כל אחד עובר משהו – קווין לאב / תרגום Smiley

כל אחד עובר משהו

מרץ 6, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/kevin-love-everyone-is-going-through-something/

קווין לאב

פורוורד / קליבלנד קאבאלירס

ב-5 בנובמבר, מיד אחרי הפסקת המחצית נגד ההוקס, היה לי התקף חרדה.

זה הגיע משום מקום, מעולם לא חוויתי אחד לפני. אפילו לא ידעת אם הם אמתיים. אבל זה היה אמתי – אמתי כמו יד שבורה או קרסול נקוע. מאותו יום, כמעט כל דבר לגבי דרך המחשבה שלי בנוגע לבריאות המנטלית שלי השתנה.

מעולם לא הרגשתי בנוח להיפתח לגבי עצמי. נהפכתי לבן 29 בספטמבר ובמשך בערך 29 שנים הגנתי על כל דבר ודבר בחיי הפרטיים. הייתי מרגיש בנוח לדבר על כדורסל – אבל זה הגיע בצורה טבעית. זה היה קשה הרבה יותר לחלוק דברים אישיים, ובהסתכלות לאחור עכשיו אני יודע שיכולתי להרוויח אם היה לי מישהו לדבר במהלך השנים. אבל לא חלקתי – לא למשפחתי, לא לחברי הטובים, לא באופן פומבי. היום, הבנתי שאני צריך לשנות את זה. אני רוצה לחלוק כמה מהמחשבות שלי על התקף החרדה ומה שקרה מאז. אם אתם סובלים בשקט כמו שאני הייתי, אז אתם יודעים איך אפשר להרגיש שאף אחד לא מבין זאת. ובנוסף, אני רוצה לעשות זאת עבורי, אבל בעיקר, אני רוצה לעשות זאת בגלל שאנשים לא מדברים על בעיות נפשיות מספיק. וגברים וילדים כנראה נשארים ממש מאחור.

אני מכיר זאת מניסיון. כשמתבגרים, מבינים מאוד מהר איך ילד אמור להתנהג. לומדים מה צריך לעשות כדי "להיות גבר". זה כמו ספר תרגילים: תהיה חזק. אל תדבר על הרגשות שלך. תעבור את זה בעצמך. אז במשך 29 שנים מחיי, עקבתי אחר ההוראות. ותראו, אני כנראה לא מחדש לכם כלום פה. הערכים האלו לגבי גברים וקשיחות הם כל כך רגילים שהם בכל מקום … ובלתי נראים באותו הזמן, נמצאים סביבנו כמו אוויר  או מים. דומה מאוד לדיכאון או חרדה באופן הזה.

אז במשך 29 שנים, חשבתי על בעיות נפשיות כבעיה של מישהו אחר. ברור, ידעתי שברמה מסוימת אנשים מרוויחים מכך שהם מבקשים עזרה ונפתחים. פשוט מעולם לא חשבתי שזה מתאים עבורי. עבורי, זאת הייתה סוג של חולשה שיכולה לפגום בהצלחה שלי בספורט ושיכולה להיראות באופן מוזר או שונה.

See the source image

ואז הגיע התקף החרדה.

זה קרה במהלך המשחק.

זה היה ב-5 בנובמבר, חודשיים ושלושה ימים לאחר יום הולדתי ה-29. היינו במשחק בית נגד ההוקס – משחק עשירי בעונה. סערה מושלמת של דברים עמדה להתרחש. הייתי מוטרד מנושאים שהיו לי עם משפחתי. לא ישנתי היטב. על המגרש, אני חושב שהציפיות לעונה, בשילוב עם התחלה של 4-5, היו מעמסה עלי.

ידעתי שמשהו מוזר מתרחש מיד לאחר זריקת הביניים.

הייתי קצר נשימה במהלך המהלכים הראשונים. זה היה מוזר. והמשחק שלי היה כבוי. שיחקתי 15 דקות במחצית הראשונה וקלעתי סל אחד ושתי זריקות עונשין.

לאחר הפסקת המחצית, הכל התערבב. המאמן לו קרא לפסק זמן ברבע השלישי. כשהגעתי לספסל, הרגשתי שהלב שלי פועם מהר יותר מבדרך כלל. ואז היו לי בעיות להסדיר את הנשימה. קשה לתאר זאת, אבל הכל הסתובב, כאילו המוח שלי מנסה לצאת מראשי. האוויר הרגיש סמיך וכבד. הפה שלי היה יבש. אני זוכר שעוזר המאמן שלנו צרח משהו על הסט ההגנתי. הנהנתי, אבל לא שמעתי הרבה ממה שהוא אמר. באותה נקודה, התחרפנתי. כשקמתי והלכתי להתקבצות, ידעתי שאיני יכול לחזור למשחק – כמו, פשוטו כמשמעו, לא יכולתי לעשות זאת פיזית.

המאמן לו ניגש אלי. אני חושב שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר. מלמלתי משהו כמו, "מיד אחזור", ורצתי לתוך חדרי ההלבשה. רצתי מחדר לחדר, כאילו חיפשתי אחר משהו שלא יכולתי למצוא. באמת קיוויתי שהלב שלי יפסיק לרוץ. זה היה כאילו הגוף שלי מנסה לומר לי, אתה עומד למות. סיימתי כשאני על הרצפה בחדר ההלבשה, שוכב על גבי, מנסה לקחת כמה שיותר אוויר כדי לנשום.

החלק הבא היה מטושטש. מישהו מהקאבס ליווה אותי לקליבלנד קליניק. הם הריצו מספר בדיקות. הכל נראה תקין, שזאת הייתה הקלה. אבל אני זוכר שעזבתי את בית החולים במחשבה, חכה … אז מה לעזאזל בדיוק קרה?

See the source image

חזרתי למשחק הבא שלנו נגד הבאקס יומיים לאחר מכן. ניצחנו, וקלעתי 32. אני זוכר כמה הוקל לי לחזור למגרש ולהרגיש יותר כמו עצמי. אבל בבירור אני זוכר שהוקל לי יותר שאף אחד לא גילה מדוע הייתי צריך לעזוב את המשחק מול אטלנטה. כמה אנשים בארגון ידעו, ברור, אבל רוב האנשים לא ידעו ואף אחד לא כתב על כך.

כמה ימים חלפו, דברים הלכו נהדר על הפרקט, אבל משהו הכביד עלי.

למה הייתי כל כך מודאג שאנשים יגלו?

זאת הייתה קריאת השקמה, אותו הרגע. חשבתי שהחלק הקשה נגמר לאחר שהיה לי התקף חרדה. זה היה ההפך. עכשיו נותרתי לתהות למה זה קרה – ולמה לא רציתי לדבר על כך.

לקרוא לזה סטיגמה או לקרוא לזה פחד או חוסר ביטחון – אתם יכולים לקרוא לזה במספר דרכים – אבל ממה שדאגתי לא היה רק המאבקים הפנימיים שלי אלא כמה קשה זה לדבר עליהם. לא רציתי שאנשים יראו בי כמישהו פחות אמין כחבר לקבוצה, וככה הכל חזר לאותו ספר תרגילים שלמדתי כשהייתי ילד.

זאת הייתה טריטוריה חדשה עבורי, והיא הייתה מאוד מבלבלת. אבל הייתי בטוח לגבי דבר אחד: לא יכולתי לקבור את מה שקרה ולהמשיך להתקדם. למרות שחלק ממני רצה לעשות כך, לא יכולתי להרשות לעצמי לסלק את התקף החרדה ואת המשמעויות שלו. לא רציתי שאצטרך להתעסק עם הדברים הללו מתישהו בעתיד, שם אולי זה יהיה גרוע יותר. ידעתי זאת.

אז עשיתי דבר אחד קטן שהתברר כדבר גדול. הקאבס עזרו לי למצוא מטפל, וקבעתי פגישה. אני חייב לעצור פה ופשוט לומר: אני האדם האחרון שיחשוב שהוא יפגש עם מטפל. אני זוכר שהייתי כבר שנתיים או שלוש בליגה, וחבר שאל אותי מדוע שחקני NBA לא נפגשים עם מטפלים. לגלגתי על הרעיון. אין סיכוי שמישהו מאיתנו ידבר עם מטפל. הייתי בן 20 או 21, וגדלתי בסיבת הכדורסל. ובקבוצות כדורסל? אף אחד לא דיבר על המאבקים הפנימיים שלהם. אני זוכר שחשבתי, מה הם הבעיות שלי? אני בריא. אני משחק כדורסל למחייתי. ממה אני צריך לדאוג? מעולם לא שמעתי על אתלט מקצועני מדבר על בעיות נפשיות, ולא רציתי להיות היחיד. לא רציתי להיראות חלש. בכנות, פשוט לא חשבתי שאני צריך את זה. זה כמו שספר התרגילים אמר – תסתדר עם זה בעצמך, כפי שכל האחרים מסביבי תמיד עשו.

See the source image

אבל זה קצת מוזר כשחושבים על כך. ב-NBA, יש לך אנשי מקצוע שיכוונו את החיים שלך בכל כך הרבה תחומים. מאמנים, צוותי אימון ותזונאים היו נוכחים בחיי במשך שנים. אבל אף אחד מאותם אנשים לא יכול היה לעזור לי בדרך שהייתי צריך כאשר שכבתי על הרצפה והיה לי קשה לנשום.

עדיין, הלכתי לפגישה הראשונה שלי עם המטפל עם מחשבות סקפטיות. רגל אחת שלי הייתה בחוץ. אבל הוא הפתיע אותי. לרגע אחד, הכדורסל לא היה העניין העיקרי. הייתה לו תחושה שה-NBA היא לא הסיבה העיקרית שהייתי שם באותו היום, מה שהתברר להיות כהקלה. במקום זאת, דיברנו על מגוון דברים שלא בתחום הכדורסל, והבנתי כמה נושאים מגיעים ממקומות שונים שלא מבינים עד שמסתכלים עליהם לעומק. אני מניח שקל להסיק שאנחנו מכירים את עצמנו, אבל ברגע שמקלפים את השכבות זה מדהים כמה יש עדיין לגלות.

מאז, אנחנו נפגשים בזמנים שבהם אני נמצא בעיר, כנראה מספר פעמים בכל חודש. אחת מהפריצות הגדולות קרתה יום אחד בדצמבר שהגענו לדבר על סבתי קארול. היא הייתה עמוד התווך של משפחתנו. כשגדלתי, היא הייתה גרה איתנו, ובהרבה מובנים היא הייתה כעוד הורה עבורי ועבור אחי ואחותי. היא הייתה אישה שהיה לה מקום קדוש בחדרה לכל אחד מנכדיה – תמונות, פרסים, מכתבים תלויים על קיר. והיא הייתה מישהי עם ערכים פשוטים שהערצתי. זה היה מצחיק, פעם אחת נתתי לי זוג של נעליי נייקי, והיא כל כך הופתעה שהיא התקשרה אלי מספר פעמים כדי להודות לי בשנה שלאחר מכן.

כשהגעתי ל-NBA, היא כבר הזדקנה, ולא ראיתי אותה באותה תכיפות כפי שהייתי רגיל. במהלך שנתי השישית עם הטימברוולבס, לסבתי קארול היו תכניות לבקר אותי במינסוטה בחג ההודיה. ואז ממש לפני הטיול, היא אושפזה בבית חולים בגלל בעיות בעורקים שלה. היא הייתה צריכה לבטל את הטיול. לאחר מכן מצבה נעשה גרוע יותר באופן מהיר, והיא נכנסה למצב של קומה. כמה ימים לאחר מכן, היא נפטרה.

הייתי הרוס במשך הרבה זמן. אבל מעולם לא ממש דיברתי על כך. לספר לזר על סבתי גרם לי לראות כמב כאב זה גרם לי. כאשר הסתכלתי פנימה, הבנתי שמה שכאב לי הכי הרבה זה שלא יכולתי להיפרד כראוי. מעולם לא קיבלתי את ההזדמנות באמת להתאבל, והרגשתי נורא שלא הייתי בקשר יותר טוב אתה בשנותיה האחרונות. אבל קברתי את הרגשות האלו מאז שנפטרה ואמרתי לעצמי, אני חייב להתרכז בכדורסל. אתמודד עם זה לאחר מכן. תהיה גבר.

הסיבה שאני מספר לכם על סבתי היא ממש לא בגללה. אני עדיין מתגעגע אליה מאוד ואני כנראה עדיין מתאבל עליה בדרך מסוימת, אבל רציתי לחלוק את הסיפור הזה בגלל כמה שזה פקח את עיני הדיבור על כך. בטווח הקצר נפגשתי עם המטפל, ראיתי את הכוח של דיבור על דברים בקול רעם בסביבה כזו. וזה לא איזה תהליך של קסם. זה מבעית וגורם למבוכה וקשה, לפחות מניסיוני עד כה. אני יודע שפשוט לא נפתרים מבעיות על ידי דיבור עליהם, אבל למדתי שבטווח הזמן אולי אפשר להבין את הבעיות בצורה טובה יותר ולהתנהל איתן טוב יותר. תראו, אני לא אומר, לכו כולכם לראות מטפל. השיעור הגדול ביותר עבורי מאז נובמבר לא היה המטפל – זה היה להתמודד עם העובדה שאני צריך עזרה.

See the source image

אחת הסיבות שבגינן רציתי לכתוב זאת הייתה תגובתו של דמאר על דיכאון בשבוע שעבר. שחקתי נגד דמאר במשך שנים, אבל מעולם לא יכולתי לנחש שהוא נאבק במשהו. זה באמת גרם לך לחשוב על איך כולנו הולכים סביב עם חוויות ומאבקים – ועוד כל מיני דברים – ולפעמים אנחנו חושבים שאנו היחידים שעוברים זאת. המציאות היא שכנראה יש לנו הרבה במשותף עם מה שחברינו ומכרינו והשכנים שלנו מתמודדים. אז אני לא אומר שכולם צריכים לחלוק את הסודות הכמוסים ביותר שלהם – לא כל דבר צריך להיות פומבי וזאת בחירתו של כל אדם. אבל יצירת אווירה טובה יותר בדיבור על בעיות נפשיות … לשם אנחנו צריכים לכוון.

בגלל שרק חלקנו את מה שחלקנו, דמאר כנראה עזר למספר אנשים – ואולי להרבה יותר אנשים ממה שאנחנו יודעים – להרגיש כאילו הם לא משוגעים או מוזרים בכך שהם נאבקים עם דיכאון. התגובות שלו נתנו כוח להרחיק כמה סטיגמות, ואני חושב ששם נמצאת התקווה.

אני רוצה לעשות זאת, ברור כי יש דברים שהם מעבר להבנתי ממה שכתבתי. אני רק מתחיל לעשות את העבודה הקשה של להכיר את עצמי. במשך 29 שנים, נמנעתי מזה. עכשיו, אני מנסה להיות אמתי עם עצמי. אני מנסה להיות טוב לאנשים הנמצאים בחיי. אני מנסה להתמודד עם הדברים הלא נוחים של החיים בזמן שאני גם נהנה, ואסיר תודה, מהדברים הטובים. אני מנסה להכיל את כל זה, הטוב, הרע והמכוער.

אני רוצה לסיים עם משהו שאני מנסה להזכיר לעצמי בימים אלו: כל אחד עובר דרך משהו שאנחנו לא יכולים לראות.

אני רוצה לרשום זאת שוב: כל אחד עובר דרך משהו שאנחנו לא יכולים לראות.

העניין הוא, בגלל שאיננו מסוגלים לראות זאת, איננו יודעים מי עובר מה ואנחנו לא יודעים מתי ולעתים אנחנו לא יודעים למה. בעיות נפשיות הן דבר בלתי נראה, אבל זה נוגע בכולנו בנקודה כזו או אחרת. זה חלק מהחיים. כפי שדמאר אמר, "אתה לעולם לא יודע מה האדם הזה עובר".

בעיות נפשיות זה לא עניין של אתלטים. מה שאתם עושים בחייכם לא צריך להגדיר אתכם. זה עניין של כולם. לא משנה מהן הנסיבות, כולנו סוחבים אתנו דברים שכואבים – והם יכולים לפגוע בנו אם נמשיך לקבור אותם בפנים. לא לדבר על החיים הפנימיים שלנו גוזל מאתנו לדעת על עצמנו באמת וגוזל מאתנו את ההזדמנות להגיע לאחרים הנזקקים. ככה שאם אתם קוראים זאת ואתם חווים תקופה קשה, לא משנה כמה גדול או קטן זה נראה לכם, אני רוצה להזכיר לכם שאתם לא מוזרים או שונים אם אתם חולקים את מה שאתם עוברים.

להפך. זה יכול להיות הדבר החשוב ביותר עבורכם. זה היה עבורי.

 


ער"ן – עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנטhttp://www.eran.org.il/

076-8844400

INFO@ERAN.ORG.IL

אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפשhttps://www.enosh.org.il/

074-7556155

בית חם – https://www.bayit-cham.org.il/

9518*

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. סמיילי אתה מספר אחד באתר מבחינתי (החל מסוף הפלייאוף כשמומי יעזוב (-; )
    תודה רבה!
    נהנה לקרוא את התרגום ואח"כ את המקור להעריך את העבודה המעולה שאתה עושה

  2. מכתב חשוב ביותר של קווין לאב. החשיפה הזו של שחקנים כמותו וכמו דרוזן וההתמודדות שלו עם דיכאון, עושה כל כך טוב לכל כך הרבה אנשים

  3. סמיילי תודה על התרגום.

    הערה קטנה- כדאי לדעתי לשנות את הכותרת ואת הפסקה המשמעותית בתוך הטקסט המתייחסת לכותרת. צריך להיכתב- כל אחד עובר משהו (או על כל אחד עובר משהו). "כולם עוברים דרך משהו" מטעה.

  4. מעולה.
    נפלא ,ועכשיו טנחנו גם יודעים למה איזאיה לא המשיך בקליבלנד.
    המלשן הקטן וגס הרוח הזה פתח את הפה ולכלך.
    קווין לאב נותן הכל עבור הקבוצה ולכן הקב קרי לברון רואה בו ובצדק את עמוד התווך שלה השחקן החשוב ביותר.
    קשה ללאב עם מעמד העבד הנרצע של לברון והתקפי החרדה מן הסתם הם תוצאה של הסיטואציה בקבוצה כולל לחצים מהעבר .
    אז לאב די שבור כרגע.
    הוא נשבר בזמנו גם מבלאט ,וזו הסיבה האמיתית להבנתי מדוע דייוויד לא בקבוצה יותר .
    בלאט לא הסתדר עם לאב , וזה חזר ללברון הבוס האמיתי שנשאר עם דילמה , בלאט או לאב הבחירה מבחינתו היתה ברורה .
    ברגע שלאב קיבל את ההזדמנות שחו מעמדו כעבד נרצע של לברון רק החמיר כבר לא היתה לו יציאה משם מה שבודאות החמיר את.מצבו הנפשי .
    קיירי קיבל על הראש מלברון באותה צורה בדיוק גם מבחינתו היה צורך בהחלטה. וההחלטה היתה ברורה אני עם הלחצים ןהמניפולציות הללו גמרתי !
    עכשיו כשאנחנו מבינים הרבה יותר טוב ממרחק הזמן עם מה בלאט צריך היה להתמודד ,אפשר לומר שלא היה לו שום סיכוי או הכנה לכך בשום עבודה או שלא היתה לו כל הכנה לכך בעבר .
    ראיתי את בלאט באימון נערים כשהיה בן 22 בהר הכרמל.
    אני יכול בודאות.לומר שהוא חסר סבלנות מתפרץ פיוזים קצרים .
    הדבר האחרון שמישהו כמו לאב יכול לסבול.
    תודה רבה סמיילי .

    1. דייויד בלאט בפח הזבל של היסטוריתת ה-NBA, משל ושנינה, תפקיד של מאמן יותר קשה מטייס קרב, הטיים אאוט שלא היה, I scratched it.

      בלאט הוא חבר חמישיית ההול-אוף-פיים שהביאה לקליבלנד וללברון את האליפות ההיסטורית:

      הצ'וק של קארי
      השוט של קיירי
      הסטופ של לאב
      הבלוק של לברון
      והבלאט שהלך לעזאזל

    2. זכור לי ראיון עם בלאט שבו אמרו לו שיש לו שלושה שחקני מקס בקבוצה והוא ענה משהו כמו ״אבל לאב עדיין לא שם״. זה נחרט לי כי הייתי די בהלם לשמוע אמירה כזאת. נדיר שמאמן מקטין שחקן שלו קבל עם ועדה (ועוד בלי סיבה נראית לעין). מעריך מאוד את הקריירה של בלאט אבל יש לו היסטוריה של להיטפל לשחקנים בקבוצות שאימן.

      1. מנחם הוא אמר את זה. פשוט ציין עובדה שלאב לא שחקן מקסימום (מה שהיה נכון חוזית) אבל זה לא הצטייר יפה. בלאט עשה לא מעט טעויות תקשורתיות בתקופה שלו בקליבלנד, וגם לא ידע לנצל את לאב כמו שצריך (הוציא אותו קבוע בסופי משחקים).

        1. שבר אותו מנטלית, השחקן הכי בעייתי מבחינת המאמן כי לאב השחקן הכי שקט, הכי יעיל ובעל האופי הכי חזק בקבוצה, השחקן שאסור להתקסח איתו , הרבה יותר בעייתי לקריירת מאמן מלברון התזזיתי , לאב אדם מאד יציב , כשהוא נגד משהו או מישהו , העניין גמור .
          ודוקא איתו בלאט הסתבך.

    1. זו לא הצרחה ,זה החוסר סבלנות ,חוסר אמון נתק ,בלאט מאמן טוב בהרבה מלו .
      עדיין הוא עבר על חוקים לא כתובים ,דברים ששחקנים לא יכלו להשלים איתם.לו מוכשר הרבה פחות ,אך במערכת של בוס ברור כמו לברון הוא מסתדר ,בלאט חסר הסובלנות והסבלנות.לא .

  5. פתיחות חשובה ביותר של לאב, ולא רק לשחקני NBA. אחד הפסיכולוגים הידועים מאונ' סטנפורד שערך מחקר על מאות ילדים הגיע למסקנה שיותר מחצי ילדי ארה"ב סובלים מדכאונות, והסיבה העיקרית שניתנה היא שהסמארטפון לקח את מקום החברות בין הילדים ומשחקים בשכונה. הסמארטפון הופך (כנראה אצל ילדים בעיקר) את החיים לסוג של בדידות. אתה והטלפון, במקום אתה וחברים משחקים כדורגל או כדורסל בשכונה.

    אני ממש אוהב את קווין לאב. אהבתי אותו עוד לפני כן, ועתה עוד יותר.

    ואני אוהב את סמיילי שהפך לאחד מאנשי הצוות החשובים והתורמים ביותר.

  6. תודה רבה סמיילי על תרגום מאמר מעניין ושונה.

    אני חייב להגיד ששוב אנחנו מגלים כמה הספורטאים האלה שאנחנו כל כך אוהבים מפגרים מנטאלית וערכית אחרי העידן שאנחנו חיים בו. זה מתחבר לי לכמות הספורטאים המזערית שיוצאת מהארון ולרמה הרגשית של ילדים בני 12 שנפוצה בהרבה מקרים של ברוגז ותחרויות על למי יש גדול יותר.
    יכול להיות שכשיהיו לנו ספורטאים יותר מחוברים לעצמם ופחות שבויים בנינאדטרליות ותפיסות שהיו צריכות לעבור מן העולם לפיהם גבר לא יכול להפגין חולשה, אז היה לנו גם כדורסל ברמה אחרת לגמרי בליגה הטובה בעולם

    1. צחוק צחוק שמעון אך אני חושב שהיתה כאן תרומה מכרעת ,לאב כנרטה נשא עליו מטען כבד כבר ממקודם ,הנטישה של הסבתא ,ואז הגיע לברון והאשים אותו שוב באותו הדבר .
      כן דברים כאלו החזרת אדם למקום קשה עלולים לגרום לקריסה מנטאלית.

  7. תודה על התרגום. התרגום מעולה והנושא כ"כ חשוב.

    ממש יפה ללאב להיפתח בצורה כזאת חושפנית, ןשהוא הלך עם זה עד הסוף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט