זוהי הישרדות – אלי רייזמן / תרגום Smiley

זוהי הישרדות

דצמבר 7, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/aly-raisman-gymnast-olympian/

אלי רייזמן

מתעמלת

כל אחד הוא שורד של משהו.

כל אחד נאבק במשהו.

כולם עוברים עליות ומורדות בחייהם. החלקים הקשים מפחידים ולא נוחים מכדי לדבר עליהם, אבל הם חלק מהמרקם של חיינו. הזמנים הקשים הופכים אותנו לחזקים והופכים אותנו למי שאנחנו.

בחרתי לפתוח את ההתנסות שלי בגלל שאני רוצה שינוי. זה מאוד קשה ולא נוח לדבר על זה. למדתי שכל אחד מתמודד בצורה אחרת. אין איזו מפה שמראה את השביל להבראה. ישנם ימים שאני מרגישה מוגנת ושמחה שאני משתפת את הסיפור שלי. בימים אחרים יש לי חרדה קשה והרגשת טראומה מההתעללות של לארי נסאר או שאני מפחדת ממשהו אחר שעלול לקרות בעתיד. כשיש לי את המחשבות המפחידות הללו, אני מנסה בכל כוחי למצוא דברים שיעזרו לי להתמודד עם הפחדים שלי. אני יוצאת להליכה בחוץ. אני קוראת ספר. אני עושה מדיטציה ומתאמנת על תרגולי נשימות. אני עושה אמבטיה חמה. אני מציירת. אני מבלה עם משפחה וחברים. ואני מזכירה לעצמי שאני בשליטה ושאני אהיה בסדר.

בנוסף אני גם רוצה שאנשים יבינו שהתעללות היא אף פעם לא בסדר. אדם אחד זה יותר מדי ופעם אחת היא לעיתים קרובות מדי. אנחנו חייבים להגן על השורדים ועל אנשים שסובלים בשתיקה. אנחנו חייבים לתמוך במי שצעדו קדימה, גם אם זה היום, מחר, בעוד שלושה חודשים, שנה מעכשיו, 10 שנים מעכשיו. מתי שזה לא יהיה, כולם צריכים להראות תמיכה. הבושה של הקורבן חייבת להיפסק. יש את אלו ששואלים שאלות קשות. למה לא דיברת? למה את מדברת רק עכשיו? האם את עצבנית שזה מה שיגדיר אותך? עבורם אני מבקשת שהם יבינו כמה מסובך זה התמודדות עם התעללות. המתעללים הם לעיתים אמנים במניפולציות, הגורמים להרגשה מבולבלת ואשמה אצל אותם קורבנות החשים רגשות אשמה מול אלו המתעללים בהם. והמתעללים לעיתים קרובות גורמים לסביבה לעמוד לצדם, משאירים את הקורבנות מפוחדים שאף אחד לא יאמין להם. זה חייב להפסיק. אלו המסתכלים לכיוון השני חייבים להפסיק ולהתחיל לעזור לאלו שנפגעים. אסור להגן על אלו המתעללים.

הכוח צריך לעבור לקורבנות.

התעללות מינית זה לא רק רגע אחד. זה לתמיד. הריפוי הוא לנצח.

Image result for ALY RAISMAN

זמן קצר לאחר שלארי הודה באשמת אחזקת פורנוגרפית ילדים בבית המשפט הפדראלי, הודיעו לי שאני יכולה להגיש הצהרת קורבן לבית המשפט על גזר הדין. אם רציתי, יכולתי גם לבקש לקרוא את ההצהרה בבית משפט ביום גזר הדין. החלטתי לכתוב את המכתב הייתה קלה יחסית. ההחלטה לקרוא זאת בבית המשפט, מול לארי, הייתה לא קלה. לאחר מחלוקות פנימיות בתוכי, החלטתי שאני רוצה ללכת לגזר הדין ולקרוא את המכתב. הגשתי את ההצהרה שלי וחיכיתי.

זה תלוי בשופט אם להרשות לקורבן לקרוא את ההצהרה. אני מניחה שהשופטת הרשתה לי – ולחמשת הקורבנות האחרים שביקשו אותו הדבר – לדבר. הרגשתי שהשופטת הסכימה שלארי ישמע את קולות השורדים, ישמע את הסיפורים על הנזק שגרם… לא רק באותו הרגע אלא בכל יום מהחיים. רציתי להיות נוכחת כדי לא רק להראות לו שאני חזקה, אלא גם להסביר איך ההתעללות שלו עדיין משפיעה על חיי היום יום.

כשתאריך גזר הדין התקרב, עדיין לא התקבלה תשובה מהשופטת. חוסר הידיעה גרם לי לחרדה. הייתי צריכה להתכונן מנטלית כדי לדבר מול פני המפלצת הזו. ידעתי שלבית המשפט יש את המכתב שלי, וידעתי שהשופטת לקחה את הצהרתי בחשבון בעת קביעת עונשו של לארי. בזמן הזה, לארי הודה באשמה במספר האשמות של התעללות מינית. לאחר שלארי השיב לכתב האישום, הוא הורשה לדבר. זה מה שהוא אמר:

"לכל המעורבים בדבר, (אני) כל כך מצטער. זה היה כמו גפרור שהתפתח לשריפה ביער, מחוץ לשליטה. ואני מתפלל עם מחרוזת התפילה כל יום עבור מחילה. אני רוצה שהם יחלימו. אני רוצה שהקהילה הזו תחלים. אין לי שום עוינות. אני רק רוצה להירפא. זה הזמן".

הוא התעלל במשך עשורים בכל כך הרבה קורבנות והוא מצטער שדברים יצאו משליטה? והוא לא מחזיק שום עוינות? האם הוא חושב שהוא הקורבן?

התחלתי לתהות אם לדבר מול לארי יגרום לי לאיזושהי אי נוחות. לראות אותו יהיה מפחיד וטראומתי לחלוטין. שבוע אחד לפני גזר הדין, הבנתי מהחדשות שהשופטת מנעה מהקורבנות של לארי את ההזדמנות לדבר. הייתי גם מאוכזבת שהקורבנות האחרים לא יקבלו את ההזדמנות לדבר בגלל שאולי מצאו בכך ריפוי בדרך מסוימת.

היום, לארי נסאר נידון ל-60 שנה בכלא פדראלי בהאשמת אחזקת פורנוגרפיית ילדים.

Image result for ALY RAISMAN

אני לא קורבן, אני שורדת. ההתעללות לא מגדירה אותי, או כל אחד אחר שעבר התעללות. זה לא מגדיר את המיליונים שסובלים מהתעללות מינית. הם לא קורבנות, בנוסף. הם שורדים. הם חזקים, הם אמיצים, הם משנים דברים כדי שהדור הבא לא יצטרך לעבור את מה שהם עברו. ישנם כל כך הרבה אנשים שצעדו קדימה במשך החודשים האחרונים. הם נתנו לי השראה, ואני מקווה, ביחד, שנתנו השראה לעוד אינספור. לשרוד אומר שאתם חזקים. אתם חזקים בגלל שהגעתם מהצד השני, וזה הופך אתכם לאמיצים ועזי רוח.

עכשיו, אנחנו צריכים לשנות את מעגל ההתעללות. אנחנו צריכים לשנות את המערכת המעודדת את ההתעללות המינית. אנחנו צריכים להסתכל על הארגון שהגן על נסאר במשך שנים על גבי שנים: התעמלות ארה"ב, הועד האולימפי האמריקאי ואוניברסיטת מישיגן סטייט. עד שנבין את הפגמים במערכת שלהם, אין אנו יכולים להיות בטוחים שמשהו כזה לא יקרה שוב. הבעיה הזו גדולה מלארי נסאר. אלו שהסתכלו לכיוון השני צריכים להיות אחראיים גם כן. אני פוחדת שישנם עדיין אנשים שעובדים בארגונים האלו ששמו כסף, מדליות ומוניטין מעל הביטחון של האתלטים. ואנחנו צריכים לשנות את הצורה בה אנחנו תומכים באלו שעברו התעללות. אני רוצה לשנות את הדרך שאנחנו מדברים על התעללות מינית ואני רוצה לשנות את הדרך בה אנו תומכים באלו ששרדו איזושהי התעללות.

לא זכיתי להקריא את המכתב שלי בבית המשפט. אבל איני רוצה שהוא לא ייקרא. אשתף זאת איתכם למטה. זה היה אחד מהדברים הקשים ביותר שהייתי צריכה אי פעם לעשות. בכל פעם שאני חולקת את סיפורי, זה מרגיש כמו הפעם הראשונה. אני חווה שנים את הטראומה. אבל זה חלק מהאמת שלי וחלק מהריפוי שלי.

זוהי הישרדות.


להלן ההצהרה שאני הכנתי לקריאה בזמן גזר הדין

להבין שאתה קורבן של התעללות מינית זאת הרגשה רעה. מילים אינן יכולות ללכוד במידה מספקת את רמת הסלידה שאני מרגישה על כיצד זה קרה. לארי ניצל את כוחו ואת האמון שאני ועוד רבים אחרים נתנו בו, ואני לא בטוחה שאי פעם יהיה לי מושג כמה נורא הוא הפעיל עלי מניפולציות וחילל אותי.

לארי היה הרופא של נבחרת ההתעמלות האמריקאית והנבחרת האולימפית. הוא היה מהימן על ידי רבים וניצל את היתרון הזה על אינספור אתלטים ומשפחותיהם. השפעות מעשיו הן מרחיקות לכת, שכן ההתעללות הולכת הרבה יותר רחוק מאשר רק אותו רגע, ומלווה את השורדים לשאר ימי חייהם, מקשה עליהם לבטוח באחרים, ומשפיעה על מערכות היחסים שלהם. זה הרסני יותר כאשר התעללות כזו מגיעה מצד רופא כה מכובד, מכיוון שזה משאיר את הקורבנות עם שאלות עבור הארגונים – ואפילו עבור מקצוע הרפואה עצמו – שעליו מסתמכים רבים כל כך.

אני כותבת את המכתב הזה כדי לחלוק קצת מסיפורי, בתקווה שזה יעזור לאחרים להבין את ההשפעה העמוקה של ההתעללות של לארי עליי, איך בגידתו באמון שלי שינתה אותי וכיצד מעשיו לפני שנים ממשיכים להשפיע את חיי היומיום שלי.

מגיל שמונה, כל מה שרציתי לעשות היה להגיע לאולימפיאדה. אהבתי את ההתעמלות בכל לבי, ועבדתי קשה ככל שרק יכולתי. לארי, ידעת כמה בכל כוחי רציתי להיות הכי טובה שביכולתי, ידעת כמה קשה עבדתי, ושאני אעשה לחלוטין כל דבר כדי להיות בקבוצה. היית הרופא שלי, וכמו רוב האנשים, לימדו אותי לסמוך על רופאיי. האמנתי שהגנת על האינטרסים שלי, ווידאת שהמסר יועבר, מתעקש שנגיעותיך הלא הולמות היו למטרות רפואיות ושהדאגה שלך תעזור לי להגיע למשחקים האולימפיים. הבטחת לי שתרפא את פציעותיי. נתת לי מתנות כדי שאחשוב שאתה אדם טוב, כדי שאאמין שאתה חבר שלי. היית נחמד כדי שנבטח בך, כדי שיהיה לך קל לנצל כל כך הרבה אנשים, כולל אותי. אבל שיקרת לי. שיקרת לכולנו.

ובגללך, עכשיו קשה לי לבטוח באנשים אחרים. כשאני הולכת לרופא, במיוחד לרופא זכר, אני מפוחדת ולא נוח לי. אפילו שהרופא הזה מומלץ כטוב ביותר, אני סקפטית בגלל שאמרו לי שאתה היית הכי טוב, ואתה בוודאות לא היית. אני מפחדת שרופא אחר יתעלל בי וינצל את כוחו כפי שאתה עשית. ואם זה לא מספיק, אני מרגישה אשמה שיש לי את הספקות והחשדות הללו.

לחשדנות זו ולאשמה היו השפעה גדולה מאוד על הרגשתי, גם הפיזית וגם המנטלית. לדוגמא, כשהתחלתי להבין מה לארי עשה לי, נמנעתי ממספר טיפולים שמתעמלים ממש תלויים בהם, במיוחד במהלך אימון אולימפי אינטנסיבי. הייתי מקבלת עיסוי שלוש פעמים בשבוע או משהו כזה, אבל פחדתי יותר מדי (אפילו שהמעסה הייתה אישה). איבדתי ביטחון בהחלמה שלי, ואי הוודאות הזו ערערה את יכולת האימון שלי. אפילו היום, אני מוצאת את עצמי מפוחדת שמשהו רע יקרה לי כשאני מחפשת איזשהו טיפול רפואי.

הלחץ באימון כדי להתקבל לקבוצה האולימפית ולהתחרות במשחקים לוקח את כל תשומת הלב, וההצלחה דורשת ריכוז ברמת הלייזר. כשאימוניי עלו שלב, הלחץ שלי בעקבות התחרות גדל. אבל תוספת הלחץ שנוצר על מנת לסבול בשלווה את ההתעללות, כולל התהייה התמידית איך דבר כזה בכלל יכול היה לקרות, הוסיפו לי שכבה נוספת של לחץ מעבר למה שהייתי מסוגלת להתמודד עמה. זה היה קשה שלא יכולתי להתחיל להרשות לעצמי להאמין מה קרה לי. זה היה יותר מדי לשאת.

הגעתי להבנה שכל אחד מתמודד עם טראומה בצורה אחרת. כמתעמלת, אנחנו מתאמנות כדי לשלוט ברגשות שלנו תחת לחץ. נעשינו טובות במידור. נעשיתי כמעט קהה לרגשותיי. זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי לשרוד את התהליך האולימפי. זה היה מתיש. הלחץ של לשמור בעקביות כמה מחשבות עמוק בתוך ראשי אולי נתן לי להיות מרוכזת ברגע מסויים, אבל זה נעשה יותר ויותר כואב ככל שחלף הזמן, גם פיזית וגם מנטלית. אני יודעת מתי הרשיתי לעצמי להרגיש שוב, זה היה אחד מהדברים הקשים שאי פעם נאלצתי לעשות.

צדקתי. כשהרשיתי לעצמי להתחיל לחשוב על מה שלארי עשה, התכסיתי בחרדה. הרגשתי כאילו אני לא יכולה לנשום, כאילו מישהו דוחף את החזה שלי והגרון שלי נסגר. לא יכולתי לישון כמו שצריך בגלל שהיו לי סיוטים איומים. מעולם לא הרגשתי מנוחה. החרדה הייתה כה מטורפת שהייתי צריכה לראות רופא – אישה – שרשמה לי תרופות כנגד חרדה על מנת שאוכל לתפקד, ותרופות לשינה כדי לעזור לי להתגבר על התשישות הקיצונית שלי. לאחר התאמת המינונים של כמה מהתרופות, היו לי תגובות לא טובות ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי כשאמי המבוהלת מתקשרת 911. שמו אותי באמבולנס ולקחו אותי לבית החולים, כשבשלב זה הרופאים הבינו שהעניין הוא תופעת לוואי של אחת מהתרופות. הרופא שלי הציע שאני אנסה תרופות אחרות כדי לעזור לי להתמודד, אבל הטראומה של מה שקרה עם אותן תרופות שמה אותי על הקצה. זה רק הוסיף לרשימה עוד דברים שהייתי חרדה לגביהם ונלחצת מהם.

לאחר ההתנסות הזו, החלטתי שאני צריכה להרשות לעצמי להרגיש מה שדיכאתי במשך זמן רב כל כך. בזבזתי כל כך הרבה זמן ואנרגיה כדי לחסום את כל הכאב והטראומה, והבנתי שזה היה יותר מדי עבורי להכיל. זה היה החלק הקשה ביותר בחיי. הייתי תשושה, בקושי מצליחה לעשות דברים שאהבתי. לא הייתה לי אנרגיה. הרגשתי עצב, חרדה ובלבול. לא הבנתי איך מישהו יכול להיות כל כך רשע. וכואב לי להודות שלארי ומעשיו גרמו לי לשנוא התעמלות לזמן מה. לארי, גרמת לי להרגיש חוסר נוחות ועצב, וגרמת לי להאמין שהספורט אכזב אותי.

אני מנסה עכשיו להחזיר לעצמי את השליטה, להזכיר לעצמי שאין ללארי שום כוח עלי. זה אף פעם לא קל, אבל אני נאבקת להאמין שהספורט – אותו אני אוהבת – עצמאי מלארי ומאותם אלו שהרשו לו לעשות את מה שעשה. החלטתי שאני לא יכולה להרשות לו לקחת את ההתעמלות ממני.

למרות מאמציי הטובים ביותר להישאר בשליטה, עדיין יש לי טריגרים. העבודה שלי דורשת נסיעות תכופות, ואני מרגישה חרדה לנסוע לבד. אני מוצאת את עצמי מסתכלת סביב בעקביות, פרנואידית ומפחדת להיות לבד. כשאני במלון לבד ומזמינה שירות חדרים, אני מודאגת מכך שגבר יביא לי את האוכל. הייתי צריכה לפתח אסטרטגיות ומנגנוני התמודדות. אם גבר דופק על הדלת, הלב שלי מתחיל לרוץ. אני משאירה את הדלת פתוחה כשהוא מניח את האוכל ומשאירה אותה פתוחה עד שהוא עוזב. אני לעיתים תוהה אם אני פוגעת ברגשותיהם כשאני לחלוטין לא בוטחת בהם. תמיד הייתי נותנת לאנשים ליהנות מהספק, אבל אם רופא מעוטר ששירת בנבחרת הלאומית מעל 30 שנה מתברר כמפלצת, אז איך אוכל לבטוח במישהו? עכשיו, אני תמיד אתפוס את עצמי מפחדת שאנשים שאני פוגשת הם כמו לארי. ואני שונאת את זה. אני שונאת שלארי לקח את האמון שלי באחרים.

אחת מחברותיי הטובות היא קורבן של לארי – או שורדת, כפי שאני מעדיפה לקרוא לזה. חשבתי שנהייה חברות לנצח בגלל שעברנו דרך הזמנים הטובים והרעים ביחד. אבל אני חושבת שהזכרתי לה יותר מדי מה לארי עולל לנו, והחברות שלנו סבלה. התעללות זה לא משהו שפשוט אפשר להעלות עם כל אחד, ואני לעיתים תוהה אם אני אי פעם אמצא מישהי כמוה שמכיר אותי כל כך טוב ויודע מה להגיד רק כדי שארגיש טוב יותר.

הסיטואציה הזו גם השפיעה על מערכת היחסים שלי עם הוריי, שאליהם תמיד הייתי מאוד קרובה. במהלך השנה האחרונה, כל כך הרבה שיחות עם הוריי היו על התמודדות עם הטראומה של מה שקרה. אני אסירת תודה על אהבתם ותמיכתם, ואני יודעת שלא הייתי יכולה לעבור את כל זה בלעדיהם, אבל איני רוצה לדבר עליו כל הזמן.

עדיין, ישנם כל כך הרבה חלקים בתנועה כדי לקלוט את תהליך ההבנה של ההתעללות. בזמן שהתאמנתי הייתי בדרך כלל רחוקה ממשפחתי. עכשיו שלוח הזמנים שלי גמיש יותר, אני מנסה לפצות על הזמן האבוד עם הוריי ואחיי. אני שונאת שההתעללות של לארי משפיעה על היחסים שלי עם משפחתי, ועל האינטראקציה שלנו. אחיותיי בתיכון, אחת מהן בשנתה האחרונה, זמן מאוד מרגש. הרבה מהשנה החולפת הייתה סביב לארי, מעבדת ומתמודדת עם ההתעללות שלו. ניסיתי לדבר על כך עם הורי כשאחיותיי לא בסביבה, אבל לפעמים הן היו נכנסות לחדר כשהיינו מדברים על כך ולא יכולתי אלא להרגיש רע שעליהם לחשוש מזה. זה לא פייר. התעללות משפיעה על כל המשפחה.

אני רוצה יותר מכל לוודא שהדור הבא אף פעם לא יעבור משהו כזה. אני לא רוצה שמישהו יחווה את הכאב, החרדה, הפחד ושאר התחושות האיומות שנובעות מהתעללות. כל 98 שניות אדם אחר חווה התעללות מינית, ואלימות מינית משפיעה על מאות אלפי אמריקאים כל שנה. זה מאות אלפים יותר מדי. אחת מתוך 4 ילדות ואחד מתוך ששה בנים יעברו התעללות לפני שהם יגיעו לגיל 18. יותר מדי מתעללים עושים דברים נוראיים כדי לחמוק מכך. יותר מדי מתעללים מומחים במניפולציות, כאשר הדבר גורם לקורבנות להרגיש אשמה. וגרוע יותר, רבים מהם מוצאים דרכים לשכנע את המבוגרים לתמוך בהם ולהגן עליהם. ההתעללות של לארי החלה לפני 30 שנה, לפחות ממה שידוע מהתקרית המדווחת הראשונה. במשך 30 השנים האלה, רבים מהשורדים לקחו צעד קדימה בכל הקשור להתעללות של לארי. מבוגר אחר מבוגר, רבים מהם בעמדות סמכותיות, הגנו על המפלצת הזו, אומרים לכל שורד שזה היה בסדר, שלארי לא התעלל בהם. לארי היה מעוטר על ידי ההתעמלות של ארה"ב, על ידי החברה האולימפית של ארצות הברית – שמו אפילו הועלה להיות במועצה שתחליט על המדיניות שתגן על אתלטים מהתעללות כזו! לדעת זאת זה להרגיש מחולל מחדש. כמה מאות היו ניצלים אם מבוגר אחד היה מקשיב ופועל? זה מבחיל אותי לדעת ששנים על גבי שנים, הרבה מאוד שמו את המוסד, או הארגון, או המדליות, כסף או מוניטין, מעל ביטחונם ורווחתם של צעירים, אנשים חפים מפשע. אנחנו מוכרחים להקשיב ולנקוט פעולה ראויה. האשמה היא על כל אלו שהגנו על לארי והבושה היא על אלו שהביטו לצד השני. אלו שהביטו לצד השני אשמים באותה צורה. והאשמה עליך, לארי, אתה הדוגמא הרעה ביותר של האנושות.

אולי על ידי הדיבור בפומבי, על ידי השיתוף של סיפורי וכיצד חיי היומיומיים ממשיכים להיות מושפעים על ידי הפעולות המושחתות של לארי, אני יכולה לעזור לשורדים אחרים להרגיש פחות בודדים, פחות מבודדים, ולעודד אותם ולדבר ולקבל עזרה.

אני מבקשת שתטילו על לארי את גזר הדין הקשה ביותר (כפי שמעשיו ראויים), שתעשו זאת, תשלחו מסר אליו ולשאר המתעללים שהם לא יכולים להימלט מפשעיהם הנוראיים, שיחשפו אותם על הרשע שלהם, והם יוענשו בחומרתו המקסימלית של החוק. אולי עצם הידיעה שלארי יקבל דין וחשבון על התעללותו יעזור לי ולשאר השורדים להרגיש פחות לבד, כאילו שומעים אותנו, ויפתח דרך להחלמה.

אני מקווה שהיום אתם מטילים את גזר הדין המקסימלי שבית הדין יכול ואני מקווה שאנשים יתחילו לדבר על כמה התעללות היא דבר נפוץ וחשאי. בכל אדם אנו יכולים לראות כנושא באחריות היכול לעשות את השינוי למניעת התעללויות.

תודה לכם.

אלי רייזמן


ביום חמישי, 7 בדצמבר, 2017, נשלח לארי נסאר לגזר דין של 60 שנה בכלא לאחר שהודה והורשע בשימוש בחומרי פורנוגרפית ילדים. זהו אחד משלושה תיקים שמתנהלים במקביל כנגד נסאר, שהודה גם בשורות של תקיפות מיניות.


שוב, מדובר בנושא חשוב מאין כמוהו!!!

בראש ובראשונה מדובר בכבוד בין בני אדם, במיוחד בין המינים. אני רק מקווה שהפלטפורמה הזו של האתר שרבים קוראים (וקוראות) בו יכולה להביא לידיעה על המצב הזה ושיש להתמודד איתו ולנסות לשנות אותו.

השינוי מתחיל בכל אחד ואחת!!! 

הרי לכל אחד יש אימא (ואבא), אחיות (ואחים) ואפילו ילדות (וילדים) שסטטיסטית עברו דבר כזה והן לא מספרות או שקשה להן לספר ולחשוב על מה שעברו. ואני חושב שאולי עוד מאמר כזה יכול להביא נשים שעוברות זאת לקום ולדבר ולהעניש את אותו אדם מתעלל. אני מקווה שכל אחד מחנך את ילדיו לטוב ולכבוד ומסביר לו על מה מותר ואסור בין בני אדם ובין גברים ונשים.

אני לא יכול לתאר לעצמי מה עובר על מישהי (או מישהו) שחוותה התעללות (לא משנה כמה אקרא זה לא יעזור – אני גם לא יכול לדמיין דבר כזה כפי שזה קורה במציאות). אני רק יכול לבקש מכל מי שקורא זאת להוקיע דברים כאלה מהחברה הקרובה שלו, לכבד אחד את השני וללמד את ילדיו והקרובים אליו על כך.

אני גם מבקש (כמה שאני יכול) מכל אישה, נערה וילדה (וגם גברים, נערים וילדים) לא לפחד, לאזור אומץ (קל לכתוב וקשה לעשות – אני בטוח) ולקום ולדבר ולחפש עזרה אם היא עברה או עוברת משהו כזה. לא לפחד יותר ולהבין שתמיד יהיו אנשים שיעזרו לה.      

במידה והוטרדתם או הוטרדתן מינית בעבר, יש למי לפנות. מוזמנים להתקשר למוקד הסיוע לנפגעי הטרדה מינית: 1202 (נשים) או 1203 (גברים). חשאיות מובטחת. לחצו כאן כדי להגיע לאתר המוקד.

תודה על הקריאה!!!

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. טור חשוב מאין כמוהו. העובדה שהוא מגיע ממישהי שכבר ראינו עד כמה היא יודעת להתבטא בעבר, מוסיף לו הרבה עוצמה.
    תודה על זה ובכלל על כל המאמרים שאתה מתרגם.

  2. אכן טור חשוב וחשיפה מאד בעייתית. מעניין אם איגוד ההתעמלות האמריקאי והרשויות האחרות יקחו אחריות על פגיעה בכל כך הרבה מתעמלות שהיו תחת ידן.

  3. אני מקווה שמה שקרה עם לארי יתפשט בשאר הספורטים ושקרבנות (נערות ונערים) לא ישתקו ויסבלו יותר אלא יוציאו החוצה,מיד, כל התעללות מינית ממאמנים או רופאים, טריינרים או כל בעלי שליטה אחרים

  4. טור מטלטל ומרתיח.
    פשוט מרתיח אותי איך אנשים יכולים להתייחס ככה לאנשים אחרים. משגע אותי איך גברים מרשים לעצמם להתנהג ככה לנשים ועם כל הכאב, אני כל כך שמח שיש הרגשה שזה בסדר לפתוח את הדברים היום. רק לאוורר את הכביסה המלוכלכת בחוץ, עם כמה שזה מסריח ולא נעים לראות ולשמוע, מרגיש שיש סיכוי לשינוי.

  5. תרגום מעולה לנושא חשוב וכואב. בשנים האחרונות יש הצפה של הנושא וחשוב מאד לעשות כל מה שאפשר למנוע השנות של מקרים דומים

  6. מאמר חשוב וראוי לקריאה.
    תודה על התרגום.

    ובנוסף:
    נראה שבאתר ספורט 5 התקנאו בתרגומים מ- the players tibune ותרגמו את מאמרו של גבריאל ז'סוס על ילדותו בעוני בברזיל ועל כך שאינו שוכח מהיכן בא.
    מאמר ראוי לקריאה:
    http://www.sport5.co.il/HTML/Articles/Article.252.260549.html

  7. צעד בכיוון הנכון. מתי מתחיל המשפט של איש הטיקטאק גונאלד טראמפ. או שהקונצנזוס עדיין לא בשל לזרוק נשיא מכהן לכלא על הטרדה

  8. נהדר, תודה שתרגמת את זה.
    אלי רוזמן אמיצה, מלבד העובדה שהיא כותבת מצויין, ואנ י בעד כל דבר שישאיר את הסיפור הזה בכותרות כמה שיותר זמן. מקומו של נאסר בכלא, כמובן, אבל צריכים להצטרף אליו כל מי שהשתיק את הסיפור במשך שנים, כל מי שהפחיד ילדות למען לא יספרו, כל מי שהעדיף מדלייה על בריאות נפשית (קצת מרפרר לנבחרת ההתעמלות שלנו, אבל רק קצת).
    אבל עידו אמר את זה נכון, שתי תגובות מעליי. יפה שארהב מטפלת במטרידי ילדים, ובשחקנים\מפיקים שמנצלים את כוחם, אבל עושה רושם שיש עוד אחד בבית הלבן שצריך לטפל בו…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט