מדריד: הסיפור שלי – כריסטיאנו רונאלדו / תרגום Smiley

מדריד: הסיפור שלי

אוקטובר 3, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/cristiano-ronaldo-madrid-english/

כריסטיאנו רונאלדו

חלוץ / ריאל מדריד

יש לי זיכרון חזק מהתקופה שהייתי בן 7. הזיכרון ממש צלול עבורי שאני יכול לדמיין אותו ממש עכשיו, וזה גורם לי להרגיש חמימות. זה קשור למשפחתי.

רק התחלתי לשחק כדורגל אמתי. לפני, פשוט שיחקתי ברחובות של מדירה (Madeira) עם חבריי. וכשאני אומר רחובות, אני לא מתכוון לדרכים ריקות. אני מתכוון לרחוב אמתי. לא היו לנו שערים או משהו כזה, והיינו צריכים לעצור את המשחק בכל פעם שמכוניות היו עוברות. הייתי שמח לחלוטין לעשות זאת כל יום, אבל אבי היה הקפטן של מועדון אנדורינאה (CF Andorinha) – והוא עודד אותי ללכת ולשחק בקבוצת הילדים. ידעתי שזה יהפוך אותו לממש גאה, אז הלכתי.

ביום הראשון, היו המון חוקים שלא ידעת, אבל אהבתי זאת. נהייתי מכור למבנה ולהרגשה של ניצחון. אבי היה בצדי המגרש בכל משחק עם הזקן הגדול שלו ומכנסיי העבודה. הוא אהב זאת. אבל לאמי ואחיותיי לא היה עניין בכדורגל.

ככה שבכל לילה בארוחת הערב, אבא שלי המשיך בניסיונותיו לגייס אותן לבוא ולראות אותי משחק. זה היה כאילו הוא היה הסוכן הראשון שלי. אני זוכר שהייתי חוזר הביתה אתו והוא היה אומר, "כריסטיאנו הבקיע שער!".

הן היו משיבות, "אוקי, נהדר".

אבל הן לא באמת התלהבו, אתם יודעים?

Image result for young CRISTIANO RONALDO

ואז, בפעם הבאה שחזר הביתה הוא אמר, "כריסטיאנו הבקיע שני שערים!"

עדיין אין התלהבות. הן פשוט היו אומרות, "אוקי, זה ממש נחמד, כריס".

אז מה יכולתי לעשות? פשוט המשכתי להבקיע ולהבקיע.

לילה אחד, אבא שלי חזר הביתה ואמר, "כריסטיאנו הבקיע שלושה שערים! הוא היה בלתי יאמן! אתן חייבות לבוא ולראות אותו משחק!"

אבל עדיין, הייתי נותן מבט לצדי המגרש לפני כל משחק ורואה את אבי עומד שם לבדו. ואז יום אחד – לעולם לא אשכח את התמונה הזו – התחממתי והסתכלתי סביב וראיתי את אמי ואחיותיי יושבות ביחד על הספסלים. הן נראו… איך אומר זאת? הן נראו נינוחות. הן התקבצו להן ביחד, והן לא מחאו כפיים או צעקו, הן רק נופפו לעברי, כאילו הייתי במצעד או משהו. הן בהחלט נראו כאילו הן אף פעם לא היו במשחק כדורגל לפני. אבל הן היו שם. זה כל מה שהיה אכפת לי ממנו.

הרגשתי כל כך טוב באותו הרגע. זה היה מאוד משמעותי עבורי. זה היה כאילו משהו השתנה בתוכי. הייתי מאוד גאה. באותו הזמן, לא היה לנו הרבה כסף. החיים היו קשים אז במדירה. שיחקתי בכל זוג נעליים שאחי העביר לי או שבני דודי נתנו לי. אבל כשאתה ילד, לא אכפת לך מכסף. אכפת לך מהרגשה מסוימת. ובאותו היום, ההרגשה הזו, הייתה מאוד חזקה. הרגשתי מוגן ואהוב. בפורטוגזית, אנחנו אומרים בן משפחה יקר (menino querido da família).

אני מביט לאחור על הזיכרון בנוסטלגיה, בגלל שהתקופה הזו בחיי התבררה כקצרה. הכדורגל נתן לי הכל, אבל בנוסף הוא לקח אותי רחוק מאוד מהבית לפני שהייתי מוכן. כשהייתי בן 11, עברתי מהאי לאקדמיה של ספורטינג ליסבון, וזה היה הזמן הכי קשה בחיי.

זה מטורף בשבילי לחשוב על כך עכשיו. הבן שלי, כריסטיאנו ג'וניור, בן 7 כשאני כותב את זה. ואני רק חושב על איך אני ארגיש, לארוז לו תיק בעוד ארבע שנים ואשלח אותו לפריז או לונדון. זה נראה בלתי אפשרי. ואני בטוח שזה נראה בלתי אפשרי להוריי לעשות כך איתי.

Image result for CRISTIANO RONALDO child

אבל זאת הייתה ההזדמנות שלי לרדוף אחרי החלום. אז הם נתנו לי ללכת, והלכתי. בכיתי כמעט כל יום. עדיין הייתי בפורטוגל, אבל ההרגשה הייתה כמו לעבור למדינה אחרת. המבטא הפך את השפה לאחרת לגמרי. התרבות הייתה אחרת. לא הכרתי אף אחד, וזה היה בודד לגמרי. המשפחה שלי יכלה להרשות לעצמה לבוא לביקור פעם בארבעה חודשים או יותר. התגעגעתי אליהם כל כך שכל יום הרגשתי כאב.

הכדורגל שמר אותי בעניינים. ידעתי שאני עושה דברים על המגרש שילדים אחרים באקדמיה לא יכלו לעשות. אני זוכר את הפעם הראשונה שאחד הילדים אמר לילד אחר, "האם ראית מה הוא עשה? הבחור הזה חיה".

התחלתי לשמוע זאת כל הזמן. אפילו מהמאמנים. אבל מישהו תמיד היה אומר, "כן, אבל חבל שהוא כל כך קטן".

וזה נכון, הייתי רזה. לא היו לי שרירים. אז עשיתי החלטה בגיל 11. ידעתי שיש לי המון כישרון, אבל החלטתי שאני הולך לעבוד קשה יותר מכולם. הפסקתי לשחק כמו ילד. הפסקתי להתנהג כמו ילד. התחלתי להתאמן כאילו יכולתי להיות הטוב בעולם.

אני לא יודע מהיכן הגיעה ההרגשה הזו. היא פשוט הייתה בתוכי. זה כמו רעב שאף פעם לא נעלם. כשאתה מפסיד, זה כאילו אתה רעב. כשאתה מנצח, זה עדיין כאילו אתה רעב, אבל אכלת איזה פירור. זאת הדרך היחידה שאני יכול להסביר זאת.

בלילות התחלתי להתגנב החוצה מהמעונות על מנת ללכת ולהתאמן. נהייתי גדול יותר ומהיר יותר. ואז הלכתי אל המגרש – והאנשים שנהגו ללחוש, "כן, אבל הוא כל כך רזה"? עכשיו הם היו מסתכלים עלי כאילו זה סוף העולם.

כשהייתי בן 15, פניתי לכמה מחבריי קבוצתי במהלך האימון. אני זוכר זאת בבהירות. אמרתי להם, "אני אהיה הטוב בעולם יום אחד".

הם צחקו על כך. אפילו לא הייתי בקבוצה הראשונה של ספורטינג, אבל הייתה לי את האמונה. אני באמת מתכוון לכך.

כשהתחלתי לשחק כמקצוען בגיל 17, אמי בקושי הצליחה לצפות בגלל הלחץ. היא הייתה מגיעה לצפות בי באיצטדיון חוזה אלוולאדה הישן (José Alvalade). והיא נעשתה כל כך מתוחה בזמן המשחקים הגדולים שהיא וויתרה מספר פעמים. ברצינות, היא התעלפה. הרופאים החלו לרשום לה תרופות הרגעה רק בגלל המשחקים שלי.

הייתי אומר לה, "זוכרת שלא היה אכפת לך מכדורגל?"

התחלתי לחלום יותר ויותר בגדול. רציתי לשחק עבור הנבחרת הלאומית, ורציתי לשחק עבור מנצ'סטר, בגלל שצפיתי בפרמייר ליג בטלוויזיה כל הזמן. הייתי מהופנט מהמהירות של המשחק ומהשירים שהקהל היה שר. האווירה הייתה כה מרגשת. שהפכתי לשחקן של מנצ'סטר, זה היה רגע של גאווה גדולה מאוד עבורי, אבל אני חושב שהמשפחה שלי הרגישה גאווה גדולה יותר.

תחילה, לזכות בתארים היה רגע מאוד אמוציונלי עבורי. אני זוכר שזכיתי בגביע האלופות הראשון שלי במנצ'סטר, זאת הייתה הרגשה מדהימה. אותה הרגשה כשזכיתי בכדור הזהב (Ballon d’Or) הראשון שלי. אבל החלומות שלי המשיכו לגדול. זאת הנקודה בחלומות, נכון? תמיד הערצתי את מדריד, ורציתי אתגר חדש. רציתי לזכות בתארים במדריד, ולשבור  את כל השיאים, ולהפוך לאגדה במועדון.

במהלך שמונה השנים האחרונות, השגתי דברים מדהימים במדריד. אבל אם להיות כן, הזכייה בתארים בהמשך הקריירה שלי הפכו לסוג אחר של רגש. במיוחד בשנתיים האחרונות. במדריד, אם אתה לא זוכה בכל דבר, אנשים אחרים מחשיבים זאת לכישלון. זאת הציפייה לגדולה. זאת העבודה שלי.

אבל כשאתה אבא, זאת הרגשה שונה לגמרי. הרגשה שאיני יכול לתאר. זה למה הזמן שלי במדריד היה מיוחד. הייתי כדורגלן, נכון, אבל בנוסף גם אבא.

Related image

ישנו רגע עם הבן שלי שתמיד אזכור בצלילות רבה.

שאני חושב על כך, אני מרגיש חמימות.

זה היה רגע על המגרש לאחר שזכינו בליגת האלופות האחרון בקארדיף. עשינו היסטוריה באותו הלילה. כשהייתי על המגרש לאחר שריקת הסיום, ההרגשה הייתה כאילו שלחתי מסר לעולם. אבל אז הבן שלי עלה על כר הדשא לחגוג אתי… ובנקישת אצבע אחת, פתאום, כל הרגש השתנה. הוא רץ מסביב עם הבן של מרסלו. החזקנו את הגביע ביחד. לאחר מכן הסתובבנו על המגרש, יד ביד.

זאת שמחה שלא הבנתי עד שהפכתי לאבא. כל כך הרבה רגשות בו זמנית שאי אפשר לתאר את ההרגשה במילים. הדבר היחידי שאני יכול להשוות לזה הוא הזמן בו התחממתי במדירה וראיתי את אמי ואחיותיי מתקבצות יחד ביציע.

כשחזרנו לברנבאו על מנת לחגוג, כריסטיאנו ג'וניור ומרסליטו שיחקו על המגרש לפני כל האוהדים. זאת הייתה סצנה שונה לגמרי מהזמנים בהם שיחקתי ברחובות באותו הגיל, אבל אני מקווה שההרגשה של בני היא אותו הדבר כמו שאני הרגשתי. בן משפחה יקר (Menino querido da família).

אחרי 400 משחקים עם מדריד, הניצחון הוא עדיין השאיפה האולטימטיבית. אני חושב שנולדתי כך. אבל ההרגשה לאחר הזכיות לחלוטין השתנתה. זהו פרק חדש בחיי. היה לי מסר מיוחד חרוט על נעליי הכספית החדשות שלי (דגם נעליי כדורגל – NIKE Mercurial). זה ממש על העקב, והמילים הן הדבר האחרון שאני קורא לפני שאני שורך אותן ויוצא למנהרה.

זה סוג של תזכורת אחרונה… מוטיבציה סופית. רשום "החלום של הילד" (El sueño del niño).

החלום של הילד.

אולי עכשיו אתם מבינים.

לבסוף, כמובן – המשימה שלי היא מה שהיא תמיד הייתה. אני רוצה להמשיך ולשבור שיאים במדריד. אני רוצה לזכות בכמה שיותר תארים שאפשר. זה פשוט הטבע שלי.

אבל מה שהכי משמעותי עבורי בזמן שלי במדריד, ומה שאספר לנכדיי כשאהיה בן 95, זאת ההרגשה של להסתובב במגרש כאלוף, יד ביד עם בני.

אני מקווה שנעשה זאת שוב.

כריסטיאנו רונאלדו

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. תודה סמיילי

    רונאלדו שחקן כדורגל ענק ואחד מהשניים הכי טובים בעשר השנים האחרונות. השני הוא כמובן מסי.
    הבעייה של רונאלדו היא הקנאה שלו ואולי זה גם הייתרון שלו או מה שדוחף אותו. כולנו יודעים למה קנאת סופרים גורמת ואת היתרונות שלה לתרבות. כך גם עם כדורגלני ענק כמו מסי ורונאלדו. הקנאה הזו דוחפת אותם להתעלות. היא הדלק שלהם.

  2. שחקן טופ 3 בהיסטוריה מסי כמובן הכי גדול בהיסטוריה למרות שכרגע הוא לא בשיא ורונאלדו השחקן הטוב בעולם. רונאלדו אחד הספורטאים שעבדו הכי קשה אי פעם הוא תמיד היה כישרון גדול אבל לא כזה שהיה אמור להיות טופ 20 בכל הזמנים אבל לאט לאט הוא ניהיה כל כך טוב בזכות העבודה הקשה שלו והרעב הבלתי נגמר שלו לנצח ולהבקיע . ב2015 אחרי הזכייה באלופות של בארסה כולם חשבו שהוא כבר מעבר לשיא אבל הוא נתן את השנתיים הכי טובות שלו בקרייירה

    1. והשמועות אומרות שהוא וריאל דיי בסוף הרומאן. אין סנטימנטים בספורט אם אתה לא סמל בבאיירן. בזמנו זה גם הייה במנצסטר לפני עידן מורניניו 🙁

  3. נהניתי מהתרגום. הוא שחקן אדיר עם איגו נדיר, והייתי רוצה לשמוע קצת יותר על יחסיו (ונהתייחסותו) לנשים. הוא אחד המאהבים הגדולים שידע הסםורט1
    אני ממש מחכה לתרגומים של סמיילי ומוותר על הקריאה הראשונה באנגלית.

  4. תודה על התרגום למאמר מרתק. אני אוהד ברצלונה כך שאני מעט משוחד, אך אני לא חושב שרונאלדו הוא הטוב בהיסטוריה (השיח אמנם לא על זה, אך עדיין). אני כן חושב שהוא סקורר מצויין עם יכולת מיקום נדירה ומוסר עבודה נדיר עוד יותר.

    1. לא רונאלדו ולא מסי הכי טובים בהיסטורייה, יש שני שחקנים טובים מהם, האחד פלה והשני דייגו ארמנדו מראדונה.

      1. לגבי פלה מסכים, אך לצערי הרב "ספורטאי" שלקח סמים איננו ראוי להיקרא ספורטאי, ובטח שלא להיחשב כאחד מהגדולים ביותר

  5. אני נהנה ומתפעל מאד מהתרגומים האיכותיים.
    היות ואני לא יכול לתרגם אז מה שנותר לי זה לבקש, אם אפשר, תרגום של המאמרים של רונאלדו (המקורי והגדול יותר) ושל פלה. נדמה לי שקיים גם מאמר של מסי אבל לא הצלחתי למצוא אותו.
    הקישורים למאמרים הללו לא עולים לי משום מה אז השמות הם:
    ronaldo-brazil-the-life-of-dadado ו-
    pele-soccer-letter-to-my-younger-self
    צריך להקיש בגוגל ואז הם עולים.

  6. אחלה תרגום (ו פרסומת לנעליים:). סר אלכס פרגוסון סיפר לא מעט פעמים בהרחבה על מוסר העבודה והשאפתנות של רונאלדו. הוא שחקן ענק, אחד הגדולים בהיסטוריה, וללא ספק עם די אנ איי תחרותי דומה לזה של גורדן, קובי ושאר הפסיכים שחיים על הקצה בשביל לנצח.

  7. רונאלדו בעייני השחקן הטוב של דורנו, שהוא מנצח דיי בהפרש את מסי.

    הסיבה בעייני להיותו של רונלדו כה גדול זה היכולת שלו להשתלט ולנצח משחקים.

    מדובר על כל שיטה, כל מגרש כל מזג אוויר וכל הרכב שבו המאמן עולה.

    מסי לעומתו הוא דיי ONE TRICK PONY. הגןלים שלו תמיד מגיעים מאותם המקומות והוא צריך שיטה ושחקנים כדי שהיכולות שלו יבואו ליידי ביטוי.

    בנוסף רונלדו יכול לשחק בכל תפקיד על המגרש ויעשה אותו ברמה הגבוה ביותר. מסי תמיד יהיה תקוע על המשבצת שלו.

    גיימר ברמה הגבוה ביותר שיש לכל ספורט להציע. שיילך לשחק טניס!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט