנדר,
לא יכול שלא להתפעם מהדמיון הרב.
ההבדל היחיד, והגדול (גדול? ענק. עצום) בין ה-2 זה ה-"רצח בעיניים". ווסטברוק, החל מעונתו ה-3 בליגה, השתחרר מכל רסן שאולי היה בעונותיו הראשונות, ועבר לשחק במשרה מלאה בהילוך מקסימלי.
פרנסיס, לו פשוט לא היה את הדרייב של ווסטברוק.
.
אבל ברמה הכדורסלנית?
תאומים. אותה אתלטיות נפיצה. אותה מנטליות של "אין זריקה שאני לא יכול לקלוע". אותה יכולת פסיכית להגיע במלוא הקיטור לצבע ולחלל שמות בהגנה היריבה.
מסכים מאוד
נכון מאוד לגבי ה״רצח בעיניים״. אני זוכר שבעונת הרוקי של יאו, כולם ביוסטון קיוו שיחזרו לפלייאוף אחרי כמה שנות גלות בתחילת העשור.
בסופו של דבר הם סיימו במקום התשיעי מרחק של משחק אחד בלבד מפיניקס שלך. ממה שזכור לי, החזרה של הקבוצה מפגרת האולסטאר הייתה קטסטרופלית. אפשר להגדיר את זה כמנטאליות של קבוצה צעירה, אבל עדיין – פרנסיס היה כבר בעונתו הרביעית בליגה, ושותפו לקו האחורי הלא הוא קוטינו מובלי האגדי, היה כבר עונה חמישית. אני בטוח שעם קצת יותר ״דרייב״ מצידו של פרנסיס, אפשר היה להדביק את הפער..
עם כל הקשיים, אדם בוגר יכול להבין שאי אפשר ממש להצליח עם מרדנות ואי קבלת מרות מספקת. ישנן שחקנים מאוד מוכשרים עם ילדות קשה שכן מיצו את כשרונם אא"כ פציעות מנעו זאת.
אך חבל שבגל שטויות והתנהלות לא מספיק מקצוענית כישרון גדול מתבזבז. באופי נוח הוא היה מצליח הרבה יותר עם כל הפציעות.
וכך גם ספירוול שעם אופי נוח היה מגיע להיות כוכב על ולא רק מהטובים בתקופתו. ואגב הסיםור שלו של אלימות קשה מצד האב, לא פחות קשה מהיתמות של פרנסיס.
יופי של פוסט!
תודה, רותם.
מצוין רותם!
חתיכת פספוס..מזכיר לי את ווסטברוק ורוז.
רותם, אני הכי נהנה מהשיפור הענק בכתיבתך. כשהבאתי אותך לצוות כתבת כילד. עכשיו אתה כותב ככתב ספורט.
אתמול כשכתבתי על לטרל ספריוול הייתי צריך להוסיף את סטיב פרנסיס לרשימת העארסים יחד עם ספריוול, אייברסון, ארטסט, סטיפנסון והשאר.
אגב, נדמה לי שבסין היתה לו שנה לא רעה.
שחקן מלהיב, משהו בין אייברסון לווסטברוק אתלט נדיר. בניגוד לווסטברוק וכמו אייברסון וקיירי, הכדורסל הגאוני בא לו באופן טבעי. כנראה גם היה חבר קבוצה חיובי. כמו שנאמר הקריירה שלו התרסקה מוקדם ומהיר מדי.
לכבוד פרנסיס צריך לפתוח פינה של שחקנים שרצוי לשכוח.