כאב בלתי נראה – מייק לי / תרגום Smiley

כאב בלתי נראה

נובמבר 17, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/mike-lee-boxing-autoimmune-disease/

מייק לי

מתאגרף

תנו לי לומר לכם משהו ש-99% מהאנשים בחיי לא יודעים עליו. אני מתעורר בכל בוקר עם כאב.

כ ל  ב ו ק ר

לפעמים יש ימים גרועים יותר מאחרים, אבל לא משנה אם זה הגב שלי, הראש, הברכיים שלי או המרפקים, איזשהו חלק ממנו כואב ברגע שאני פוקח את העיניים.

כן, אני לוחם מקצועי. אבל, לא, זה לא מהאגרופים. או האימונים המפרכים. מקור הכאב? מחלה אוטואימונית (כאשר מערכת החיסון תוקפת את עצמה) הידועה בתור Ankylosing Spondylitis (תנסו להגיד זאת שלוש פעמים רצוף).

זה היה לפני שלוש שנים שאובחנתי בתור חולה AS. המחלה היא סוג של דלקת פרקים הגורמת לדלקת המובילה לרגעים רציניים של כאב כרוני וגם לעייפות. חומרת הכאב משתנה מיום ליום, מאדם לאדם, אבל זה הרסני גם במישור הפיזי וגם בנפשי עבור כל אחד, שלא לדבר על ספורטאי מקצועני הדוחף את גופו עד לקצה כל יום.

כמו הרבה אנשים שאובחנו במחלה אוטואימונית, ביליתי שנים בחיפוש אחר איזשהו הסבר לסימפטומים המשתנים ללא הרף אבל ללא רחמים מהם סבלתי.

עבורי, ההתייסרות הזו, המאבק המייאש החל כמו בכל יום רגיל בחדר הכושר. זה היה מאוחר ב-2012 והתאמנתי במכון Plex gym ביוסטון, עבדתי עם המאמן שלי באותו הזמן, רוני שילדס. הייתי 11 קרבות מתוך הקריירה המקצוענית שלי, בלתי מנוצח, עובד קשה ככל שאני יכול כדי להתקדם בדירוג. אני זוכר באותו בוקר, חם ולח, חדר הכושר מלא באנשים שמתרוצצים. התאגרפתי, כמו תמיד, כאשר באמצע הסיבוב הגב שלי נכנע. עשיתי תנועה לא טובה או משהו וזה הרגיש כאילו פגע בי צלף, ופשוט צנחתי למזרן.

לא יכולתי לסיים את האימון. בקושי הצלחתי להתרומם. פשוט ככה הפכתי מילד בלתי מנוצח בפסגת העולם לזקן בן 80 שמדשדש. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להעלים את הכאב. נאלצתי לבטל את הקרב הבא שלי. אז כאבי הראש החלו. משם, זה היה כמו השפעת דומינו של כאב וייסורים.

ביליתי את 18 החודשים הבאים מחוץ לזירה – במה שיכול להיות היה השיא של הקריירה שלי – כשאני הולך לרופאים ומומחים בכל רחבי המדינה, מנסה להבין מה השתבש אצלי.

בלבי, ידעתי שהאגרוף לא גרם למצב הזה, שמשהו אחר מתרחש. חוויתי את הכאב, העייפות וכאבי הראש על בסיס יומי. אבל פשוט למצוא ממה זה נגרם היה מאבק קשה יותר ממה שהתמודדתי מולו בזירה. העניין הוא, שבמשך כל כך הרבה שנים הזהות שלי הייתה אגרוף. הייתי אלוף בחובבנים, הייתי מנצח במקצוענים, קיבלתי תשואות, עושה פרסומות ל-Subway ומגייס כספים למטרות צדקה. קיבלתי אהבה ותוקף באמצעות האגרוף. בכנות, התחלתי להרגיש חסר ערך. נפלתי לדיכאון.

למדתי שזה משהו שמלא חולים ב-AS חווים. שנאמר להם שוב ושוב שאין שום בעיה מבחינה פתולוגית, אפילו כשהם נאבקים בכאב יום אחרי יום. בממוצע, זה לוקח שלוש עד חמש שנים עבור אנשים להיות מאובחנים כראוי.

Image result for boxing apparel

בשבילי, זה היה פחות מזה, אבל זה עדיין הרגיש כמו נצח, מסע אינסופי דרך הלא נודע. הייתי נכנס ויוצא מבתי חולים, מאבד תקווה שהכאב אי פעם יעלם. לעולם לא אשכח את היום שישבתי במשרדו של הדוקטור לאחר שקיבלתי את החדשות.

השאלה הראשונה שיצאה מפי הייתה, "האם אני עדיין יכול להתאגרף?" תשובתו של הדוקטור הייתה שכן … אבל זאת לא הולכת להיות דרך קלה.

זה היה רגע מריר. למרות שזה היה מפחיד להבין שיש לי את המחלה, זאת הייתה גם הקלה לדעת את שורש הבעיה שבגינה היה את כל הכאב המנטלי והפיזי שהטריד אותי במשך זמן כה רב. אני עכשיו יכול לפתח מתקפת נגד להילחם בכאב, במקום להמשיך עם מה שנראה כמו ספקולציה עיוורת של ניסוי וטעייה.

מנקודה זו ואילך, חיי נהיו פרוצדורות וטיפולים בלתי נגמרים, יותר ממה שכל בחור צעיר יכול לסבול. אז למה, מול כל זה, בחרתי להמשיך בקריירת האגרוף שלי ולהעביר את עצמי בעוד יותר כאב? התשובה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא: פשוט, אני לא יודע מה העתיד מתכנן עבורי, אבל החלום שלי מאז שהייתי ילד קטן הוא להיות אלוף עולם – אלוף עולם.

לא משנה אם אני אשיג את המטרה הזו או לא, אני יודע דבר אחד: יום אחד, שאשכב על ערש דווי ואסתכל על חיי לאחור, אני רוצה לדעת, ללא קשר לתוצאה, זה שהלכתי על זה. נתתי כל מה שהיה לי, שמתי את כל הז'יטונים על השולחן ונתתי את כל כולי.

אני זוכר שקראתי פעם סקר על אנשים מגזעים שונים, דתות ולאומים, שלקראת השנים האחרונות שלהם, התבקשו להרהר על חייהם. מה שהסקר מצא היה מרתק: רובם המכריע של האנשים הצטערו על הדברים שהם לא עשו, יותר מאשר על הדברים שהם עשו.

במאזן 20-0 ובדירוג 7 בעולם ע"י WBO, אני יודע שאני עדיין עומד מול מסע קשה כדי לנצח את התואר העולמי. אני יודע זאת. אומנם, אני גם יודע שכבר עברתי קרבת דרך לא פחות קשה מאחורי. ללא קשר למה שעתיד לבוא, בתוך ומחוץ לזירה, אומר לכם את זה: לעולם לא רציתי להיות אחד מאותם אנשים שמתחרטים על הדברים שהם לא עשו, החלום שמעולם לא הלכו עליו והסיכונים שהם אף פעם לא לקחו.

ככה שאני ממשיך להילחם. הקרב האחרון שלי היה בספטמבר ניצחתי בסיבו הראשון ע"י TKO (נוק אאוט טכני). עכשיו אני כבר לא יכול לחכות להילחם שוב. אני נרגש לקחת התקדמות רצינית בקריירה שלי וש-2018 תהיה שנת פריצה.

עדיין, אפילו שאני מסתכל קדימה, אני יודע שאני צריך לדבר על כל מה שקרה לי. תנו לי לספר לכם מדוע אני חולק את הסיפור שלי. נתקלתי במאמר באוגוסט 26, 2013 שפורסם ב-The New Yorker Entitle, "מה לא בסדר איתי?" על ידי מייגן אורוקה. אם להיות כנה, צחקתי תחילה כשקראתי את הכותרת. כשהמשכתי לקרוא, ובכן, נדהמתי כמה שהסיפור של האישה הזו והסימפטומים היו דומים לשלי. תנו לי לספר לכם מה קרה שקראתי את סיפורה.

בכיתי.

Image result for mike lee boxer

סבלתי מהרבה כאב בספורט שלי אבל זה היה שונה. זה היה באמת הפעם הראשונה שקראתי משהו שכל כך קרוב ללבי ומשהו שמדבר על מה שאני באופן אישי נאבקתי אתו לאורך זמן מה. הרגשתי טוב לדעת שלא נהייתי משוגע ושמישהו אחר הרגיש את אותם דברים. קטע אחד בלט במיוחד, פוסט בפייסבוק ממישהו שסובל שאורוקה מצטטת:

"זה ממש מתסכל שיש לי כאלו ימים טובים, אז אני מתעורר ומשום מקום אני מרגיש כמו מת. אני עצוב, הראש שלי כואב ואני מרגיש כאילו אני יכול לבכות ואני עצבני עם כולם. אני קורא לזה 'החור השחור' שלי … אני ב'חור השחור' עכשיו, בכנות למדתי כיצד להסתיר זאת מכולם. כמה באמת זה עצוב?"

לאחר שקראתי זאת הרגשתי נורא אבל גם חשתי הקלה בו זמנית. אני יודע במיוחד איך הימים הללו מרגישים ובמיוחד איך זה מרגיש להחביא את ההרגשה הזו מהעולם.

אבל תמיד יש אור כסוף.

אם המחלה הזו לימדה אותי דבר אחד, הוא זה: הכרת תודה.

כמה שיש ימים נוראיים אני מוקיר תודה על הימים הטובים, ויותר חשוב, על החברים והמשפחה בחיי שתומכים בי בעליות ובמורדות. אני לא יכול לומר לכם בכמה חדרי רופאים ישבתי עם אבא שלי … יותר משאוכל לספור.

כשקיבלתי את מכתב הקבלה שלי לנוטר דאם – בית ספר עליו חלמתי, שעבדתי כל כך קשה על מנת להתקבל אליו – הוא היה שם. כשקפצתי על החבלים לאחר שניצחתי בנוק אאוט בסיבוב השלישי מול 20,000 צופים במדיסון סקוור גארדן … הוא היה שם. אבא, עבור הרגעים הללו וכל מה שביניהם אני אסיר תודה לנצח.

אני בר מזל שיש לי מאמן בלתי יאמן ועוזר מאמן, ג'מאל עבדולה וג'וליאן צ'ואה, שהם חלק ענק מההצלחה שלי. בנוסף, אחותי הקטנה, אימא וחברה שלי שהיו שם עבורי – רק כדי לדבר, וגם לסרוק את האינטרנט בחיפוש אחר הרופאים הטובים ביותר, תרופות הוליסטיות והנהלים שיש שם. גאב רנגל, חברי הטוב וכרגע מאמן הכושר, הוא איש הכוחות המיוחדים לשעבר. הוא לחלוטין היה בפינה שלי בכל אחד מהקרבות שלי מאז שנפגשנו. הוא השתתף בקרבות ועבר דברים וראה דברים שאף אדם לא אמור לראות. עם נקודת המבט שלו הוא תמיד היה שם לעזור לי מנטלית ופיזית ובנה את הכוח שלי והסיבולת כשהרגשתי גמור. אני לחלוטין אסיר תודה שיש לי את האנשים האלו בחיי.

אני לא כותב זאת כדי לקבל איזו סימפתיה. אני מכיר הרבה אנשים אחרים שהתמודדו עם מצבים יותר גרועים. למרות זאת, אם אחד מתוך 50 מיליון האנשים שבארצות הברית שחי עם מחלה אוטואימונית קורא זאת ומרגיש את אותם הדברים כמו שאני הרגשתי לאחר שקראתי את סיפורה של מייגן, אז אני אהיה שמח. לפעמים כשאתה בכאב זה עוזר לדעת שאתה לא לבד.

אני קורא למחלה הזו "כאב בלתי נראה" בגלל, שמסיבות רבות, שאתם מתמודדים עם הסימפטומים האלו הם לא מזוהים לעין הרגילה. כל מי שהתמודד עם הסוג הזה של הכאב והעייפות יודע כמה מתיש ומנטלית נפשית איך הימים האלו יכולים להיות.

Image result for mike lee boxer

אבל אני לוחם. פשוט כמשמעותו.

זאת הדרך בה בחרתי לחיות את חיי בתוך ומחוץ לזירה. אני מאמין באמונה שלמה שהמחשבה זה הכל. בערב של קרב אתם תראו אותי עם חיוך גדול על פני. אבל מעט מאוד אנשים יודעים מה זה מצריך, כל יום ביומו, כדי שאגיע לרגע הזה. עברתי דרך כאב רב וימים אפלים בשנים האחרונות של חיי.

אבל כל מה שאני יודע הוא כשאני דורך מנגד לחבלים הללו בערב של קרב והקהל צורח, האור חם והמצלמות פועלות …

אני מרגיש חי.

אני זוכה להראות לאנשים את שיאה של העבודה הקשה שלי. אני זוכה לעשות כיף ולהופיע ברמה הגבוהה ביותר. אני זוכה להראות לאנשים האלו שטעו שלא חשבו שאני חזק מספיק, מהיר מספיק, מוכשר מספיק. אבל יותר חשוב אני זוכה להוכיח לעצמי – שטעיתי בכל הימים הללו בעבר שהייתי מדוכדך, מדוכא, משוכנע שלא הייתי טוב מספיק.

הקריירה והחיים האלו שבחרתי לא יהיו קלים, זה ברור לחלוטין. אבל תמיד אזכור מה שאבא שלי אמר לי כשהייתי ילד קטן.

כל מה שיש לו ערך לא מגיע בקלות.


אם אתם מתמודדים עם מחלה אוטואימונית, אני רוצה לשמוע את סיפורכם. אתם ההשראה שלי להמשיך להילחם. בבקשה תשלחו לי הודעה או תגובה דרך ה-Facebook, Instagram או Twitter, שלי.

מייק לי

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. מרגש מאד. גם וונוס ויליאמס סובלת מהמחלה. הוא כתב "אחד מ-50 מיליון" אבל זה הרבה, הרבה יותר מ-1 מ-50 מיליון!

    לא שמעתי על המתאגרף עד קריאת המאמר.

  2. תודה סמיילי, מחלות אוטואמיוניות ובעיקר כאבים כרוניים הם אחד הנושאים שהרפואה לא מצליחה להתמודד איתם בהצלחה.
    מריחואנה תרופה מאוד טובה לזה (וגם לא עוזרת לכולם), אבל אתלטים לא יכולים להעזר בה ומתמכרים למשכחי כאבים

  3. מעניין אותי לדעת אם הוא השתמש במשככי כאבים לפני.
    מעבר לאפשרות של נזק עצבי בעקבות מכות אגרוף, הגוף מתחיל לפתח תלות במשככי כאבים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט