המחר שייך לאלוהים – שאפקואנסה / Smiley

המחר שייך לאלוהים – שאפקואנסה / Smiley

המחר שייך לאלוהים

אוגוסט 23, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/chapecoense-tomorrow-belongs-to-god/

נטו, ג'קסון פולמאן ואלן רוסאל

מועדון כדורגל שאפקואנסה (Chapecoense)

בנובמבר 28, 2016, טיסת 2933 של חברת לאמיה (LaMia) עזבה את בוליביה בדרכה לקולומביה. על הטיסה הייתה קבוצת הכדורגל של מועדון שאפקואנסה (Chapecoense) בדרכה לגמר גביע הסודאמריקנה (Copa Sudamericana) – שזו הפעם הראשונה של המועדון ב-44 שנות קיומו. המטוס התרסק כשהתקרב לשדה התעופה. רק שישה מתוך 77 נוסעים שרדו, כולל שלושה שחקנים. זה הסיפור שלהם.


נטו

חלמתי שזה יקרה. מספר ימים לפני שהיינו אמורים לעזוב לגמר גביע הסודאמריקנה בקולומביה, היה לי חלום בלהות. כשהתעוררתי, אמרתי לאשתי שהייתי בהתרסקות מטוס. הייתי במטוס בלילה, והיה מאוד גשום. ואז המטוס נכבה. הוא נפל מהשמיים. אבל איכשהו יכולתי להתרומם מן ההריסות. הלכתי החוצה והייתי על הר בלילה. סביבי היה חשוך. זה כל מה שאני זוכר.

ביום הטיול לגמר, לא יכולתי להוציא את הסיוט ממחשבותיי. החלום היה כל כך חי. זה הלם במוחי. אז שלחתי הודעה לאשתי מהמטוס. אמרתי לה להתפלל לאלוהים כדי לשמור עלי מהחלום ההוא. לא רציתי להאמין שזה באמת הולך לקרות. אבל ביקשתי ממנה להתפלל עבורי.

ואז ראיתי את כל הדברים מהחלום באמת מתרחשים…

המטוס נכבה.

המטוס כבה לחלוטין.

הייתי ער לגמרי.

… ואז המטוס נפל מהשמיים.

זה היה מעבר להבנתנו כבני אדם.


ג'קסון פולמאן

באותו היום במטוס, כולם נהנו, שיחקו קלפים, שמעו מוזיקה.

אלן רוסאל

עשיתי כמה טריקים בקלפים. אני תמיד אוהב לעשות כך. כולנו צחקנו ושמענו פאגודה (pagode) מוזיקת סמבה ברזילאית. זאת הייתה קבוצת אנשים שהיו נרגשים בטירוף לעשות היסטוריה, ללא קשר לשאלה אם נזכה או לא באליפות. אנחנו מדברים על מועדון מעיירה קטנה בברזיל שמגיעה לגמר גביע הסודאמריקנה. לכן היינו מאוד שמחים.

ג'קסון

זאת הייתה טיסה קלה. עד שכל האורות במטוס כבו. השתררה דממה. פתאום, כולם ישבו במקום. אנשים רצו לדעת מה מתרחש, אבל הדיילות לא אמרו כלום. ואז כמה דקות לפני שנפלנו, הדיילות עברו לידנו ואמרו, "שימו את החגורות, בגלל שאנחנו עומדים לנחות עכשיו".

זה היה מאוד רגוע. אף אחד לא הודיע כלום בכריזה. ואז התחלנו לצלול.

לא הרבה אנשים בעולם עברו חוויה כזו לפני. רגע אחד אתה בדרך לכבוש את חלומותיך עם כל חבריך וכולם שמחים, ואז בשנייה הבאה כל החשמל נכבה מטוס, ואתה נופל מהשמיים.

היה לי רק זמן להתפלל ולבקש מאלוהים להגן עלי. בתוך המטוס, אתה לא יכול לעשות כלום. אי אפשר לרוץ, אי אפשר לבכות, אי אפשר לבקש עזרה, אי אפשר לשאול 'למה'. כל מה שאפשר זה להתפלל ולהשאיר את חייך בידי אלוהים.

אלן

מפעם לפעם, אני מנסה להיזכר ברגע, אבל אני לא יכול. אני מניח שהמוח חוסם את המחשבות.

נטו

אני זוכר את מילותיי האחרונות במטוס. התפללתי, התפללתי, התפללתי בקול רעם. מתי שראיתי שהמטוס הולך להתרסק באמת … אמרתי, "ישו, ישו, קראתי בתנ"ך שעשית כל כך הרבה ניסים. בבקשה, בבקשה תרחם עלינו. תשמור עלינו. תעזור לנו. תעזור לטייס. תעזור לנו במטוס. תהיה רחום. בבקשה, ישו, תעזור לנו".

אפילו תפילות לאלוהים שהוא כל יכול, בהסתכלות על הסיטואציה בעיני אדם רגיל, ידעתי שזה בלתי אפשרי. המוצא האחרון שלי היה תפילה.

ג'קסון

הרבה אנשים החלו להתפלל בקול רעם. דקות לפני שהתרסקנו, אנשים בקדמת המטוס החלו לשאול מה בדיוק קורה. הם צעקו, "שמישהו יגיד משהו! תנו לנו מידע!"

אני זוכר שאנשים אמרו את הדברים האלו, ולאחר מכן, אני לא זוכר כלום.

נטו

ואז הכל נהיה שחור.

Image result for chapecoense

ג'קסון

התעוררתי בתוך העצים. פתחתי את עיני, אבל הכל היה שחור ביותר. היה גשום. והיה ממש, ממש קר. לא יכולתי לראות – יכולתי רק לשמוע דברים. הרבה אנשים נאנקו, זועקים לעזרה. התחלתי לצעוק לעזרה גם. אבל לא היה לי מושג היכן אני. לא היה לי מושג שנפלתי מהמטוס. אני רק זוכר שלא רציתי למות.

החלק הקשה היה לשמוע את חבריי זועקים לעזרה, ולא יכולתי לעשות כלום לגבי זה. לא יכולתי לקום. היה כל כך חשוך ולא יכולתי לראות כלום. עכשיו, אני מודה לאלוהים שלא יכולתי לראות כלום.

הייתי מתעורר ואז נרדם. מתעורר ואז נרדם. אני לא יודע כמה זמן הייתי ער.

אז, בנקודת זמן כלשהי, יכולתי לראות פנסים בתוך העצים.

היו שם אנשים שצעקו, "משטרה לאומית, משטרה לאומית!"

מתי שהמשטרה הגיעה לשם, כמה מהאנשים לידי שזעקו לעזרה קודם לכן … הם לא זעקו יותר. או שקולותיהם נעשו חלשים. זה היה רגע מאוד, מאוד עצוב.

מתי שהמחלצים הגיעו אלי … בחור בשם סמל נלסון הגיע אלי. הרמתי את זרועי והוא אחז בידי.

הוא אמר, "תישאר רגוע, ניצלת".

ואז הוא שאל מה הגיל שלי ואת שמי.

אמרתי שאני השוער.

יותר מאוחר, הסמל אמר לי שזאת הייתה אחת הסצנות המזעזעות ביותר שהוא היה עד להן בחייו. הוא ניסה להרים אותי מהגב, אבל הוא לא הצליח כי הרגשתי כאב רב. כאב נורא. בגלל שבתאונה, איבדתי את רגלי הימנית. ורגלי השמאלית הייתה תלויה רק על הגידים.

הם הרימו אותי ונאלצו לסחוב אותי במעלה הגבעה הבוצית. זה היה תווי שטח קשה, וזה היה מאוד מסוכן כי חתיכות מהמטוס היו מפוזרות בכל עבר, והן היו חדות ביותר. המחלצים האלו, הם גיבורים.

אני זוכר שביקשתי מים, והם נתנו לי קצת, ואז התעלפתי.

נטו

כשהתעוררתי בבית החולים, לא זכרתי כלום מהתאונה. אשתי אמרה לי שהדבר הראשון שאמרתי לה כשהתעוררתי מהקומה היה …

Deus estava comigo o tempo todo.”

Deus estava comigo o tempo todo.”

אמרתי זאת פעמיים.

"אלוהים היה איתי במשך כל הזמן".

"אלוהים היה איתי במשך כל הזמן".

אבל לא זכרתי כלום. הרופאים לא יכלו לספר לי על התאונה עדיין. הם רצו שאחלים קודם.

ניסיתי לזהות את המקום שהייתי בו. ידעתי שהייתי בבית חולים, אבל לא זיהיתי זאת. עובדי הבית חולים, הייתי מסתכל עליהם, ולא ידעתי מי הם. הם דברו ספרדית. הייתי מאוד מבולבל.

כשראיתי את הרופא של שאפקואנסה, אז נזכרתי שהיינו אמורים לשחק בגמר.

אמרתי, "דוקטור, מה קרה למשחק? האם נפצעתי?"

הוא ענה, "כן, נטו, נפצעת במשחק".

אמרתי, "מה הייתה התוצאה?"

הוא ענה, "אני לא יודע. נפצעת ממש קשה, והגעתי ישר לכאן לראות אותך".

האמנתי לו. חשבתי שהמשחק עדיין מתנהל, וכעסתי על אלוהים. חשבתי, איך אתה יכול לקחת את הגמר ממני? אני צריך להיות שם עם האחים שלי.

Image result for neto chapecoense

אלן

אבא שלי סיפר שכשהתעוררתי בבית החולים הדבר הראשון שאמרתי לו היה, "האם זה נכון?"

ואבי, בעצת הרופאים, פשוט ענה, "המטוס היה צריך לבצע נחיתת חירום, אבל אתה, נטו ופולמאן בסדר".

באותו הרגע, חשבתי שאני, נטו ופולמאן היינו היחידים שנפגעו. חשבתי שהמשחק הולך להתקיים למחרת. במחשבותיי, הייתי עדיין מודאג לגבי המשחק.

הייתי מסומם, מתעורר ונרדם כל הזמן. ויש לי את הזיכרון הזה של חברה שלי ואבי מראים לי וידאו של חבריי ומשפחתי מהטלפון שלהם. כולם הריעו עבורי ומסרו שהם מתפללים בשבילי. באותו זמן זה הרגיש כמו חלום.

ביום למחרת, רופאים נוספים הגיעו, והם באו לדבר איתי. הם אמרו שהם רוצים להפסיק לסמם אותי, אבל שאני צריך להישאר רגוע. אמרתי בסדר. זה מתי שהם אמרו לי שהמטוס בעצם התרסק. זאת לא הייתה נחיתת חירום. רק שישה אנשים ניצלו. אני, ג'קסון, נטו, עיתונאי ושני אנשי צוות אוויר.

זה מתי שהעולם התמוטט עלי. אשתי סיפרה לי שביליתי את שארית היום כשאני בוהה בחלל. הרושם הראשוני שעלה במחשבותיי היה, זה רק סיוט לילה. זה שקר. אני חווה חלום רע. בקרוב, אני אתעורר.

נטו

יום אחד, התעוררתי ביחידה לטיפול נמרץ, וכלום לא היה לי מובן. הסתכלתי על גופי. הכל היה חתוך. האוזן שלי הייתה תלויה על העור. חשבתי, זה לא הגיוני שנפצעתי במשחק. משהו לא בסדר.

אז שכבתי שם תוך כדי שאני חושב על כל הדברים שיכלו לקרות לי. למעשה שאלתי את הרופא, "מה היה הגודל של הבחור שפגע בי? הוא חייב להיות בחור גדול מאוד".

המון דברים עברו במחשבותיי. חשבתי שאולי האוהדים התפרצו למגרש ותקפו אותנו. חשבתי שאולי נדרסתי על ידי מכונית בחניה עוד לפני המשחק. אבל לא חשבתי על המטוס. איך אני יכול לדמיין זאת?

הייתי מתעורר כל הזמן משינה. פעם אחת התעוררתי וראיתי שאבי יושב בכיסא ובוכה. אז הבנתי ששיקרו לי.

אז יום אחד כל הרופאים הגיעו לחדרי. אבי ואמי היו שם. אחותי, פסיכולוג. כומר. הם אמרו שיש להם משהו לומר לי.

אבי אמר לי, "זוכר את החלום שהיה לך?"

עניתי, "ברור שאני זוכר את החלום. אמרתי לאשתי. הייתי במטוס בלילה. היה מאוד גשום. המטוס נכבה. נפל. יכולתי להתרומם מההריסות. הלכתי החוצה והייתי על הר בלילה. הכל היה חשוך".

משהו מוזר קרה כשסיפרתי על החלום שלי.

הפסיכולוג עזב בוכה את החדר.

אימא שלי בכתה.

הרופא אמר, "ובכן, זה לא היה חלום, נטו, זה הכל היה מציאות. המטוס של שאפקואנסה התרסק".

זה היה אחד מהרגעים הקשים בחיי. ניסיתי לא להאמין בכך. חשבתי שהוא משוגע. זה לא קיים. מה אתה אומר לי?

אז התחלתי לחשוב, בסדר, אם זה באמת קרה, ואני בחיים, אז כולם בחיים.

אמרתי, "איך כולם מרגישים? איפה הם?"

הרופא ענה, "רק אתה, אלן ופולמאן בחיים".

לא יכולתי להאמין לזה. חשבתי, אם אני בחיים, איך זה שכל חבריי נעלמו? איך יכולתי לשרוד התרסקות מטוס? זה לא הגיוני. אם נפלתי מהמטוס, אני מת. זה לא מציאותי.

הרופא אמר, "אתה לא אמור להיות חי, זה רק בגלל אלוהים שאתה כאן".

ג'קסון

מה שאני יכול להגיד לכם על הזמן שהייתי בתרדמת זה שיכולתי לשמוע אנשים מדברים בספרדית. הייתה לי ההרגשה הזו שאני מתגעגע לשמוע קול מוכר. רציתי לשמוע קול של מישהו שאני מכיר – שיהיה לי קצת בטחון עם עצמי. אז ברגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ וראיתי את אבי, אמי וארוסתי שם בחדר שלי, הרגע היה כל כך חזק. זה מה שהיה חסר לי.

הייתי בתרדמת למשך ארבעה ימים, והראש שלי היה מאוד מבולבל. את התאונה, המוח שלי חסם זאת. לא הדלקתי את הטלוויזיה. המשפחה שלי לא אמרה כלום, ולא רציתי לדעת. היו לי מחשבות של מה שקרה, אבל חשבתי שיותר אנשים שרדו. כאילו זאת הייתה תאונה קטנה או משהו כזה. אולי נחיתת חירום, וכולם היו בסדר.

אני רק זוכר את הפסיכולוג מבית החולים נכנס לחדר בזמן מסוים ואומר, "המטוס התרסק והתפוצץ. כולם מתו. אתה שרדת, אבל לא תוכל לשחק כדורגל שוב".

כשהוא אמר זאת, כל הזיכרונות החלו לחזור אלי. חשבתי על כל חבריי, וזה היה מאוד, מאוד עצוב.

לאחר מכן משפחתי אמרה לי שאיבדתי את רגלי הימנית, ולא אוכל לשחק כדורגל שוב.

כשהם אמרו זאת, התגובה הראשונה שלי הייתה, עדיף את רגלי מאשר את חיי. תודה לאל שאני עדיין כאן.

יותר מאוחר, גיליתי שאלן ונטו שרדו זאת, והם נתנו לי עוד מוטיבציה להמשיך ולהילחם.

Image result for chapecoense

נטו

הייתי האחרון שגילו אותו. הייתי מתחת להריסות למשך שמונה שעות. מאוחר יותר, המחלצים ספרו לי את כל מה שקרה. בשעות הבוקר המוקדמות, רוב המחלצים כבר עזבו את אתר ההתרסקות. המשטרה עדיין הייתה שם רק להגן על הגופות ולאסוף את הכבודה שלנו. פתאום, אחד מהשוטרים אמר, "היי, אני שומע משהו…"

הוא הלך לראות מה זה היה. הוא אמר שהוא חושב שהוא יכול לשמוע מישהו נאנח.

שוטר אחר אמר, "זה בלתי אפשרי. חלפו שמונה שעות".

אבל הוא התעקש, "לא, לא, לא. תישאר בשקט. אני שומע משהו".

והם שמעו אותי נאנח.

ואז הם כולם מיהרו אל עבר הקול.

השוטר לקח את הטלפון שלו וניסה להאיר לתוך ההריסות. הם החלו למשוך החוצה חתיכות עצים וחלקים מהמטוס. השוטר ראה את פני, והייתי במצב גרוע ביותר. הייתי שבור.

הם שחררו אותי מההריסות והכניסו אותי למשאית. לקח שעה להוריד אותי מההר למרפאה קטנה. העיניים שלי התגלגלו לאחור בראשי, הכל לבן. הם אמרו שנראיתי מת. אבל איכשהו, עדיין נשמתי.

הם אמרו לי מאוחר יותר שאף אחד לא חשב שאני הולך לשרוד זאת. כשהתעוררתי מהתרדמת, האחות שהייתה באמבולנס איתי על ההר הגיעה לבקר אותי. היא עמדה ליד הדלת כלא מאמינה, מסתכלת עלי. כשחיבקה אותי, כל הגוף שלה רעד. היא הרגישה את זרועותיי וכתפיי ואמרה, " No credono credo ".

"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה".

באותו הרגע הבנתי כמה בלתי יאומן זה היה. זה היה נס שהייתי עדיין בחיים אחרי שהם מצאו אותי כפי שהייתי.

אלן

הייתי מילימטרים ספורים מלהפוך משותק בכל גופי. המוח שלי היה לחוץ עד העצם, אבל העצם לא חדרה אליו. אם המחלצים היו ממהרים לחלץ אותי ועושים טעות, העצם יכלה להיכנס לתוך מוחי, וזה יכל לשתק אותי. כל כך הרבה דברים קרו על מנת להציל אותי. אני חייב את חיי להמון אנשים.

הרופא שניתח אותי לאחר ההתרסקות הוא אחד המנתחים הטובים בדרום אמריקה. מכל הרופאים בדרום אמריקה, הוא פשוט היה בקולומביה באותו הזמן.

וכמובן, שיניתי מקומות בטיסה בגלל ג'קסון.

ג'קסון

קראתי לאלן לבוא ולשבת לידי במטוס. היינו חברים טובים כבר מעל 10 שנים. חיינו ביחד די הרבה זמן. לכל מקום שהלכנו, הלכנו ביחד. אבל בטיסות למשחקים, אלן אהב לשבת מאחור כדי שיוכל להתמתח לאורך שלושה מושבים וללכת לישון.

בטיסה לקולומביה, אלן היה מאחור כמו תמיד. ישבתי לבדי, אז קראתי לו לבוא. קראתי בכינוי שלו, "עכבר" (מאוס – Mouse). בגלל שהוא כל כך רזה, הוא נראה כמו עכבר.

אמרתי, "הי, עכבר! בוא לשבת איתי. בוא נשמע קצת מוזיקה. בוא לכאן, אחי!"

אלן ענה, "לא, לא, אני יושב כאן מאחור. אני רוצה לישון".

אמרתי, "בוא לכאן, עכבר! בוא לכאן!"

אני לא יודע למה, אבל המשכתי להתעקש. אז לבסוף הוא הגיע.

30 דקות מאוחר יותר, הכל קרה.

אלן

לראות את כל מה שקרה, אין שום הסבר לזה. זה בלתי אפשרי. זה נס. בקולומביה, יצאתי מבית החולים כשאני צועד. כשחזרתי הביתה לשאפקו (Chapecó) כל משפחתי חיכתה לי. זה היה רגע מאוד מרגש.

ג'קסון

בשבילי, לא רציתי שאבא שלי יסחוב אותי לשירותים, יסחוב אותי לספה כדי שאתיישב. אני זוכר שהגעתי לסאו פאולו עם משפחתי, ובקושי יכולתי לעמוד ללא כאב עצום. ואמרתי לרופא, "אני לא מתכוון שלא לכבד אותך, אבל אם יש משהו שאוכל לעשות כדי שאצליח ללכת שוב, אפילו אם אצטרך לעבור כאב רב, תגיד לי. בוא נעשה זאת. אני אעשה זאת. אני רוצה לחזור לצעוד כשאני חוזר לשאפקו".

כשהתחלתי ללכת שוב, לפני ההורים שלי. זה היה רגע מרגש במיוחד.

נטו

מה שהניע אותי במיוחד זה כשראיתי את ילדיי. יש לי תאומים. ילד וילדה. הם בני 10. לאחר ההתרסקות, אשתי עזבה אותם בברזיל אצל אחותה. כך שלא ראיתי אותם ששלחו אותי חזרה לברזיל. כשהם באו לבקר אותי בברזיל, הפנים שלהם היו…

הם היו המומים. הגוף שלי היה כל כך רזה, והיו לי צלקות בכל מקום.

הם הסתכלו עלי כאילו אני רוח רפאים.

אמרתי, "אתם לא הולכים לתת לאבא חיבוק?"

זאת הייתה הפעם הראשונה שהם נתנו לי חיבוק בלי להגיד משהו. הם בכו לזמן רב. חמש או 10 דקות. הם לא יכלו לדבר. הם רק חיבקו אותי ובכו. זה היה בכי של הקלה.

אבא שלנו בכושר רע. אבל הא בחיים. הוא חזר.

חשבתי על חבריי שלא בחיים יותר, וחשבתי על ילדיהם. זאת הייתה הסיטואציה הכי אמוציונלית בחיי.

אלן

הרגע הכי קשה היה כשזה החל לחלחל פנימה, מה שבאמת קרה. כשהתחלתי להרגיש טוב יותר, ולא הייתי כבר מסומם, התחלתי לשים לב שהאנשים שאהבתי כבר לא נמצאים יותר.  הייתי קרוב מאוד לדנילו, השוער שלנו, ולאשתו לטיסיה, ולבן שלהם, לורנזו. כשבאמת הבנתי שדנילו נהרג… זה היה הרגע הכואב ביותר עבורי. זה לא יתואר. דנילו באמת היה בחור מיוחד בחיי, ואני חושב עליו כל יום.

Image result for chapecoense memorial

ג'קסון

דבר אחד איננו רוצים – ואנחנו נמשיך לחזור על כך – איננו רוצים שאנשים ישכחו את החברים שלנו שעזבו אותנו. האנשים שנהרגו, הם גיבורים. לאבד כל כך הרבה חברים… אנשים שהיו בנים, שהיו אבות, שהיו אחים… זה באמת קשה להבנה. למה כל זה קרה? זה יכול היה להימנע.

נטו

החברה שהפעילה את המטוס תדלקה את המטוס למינימום ההכרחי שוב ושוב. בהסתכלות על עובדות אלו, אפשר לראות שבמוקדם או מאוחר, זה היה קורה. הם עשו זאת מספר רב של פעמים עם קבוצות אחרות.

החברה רצתה לחסוך קצת כסף, והם סיימו כשהם לוקחים את חייהם של הרבה מאוד אנשים. אנשים תמיד מדברים על הטייס, ואיך הוא עושה טעויות. והוא עשה. זאת עובדה. אבל אני חושב שהיו הרבה אנשים שמעורבים. כמו, מי אישר להמריא במטוס שאין בו מספיק דלק? הם עקפו את התקנות. אני חושב שזאת הייתה טעות אחר טעות, בגלל שאף אחד לא יכול לאשר משהו כזה אלא אם כן הם הרוויחו משהו מכך.

אני באמת רוצה שאלוהים ישים אנשים ישרים ומוכשרים בתיק הזה כדי לחקור מה באמת קרה. בגלל שכל המעורבים צריכים לשלם על מה שקרה. רק בגלל שהטייס מת לא אומר שנעשה צדק.

לצערי, בגלל תאוות בצע אנושית… אתם יודעים, התנ"ך אומר: האהבה לכסף זאת ההתחלה לכל הדברים הרעים.

ג'קסון

זה עדיין נראה כאילו זה לא קרה. זה נראה שכולם יצאו לטיול, והם הולכים לחזור. אני, נטו ואלן דיברנו המון על כך. הכל הולך להיות שוב נורמלי. אנחנו הולכים לחזור ולשחק שוב ביחד.

אלן

אני זוכר שלפני כמה חודשים, נטו ואני שיחקנו במשחקי וידאו. דיברנו על הדרך בה חלק מחברי קבוצתנו משחקים את המשחק. אמרתי, "אוי בנאדם, אתה זוכר איך סרג'יו מנואל היה נוהג לשחק כך וכך?"

ונטו אמר לי, "בנאדם, זה נראה כאילו החברה האלה עדיין כאן".

ואז נהיינו עצובים. אלו הרגעים שבהם אתה מבין שהם באמת הלכו, וזה מאוד כואב.

נטו

אפילו אם אני אמות, אני יודע שאני אלך למקום טוב יותר. לאחר זה, אני מאמין שאלוהים הולך להדריך אותי. וכל מי שלא נמצא כאן, אלוהים דואג להם עכשיו.

ג'קסון

רק עברו שמונה חודשים מאז התאונה. אי אפשר למצוא הסבר – להתרסקות, לנו שניצלנו. למדתי להפסיק לחפש תשובות. לאחר חמישה חודשים של שיקום, אלן חוזר לשחק עם שאפה. הוא הולך לשחק נגד מסי מחר. נטו חזר למגרש להתאמן באמת, באמת קשה לפני שהוא נפצע בברך.

ואני? ובכן, איבדתי את הרגל שלי, כן. אבל אני הולך. אני נוהג. אני חי חיים יפים. אני מאמין שאם יש לך אופי טוב, אם אתה עדיין זוכר לחייך, אז הכל יהיה בסדר. לא איבדתי את הטעם לחיים. במיוחד לאחר שהכל קרה. תמיד התעוררתי עם חיוך, מאז שהייתי ילד קטן שחלם להפוך לשוער. ותודה לאל, הייתי מסוגל לחיות את החלום הזה למשך 12 שנה. קיבלתי את הברכה הזו בחיי.

אני חי את הרגע. אני חי בשביל היום. המחר שייך לאלוהים.

אלן

עבורי, לחגוג את החיים זה הדבר החשוב ביותר. אם ההתרסקות לימדה אותי שיעור, זה שאיני יודע מה הולך לקרות בעוד 10 דקות. אני לא יודע מה הולך לקרות שאעזוב את החדר. המסר שלי למי שמקשיב זה לרדוף אחרי החלומות שלכם. אם אתם באמת רוצים לעשות משהו, לכו ותעשו זאת. תחיו את החיים במלואם. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר.

נטו

לפני שעלינו למטוס הזה לקולומביה, חלמתי שאנחנו נחזור לשאפקו לאחר הגמר. דמיינתי את כולם ברחובות צועקים, "אנחנו האלופים!" כולם היו מאוד שמחים, והייתה שם המון אהבה. דמיינתי את עצמי עומד למעלה על משאית כיבוי אש, חוגג במצעד עם כל העיר.

כשחזרתי לשאפקו לאחר התאונה, הייתי צריך לעלות על טיסה חזרה מקולומביה לברזיל, ופחדתי מאוד. כשנחתנו, בכיתי. זה היה מדהים.

עזבנו את המטוס ונכנסו לשדה התעופה, הוא היה מלא באנשים שבאו לתמוך בנו. הלכנו לבית החולים, והיה מלא באנשים. בכל מקום, הייתה אהבה. זה היה סוריאליסטי. זה היה מאוד מרגש.

כשאתה חוזר מדבר כזה כמו שחווינו, זה משנה אותך. זה מסמן אותך לנצח. אבל אם אהיה כנה, המחשבות שלי אותו הדבר. אני עדיין רואה את הטוב בעולם. ההתרסקות לימדה אותי להעריך את ההנאות הקטנות בחיים.

אני זוכר כשהייתי בבית החולים, הייתי בחיתולים. לא יכולתי להתקלח לבדי במשך חודשים. האחיות היו באות ומנגבות אותי עם מגבות. כשהחלמתי, והייתי מסוגר ללכת אל המקלחת בכוחות עצמי, הרגשתי את המים על העור שלי בפעם הראשונה, וכמעט התחלתי לבכות.

הרגשתי כאילו זה המים של הקאריביים. מעולם לא הרגשתי משהו כזה לפני.

כשבעטתי בכדורגל שוב בפעם הראשונה לאחר ההתרסקות, הרגשתי שוב כמו ילד.

הייתי אמור למות באותו היום. אמרתי את מילותיי האחרונות בקול רעם. אלוהים נתן לי הזדמנות שנייה, ואני אעשה כמיטב יכולתי לכבד אותו, ולכבד את כל חבריי שנעלמו.

נטו, ג'קסון פולמאן ואלן רוסאל

מועדון כדורגל שאפקואנסה

לפוסט הזה יש 19 תגובות

      1. זאת חא חייבת להיות התרסה, דדי מפשט את האבסורד בזה שהם כל הזמן מודים לאל שהציל אותם ולא מדברים על זה שהוא הרג את כל חבריהם.
        מה שנקרא – הכל לטובה

  1. סיפור מדהים. אלו שניצלו ידעו להעריך כל רגע בחיים שנותרו להם ויהיו אנשים טובים וסבלניים.
    הקטע העצוב זה שצריך לעבור טראומה כזו כדי ללמוד את השיעור החשוב הזה בחיים.
    ראבאק… לא למדתם להתגלח על זקן של מישהו אחר? מה לא ברור בלהקשיב לאנשים האלה וללמוד???
    נותנים לכם מתכון לחיים מלאי סיפוק, יופי ופרספקטיבה ואתם לא עושים.
    מתעסקים בשטויות…. קטנוניים, לא סבלניים ולא סובלניים.
    סורי, לא מצליח להבין את האטימות הלא הגיונית הזו.
    הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה זה שצריך להלחם במומחי מכירות, מקצועני מדיה, תקציבי פרסום, פוליטיקאים וכהני דת כריזמטים ודמגוגים שכולם כולל כולם מנסים לדחוף לנו מסרים אחרים ואינטרסנטים.
    תלמדו מהנסיון הקשה של כאלה (ודומיהם). בשבילכם אני אומר את זה. לי אישית אין אינטרס. לא מעניין אותי הקול שלכם ולא הכסף. זה יעשה לכם טוב 🙂

  2. אני קצת עם דדי בתגובתו. הוזמנתי אתמול לתת הרצאה על השפעת סמים על תפקוד גופני ועל תופעות לוואי לקבוצת כדורסל בתיכון קתולי. היה שם גם כומר קתולי שדיבר על הכוח שבאמונה. ואז הוא העמיד את כולם שיגידו את ה-LORD PRAYER ויודו לאלוהים על עזרתו ועל שהוא "שומר עלינו מכל רע". זה היה בדיוק כשהוריקאן מריה היכה בפורטו ריקו, מדינה 95% קתולית. הוא ביקש להתפלל גם על הקורבנות של מריה כשאני כמעט שואל "למה עליהם הוא לא שמר?", אבל כאורח, לא העזתי.

    תרגום נהדר של סיפור מצמרר

    1. מענין .
      כי בזמן הוריקן אירמה עקבתי אחרי שידורי רדיו חי מפוארטון ריקו שם הם התפללו , והכנסיה הזמינה למיסה …אתה מבין ?
      במקום להשתולל על חיזוק ואיטום הבתים הם הלכו להתפלל…
      הרפובליקה הדומיניקנית. אגב מצרות הכמאים הדומיניקנים הכי גרועים שיש …
      אבל ברפובליקה התפוצצו על חיזוק הבתים .
      התוצאות לפנינו .

  3. תודה רבה סמיילי על עוד כתבה משובחת.
    הץינוקעת של באסבי מנצסטר יונייטד ,אליכנסה לימה ועכשיו שאקופנסה.
    תודה רבה על הסיפור ,ואישית אני זוכר נסיעה באוטובוס עם ידידה מקימית מלב הגונגל ללימה פרו.
    יומיים אחרנ הידידה הגישה לי את העיתון לא רצית שנטעס אמרה …
    שלושה אוטבוסים נקברו במפולת בוץ בציר בו עברנו ,כן לא רציתי לטוס.
    את הטיסות בפעמים אחרות במטעס ספר צבאי שנפל לכיסי אויר אנטונוב רוסי אני זוכר כאילו מהיום .
    מושבים לא היו ישבנו על הריצפה אנדיאנית שמנה ישבה על שמיכה חבילה ערבית מלאה בתוצרת חקלאית לדעתי עגבניות,והחלה לזעטק בכל כיס אויר ….
    נראה לי מעט מגוחך הפחד הזה אז .. אך ביום הדאיה הראשונה שלי בתבור כשהרגשתי מה זה אויר סוער ובמקרה הייתי גם הטייס והנוסע היחיד ,הבנתי אחרת….
    תודה רבה שוב.

  4. בורא העולם ברא את העולם בתוך מציאות טבעית וכללי טבע. ובמציאות הטבעית במטוס יכולות להיות תקלות שיגרמו להתרסקות מטוס וכשמטוס מתרסק אנשים נהרגים.
    אך הבורוא אינו חייב לאף אחד דבר כי הוא ברא את הכל.
    העובדה היא שאנשים משכילים מאוד לא פחות מדדי וגיא ד ושכמותם שגדלו כחילונים עם השקפה חילונית חזרו בתשובה לאחר שהכירו מקרוב את הדת היהודית אף שהכירו את הדרך החילונית וגם הכירו לא פחות מקרים של התרסקויות מטוסים ואסונות אחרים.
    כך שמקרים כאלו אינם סותרים קיומו של בורא לעולם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט