יש כאן דרקוני קרח – ארון גונארסון / תרגום Smiley

יש כאן דרקוני קרח – ארון גונארסון / תרגום Smiley

יש כאן דרקוני קרח

יוני 4, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/there-be-ice-dragons-here

ארון גונארסון / נבחרת איסלנד בכדורגל

 

אני מקווה שהיריבים שלנו בגביע העולם לא קוראים את זה, בגלל שאני הולך לספר לכם מה הפך את המדינה הקטנטונת שלנו לכזו מוצלחת.

אבל תחילה, אני צריך להסביר מעט על איסלנד. בגלל ששמתי לב שעכשיו, בכל פעם שאני פוגש אנשים, הם אומרים, "הו, אתה מאיסלנד? זה ממש מגניב. הזוהר הצפוני! כן, בנאדם!"

לאחר שהיורו שם את המדינה שלנו באור הזרקורים, זה נראה כאילו כל אחד התחיל להגיע לרייקיאוויק לחופשה.

אבל אני לא מהחלק של החופשה באיסלנד.

אני מצפון איסלנד.

אם תנסו למצוא את העיירה שלי על גבי המפות הישנות, פשוט יהיה רשום: יש כאן דרקוני קרח.

מקום הולדתי זה מקום שנקרא אקוריירי (Akureyri), עם אוכלוסייה של בערך 18,000 אנשים. לא היה יותר מדי מה לעשות מלבד לעסוק בספורט, אז התחלתי לשחק כדורגל. ברור, חלמתי על להפוך למקצוען. אבל היו שתי בעיות.

ראשית, יכולתי לשחק רק בקיץ. אתם מבינים, בחורף, המגרשים היו מכוסים עם… בחייכם, כולם לומר זאת ביחד! ניחשתם זאת: קרח ושלג. ואני לא מדבר על החורפים האלה שיש לכם באנגליה, שיש כמה סנטימטרים של שלג שגורמים לפניקה. אני מדבר על חורפים הגונים. כמה מטרים של שלג. מינוס עשר מעלות. ארבע או חמש שעות של שמש ביום.

האם ראיתם משחקי הכס? ובכן, אז קלטתם את הרעיון.

אז בחורף, שיחקתי כדוריד במקום. אבל זה לא פתר את הבעיה השנייה שלי בכדורגל. מבינים, כאשר השלג סוף סוף נמס, לא שיחקתי על הדשא. המותרות הללו היו שמורות לשחקנים המבוגרים.

ככה שהייתי צריך לשחק על עפר.

ברצינות.

מובן מאליו, זה לא היה אידאלי. יום אחד חזרתי הביתה עם חתך רציני ברגלי, ואמי הייתה בשוק. ברור, כל מה שהייתי צריך זה לגלוש לתיקול, אבל אתם הייתם חושבים שהלכתי מכות עם דב!

הקבוצה בה התחלתי לשחק נקראה ת'ור, על שם אל הרעם (אני לא ממציא זאת – אתם יכולים לשאול את אמי). אני רציתי להיות כדורגלן באופן נואש. נהגתי לרוץ את הריצות המהירות הללו, הלכתי לחדר הכושר… בעיקרון, התאמנתי כמו משוגע. אבל גם ידעתי שהסיכויים הם נגדי. המשכתי לשאול את עצמי את השאלות, ולא אהבתי את התשובות.

ארון, כמה כדורגלנים מקצוענים יצאו מאקוריירי?

לא הרבה.

וכמה טוב אתה יכול להיות כאשר אתה משחק רק בקיץ על מגרש עפר?

כנראה שלא ממש טוב.

אבל בחרתי להתעלם מהעובדות. ואז הגיע רגע ששינה את המשחק. תבינו, לפני כמה שנים, התאחדות הכדורגל האיסלנדית השקיעה באולמות סגורים עם דשא מלאכותי. פתאום כל ילד באיסלנד יכול היה לשחק כדורגל במשך כל השנה.

האם אתם מבינים כמה זה משמעותי עבור כולנו? במשך כל השנה!

ברור, ישר עברתי לתוך האולם הסגור. הפכתי זאת למקום שבו אני חי. לעתים קרובות הם היו צריכים לבעוט אותי משם בלילה. אבל עדיין היה את המחסום המנטלי. מה שאני מתכוון הוא, אף אחד לא ממש מאמין שאתה יכול לנצח במשהו ככדורגלן מאיסלנד. למעשה, בפעם ההיא, ששחקן בנבחרת הלאומית שלנו סיפר לי איך הוא סיפר למאמן המועדון שבו שיחק שהוא חולם על לשחק ביורו.

"זוהי מחשבה נחמדה", המאמן אמר. "זה פשוט חבל שאתה מאיסלנד".

די מדכא, נכון?

באופן אישי לא נתתי לזה להטריד אותי, אבל כן ידעתי שאני צריך לעזוב את איסלנד כדי להתפתח כשחקן. ככה שכשקיבלתי את ההזדמנות להצטרף לאלקמאר, שבהולנד, לקחתי זאת. הייתי בן 17. ובחיי, זה היה קשוח. הכדורגל היה ברמה אחרת. במהלך האימון הראשון שלי, השחילו לי את הכדור בין הרגליים ארבע פעמים. הייתי כל כך נבוך ששקלתי לקפוץ על הטיסה הראשונה חזרה לאיסלנד.

See the source image

אבל החלק הקשה ביותר היה לעזוב את משפחתי. ביליתי את שני החודשים הראשונים שלי כשאני סגור במלון, מתקשר לאמי, בוכה, אומר שאני לא באמת רציתי לעשות זאת. למרבה המזל, משפחתי עודדה אותי להמשיך, ובתוך תוכי עדיין הייתי בטירוף רציני ביותר כדי להצליח.

אני מניח שכל הבכי שלי השתלם, בגלל ש-18 חודשים לאחר מכן קיבלתי זימון מנבחרת הבוגרים של איסלנד. הם שיחקו משחק ידידות מול בלארוס במלטה והייתי צריך לעלות מיד לטיסה כדי להספיק להגיע בזמן. רק שלא הייתה לי מכונית. במהלך השנה הראשונה שלי בהולנד, רכבתי על אופניים לכל מקום בגלל שלא יכולתי להרשות לעצמי משהו אחר.

אז אתם יודעים מה אמי עשתה? היא רכשה לי קטנוע.

קטנוע אדום. זה נראה יותר כמו אופנוע, שאני חשבתי שזה מגניב לאללה. למעשה פיתחתי חיבה כלפי זה. ככה שכשזומנתי לנבחרת הלאומית, קשרתי את התיק שלי, שמתי את קסדת האופניים ורכבתי לתחנת הרכבת, שם עליתי על הרכבת המהירה לשדה התעופה.

תודה על זה, אמא 🙂

ככה שהמשכתי וחייתי את החלום שלי, כשאני משחק עבור איסלנד, וזה היה לא יאמן. טסתי חזרה להולנד, ואני עדיין בעננים. אני בטירוף. אני כדורגלן רציני עכשיו, נכון? ובכן, יצאתי מחוץ לתחנת הרכבת כדי לרכב על הקטנוע שלי והמקום בו החניתי אותו… ומה אני רואה?

במקום הברור שבו הקטנוע שלי אמור היה להיות, אין שום דבר מלבד צמיג בודד שקשור לשרשרת שעוטפת אותו.

מישהו גנב את הקטנוע שלי לעזאזל בזמן שאני שיחקתי מול בלארוס.

אמי פשוט צחקה מזה, אבל אני אומר לכם, הייתי כעוס לחלוטין! הגנב הזה בהחלט החזיר אותי לכדור הארץ במהירות.

כמה שנים מאוחר יותר, הייתי חלק מהקבוצה שהעפילה ליורו של עד גיל 21 שנערך בדנמרק ב-2011. זה היה עניין רציני, בגלל שאיסלנד אף פעם לא עשתה זאת. בזמן שאנחנו מתמודדים על העפלה לגביע העולם ב-2014, הרבה מהחברה שלנו מהנבחרת של עד גיל 21 הפכו לחלק מהנבחרת הבוגרת.

ברור, אפילו עם כל הכישרון הצעיר הזה, אף פעם לא היינו אמורים להגיע לגביע העולם.

אנשים תמיד נהגו לומר, "איסלנד? אהה, אין הרבה שחקנים ברמה הגבוהה בעולם באיסלנד".

אבל, למעשה, עם 330,000 אנשים שחיים שם… אין לנו הרבה שחקנים במשרה מלאה.

אז היינו צריכים להיות חכמים בדרך שבה שיחקנו. וזה קרה כשהמאמן הנוכחי שלנו, לארס לגרבאק, נכנס לתמונה.

כאשר מסתכלים על לארס, הוא לא נראה כמו המאמן הממוצע. הוא מאוד מאופק. אבל, בחיי, הוא יודע מה הוא עושה. כאשר הוא הגיע ב-2011 הוא התחיל לקיים את הפגישות הללו בהן דנו על הצורה שבה אנחנו נגן. הן היו ארוכות, ובכנות, משעממות לחלוטין. פשוט מאוד משעממות. אבל לארס המשיך עם זה. מציב  אותנו בעמדות. בקרנות. בהוצאות חוץ… שום דבר מהחלק הכיפי. באימונים, שיחקנו התקפה מול הגנה, רק כדי שנוכל לעבוד על החידוד ההגנתי שלנו.

בגלל הרוח הקבוצתית שלנו, הגענו לפלייאוף, בהתמודדות מול קרואטיה. וכאשר סיימנו בתיקו 0-0 בבית… בכנות, חשבתי שיש לנו סיכוי. ואז, בקרואטיה, כאשר הם עלו ליתרון של 1-0 אבל הרחיקו להם שחקן, היינו רק צריכים שער אחד. שער אחד. היינו כל כך קרובים…

אבל לא הצלחנו להבקיע.

קרואטיה ניצחו 2-0.

לאחר מכן חדר ההלבשה שלנו היה כמו בבית קברות. לא רק בגלל שלא ניצחנו, אלא בגלל שלא שיחקנו היטב. אבל אז מישהו אמר, "ובכן … בואו פשוט נעפיל ליורו!"

אני עדיין לא יודע מי אמר זאת, אבל אני זוכר שחשבתי, הוא צודק. לעזאזל עם זה. בואו פשוט נמשיך הלאה לטורניר הבא.

אז זה מה שעשינו. התחלנו לעבוד אפילו קשה יותר. ובמשחקי המוקדמות ליורו 2016, פשוט השתפרנו יותר ויותר. לאוהדים שלנו היה חלק עצום בזה, בנוסף. כאשר שיחקנו מול הולנד במשחק ביתי באוקטובר, אני זוכר שעלינו ליתרון 1-0, ואז באיצטדיון הייתה דממה לרגע… ואז…

ב-ו-ם, ב-ו-ם, אההה!

הסתובבתי. מה זה? זה היה רעש כמו של רעם.

ב-ו-ם, ב-ו-ם, אההה!

היו לי צמרמורות בכל הגוף.

ב-ו-ם, ב-ו-ם, אההה!

תבינו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהאוהדים שלנו עשו את מחיאת הכף הוויקינגית המפורסמת. אנחנו אולי משחקים מול 10,000 איש, אבל כאשר הם בצעו את מחיאת הכף… בחיי, זה הרגיש כמו 100,000.

באותו הלילה, הבטתי בכמה משחקני הנבחרת ההולנדית, וחשבתי, וואו… הם חייבים להרגיש זאת.

ובסיום של שלב הבתים היינו צריכים נקודת אחת במשחק הביתי מול קזחסטן כדי להיות המדינה הקטנה ביותר שאי פעם מעפילה ליורו. המשחק הזה היה מאבק קשה. אפילו הצלחתי להיות מורחק. אבל כאשר השגנו את התיקו 0-0… הרגשות שלנו עפו כמו טיל. זינקתי בריצה למגרש עם האימונית שלי עלי. עשינו את מחיאת הכף הוויקינגית בקול רעם כל כך חזק שכנראה שמעו אותה בכל איסלנד. וכאשר יצאנו לחגוג בכיכר ברייקיאוויק מאוחר יותר באותו הלילה, ראינו עשרות אלפים של אנשים מחכים לנו.

זה הרגע בו אנחנו קולטים שממש עשינו את המדינה שלנו כל כך גאה, אתם מבינים?

ברור,ההעפלה הייתה דבר אחד. הטורניר בפני עצמו? מי יודע? הרבה אנשים חשבו שאנחנו נהייה ברי מזל שרק שלא נהייה מובכים.

זה מצחיק, בגלל שאני יכול להיזכר ברגע המדויק שבו הבנתי שיש פה משהו מיוחד. זה היה לאחר מחנה האימונים ממש לפני הטורניר, כאשר אידור גודיונסון ניגש אלי.

הוא אמר, "אתה יודע, ארון… אני ממש לא ארצה לשחק מולנו."

עניתי, "למה אתה מתכוון?"

הוא החזיר, "תראה, אין מקום פנוי. רציתי לשחק את משחק המסירות הזה, ורציתי ליצור את המצבים הללו… אבל פשוט לא יכולתי."

וזזו הנקודה שהאסימון נפל לי. בגלל שאם לא ידעתם, אידור הוא ממלוכת הכדורגל. הוא שיחק עבור פפ גוארדיולה בברצלונה – הוא שיחק עם רונאלדיניו ומסי. בעיקרון, אם אידור אומר שיש לכם הגנה נהדרת, אז אתם באמת עם הגנה נהדרת.

משחק הפתיחה שלנו היה מול פורטוגל. וכולם דברו על מה שכריסטיאנו רונלדו יעשה לנו. "כמה שערים הוא יבקיע? שניים? שלישייה?"

אז כאשר הוצאנו תיקו 1-1… ובכן, בנבחרת הפורטוגלית לא שמחו על כך.

ברור שלעומת זאת אנחנו חגגנו. ואז ראיתי שרונלדו שלח ביקורת כלפנו "שיש לנו מנטליות של מדינה קטנה".

ואני חשבתי, "חכה רגע, אף פעם לא היינו על הבמה הזו לפני. אתה עשית זאת המון פעמים. אנחנו איסלנד. ברור שאנחנו הולכים להיות גאים על כך!"

הצלחנו להשיג תיקו במשחק הבא מול הונגריה, ככה שהיינו צריכים נקודת אחת מול אוסטריה במשחק הבתים האחרון. הם היו זקוקים לניצחון. כמו תמיד, שיחקנו הגנה טובה. היה 1-1 בדקה ה-0 … הם שמו עלינו המון לחץ… השגנו קרן, והלכנו על מהלך התקפי בהגבהת הקרן… והבקענו שער!

ארנור טראוסטאסון! בדקה ה-94! איסלנד מעפילה לשלב הנוק-אאוט!

בלתי יאמן…

אני מניח שכולכם ראיתם את סרטון הווידאו בו השדר בטלוויזיה האיסלנדית מתבלבל כאשר אנחנו מבקיעים. זה הפך לוויראלי ואין פלא בכך. אני מתכוון, הבחור די איבד את זה בשידור. הוא צעק ובכה, איבד את קולו.

אבל העניין הוא, שכולם באיסלנד הרגישו ככה. זה לא היה רק השחקנים והאוהדים, אלו היו גם האנשים שבבית באיסלנד. כולנו השתגענו.

כאשר חגגנו על המגרש, חיפשתי אחר המתופף בקהל האיסלנדי. הכרתי אותו, אז הצבעתי לעברו… הוא אמר לכולם להיות בשקט… ואז ביצענו את מחיאת הכף הוויקינגית הכי מפורסמת שלנו. מעולם לא ביצענו זאת ככה לפני, האוהדים ביחד עם השחקנים.

זה פשוט היה רגע טהור, שמחה ספונטנית.

ב-ו-ם, ב-ו-ם, אההה!

See the source image

היינו כל כך רגועים לקראת המשחק מול אנגליה בשלב 16 הגדולות. השגנו את המטרה שלנו – כל דבר אחרי זה היה בונוס. למעשה הייתה לנו עודף מוטיבציה, בגלל שכולם באיסלנד אוהבים את הליגה האנגלית ומשדרים כל משחק בטלוויזיה. באמת. אז עכשיו קיבלנו את ההזדמנות הנהדרת הזו כדי לנצח את הגיבורים שלנו. ורק למקרה שלא כולם יהיו מוכנים לכך, אידור נשא נאום.

הוא אמר, "האם כולנו שבעים? האם אנחנו רוצים עוד? האם אנחנו עדיין רעבים?"

אתם יכולים לדמיין את השאגה שהוא קיבל כתגובה.

זה היה ההפך עבור אנגליה, אני חושב. הרגשתי רחמים עבורם. הם היו תחת כל כך הרבה לחץ, ואפשר היה לומר זאת בוודאות. הם עשו טעויות בפעולות הפשוטות, פשוט טעו בבסיס… הם ידעו באיזו צרה הם יהיו אם הם יפסידו לאיסלנד.

כולם דברו על כמה האנגלים שיחקו רע, אבל תצפו במשחק שוב. תראו כמה מאורגנים אנחנו היינו. רצנו. סגרנו את השטחים הפתוחים. חיפינו אחד על השני. כמו שאידור אמר לאחר מחנה האימונים: אנחנו באמת יריב קשה לשחק מולו.

כאשר המשחק נגמר רצתי לעבר האוהדים שלנו כל כך מהר ששכחתי ללחוץ ידיים עם השחקנים האנגלים. אז אם החברה האלה קוראים זאת… מצטער!

ואז… תראו, אני יודע שזה נשמע מוזר, בגלל שאני האיסלנדי הזה עם כל הקעקועים והזקן וכל זה. אבל בזמן שאנחנו חוגגים, רציתי לבכות. בכנות. בזמן שעשינו את מחיאת הכף הוויקינגית עם האוהדים שלנו, צמרמורת עברה לי בגוף.

אני מוכרח להודות שלקח לנו זמן לרדת לקרקע לאחר הטורניר, אבל הצלחנו לעשות זאת. תראו, בפגישה הקבוצתית הבאה שלנו, היימיר האלגרימסון טלטל אותנו חזרה למציאות. הוא היה המאמן הראשי במשותף עם לארס במהלך הטורניר, אבל עכשיו כשלארס עזב לטובת עבודה בנורווגיה, הוא קיבל את האחריות.

המסר שלו היה פשוט.

אף פעם לא העפלנו לגביע העולם בהיסטוריה של המדינה שלנו.

אז… למה שלא נעשה זאת?

See the source image

אני מתכוון, יכולנו לומר: "אנחנו איסלנד הקטנטונת. אף אחד לא  מצפה מאתנו להעפיל. לא נשים עוד לחץ על עצמנו."

אבל לא הייתה שום דרך שזה יקרה. זה פשוט לא אנחנו.

למעשה, ביורו, כבר אז שלחנו אנשים לרגל אחר היריבים שלנו במשחקי המוקדמות לגביע העולם. זה מראה לכם על הלך המחשבה שלנו. רצינו עוד.

כמה מהשחקנים שלנו לקראת הסוף עכשיו. אנחנו בסוף שנות ה-20 שלנו ובתחילת שנות ה-30, ואנחנו יודעים שנצטרך לפנות את הדרך עבור השחקנים הצעירים בקרוב. זו הסיבה מדוע זה כל כך חשוב שנעביר את הערכים שבגללם נעשינו כל כך מצליחים. אני מתכוון, אנחנו יכולים ללכת לרוסיה ולנסות לשחק כמו ברצלונה. אבל האם זאת תהייה הנקודה? זה רק יהיה רק ניסיון גרוע. אנחנו נביב בבטחה קבוצה פחות טובה.

זה לא המשחק של של איסלנד. זה מעולם לא היה.

בדרך כלשהי, אני רואה את סגנון המשחק שלנו כסמל שמתאר את איסלנד. פשוט תסתכלו על כמה מהשחקנים שלנו. אני מתכוון, אולי אנחנו לא הכי טכניים, אולי אנחנו לא הכי יפים לצפייה, אבל האם אתם רוצים להיאבק בנו? אני לא חושב כך.

אנחנו מאוחדים. אנחנו קשוחים. איננו פוחדים מכלום.

וזה השיעור שאותו אני רוצה להעביר לשחקנים הצעירים שלנו ברוסיה. אני רוצה שהם יבינו שאם הם יעבדו קשה, ואם הם יהיו מוכנים להישאר ביחד ולדבוק אחד בשני, כל דבר הוא אפשרי בכדורגל. כל דבר.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תרגום נהדר שמאוד אהבתי.
    מאחר והיה לי מזל וקראתי אותו לפני הפרסום היום בבוקר, הוא שינה לי את כל הצפייה באיסלנד.
    בחיי שלא הייתי רוצה לשחק נגדם!

  2. נבחרת מרשימה מאוד שגם התקיפה לא רע נגד ארגנטינה. בסופו של דבר כדורגל מבוסס על אלמנטים פיזיים כמו מהירות וגובה, תוסיף לזה מחויבות של כולם (לא שחקנים מליונרים שעומדים על המגרש) ותקבל מתכון לנבחרת שתעשה צרות לכל קבוצה

  3. סמיילי… אתה אלוף
    הוא הזכיר אמנם את משחקי הכס אבל הסיפור פה יותר דומה למה שהולך ב"ויקינגים" 🙂
    אני בעדם. נוטש את האהדה לאירן !!!!

  4. חוץ מדרקוני קרח יש גם 250 יהודים.
    אין בית כנסת באיסלנד.
    לפני כחודש הוקם באיסלנד בית חבד הראשון במדינה.

    1. מאוד גאה. גם בקבוצה וגם בסמיילי ("עשינו את מחיאת הכף הוויקינגית בקול רעם" הוא הברקה). במיוחד על מועד הפרסום – יום העצמאות האיסלנדי.

  5. מעורר השראה!
    תודה רבה על תרגום מעולה.
    הייתי שולח את נבחרת ישראל לגלות והתחשלות בת שנתיים באיסלנד, שתוארך פעם בשנה כל עוד הם לא מעפילים לרבע גמר של טורניר גדול.

  6. וואו, תרגום פצצה בדיוק בשלב שאני מחפש את הפייבוריטית שלי לשלבים המוקדמים.
    תודה סמיילי, התרגומים שלך הם פשוט עבודת קודש.

  7. תרגום מצויין – ומדהים מה אפשר לעשות גם כאשר אנדרדוגס ומעטים , כשיש רוח לחימה ושיטה.
    לפני 4 שנים , בטיול בלתי נשכח באי האש והקרח , הגעתי לאקורירי , בירת הצפון . חוץ מרייקיאוויק וסביבותיה זו העיר הגדולה באיסלנד, אם ניתן לקרוא כך למספר רחובות שוממים וכמה מסעדות בודדות. יש פיורד שמגיע אליה , ובדיוק הפליגה משם ספינת קרוז גדולה. איזור מרהיב , על ההרים השחורים מלבה שמכוסים מעטה לבן , מפלי גודאפוס המדהימים הסמוכים , קניון אסבירגי ומפלי דטיפוס , ההפלגה לצפיה בלוויתנים , וגולת הכותרת – המסע ב-4X4 להר הגעש אסקיה דרך נהרות שוצפים.
    אז מסתבר שגם מהחור הזה אפשר לצאת ולעשות קריירה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט