ההאנגאובר – מאט רייאן / Smiley

ההאנגאובר – מאט רייאן / Smiley

מאט רייאן

קוורטרבק / אטלנטה פלקונס

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/matt-ryan-falcons-super-bowl-hangover/

רחמים זה הכי גרוע, לא כך?

כשאנשים מרגישים צער לגביך – בנאדם, זה גורם לי להשתגע. הם שואלים מה קורה אתך, ואתה אומר שאתה בסדר, והם נותנים לך את המבט הזה, כאילו, האם באמת בסדר?

קיבלתי הרבה מזה במהלך הפגרה הזו, ואני מבין למה. היה לנו את הסופרבול ממש מולנו, רק לקחת, ונתנו לזה לחמוק. אני לא הולך לשקר לכם ולומר שזה היה רק משחק רגיל. זה לא היה. זה היה המשחק הגדול של חיינו.

ופישלנו בו.

ובכנות? זה מסריח. זה עדיין ככה. זה כנראה תמיד יהיה.

אבל עכשיו השאלה שניצבת מולנו היא: איך חוזרים מדבר כזה?

והתשובה שלי היא: אתה פשוט… ממשיך.

בגלל שאתה חייב. בגלל שאין משהו שאתה יכול לעשות על מנת לחזור אחורה ולשנות את מה שקרה. בגלל – ואני מצטער על כל הקלישאות, אבל – כל מה שאפשר לעשות זה ללמוד מכך, להשתמש בזה כמוטיבציה ולהמשיך קדימה. אז זה מה שעשינו, ביחד, כקבוצה וכמועדון.

המשכנו קדימה.

אני יודע שאתם קוראים זאת וחושבים, הם באמת המשיכו קדימה?

כאילו, זה לא מה שהם פשוט אמורים לעשות?

ובכן… כן, זה נכון. ואני בטוח שהרבה אנשים אומרים שהכל בסדר בזמן שהדברים ממש לא בסדר. עשיתי זאת מספר פעמים בעצמי בפגרה הזו.

אבל אני לא מזייף כשאני אומר: כן, המשכנו הלאה.

לאחר הסופרבול, כולם בקבוצה בעיקרון הלכו לדרכים נפרדות למספר שבועות – חופשה, ביקור משפחה, או פשוט הביתה להיעלם לזמן מה עד תחילת האימונים בפגרה. אני לא יודע לגבי הבחורים האחרים, אבל בשבילי זה היה סוג של טיהור לחזור ולצפות בסרט הסופרבול – שעשיתי מספר פעמים. ולצפות בכך בהחלט הביא סוג של אלמנט סיום… כמעט הכרה, כאילו, באדם, זה ממש קרה.

אז כן, זה לא היה מידי. גם אחרי המשחק, לקח זמן מה עד שההבנה שהפסדנו חלחלה פנימה – עבורי להבין במלוא המובן את מה שקרה. ובהחלט הייתה תקופת התאבלות בנוסף. הייתי קצת בחרדה לזמן מה. כשמישהו דיבר איתי על הסופרבול – זה יכול היה להיות כל אחד… משפחה, אוהדים, התקשורת – זה היה נשאר איתי למשך כל היום. וזה לא משנה מה עשיתי. יכולתי להיות בחוץ בקניות וזה היה זוחל ישירות לתוך המחשבות שלי.

הייתי עומד במעבר, במבוכה, חושב, איך הפסדנו את המשחק הזה?

המחשבה הזו פשוט שבה וחזרה אלי.

אבל אז, אולי שלושה שבועות או יותר בתוך הפגרה, ככה לקראת סוף פברואר, דן קווין שלח מספר הודעות אימייל לכל הקבוצה. רוב מה שהוא אמר, אנחנו מתכוונים לשמור בתוך הבית, אתם יודעים… אבל אני יכול לסכם זאת בשבילכם.

בעיקרון, התמצית היא: מה שקרה קרה.

הוא אמר לנו שנהיה טובים יותר, חזקים ומאוחדים יותר כקבוצה בגלל ההפסד. אבל זה לא הולך לקרות בעצמו. הוא אמר שהוא צריך שאנחנו נעבוד על עצמינו כאינדיבידואלים במהלך הפגרה כך כשנחזור להיות ביחד והפוקוס שלנו יהיה על 2017 ונוודא שאנחנו ביחד איפה שאנחנו צריכים להיות. כשנחזור, הוא אמר, העיניים שלנו צריכות להסתכל קדימה ב-100%.

זה היה די פשוט, הודעה כנה, ולקחתי זאת ללב. בגלל שהרגשתי שדן מאתגר אותי. כאילו הוא אתגר את כולנו. וכמנהיג של הקבוצה הזו, מיד הרגשתי את האחריות הזו לשים את הסופרבול מאחורי ולהתמקד בעתיד.

אני חושב שזה מתי שהמחשבה שלי התחילה להשתנות – כשקיבלתי את האימיילים הללו.

ותהיתי אם שאר הבחורים יגיבו באותה הדרך.

הפעם הראשונה שחזרנו להיות ביחד, כקבוצה, לאחר הסופרבול הייתה באפריל, כמה ימים לפני שהתחלנו את אימוני הקדם עונה שלנו. הזמנתי את כל הקבוצה דרומה למיאמי למספר ימים לא רק בשביל להתאמן, אלא גם בשביל להעביר זמן אחד עם השני. חשבתי שזה דבר חשוב לנו כדי להתארגן מחדש – רק השחקנים – ובאמת לדבר על הדברים שיש לדבר עליהם… וגם להתחיל לעבוד על המגרש ביחד בשביל לנסות ליצור תרבות טובה כדי להמשיך קדימה.

אני חייב להודות, לא ידעתי למה לצפות שם. הרגשתי כאילו הייתי בעמדה טובה, אישית, אבל יכולתי להרגיש אם אחרים הרגישו שונה. הבנתי אם כמה מהם הרגישו בסדר, אבל גם חשבתי כי כמה בחורים עדיין מרגישים כאב קטן.

והייתי המום ממה שראיתי במהלך השלושה ימים הללו במיאמי.

ראשית, היינו בסביבות 45 בחורים שהגיעו. זה כפול ממה שהגיעו בשנה הקודמת.  וכולם היו בכושר טוב יותר ממה שציפיתי. אני לא יודע אם הם התאמנו להוציא קיטור בגלל ההפסד או משהו כזה, אבל החברה הגיעו לשם בכושר ומוכנים להתאמן. באפריל. זה בהחלט היה סימן מעודד.

ההרגשה הטובה ביותר זה לחזור בחזרה למגרש. אני חושב שזה מה שגרם לשינוי מלא אצלי – מתי שיכולתי לעזוב את 2016 בעבר ולשים את כל הפוקוס שלי על להפוך לשחקן טוב יותר ולהתקדם ולעזור לנו לחזור לסופרבול… והפעם, לסיים את העבודה.

ראשית, שהתחלנו לזרוק את הכדור מסביב אני חושב שמהר מאוד הבנו שאנחנו עדיין די טובים בזה. אחרי שבועות על גבי שבועות ששמענו אנשים מדברים על כך שהפסדנו, איך היינו ככה או ככה – כל הדברים השליליים – אני חושב שזה היה חשוב עבורנו רק לחזור ולשחק פוטבול. כי למרות מה שכל אחד אומר או חושב, העובדה היא, אנחנו חוזרים עם פחות או יותר אותה קבוצה משנה שעברה, ואנחנו עדיין די טובים.

והזמן שבילינו יחד במיאמי מחוץ למגרש היה חיוני גם כן. אחרי שהתאמנו במהלך היום, חלק מהחברה היו יוצאים לארוחת ערב או רק מבלים ביחד בערבים. זה היה מתי שבאמת בדקנו אחד את השני וקיבלנו תחושה איפה הראש של כל אחד. הבחורים שעדיין היו פגועים קצת והיו צריכים לדבר על הסופרבול דיברו על כך, והבחורים שלא – הם פשוט הקשיבו. וזה היה פשוט דבר מגניב לראות איך החברה מתחברים ותומכים אחד בשני וכאילו מזינים אחד את השני. זה היה מיוחד לראות.

בכלליות, הייתי בעיקר מופתע כמה כולם היו חיוביים ואופטימיים וכמה הם היו נרגשים לחזור חזרה להיות ביחד ולהתאמן – כדי להצית את האש מחדש, ולהשתפר בתרבות שבנינו בשנים האחרונות.

שזה בעצם רק אישר את מה שכבר ידעתי על החברה שלנו.

זה משהו שכבר למדתי מספר שבועות לפני שבכלל שיחקנו בסופרבול.

זה היה שבוע 13 ובדיוק הפסדנו לצ'יפס (Chiefs) באחת הדרכים הכי גרועות שיכולנו אי פעם להפסיד משחק פוטבול. הינו ביתרון נקודה אחת עמוק בתוך הרבע הרביעי. הלכנו על מהלך של שתי נקודות, וזרקתי מסירה שנחטפה והוחזרה למהלך של שתי נקודות… ובעיקרון הובילה לניצחון. זה פשוט רע כמו שאפשר בוודאי לדמיין.

אבל למרבה הפלא, זה היה אחרי אותו המשחק – הפסד קשה, בבית שהוריד אותנו למאזן של 7-5 – שם התחלנו להאמין בעצמנו.

כשחזרנו להתאמן באותו השבוע הכל הרגיש אחרת – כאילו החברה היו ברמה אחרת מנקודת ההכנה. וזה באמת הייתה הפעם הראשונה שלקחתי צעד אחורה והבנתי שיש לנו קבוצה קשוחה של בחורים – חברה, שלא משנה כמה הדברים רעים ועלולים לזעזע, הם יגיבו ויתחרו.

היה לנו שבוע רצחני של אימונים באותו השבוע, ואז יצאנו לרצף של שישה ניצחונות כל הדרך לסופרבול.

כך שזה מצחיק אותי שמה שהביא אותנו ליוסטון היה איך שהגבנו לכישלון האחרון שלנו.

וזה מה שאנחנו מנסים לעשות שוב. אנחנו לא הולכים לתת לכישלונות להגדיר אותנו או לכלות אותנו.

אנחנו מנסים לגרום להם להדליק אותנו.

אני חייב להודות. גם עכשיו כמו אז, מתי שהתאמנו במגרש שלנו, איפה שכל הדגלים תלויים, לפעמים אני מסתכל למעלה ורואה את הדגל של אליפות ה-NFC ל-2016, וחושב על הסופרבול.

אבל אז אני ממשיך למהלך הבא או לתרגול הבא והמחשבה עוזבת אותי. אני לא מתעכב על זה כמו שעשיתי במהלך השבועות הראשונים שלאחר המשחק. זה לא מופיע לי במהלך הקניות בחנות.

אני חושב שזה העיתוי בו אתה יודע שהמשכת הלאה – כשאתה פשוט באופן טבעי רק… נותן לזה ללכת.

כל האנשים שם בחוץ בתקשורת והדיבורים על כמה הדיביזיה שלנו הולכת להיות תחרותית, ואיך לוח הזמנים שלנו יהיה קשה יותר השנה, ואיך רק ריצה אחת טובה… שלא הוכחנו עדיין. והם אומרים שקבוצות שהפסידו בסופרבול בכלל לא עושות את הפלייאוף בשנה לאחר מכן – "האנגהובר" זאת המילה שאנשים אוהבים להשתמש.

ובכן, אנחנו לא ממש חושבים על הדברים הללו. אנחנו חושבים על איך גולדן סטייט ווריורס שמטו יתרון 3-1 לקאבס ולאחר מכן חזרו טובים מאי פעם לעונה הבאה וניצחו את האליפות.  או קלמזון שהפסידו את האליפות הארצית ואז חזרו עונה לאחר מכן לנצח את אלבמה.

אתם יכולים לזרוק לאוויר סטטיסטיקות או היסטוריה או מה שבא לכם. אבל המציאות היא שקבוצה יכולה לחזור חזרה מהפסד קשה במשחק האליפות. זה נעשה לפני. ואני מאמין שיש לנו את הקבוצה הנכונה פה באטלנטה לעשות את זה גם כן. אני באמת חושב שיש לנו את מה שדרוש בשביל לנצח לאורך זמן. אבל אי אפשר לנצח משחקי פלייאוף בספטמבר. אנחנו לא יכולים לנצח את הסופרבול בשבוע 1. אנחנו חיים כאן ועכשיו. וממש כאן, עכשיו, אני גאה להיות חלק מקבוצת הפוטבול הזו, עם קבוצת הבחורים הזאת, מובלת ע"י צוות האימון הזה, ומשחקת עבור האוהדים הללו.  בגלל שאני יודע שאנחנו יכולים להתחרות עם כל אחד.

אז כן, הפסדנו. יכולנו להיות אלופים. אבל אנחנו לא.

אבל אל תרגישו תער עלינו, בגלל שאנחנו לא מרחמים על עצמינו .. אנחנו בסדר… באמת, ככה אנחנו. ההפסד בסופרבול תמיד הולך להיות חלק מהסיפור שלנו. אבל זה לא כל הסיפור שלנו. ואני לא יודע לגבי שאר החברה, אבל בשבילי, זה מהווה מוטיבציה אדירה לשאר החיים שלי.

אני לא יכול לנבא שאנחנו הולכים לעשות את הפלייאוף, או לנצח את הדיביזיה, או לחזור אל הסופרבול, או לזכות באליפות. אני פשוט לא יכול. אלו המטרות שלנו, אבל אני יודע כמה קשה לנצח בליגה הזו.

שנה שעברה, היינו צעד אחד מלהגיע למטרה הראשית שלנו לזכייה בסופרבול. ואנחנו מוכנים לקחת את הצעד הזה, שמתחיל עכשיו.

בגלל שהקרב היחידי שחשוב הוא הקרב שאתה נמצא בו.

מאט ראיין

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. נהדר סמיילי.
    לא אתפלא אם באמת יחזרו לסופרבול לעוד סיבוב. בטח כששומעים כמה מוטיבציה זה העלה בהם במקום להוריד אותם למטה.

  2. מעולה!

    כל כך קשה לחזור לריקוד נוסף, שנה אחרי שנה.
    אבל לא אתפלא אם הם יהיו בתמונה –
    וזה לא פשוט כמו שזה נשמע.
    בשביל להגיע לסופרבול צריך לעבור את האימפריות:
    דאלאס/גרין ביי/סיאטל,
    ואז יש את הסוסים השחורים (מה שאטלנטה היו בשנה שעברה) :
    ג'איינטס/דטרויט/קארדינלס,
    וקודם בכלל צריך לצלוח את הדוויזיה:
    טמפה/קרולינה/סיינטס.

    כאמור –
    אם הם ישמרו על רמתם מהחצי השני של העונה שעברה
    זה יהיה הישג.
    לחזור לסופרבול?
    בשביל זה צריך גם לא מעט מזל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט