אז… בנוגע לשיער שלי – ג'רמי לין / תרגום Smiley

אז… בנוגע לשיער שלי

אוקטובר 3, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/jeremy-lin-brooklyn-nets-about-my-hair/

ג'רמי לין

גארד / ברוקלין נטס

אז… יש לי ראסטות עכשיו.

ובוודאי יש לכם איזשהן שאלות או הערות. אני בהחלט מעוניין לשמוע אותן.

אבל תחילה, בזריזות, אני מקווה שאוכל לקחת אתכם חזרה לעבר המסע שלי עבורם.

מעולם לא חשבתי שאחשוב כל כך הרבה על שיער. בכנות, תחילה הופתעתי שלאף אחד לא היה אכפת עם מה שעשיתי בשיערי. כשהתחלתי לגדל את שיערי לפני מספר שנים בשארלוט, זה היה פשוט משהו שעשיתי עם שישה ממשפחתי וחברים. זה נועד לכיף, אמור לתת ביטוי לחופש.

באמת שלא תכננתי עבור זה יותר מכך.

כשהמשכתי ללכת עם זה וזה התחיל להפוך ל… דבר. בהסתכלות לאחור, אני יכול לראות מדוע התסרוקות שלי סובבו כמה ראשים. (מה חשבתי כאן?) אבל אני אוהב כיצד התהליך של שינוי התסרוקות שלי גרם לי להרגיש יותר כמו עצמי. הבנתי שבשנים מאז הלינסניטי, ביליתי המון זמן בתוך קופסה, דואג מדעות של אחרים על מה שאני אמור או לא אמור לעשות. רציתי להפסיק לבסס את החלטותיי על מה שזרים או ביקורות יאמרו עלי. זה היה מגניב איך משהו פשוט כמו לסדר את השיער שלי יכול למשוך אותי החוצה מאזור הנוחות שלי ולתת לי להרגיש יותר חופשי. לפני שהתבגרתי עם השנים ולפני שהייתה לי משפחה וילדים וכל זה, רציתי להיות מסוגל להגיד לעצמי, למי אכפת מה מישהו אחר חושב? עבורי, התסרוקת השונות נהיו דרך מהנה לומר זאת.

לאנשים בוודאי יש המון דעות לגבי השיער שלי. הרבה אנשים לא אהבו את מה שעשיתי – הם לפעמים פקפקו בכושר השיפוט שלי. האדם הרועש ביותר במחנה הזה הייתה אימא שלי. בנקודה מסוימת, אפילו אתגרתי את עצמי לעשות קוקו כפול (אני יודע, אני יודע) רק כדי לבחון אם באמת עברתי את הנקודה בה אני אובססיבי לגבי אישור חיצוני למראה שלי. וכן, אולי כל העניין נראה כאילו נעשה על מנת לקבל תשומת לב. אני יכול להבין את נקודת המבט הזו … אפילו שידעתי שזאת לא הייתה המוטיבציה האמתית שלי. במשך הזמן הפסיק להציק לי כאשר אנשים לועגים לי – כל הנקודה הייתה כדי שאני אהנה מעצמי, לא משנה מה התגובות.

סוג של תגובה אחת, בכל אופן, גרמה לי לעצור. עם תסרוקות אחרות שלי, הדבר הכי נורא שאנשים יכלו להגיד עליהם היה, "בנאדם, המראה הזה מטופש". אבל לא ממש היה אכפת לי. עשיתי זאת בשבילי.

Image result for jeremy lin

אבל עם ראסטות, הגעתי למסקנה שזה שונה.

חברים אמרו דברים כמו, "אחי, מה בקשר לשיוך?"

אני אהיה כנה: תחילה לא ראיתי את הקשר בין השיער שלי לשיוך תרבותי. כשגדלתי, תמיד בחרתי בין אחת או שתי תסרוקות שהיו פופולריות בקרב חבריי ומשפחתי באותו הזמן. אבל כאסייתי-אמריקאי, אני יודע משהו על שיוך תרבותי. אני יודע איך זה מרגיש כשאנשים מקבלים את התרבות שלי לא בדרך נכונה. אני יודע כמה זה הטריד אותי כשהוליווד קשרה אסייתיים לתפקידי משנה, או גרוע יותר, כאשר לוקחים סיפור אסייתי ומספרים אותו ללא אנשים אסייתיים. אני יודע איך זה מרגיש כשאנשים לא לוקחים את הזמן כדי להבין את האנשים וההיסטוריה מאחורי התרבות שלי. הרגשתי כמה זה פוגע כשאנשים מקשרים אותנו לסטריאוטיפים כמו ברוס לי או "שרימפס מטוגן באורז". קל להחליק כמה מהדברים האלה כ"בדיחות", אבל לבסוף זה נדבק. והאפקט המלא שלהם יכול לתת לך הרגשה של נחיתות לעומת אחרים, ושהקול שלך שווה פחות לעומת אחרים.

כך שברור, לעולם לא רציתי לעשות זאת לתרבות אחרת.

אבל לעולם לא שיערתי איך משהו שנראה אישי לחלוטין כמו השיער שלי – כשחקן NBA אסייתי-אמריקאי – יכול להשפיע על מישהו אחר.

מה שמביא אותי לראסטות.

למעשה, זה החל עם צמות אז בשארלוט – לא ראסטות עדיין. לא ידעתי יותר מדי על צמות, אבל קמבה עזר לי. הוא אפילו השאיל לי את אחת מהבנדנות שלו בגלל שלא היה לי מושג איך לטפל בצמות שלי או איפה להשיג בנדנה.

כשהגעתי לנטס, השיחה המשיכה. כשחתמתי לראשונה עם ברוקלין, אני זוכר שדיברתי עם רונדה לגבי שיער. הוא אמר לי שהוא יגדל את השיער שלו יחד אתי – ושהוא יעשה ראסטות אתי. פעם אחת, כריס בחר את עיצוב הצמות שלי כאשר לא הייתי בטוח מה לעשות. די-לו, דמארה ואני שוחחנו על התהליך של ראסטות – כמה כואב התהליך בהתחלה, אם עדיין אפשר לשים כובע, איך לשמור עליהן, ושאר דברים כאלו.

עדיין לא הייתי בטוח. שיחה שהייתה לי לאחרונה עם סוואנה הארט, חברת צוות בנטס שהיא אפרו-אמריקאית, ממש הדהדה אצלי. סיפרתי לה על תהליך החשיבה שלי – איך אני ממש לא בטוח לעשות ראסטות בגלל שאני חושש שאעשה משהו ששייך לתרבות השחורה. היא אמרה לי שאם אין בכוונתי לדלג על תרבות אחרת, אזי מדובר בהזדמנות ללמוד על התרבות הזו.

סוואנה הכירה אותי לננסי מוראו – אחת ממעצבות השיער המדהימות ב-All Hair Matters Salon ברוקלנד קאונטרי – שעשתה את התסרוקות שלי לראשונה שהגעתי לברוקלין. ננסי כבר מוכרת בסביבת מתחם האימונים של הנטס כמי שמעצבת לי את התסרוקות ולחבריי הצוות של הנטס, לשחקנים ולילדים שלהם. וננסי נתנה לי עוד דחיפה כדי ללכת על הראסטות.

לקחתי קצת זמן לחשוב על זה אבל עדיין היו לי הסתייגויות. שאלתי את רונדה אם הוא יהיה מוכן לעשות ראסטות אתי, והוא ענה, "אחי, גידלתי את השיער בשבילך. בוא נעשה זאת". אז בסופ"ש האחרון, רונדה ואני עשינו ראסטות בשיער – במשך שמונה שעות רצוף.

Image result for jeremy lin dread

בתחילת המאמר הזה, אמרתי שאני רוצה לשמוע את מה שאתם חושבים. אני באמת רוצה.

בגלל שבכנות, אני אולי טועה פה. אולי יום אחד אסתכל אחורה ואצחק על עצמי, או אפילו אתכווץ. אין לי את התשובות. אבל אני מקווה שהדבר שאותו תיקחו ממה שאני כותב זה שלא כל אחד צריך להרגיש חופשי בקשר לעשות צמות או ראסטות – או שמחווה אחת יכולה להחליק חוסר הבנה אמתית שקיימת בחברה שלנו סביב גזע וזהות תרבותית. בכלל לא.

התהליך הזה התחיל שהוא סובב סביב שיער, אבל זה נהפך למשהו חשוב יותר עבורי. אני בהחלט אסיר תודה לחבריי קבוצתי וחבריי שהיו מוכנים לעזור לי לדבר במהלך נושא כה קשה, כזה שאני עדיין לומד אודותיו ומפלס את דרכי בו. במהלך השנים האחרונות עם כל התסרוקות הללו, למדתי שיש שוני בין "לא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים" וממש לנסות ללכת סביב בנעליים של מישהו אחר. השיחות שהיו לי לא תמיד היו מאוד נוחות, ובזמנים מסוימים ידעתי שלא אמרתי את הדבר הנכון. אבל אני שמח שהן נערכו – בגלל שאני יודע, כאסייתי-אמריקאי, כמה נדיר שאנשים שואלים אותי על המורשת שלי מעבר לרמה הבסיסית.

זה קל לקחת דברים שאנו נהנים מהם מתרבויות אחרות – זה אחד הדברים המגניבים בחברה ככור היתוך כמו שלנו. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר שלקחת זה לא כל מה שאנחנו עושים. עם כל החלוקות, מהומות פוליטיות ואלימות חסרת מעצורים בחברה שלנו עכשיו, אנחנו צריכים לדבר אחד עם השני יותר ממה שעשינו בעבר.

להקשיב לחששות האמתיות של מישהו מרקע שונה – ולא רק לחוויות היומיומיות השטחיות – זה יוצר קצת חוסר נוחות. לאחר לינסניטי, למשל, הרבה אנשים היו נרגשים לחגוג עם האנדרדוג שהוא גם מיעוט – שזה נהדר. אבל כשזה מגיע לנושאים קצת יותר רגישים ומורכבים – כמו אפליה על רקע גזעי, אלימות משטרתית או הקושי היומיומי של מיעוטים – לפעמים אנשים לא תמיד מעוניינים לעסוק בכך.

לקחת את הזמן והאנרגיה על מנת לשאול על הדברים שאנו לא יודעים יכול ליצור בלגן – אבל אין לנו ממש ברירה. אנחנו לא יכולים לתת למחלוקות בינינו להחמיר.

שוב, יתכן שלא הסברתי זאת טוב עם ההחלטה שלי לעשות ראסטות. אבל אני מקווה שזאת התחלה, לא סוף, לדיאלוג נוסף על ההבדלים בינינו. אנחנו צריכים לגלות יותר אמפתיה, יותר חמלה ופחות להיות שיפוטיים. זה דורש עבודה אמתית ותקשורת. אז בואו נתחיל עכשיו – בבקשה הצטרפו אלי.

תודה רבה שהקדשתם מזמנכם לקריאת המאמר הזה … עכשיו אשמח לשמוע את מחשבותיכם. תרגישו חופשי להשאיר תגובה או שאלה בכל אחת מהפלטפורמות של הרשתות החברתיות שלי.

ג'רמי לין

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. האגדה מספרת על גנב מקצועי ביותר שהתווכח עם חברו שיוכל לגנוב לו את שעונו תוך כדי שהם משוחחים. קבעו פגישה, ובמשך כל השיחה החבר לא הפסיק לא להסתכל על שעונו ובסוף השיחה כאשר השעון לא נגנב חגג את ניצחונו. אלא שלאחר שהלך הגנב גילה לפתע שארנקו נעלם..
    ג'רמי לין עושה דבר דומה- כדורסל הוא כבר לא מצליח לספק, ובמקום שהתקשורת תעסוק ביכולות הכדורסל שלו שנעלמו פלאים הוא מסיח את דעתם לדבר על ראסטות וניו אייג'.. אחלה תרגום בכולופן

  2. "איך אני ממש לא בטוח לעשות ראסטות בגלל שאני חושש שאעשה משהו ששייך לתרבות השחורה. היא אמרה לי שאם אין בכוונתי לדלג על תרבות אחרת, אזי מדובר בהזדמנות ללמוד על התרבות הזו."
    עצם זה שבן אדם צריך לכתוב כתב הגנה לסוג תספורת/תסרוקת שהוא החליט שתהיה לו מראה כמה ארה"ב היא מדינה דפוקה בחלקים מסויימים.

  3. נהדר .
    התחלתי לקרא את המאמר במקןר השתעממתי לא סיימתי מה הוא מבלבל את המוח ,את מי זה מענין בכלל ,עזבתי באמצע ….
    בעברית הקריאה אחרת שוטפת לא סובל …
    לא הפסקתי לקרוא ןבהחלט מבין ויכול להזדהות.
    בחור רגיש ומאד אינטיליגנטי כיף לקרוא .
    תודה סמיילי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט