לקראת גמר ה-MLS שייערך היום (23:00 שעון ישראל): עבור טורונטו – סבסטיאן ג'יובינקו / תרגום Smiley

עבור טורונטו

אוקטובר 4, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/sebastian-giovinco-toronto-fc/

סבסטיאן ג'יובינקו

קשר / טורונטו FC

אני קרוב לשלוש שנים נמצא בטורונטו עכשיו, וישנם שני דברים שאני עדיין צריך לראות.

אחד מהדברים האלה הוא מפלי הניאגרה.

ואני אגיע לשם, לבסוף.

אבל תחילה, ישנו משהו אחר שאני רוצה לראות. שאני צריך לראות.

וזה שמועדון הכדורגל של טורונטו יזכה בגביע ה-MLS.

הגענו די קרוב בשנה שעברה, אבל להגיע קרוב זה לא מספיק טוב. אני מאיטליה ושיחקתי את רוב הקריירה שלי שם. ובאיטליה יש לנו את האמרה הזו, זה כמו ללכת לרומא ולא לפגוש את האפיפיור.

עכשיו, אני לא רוצה להשוות את גביע ה-MLS לביקור בוותיקן או משהו, אבל…. לא הגעתי את כל הדרך הזו בשביל לא לראות את טורונטו זוכה באליפות. זהו זה.

Image result for sebastian giovinco toronto fc

אני זוכר את המגרש הראשון ששיחקתי עליו עוד בטורינו כילד. לא היה דשא, רק עפר וקווים מגיר שהיו מתערבלים כל פעם שמגף או תקול נגררו עליהם. זה היה משטח קשה, כך שאם נפלתם, הסיכויים היו שאתם הולכים לשבור משהו.

אבל המגרש הזה, הוא היה כל מה שהיה לנו. לא היה שום קולנוע גדול, לא מרכזי קניות בעיר שלנו. כלום. יכולתם לשחק כדורגל, או … יכולתם לשחק כדורגל. על המגרש הנוראי הזה.

אלא שלא ממש שיחקתי כדורגל בהתחלה. הייתי כמו יתר הילדים האיטלקיים, שחולמים על לשחק בסיירה A. אפילו לא צפיתי בזה בטלוויזיה הרבה. בעיקר הסתובבתי עם אימא שלי. היא עבדה בפאב קטן שדודי היה הבעלים.

אבל מאחור היה מגרש.

הייתי עובר על ידו כל הזמן עם חבריי. לפעמים הייתי מסתכל על ילדים משחקים עליו כדורגל. איזו קבוצה אזורית בעיר. יום אחד הקבוצה המקומית שיחקה משחק שביעיות והיה חסר להם שחקן. הייתי רק בן שש או שבע בזמן ההוא, והילדים בקבוצה היו קצת גדולים יותר. אני מניח שהם גם כן היו נואשים – מכיוון שהייתי היחידי בסביבה – הם זרקו אותי פנימה.

ומיד, ידעתי: דברים הולכים להיות מסובכים עבורי. לשחק כדורגל … זה גורם לי להיות מאושר. זה היה כיף. זה עזר לרכוש חברים חדשים.

אז כשהגעתי הביתה באותו היום אמרתי לאבי על הקבוצה ואיך אני רוצה להמשיך לשחק עבורה.

ביום למחרת, חזרתי. וביום שלאחר מכן.

התחלתי כקשר אמצעי, אני אוהב לחלק מסירות. אבל אז הבנתי שהדבר היחידי שאני אוהב יותר מאשר לבשל שערים, זה להבקיע בעצמי.

עבורי, השערים היו הכי חשובים.

זאת הדרך בה מנצחים.

במהרה בית הספר הפך למשני. העברתי את כל זמני באימונים עם הקבוצה – סאן ג'יורג'יו אזורי (San Giorgio Azzurri), ככה היא נקראה. שיחקתי בכל מקום שיכולתי, מגרש, פארקים, מסביב לעיר, אפילו בדירה הקטנה של המשפחה שלי עם אחי הקטן, ג'וזפה. זה היה מקום קטן לארבעתנו. היה רק חדר שינה אחד, והוא היה עבור אמי ואבי, הבוסים. אני ואח שלי, היינו צריכים לישון בחדר בסלון. במהלך היום, היינו בועטים בכדור כנגד הקירות. זה היה משגע את אמי.

"סבסטיאן! הפלת עוד תמונה לרצפה!"

לא היה לנו הרבה. גרנו בערך 24 קילומטר מאצטדיון דלה אלפי (Stadio delle Alpi), אבל אף פעם לא קיבלנו כרטיסים כדי לראות את יובנטוס. בהחלט שלא יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש איזושהי ערכה. אני זוכר שאבא שלי, שהיה עובד בברזל, היה צריך לחסוך במשך שנה שלמה כדי לקנות את הנעליים הראשונות שלי.

הלבשה, נעליים, לא משנה מה, לא היה אכפת לי. להיות על המגרש היה הדבר היחיד שחשוב.

לאחר שנה או יותר של משחק עם קבוצתי, מגלה כישרונות של יובנטוס הזמין אותי להצטרף לאקדמיה של המועדון. זה בוודאי נשמע מטורף, אבל ככה מהר קרו הדברים. יום אחד משחקים עבור קבוצת העיר המקומית הקטנה, ואז מועדון לוקח אותך וזהו זה. לפחות כך זה היה אצלי. יום אחד הגיע בחור ודיבר אתי ועם אבי, ולמחרת הייתי חלק מהאקדמיה של יובנטוס.

Image result for sebastian giovinco toronto fc

בגלל שגרתי ליד האקדמיה, נשארתי בדירה של הורי. בכל בוקר אבי היה לוקח אותי עם הרנו 5 הקטנה שלו ומוריד אותי באקדמיה. לאחר מכן היה חוזר הביתה, לוקח את אמי ומוריד אותה בעבודה. בסוף היום, הוא היה אוסף את אימא ולוקח אותה הביתה כדי שתוכל להתחיל להכין ארוחת ערב בזמן שהוא אוסף אותי מהאימון. אני נשבע, הוא נהג כל כך הרבה קילומטרים ברנו שהוא היה חייב להחליף מכונית כל שנתיים.

אבא שלי לא היה אבא של כדורגל, אתם מבינים? הוא היה אוהד של AC מילאן בגלל שמשם הגיע, וזאת הייתה הקבוצה הטובה ביותר בימים ההם. אבל הוא אף פעם לא שיחק או ראה כדורגל בטלוויזיה. כך שעבורו, הוא שמח שאני משחק ביובנטוס כל זמן שהייתי שמח מלשחק עבור יובנטוס.

אבל במשך זמן מה, לא הייתי שמח. כשהגעתי אולי לגיל 15 או 16 לא זכיתי לדקות משחק. וברוב הנסיעות הביתה, הייתי יושב במכונית ובוכה.

יום אחד, הוא עצר את המכונית. "סבסטיאן" , הוא אמר, "אני לא הולך להחזיר אותך מחר".

הבטתי חזרה אליו, ניגבתי את הדמעות, "למה?"

"בגלל שאני לא לוקח אותך לכאן רק כדי שתבכה".

חשבתי לרגע. אוקי, אני לא הולך לבכות. אני פשוט הולך לעבוד חזק ולנצח.

ואכן, בכנות, זה כל מה שהיה מצופה במועדון. בלי דמעות. יש את המנטליות הזו ביובנטוס. זה די פשוט….

ניצחון.

הם מלמדים אותך לתת כבוד, ולנצח בכבוד. אבל בסופו של יום, זה מתנקז לדבר אחד.

ניצחון.

החשיבה הזו מוטבעת בי מאותו רגע שהגעתי לראשונה ליובנטוס.

פשוט לנצח.

והייתי בן 17, הביאו אותי למשרד של המאמן לחתום על החוזה הרשמי הראשון שלי עם יובנטוס. מכיוון שהייתי צעיר בגיל, אבא שלי הגיע אתי.

בנוסף הייתי צריך שאבי יבוא אתי לדבר נוסף – הניירת עבור דירה חדשה. זה היה אחד הדברים הראשונים שקניתי למשפחתי. חדר לכל אחד.

אני זוכר את הפעם הראשונה שדרכתי על המגרש באצטדיון. זה לא היה דומה לעפר בבית. שיחקתי ליד דל פיירו, מסרתי לטרזגה.

הייתי גאה שעשינו את הדרך חזרה לסיירה A בעונה הראשונה. אני לא חושב שהייתי מקבל את ההזדמנות לשחק הרבה אם לא היינו בסיירה B. אבל קידום לא היה משהו שדברו עליו הרבה בחדר ההלבשה – או שהשחקנים הצעירים היו חלק בהחזרת יובנטוס לפסגה.

כפי שאמרתי, ישנו רק דבר אחד שחשוב ביובנטוס. וזה לא משנה איך זה נעשה.

ועבורי, כמו תמיד, כל מה שחשוב היה להיות על המגרש.

אבל לאחר מספר שנים, ידעתי שאני לא הולך לקבל יותר זמן במגרש ביובנטוס. הלכתי לכמה השאלות ועם החוזה שלי ביובנטוס שמגיע לסיומו, התחלתי לחשוב על מעבר ל-MLS. טורונטו היו אלו שהושיטו לי יד והשיחות היו די מהירות. כך שמשם, הייתה רק קבוצה אחת שלקחתי בחשבון: טורונטו FC. תוך יומיים או שלושה הגענו להסכם.

הגעתי לשחק עבור טורונטו.

Image result for sebastian giovinco toronto fc

בפעם הראשונה שהגעתי לטורונטו היה בפברואר 2015. ושהטיסה שלי נחתה … ובכן … בואו רק נגיד שהקור הוא הדבר העיקרי שאני זוכר מאותו היום. זה ומאות האוהדים שהגיעו לראות אותי בשדה התעופה.

ולמדתי שני דברים מאז: 1) שמעיל קנדי עם מילוי נוצות אווזים תמיד ישמור עלי חם (הקבוצה הביאה לי אחד ביום שנחתי). ו-2) שהאוהדים של מועדון הכדורגל של טורונטו תמיד יהיו מאחורינו.

אני לא חושב שידעתי כמה יפה העיר הזו הולכת להיות. זה מוזר. זאת הרגשה משונה. שיחקתי עבור מועדונים אחרים בערים שונות – וזה לא פשוט להעביר את חייך, את הקריירה. זה לא קל להגיע למקום חדש ושיהיו אוהדים שיקבלו אותך.

אבל בטורונטו, מצאתי את עצמי בבית מיד.

יותר חשוב, אם כי, העובדה שעשינו משהו שאף אחד לא ציפה מאתנו לעשות. לפני שהגעתי לכאן, חשבתי שזאת קבוצה שיכולה לעשות משהו מיוחד. אני לא בטוח למה. אבל אחרי שפגשתי את החברה האחרים, זה היה כאילו כל אחד בעל אותה מנטליות, אותה מטרה. כולם רצו לעשות רק דבר אחד.

לנצח.

וזה מה שעשינו. ב-2015, בעונתי הראשונה פה, עשינו את שלב הפלייאוף בפעם הראשונה בהיסטוריה של הקבוצה. אבל אני חושב שהקדמנו את עצמנו לאחר מכן. לאחר שהבטחנו את מקומנו בפלייאוף, חגגנו קצת יותר מדי. הפסדנו את שני משחקי הליגה האחרונים שלנו. ואז הפסדנו בסיבוב הראשון של הפלייאוף למונטריאול.

רואים, ישנו החלק השני בצורת המחשבה ביובנטוס שאני חושב שאנחנו צריכים ללמוד ממנו בטורונטו.

אתה מנצח היום, אתה מפסיק לחגוג היום ואתה מתקדם קדימה.

ההפסד הזה למונטריאול, היה מאוד אמוציונלי עבורי. רציתי להוכיח משהו לקבוצה, לעיר. רציתי להראות למה אני כאן ומה אנחנו מסוגלים לעשות. אבל כולם למדו מאותה התמודדות. זה היה סוג של תחילת המסע לקבוצה שלנו.

חשבנו שפתרנו את הדברים ב-2016. עברנו את מונטריאול בפלייאוף והגענו לגמר.

אבל, הגמר ההוא, אני מתכוון, מה כבר אפשר להגיד על זה? אם אני אהיה כנה, הייתה לי ההרגשה כמה ימים לפני. אני לא יודע, היה פשוט משהו עמוק במחשבותיי שהדברים לא הולכים ללכת בדרך שלנו. דיברתי עם כמה מחברי משפחתי וחברים על כך. ומנסים לנער זאת ביום המשחק. היו לנו את ההזדמנויות שלנו, אבל לא יכולנו לסיים.

אני לא יכולתי לסיים.

Image result for sebastian giovinco

אני יכול לשאול מה היה קורה אם לא הייתי צריך להיות מוחלף עקב התכווצויות. אני יכול לשאול מה היה קורה אם הייתי עושה כך או כך. אבל אני חושב שזה אותו הדבר אם מנצחים או מפסידים … חייבים להתקדם קדימה. חייבים להמשיך.

אז עשינו שינויים קטנים פה ושם שהיינו צריכים לעשות. זה העניין – אני באמת חושב שאנחנו ממש קרובים. שישנן רק חתיכות קטנות שהיו חסרות.

אחת מהחתיכות האלו היה ויקטור וואזקאז, שהצטרף אלינו בעונה הזו. הוא מישהו שבאמת יכול לעזור לנו לנצח. הוא מוביל את הליגה בבישולים. כשהוא על המגרש, אנחנו קבוצה טובה יותר. זה כזה פשוט.

וכבר היינו די טובים – עובדה שמגיעה לשני בחורים.

יש את מייקל בראדלי. הוא המנהיג שלנו על המגרש ובחדר ההלבשה. ואחרי כל הזמן שהוא שיחק ברומא, האיטלקית שלו די טובה, בנוסף (אולי טובה יותר משלי!). אבל יותר חשוב, הוא האחד שנותן עצות לחברה ומאחד אותנו לפני המשחק.

ויש את ג'וזי. הוא האיש שלי. זה מצחיק, בשנתי הראשונה ב-MLS אף אחד לא הכיר את המשחק שלי, כך שיכולתי להבקיע את כל השערים שהמגנים היו משאירים אותי פנוי ברחבה. בשנתי השנייה, אני מניח שהיריבים קלטו זאת. קיבלתי יותר כיסוי. אבל החברה השמאליים כמו ג'וזי קיבלו יותר מרחב להתעלות – וכך הוא עשה. אני לא יודע, אני פשוט מרגיש חיבור טבעי אתו על המגרש. אין לנו שיחות ארוכות לפני משחקים. אנחנו פשוט יוצאים לשם ויודעים היכן הבחור השני יהיה.

Image result for sebastian giovinco

אני מניח שאני לא ממש פטפטן עם אנשים, באמת, אולי זה העניין בשפה. אבל אני גם חושב שישנם בחורים שהם מדברים בחדרי הלבשה. אבל ישנם בחורים שנותנים לביצועים שלהם במגרש לדבר בשמם. דל פיירו היה בעיקר כזה.

וכשאני לא מדבר, אני מקשיב. אני מקשיב לאוהדים שלנו. אהיה כנה – אני עדיין לא מבין הרבה משירי העידוד (אני לומד). אבל אני כן יודע כשאני שומע את שמי בשיר ששרים האוהדים באצטדיון.

אני שומע זאת. ואני מרגיש זאת.

תקראו לעונה שלנו סיפור הקאמבק, סיפור הגאולה, איך שאתם רוצים. היינו בפסגת הטבלה כל העונה. אבל אנחנו לא מרוצים.

ולאחר כל ניצחון, אנחנו מסיימים לחגוג וממשיכים קדימה.

ואנחנו לא נפסיק עד שנראה זאת: אליפות בטורונטו.

ואז – לאחר שאראה אותנו מניפים את גביע ה-MLS  – אני יודע מה אני הולך לראות לאחר מכן.

בנוסף, שמעתי שהצד הקנדי של מפלי הניאגרה הוא הרבה יותר נחמד.

סבסטיאן ג'יובינקו


גמר ה-MLS יערך היום, שבת, ב-23:00 שעון ישראל ויפגיש בפעם השנייה ברציפות את טורונטו עם סיאטל.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. תודה סהר. תאמין לי שיש אצלנו יותר שלג מאשר בטורונטו, וללא המאמר שלך הייתי כנראה מחמיץ את המשחק.

    אין לך מושג בכלל כמה צבע ועניין אתה מוסיף לאתר!!!!!!!!!!!!

    תודה בשם כולנו.

  2. סמיילי ענק לסמיילי
    אני מעריך שתוך 20-30 שנה ה mls תהיה ליגה רצינית בטופ העולמי כמו שהאמריקאים יודעים לעשות
    חבל שפספו את המונדיאל ברוסיה

  3. תודה לקוראים ולמגיבים.

    אני גם מחזיק בדעה שהליגה האמריקאית רק ב"חיתוליה", וברגע שיפסיקו להתייחס לה כסוג של ליגה לפרוש בה תהיה התקדמות אדירה.

    לאמריקאים יש את הכוח להפוך לליגה מובילה, גם מבחינה כספית, כמות צופים ומאגר שחקנים (שאני בטוח שהמערכת האמריקאית תהפוך לשחקנים אדירים). הכל עניין של התיחסות שהאמריקאים עצמם לדעתי עוד לא ממש החליטו שהם הולכים על כדורגל באותו אופן שהם מתייחסים לכדורסל, פוטבול ובייסבול (ואפילו הוקי).

    ברגע שהליגה תהפוך למקצוענית לגמרי, כלומר ששחקנים לא יבואו לפרוש בה אלא באמת לשחק ולהרוויח, תהיה קפיצה אדירה, גם ברמת הליגה וגם ברמת הנבחרת.

  4. תודה על המאמר/כתבה.
    ג'ובינקו בגיל 17 סומן כיורש אפשרי של דל פיירו ביובה.
    הכינוי שלו היה הנמלה האטומית. הוא ממש קטן ונמוך אבל עם בעיטה אדירה.
    נבחרת ישראל הצעירה שיחקה נגדו ונגד בלוטלי בעלייה לאיזה שהיא אליפות.
    בלוטלי הבקיע בפנדל ובבעיטה חופשית אדירה.
    הוא שחקן זריז מאוד ועם טכניקה מעולה בכדור, הפתיע אותי שהתגלגל לליגה הזאת ולא המשיך באיטליה לעוד כמה שנים בקבוצה בינונית.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט