16 שנים, תשע קבוצות, אהבה אחת – קארון באטלר / תרגום Smiley

16 שנים, תשע קבוצות, אהבה אחת – קארון באטלר / תרגום Smiley

16 שנים, תשע קבוצות, אהבה אחת

פברואר 6, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/caron-butler-retiring/

קארון באטלר

שחקן NBA לשעבר

הפעם הראשונה שאימא שלי טסה במטוס הפחידה אותה עד מוות. אני חושב שבסתר היא עדיין מאשימה את פט ריילי.

זה היה יום אחד לאחר דראפט ה-NBA, והיינו 30,000 רגל באוויר, איפשהו בין וויסקונסין לפלורידה. ההיט בדיוק בחרו אותי. פט ריילי שלח את המטוס הפרטי של הקבוצה. אם אני עוצם את עיני אני עדיין יכול לדמיין את אמי, מאטי, במושבה הנוח, מסתכלת עלי ומסתכלת מחוץ לחלון, שוב ושוב. השילוב הזה של גאווה עצומה וטרור מוחלט.

"כל המטוס עבורנו?!" היא אמרה. היא לא האמינה לזה. זה היה רק המשפחה שלנו – אני, אימא שלי, ארוסתי, אחי – ושני נציגים מההיט.
זה העיף את מחשבותיי, בנוסף, אבל ניסיתי לשחק אותה רגוע. מתמקם בכיסא שלי, ניסיתי להיזכר לנשום דרך אפי. נציגי הקבוצה הראו לי ולאחי היכן אלונזו מורנינג ולפונזו אליס היו יושבים כאשר הקבוצה טסה. זה לא נראה אמתי.

"זה לא נורמלי", אמרתי לה.

המשכתי לומר לעצמי, אתה חייב להתנהג כמו חבר בארגון המיאמי היט עכשיו. אני בוודאי לא רימיתי אף אחד. אני מתכוון, אני טסתי במטוס למשחקים כשהייתי ביוקון, אבל מעולם לא מחלקה ראשונה או משהו כזה. והמטוס הזה? זה היה מעבר למחלקה ראשונה.
זה היה הרמה של פט ריילי. בראשי הייתי כאילו, אתה בסדר. אתה מסוגל לזה, קארון. אתה האיש. התנהג כאילו היית שם בעבר.
זה מצחיק עכשיו, כשאני חושב על כך. ניסיתי לשמור על הציפיות של אמי. אבל האמת היא: הייתי גם כן מבוהל.

זה היה לפני 16 שנה כשהגעתי למיאמי כדי להתחיל את קריירת ה-NBA שלי. בחזרה אז אם מישהו היה אומר לי שאני הולך לשחק עבור תשע קבוצות שונות, במשך יותר מעשור וחצי, היה לי מבט על פרצופי שאי אפשר לתאר כמו שהיה לאמי על המטוס באותו היום.

אבל הנה אני. זה היה מסע נהדר ובאמת מבורך. אבל הכל מגיע לסיומו, אפילו הדברים הטובים. היום, אני פורש מה-NBA.

אתם יודעים, חשבתי על לכתוב מכתב לעצמי הצעיר, אבל אז נזכרתי … לא, קארון באטלר בן ה-12 כנראה לא היה מקשיב ל*** שהייתי אומר לו. זה אפילו לא היה משנה אם הייתי מגיע מהעתיד רק כדי למסור לו את המכתב. הוא היה זורק זאת לאשפה ברגע שהיה מגלה שאין בתוך המעטפה כסף. ואז הוא כנראה היה עושה צחוק מראשי המגולח ואומר לי שאני זקן.

See the source image

אני רוצה לספר לכם על כמה מהאנשים שעשו את קריירת ה-NBA שלי לחלום שהתגשם.
זה מתחיל עם פט.
גדלתי ב-Racine, וויסקונסין, וזה כל מה שידעתי במשך 18 שנים של חיי. אני אפילו לא עזבתי את המדינה, באמת. אני מתכוון, אני שמעתי על שיקגו. אני ראיתי משהו על כך שאנשים מעיפים עפיפונים על החוף במיאמי, אבל מלבד שנתיים בקונטיקט, Racine הייתה המציאות היחידה שלי. ערים גדולות היו בסרטים ובטלוויזיה.
ואז פתאום הייתי בטלפון עם פט ריילי. מהרגע בו ניתקתי לאחר השיחה הראשונה שלנו ביום הדראפט, עד הרגע בו דרכתי בתוך המתקנים של המיאמי היט, זה היה כאילו חוויה חוץ-גופית. הרגשתי כאילו באמת עשיתי זאת, כאילו אני הולך להפוך למישהו, אתם מבינים למה אני מתכוון? הייתי פשוט הבחור הכי שמח בעולם. רציתי לעשות את משפחתי גאה, ורציתי לעשות את Racine גאה. הייתי מוכן להקריב את עצמי לכדורסל ככל שגופי יאפשר לי.
פט היה בדרך להראות לי שאני לא יודע כלום עדיין.


לא הייתה מסיבה שחיכתה לי במיאמי כשהגעתי לאולם ביום הראשון. זה לא היה בילויים בסאות' ביץ' עם סיגרים וכל זה.
זה היה, "תא ההלבשה שלך שם. אם אתה מקדים להגיע לאימון שעה לפני – אתה מאחר. אתה אמור להתחיל לעבוד מחר בבוקר. ומה היה השם שלך שוב?"
זה מה ששמעתי כשהגעתי לשם. זאת הייתה הרגשה שם. זה היה מעבר חד מאוד – ממטוס פרטי ללימוזינה, מטייל ברחובות בעיר חדשה לגמרי עם משפחתי, כולם גאים בי – ואז למעשה מתחיל האימון… בגלל ששם רואים את הצד השני של פט ריילי. זה ה*** שנתן לו את טבעות האליפות האלו. זה בעיקרון שפט אומר לך, לך לעבוד מיד או שלא תעשה את הקבוצה.
הייתי בר מזל שעברתי הרבה לפני זה בחיי. המוניטין של מיאמי בחיי הלילה יכול לשבור בחורים צעירים, אבל זה אף פעם לא הפחיד אותי. היה לי כבר ילד ראשון בגיל 14. נאסרתי יותר מאלף פעם בשנות העשרה שלי. בגיל 16, נעצרתי לאחר שהמשטרה מצאה סמים ואקדח בתא שלי בבית הספר. כמעט איבדתי הכל יותר מפעם אחת, ואיבדתי הרבה אנשים שהיו קרובים אלי בגיל מאוד צעיר. ככה שלא חיפשתי לבלות, לא בזמן שאני משחק ב-NBA. בזמן ההוא, כדורסל היה משהו שהייתי מגן עליו בכל מחיר. הגעתי יותר מדי רחוק מכדי לתת לרעשים להסיח את דעתי.
אבל עדיין הייתי צעיר, בחיי. הייתה לי את צורת המחשבה הנכונה, אבל לא ממש ידעתי כיצד לעבוד. החודשים הראשונים הללו היו קריטיים כדי לעצב את הקריירה שלי. אני לא יכול לומר מספיק – ארגון המיאמי היט הוא הסיבה שבגינה הצלחתי להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן ב-NBA. הלכתי פנימה עם, אני חושב, הלך מחשבה סולידי כדי להתחיל – התשוקה, הרצון, איך שאתם רוצים לקרוא לזה. אבל לשחק במיאמי – לשחק עבור פט ריילי וסטן ואן-גנדי – הייתה תרבות של עבודה קשה שנפעמתי ממנה. הם לימדו אותי את הדרך הנכונה בה עלי להתאמן. הדרך הנכונה לשמור על עצמי. הדרך הנכונה להתכונן למשחקים. כל הדברים הקטנים והחשובים. הדברים הללו יכולים ללכת לאיבוד כשאתם רואים שחקני NBA ב-TNT כל ערב.
אולי למרבה המזל, הבנתי בשלב מוקדם שכישרון לא כזה חשוב ב-NBA כפי שחושבים. כישרון הוא חיוני, אבל התחלתי ללמוד שאם אתה נותן את המאמץ הטוב ביותר שלך בכל משחק – אם אתם נכנסים מוכנים ומוציאים לפועל את מה שאתם יכולים על המגרש – יהיה לכם סיכוי לנצח, אפילו אם אתם נחותים מבחינת כישרון. לחימה מנצחת משחקים בכדורסל. זה מיתוס שלחימה לא כזו חשובה ברמה הגבוהה ביותר.
המאמן ריילי לימד אותי דברים בכל מיני דרכים שונות. אחד הדברים שהוא עשה ושאני לעולם לא אשכח, היה שהוא היה משאיר פתקים בתא ההלבשה שלי. הייתי מוצא אותם לפני אימונים לפעמים. לפעמים זה היה פתק לגבי מהלך ספציפי או תרגיל שהייתי צריך לעבוד עליו, ולפעמים זו היתה אימרת מוטיבציה. הפתקים היו תמיד לא יותר ממשפט או שניים, אבל בכל פעם שקיבלתי אחד היה לזה השפעה גדולה עלי. זה היה כאילו יש לי ערוץ סודי לתקשורת עם הסנדק של הכדורסל בעצמו – כאילו יש לנו את השפה המשותפת שלנו. הרגשתי כאילו כל פתק שלעצמו הפך אותי לשחקן טוב יותר בדרך קטנה כלשהי.
שנים אחר כך, באוקלהומה סיטי, התחלתי להשאיר פתקים לקווין דוראנט. KD תמיד היה כמו אח קטן עבורי. הייתי מופתע ואסיר תודה כשהוא הודה לי בנאום ה-MVP שלו על שעשיתי זאת, אבל במחשבתי אני רק העברתי הלאה את מה שלמדתי מפט ריילי, שאפשר להגיד לימד אותי את כל מה שאני יודע.
ככה שבהחלט זה כאב כאשר גיליתי שזה היה פט ריילי ששלח אותי בטרייד ל-L.A לאחר שנתי השנייה במיאמי. חשבתי שלפט ולי היה קשר כדורסל קטן ומיוחד.
אני מתכוון, לעזאזל, הייתי עושה טרייד על עצמי עבור שאק, גם כן. אם אתם יכולים להסתכל על עצמכם במראה ולומר שאתם יותר חיוניים לקבוצה משאק, אז אני לא יודע מה לומר לכם. זה עניין שלכם עם האגו שלכם.
אז העוקץ לא נמשך זמן רב כל כך. זה פשוט משהו שמגיע ככל שמתבגרים בליגה הזו. כפי שאמרתי, הייתי כל כך מורגל להישאר במקום אחד כשהתבגרתי שבאופן טבעי ציפיתי להישאר במיאמי במשך כל הקריירה שלי. השנים הראשונות ששיחקתי עם D-וויד, בריאן גרנט, אדי ג'ונס, אלונזו, זאת הייתה חווית למידה מדהימה. תמיד אזכור כמה כיף היה לי לשחק עם החברה האלו.
אבל אלו החיים. בתוך כמה ימים, עברתי מסאות' ביץ' ללוס אנג'לס. מדווין וויד לקובי בראיינט. דווין וויד הוא אחד מחברי הטובים בעולם, אבל זה קשה למישהו להתלונן על ההזדמנות לשחק לצד קובי. ברגע שהגעתי ל-L.A, זה היה אולי שבוע מאוחר יותר, ואפילו לא יכולתי לזכור למה הייתי עצבני מלכתחילה.
הייתי כולה עונה אחת ב-L.A, ואז הועברתי לוושינגטון. וזה מעניין, שהטרייד השני לא ממש פגע בי. הבנתי בנקודה ההיא שזאת הייתה פשוט החלטת כדורסל טובה. לוויזארדס הייתה קבוצה צעירה של שחקנים כישרוניים, ואני הייתי נרגש כאשר קיבלתי את ההזדמנות לשחק שם.
במשך שש השנים הבאות הייתי בוויזארדס, באול-סטאר והיו לי כמה מהשנים הטובות ביותר של חיי, לשחק עם אנטואן ג'יימסון, ברנדון הייוארד, והילד ששמו גילברט ארינאס, שהיה קולע מכל מקום – והוא עדיין לא קרא לעצמו היבאצ'י. אני תמיד אזכור כמה האנשים ב-D.C אהבו את הקבוצה. L.A ומיאמי היו ערים נהדרות לשחק בהן, אבל בוושינגטון ביליתי את החלק העיקרי של הקריירה שלי, והמקום שתמיד אזכור כבית הכדורסל השני שלי.

See the source image

להיות מועבר בטרייד עזר לי ללמוד את האמת של הצד העסקי בכדורסל. מהר, לכל מקום שהלכתי אליו רק ניסיתי לשמש דוגמה באימון, באותו אופן שלמדתי במיאמי – תמיד באולם, תמיד מנסה להשתפר, עושה את הדברים הקטנים. ובכל קבוצה בה שיחקתי, רכשתי חברים. אני מתכוון, כשאתם ביחד עם קבוצה של חברה בכל יום, מיד ישנם דרכים להתחבר אם מחפשים אותם ואם אתם פתוחים.
אני לא יכול לומר שזה היה כזה קל עבור משפחתי. שיחקתי עבור תשע קבוצות במהלך הקריירה שלי. פעם אחת עברנו לפיניקס ל-30 ימים. אשתי, אנדראה, הייתה צריכה להתעסק עם מעברים רבים. הילדים שלי תמיד היו הילדים החדשים בבית הספר שלהם. אמי – למעשה אמי הייתה גאה בי בעקביות ובכל זמן נתון. יכולתי לקלוע סל אחד והיא הייתה כועסת שלא נבחרתי למצטיין המשחק (תודה אימא).
אבל משפחתי הקריבה הרבה כדי שתהיה לי קריירה. אני לא לוקח זאת כמובן מאליו. אבל אני גם בר מזל ומבורך רק מלהיות פה – פשוט להיות בחיים. זה לא פחות מנס. כשאני אומר זאת, אני באמת מדבר על חיים ומוות. במהלך הסוף שבוע הזה, חזרתי ל-Racine כדי להשתתף בהלוויה. זה היה בחור בן 26 מ-Racine שנורה מספר פעמים על ידי המשטרה לאחר שנמלט מהרכב שלו. לא הכרתי אותו אישית, אבל במובן מסוים כן. אני וחבריי אשר הגיעו ל-Racine, כולנו מרגישים כאילו, אתם יודעים, שזה יכול היה להיות מישהו מאיתנו. אני יודע מה זה להרגיש להיות לכוד שם – בגלל שכמעט הייתי ככה בעצמי. הייתי בר מזל. אני מכיר יותר מדי אנשים שלא הצליחו לצאת החוצה – הם נהרגו או פשוט נתפסו בסגנון החיים הלא נכון. הייתי בהרבה הלוויות. זה לא נעשה קל יותר. וזה מוזר, אתם מגיעים לנקודה מסוימת בקריירה שלכם, כמו שלי הייתה, כשאנשים אומרים לך שהצלחת לצאת… ואתם חושבים, לעזאזל, אני למעשה הצלחתי לצאת החוצה. זה נכון במובן מסוים, אבל זה לא כזה פשוט. אז אני ממשיך לחזור ותמיד אחזור.
זה חשוב עבורי כרגע, שילדים מ-Racine וממקומות כאלו, יראו שאני בדיוק כמוהם. אני מאותו המקום כמוהם, וגם אני הייתי פעם ילד. בנוסף, עשיתי דברים טפשיים. אבל למדתי. זה לא היה קל, ללמוד את השיעורים האלו, ואני בטוח שזה לקח יותר זמן ממה שאמי רצה שזה ייקח, אבל אני לבסוף למדתי. וברגע שהייתה לי מטרה, מעולם לא וויתרתי. לא רציתי לאכזב את האנשים שהאמינו בי.
והייתי בר מזל שהיו לי הרבה.

See the source image

אז אני רוצה להזכיר פה מספר אנשים לקראת סיום. זה אולי תראה כמו רשימה ארוכה של שמות, אבל אי אפשר לצפות מבחור שבילה בליגה במשך זמן רב, ואין לו עיר קטנה של אנשים להודות להם. אני מתנצל מראש בפני האנשים שהחסרתי.
לפני ששיחקתי את משחק ה-NBA הראשון שלי, אשתי אמרה שלא משנה לאן הכדורסל ייקח אותי, כל המשפחה שלנו תלך לשם גם כן. היא תמיד הייתה נאמנה למילתה, ואני יותר מאסיר תודה שהיא בחיי יותר מכל דבר אחר. היא עדיין ותמיד תהיה הדבר הכי מדהים שאי פעם קרה לי.

כשאני חושב על המסלול של הקריירה שלי, אני חושב על בי ג'יי אוונס, רוב ווילסון, טים דונובן, אנדי אליסברג, ג'יי סבול, מארג'י קייטס, סיווני דסאיי, טים גרובר ועל כל משפחת אריסון.
אני חושב על משפחת באס בלוס אנג'לס. מיץ' קופצ'אק, מגי'ק ג'ונסון, אליסון בוגלי, יוג'ינה צ'או.
בוושינגטון: ארני גרונפלד, מילט ניוטון, טומי אמקר, סאסייה ג'ונס, קאנדס, סוזן אומיילי.
בדאלאס: מרק קיובן וריק קרלייל.
בקבוצת הקליפרס שלי: בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן, CP3 – אתם נתתם לי חיים חדשים כשחזרתי ללוס אנג'לס לאחר שנה של פציעה.

02252013_caron_butler

מאט בארנס, למאר אודום, צ'אונסי בילאפס, האליל שלי גראנט היל. אני לא אדמיין גם בעוד מיליון שנה שזכיתי לחלוק את הבמה עם מישהו כמוך.
מילווקי. זה תמיד היה החלום שלי לשחק במדי הבאקס. ג'ון האמונד והסנטור קוהל גרמו לזה לקרות. בכנות, כולם במילווקי. אין כמו לשחק במדינת הבית שלך. תודה לכולכם שהייתם חלק מהחוויה הזו.
OKC – סם פרסטי. KD וראסל ווסטברוק.
דטרויט – טוס גורס. זה היה נהדר להתאחד מחדש עם סטן ואן-גנדי, ולשחק עם אחיי אנדרה דראמונד, רג'י ג'קסון ו-KCP.

ולאדה דיבאץ' – שקרא לי כאשר הייתי על הספה שלי ב-2016, חושב שהקריירה שלי נגמרה, וזכיתי לשחק שנה עם ראז'ון ובוגי בסקרמנטו.
האחים ריימונד, ה-NBPA ומישל רוברטס, מלוין קליברוק, ג'רוויס מקמילאן, ריצ'ארד באטלר, דיוויד סטרן, אדם סילבר, קייט סקידמור, קריסה צ'ין, בריטני תומפסון, כרמן ווילסון. האבא שאף פעם לא היה לי, מאמן יוקון ג'ים קלהון. מאמן בית הספר שלי מקס גודה. סטיב ספרינגר, דנה ניומן, מארק וולברג, ריק מרטינז, העיתונאים שלי קלי סוונסון וליסה מילנר…
הבחור הזה צריך להיות בשורה משלו: אחי לנצח, ראסול באטלר, שנפטר לאחרונה. תמיד אזכור את שנינו מגיעים לליגה הזו ביחד. כמוני, ראסול שיחק בהרבה קבוצות במהלך הקריירה שלו, והיו לו את כל הדברים אותם הערצתי כבנאדם, לא רק כשחקן כדורסל – עבודה קשה, מקצוענות, חיוביות, רוח ספורט. הוא היה חבר לחברי הקבוצה. משפחת ה-NBA תתגעגע אליך, בנאדם.
ועבור האוהדים – לעולם לא תדעו את השמחה שגרמתם לי. תודה לכם. אני מקווה שכאשר אתם חושבים על השם קארון באטלר, אתם זוכרים כמה אהבתי וכיבדתי את המשחק. אני מקווה שיש לכם תמונה של בחור שנתן את כל מה שהיה יכול, פיזית ומנטלית. אני יודע שזאת קלישאה, אבל זה היה יותר ממשחק עבורי – זה היה מה שהציל אותי מעתיד עגום למדי.
אני עדיין חושב לאחור על הטיסה הראשונה שלי למיאמי ב-2002, עם משפחתי על המטוס של ההיט – לא בגלל שזה היה יקר או בזבזני או בגלל שזכיתי ללכת לחוף בפעם הראשונה. אלא בגלל שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי שאני הולך לאיזשהו מקום.
לשחק ב-NBA היה חלום. זכיתי לבלות 16 שנים עם כל החברי קבוצה הנהדרים הללו והמאמנים. זה היה טוב מכפי שאי פעם יכולתי לדמיין. אני אולי אפרוש מהמשחק, אבל אשאר קרוב אליו. אני אהיה בסביבה בדרך כזו או אחרת.
אני רק רוצה שכולכם תדעו שהיתה לי את החוויה של החיים, ושאתם כולכם עזרתם כדי לגרום לכך.

קארון באטלר

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. ברמה האישית הוא הציל לעצמו את החיים .
    כשחקן הוא בהחלט היה שחקן טוב . אבל הוא לא הגיע להרבה. אמנם יש לו טבעת אחת , עם המאווריקס , אבל זה בעונה בה הוא נפצע ולא שיחק כלל בפלייאוף .

  2. אני עוד זוכר את הטרייד שלו, של בריאן גראנט ואדי ג'ונס ללייקרס, תמורת שאק.
    בטווח המיידי מיאמי יצאה עם גמר מזרח ב 2005 ואליפות ב 2006, אבל 2007 עד הגעת לברון היו שנים לא טובות של הקבוצה.
    אמנם היה פלייאוף בכל אותן שנים (למעט שנה אחת מזוויעה במיוחד), אבל מיאמי לא השאירה איזה חותם רציני. בעיקר כי ריילי לא דאג לווייד לעזרה אפילו בסיסית.
    באותן שנים עלו עם ווייד בחמישייה לפעמים שחקנים שספק אם אפילו עכברי ה NBA שמעו עליהם. והם היו בחמישייה, כן ?

    בגדול אפשר לומר שהטרייד של באטלר, גראנט, וג'ונס תמורת שאק היה מצויין לטווח המיידי והרסני בטווח הארוך.
    משכן בערך 7 שנים תמורת שנתיים טובות.

    1. אתה כותב על ״אותן שנים עלו עם ווייד בחמישייה לפעמים שחקנים שספק אם אפילו עכברי ה NBA שמעו עליהם. והם היו בחמישייה, כן ?״

      לא יודע כמה באמת אתה זוכר את אותן שנים אבל ווייד שיחק בדיוק שנה עד ששאק הגיע. ואז אתה יודע מה קרה.

      1. אברי,
        אני זוכר מצויין.
        אני אוהד מיאמי קרוב ל 20 שנה, די באדיקות 🙂

        אותן שנים התכוונתי – 2007 (כששאק עזב) עד הגעת לברון (ב2011).
        ריילי השאיר את ווייד כמעט בלי כלום.
        יאקובה דייאווארה, ג'מאל מגלור, מארק בלאונדט, ארל בארון, קאסיב פאוול, לוק ג'קסון.
        ואלו שחקנים שפתחו בחמשייה בלא מעט משחקים. ספק אם מישהו מבאי האתר הזה שמע עליהם אי פעם, למעט אוהדי מיאמי אדוקים.
        צודק, זה לא – כמעט בלים כלום זה לגמרי בלי כלום

        1. הגזמת! זה ממש לא שהעמידו סביב ווייד דחלילים. היה סגל ממש לא רע. לא קבוצה לאליפות אבל ממש מדבר כמו שאתה מתאר.

          2007-2008 – ווייד עם פציעה מסיימת עונה, שולחים את שאק בטרייד והולכים לטנקינג.
          2008-2009 – ריילי שם מסביב לווייד את הבחירה מס 2 בדראפט (ביזלי), ג׳רמיין אוניל (בן 30) שון מריון (בן 30) יודוניס האסלם (בן 28) – קבוצה בכלל לא רעה. עושים פלייאוף ומפסידים במשחק 7 לאטלנטה של ביבי, ג׳ו ג׳ונסון ואל הורפורד.
          2008-2009, הוספתם את קוונטין ריצ׳רדסון ואכן נתקעתם קצת במקום אבל עדיין פלייאוף ומפסידים לבוסטון הסופר חזקה.

          1. בהחלט לא העמידו מסביבו הרבה דחלילים(קצת דחלילים), אבל זו לא היתה קבוצה רצינית.
            היא היתה מעין ניו אורלינס או פורטלנד של היום.
            קבוצות שאתה יודע מראש מה יהיה הסוף איתן – גג סיבוב ראשון ואולי במקרה בטעות הבלחחה לחצי גמר כקונפרנס (מה שכאמור לא קרה)
            ההגדרה המצויינת ל – סתם קבוצה.
            תוציא משם את ווייד והם אולי בפלייאוף היורוליג. אולי.

            ביזלי עד היום לא מימש עשירית ממה שאמרו עליו, ג'רמיין אוניל ושון מריון וקיו ריץ' זה נחמד. ותו לא.

            ווייד היה צריך להביא 2 עונות MVP מטורפות (אולי הכי גדולות שלו עד היום בקריירה ברמה האישית) כדי שהם יסיימו 5 ו-6 בהתאמה ב-2 העונות הללו, וזה במזרח די חלשלוש.

            לא רציני נו.
            רק לחשוב שהשחקנים שציינתי למעלה פתחו בחמישייה בחלק מהמשחקים מראה לך מה באמת היתה שווה הקבוצה.

  3. איזה פינוק סמיילי, המון תודה על המאמץ. תמיד חיבבתי את קארון ואפילו יצא לי לראות אותו משחק בלייב. מעניין שרוב התודות שלו מכוונות לאלו שיכולים לארגן לו ג׳וב כעוזר מאמן.

  4. תענוג של קריאה. קארון לא היה מהאשילון העליון אבל הוא היה בסקוהוליק מאד אמין, ושחקן טוב מאד. אני לא זוכר ומתעצל לבדוק: האם יש לו טבעת עם דוויין או שהוא הועבר שנה לפני?

    תרגום מצויין סמיילי!

  5. תודה

    הבחור בהחלט יודע לכתוב ולא שוכח לדאוג לעתיד…
    תודה למשפחת אריסון…?
    תודה למש באס…?
    ואללה כנראה כשאתה מצליח לצאת מאיפה שיצאת אתה לא שוכח להשאיר את הלשון בסביבה…אולי כדי לא לשכוח את הטעם…?

    סמיילי תירגמת יפה , את המציאות !

כתיבת תגובה

סגירת תפריט