עובדות וסיפורי נ.ב.א (52) / רון טחן

התגעגעתם? פינת העובדות והסיפורים חוזרת לחיי האתר, בתקווה למהדורה שבועית לפחות עד תחילת העונה.
והשבוע: הרצף של רדיק, האיש שעצר את בוסטון הגדולה, והאיש שיכול לשנן ולזכור את כל הסיפורים והעובדות שפרסמנו עד כה…

1.מוקדם יותר הקיץ חתם בפילדלפיה צלף השלשות ג'יי ג'יי רדיק בן ה-33 לעונה אחת תמורת, שימו לב, 23 מיליון דולר לעונה אחת.
האם רדיק שווה 23 מיליון לעונה? את זה תחליטו אתם, כי זה לא העיקר.
העיקר הוא שג'יי ג'יי רדיק בקבוצה שלך = פלייאוף.

בדרך לעוד פלייאוף?

בכל 11 שנותיו בליגה, רדיק הגיע בכל פעם לפלייאוף.

מדובר בהישג מרשים כשזוכרים שרדיק אינו איזה כוכב גדול או שחקן סן אנטוניו, ובהתחשב בכך ששיחק בקבוצות כמו אורלנדו, מילווקי והקליפרס (תודה לעומר מזיג > קישור מרדיט)

2. במהלך 13 עונות בלבד, ביל ראסל זכה בלא פחות מ-11 אליפויות, יותר מכל שחקן אחר בליגה.

בעוד עובדה זו ידועה לרובכם ואף הוזכרה במדור זה, האם ידעתם שהוא לא היה כל כך רחוק מאליפות מספר 12?

בעונתו השנייה בליגה, ולאחר זכייה באליפות, ראסל הגיע עם בוסטון לגמר של שנת 1958, שם חיכתה לסלטיקס ה-סיינט לואיס הוקס.
במשחק השלישי, ובמצב של שוויון 1-1, ראסל נקע את קרסולו ונאלץ לסיים את הסדרה.

בלעדיו, בוסטון עדיין נתנה קרב ענק להוקס, אך ללא ראסל ברחבה, לא הצליחה לעצור את כוכב ההוקס בוב פטיט, שסידר לקבוצתו אליפות היסטורית לאחר שישה משחקים.

3. הדנבר נאגטס של שנת 1994 זכורה בעיקר כמדורגת מס' 8 הראשונה שניצחה בסדרת פלייאוף את המדורגת מס' 1.

עם זאת, נחמד לגלות שהקבוצה מחזיקה בשיא ייחודי, שכן היא הקבוצה שניצחה הכי הרבה משחקי הדחה בפלייאוף בעונה אחת – 6.
את שלושת משחקי ההדחה הראשונים ניצחה בסיבוב הראשון נגד סיאטל (באותם ימים הסיבוב הראשון התקיים במתכונת של הטוב מ-5), בדרך למהפך מפיגור 2-0 לניצחון בסדרה.

שלושת הניצחונות הבאים הגיעו בסיבוב השני נגד יוטה, לאחר שנקלעה לפיגור 3-0 (את כולם בפחות מ-3 הפרש).
לצערה של הקבוצה, היא הפסידה במשחק מס' 7, ובכך הפסידה הזדמנות להפוך לקבוצה הראשונה בתולדות הליגה לחזור מפיגור 3-0 לניצחון בסדרה (תודה למידן בורוכוב).

4. דיאנדרה במברי (אטלנטה הוקס) אולי לא מוכר לחלקכם, אבל בכל זאת נכנס לספרי ההיסטוריה של הליגה?
איך הוא עשה זאת? ובכן, בעונה שעברה הפך במברי לשחקן הראשון בתולדות הליגה ללבוש את הגופייה מספר 95.

במברי, לשעבר שחקן השנה של קונפרנס A10 במכללות, שיחק בסיינט ג'וזף הוקס עם המספר 43 על הגב.
הוא היה יכול לצפות למעבר חלק לאותה גופיה באטלנטה הוקס שבחרו בו במקום ה-21 בדראפט 2016, אבל למציאות היו תוכניות אחרות.

מלבד העובדה שקריס האמפריז הותיק כבר תפס את המספר, שבועיים לפני הדראפט, אדריאן, אחיו הצעיר, ניסה להפריד בין מעורבים בקטטה ונורה למוות.
במברי, שהיה מאד קשור לאחיו המנוח חשב על דרך להנציח את זכרו, והחליט על המספר המציין את שנת הולדתו – 1995 (תודה לעידו גילרי).

*

5. ג'רי לוקאס, פאוור פורוורד נהדר שכיכב בליגה בשנות ה-60 וה-70, ניחן בזיכרון צילומי ומיוחד.

כך למשל, הוא הצליח לזכור בעל פה עשרות עמודים מתוך ספרי טלפונים, ללמוד משפטים שלמים בשפות זרות, ולהקריא פרקים שלמים מהתנ"ך.

את זיכרונו המדהים לוקאס ניצל גם במגרש הכדורסל, כאשר שינן וזכר תנועות שונות של שחקנים יריבים, מה שסייע לו מאוד במאבקים על כדורים חוזרים עם שחקנים אתלטיים וגבוהים ממנו.

לאחר פרישתו, לוקאס החל לפרסם ספרים בנושאי זיכרון, שהפכו לרבי מכר (תודה למנחם לס).

 

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. רדיק מקצוען אמתי.
    אבל נתון הופעות בפלייאוף מכיל לא מעט מזל.
    חלקו של רדיק בהצלחת אורלנדו ב-2 עונותיו הראשונות בליגה לא היה משמעותי מי יודע מה…
    אחרי 2 עונות בליגה הוא החזיק ממוצע נאה של נקודה למשחק בפלייאוף,
    כאשר הוא שותף רק ב-3 משחקים מתוך 14 אפשריים, בהם הוא שיחק בממוצע 7 דקות למשחק.

    תודה רון, פינה נהדרת!

  2. יכוללהיות שההחתמה הזו קשורה בעמידת הקבוצה בתנאי סף תקציביים? הרי מדובר בהחתמה לשנה אחת בלבד שאחריה יהיה לקבוצה הרבה כסף להציע לכוכבים אם ירצו להגיע.

  3. אני מאחל ל-PROCESS של פילי הרבה הצלחה . אחרי הכל , הפרנצ'ייז של המפרץ החל שם את דרכו . אבל נראה לי ש-JJ עומד להיפרד העונה מהרצף שלו . פילי קבוצה מאוד מסקרנת שתיתן רגעים מלהיבים . אבל אני לא רואה אותה השנה בפלייאוף .

  4. אחלה פינה. אני מאוד אוהב את דיאנדרה במברי וחושב ששווה להוקס לתת לו איזה 15-20 דקות למשחק השנה, ויפה שהוא ילבש את 95. חוזה קלדרון ילבש השנה את 81 ויהיה הראשון שעושה את זה.

    עוד מספרי חולצות שלא נלבשו: 58, 59, 64, 69, 74, 75 78, 79, 80, 82, 87, 97.

          1. אפשר. רשמית כל מספר מעל 55 צריך לקבל אישור של הליגה (התירוץ הוא שקשה לשופטים לסמן למזכירות את המספרים). בעיקר אין להם שום חוש הומור.
            דניס רודמן ביקש 69, סטרן סירב.
            דניס ניסה להתחכם עם 007, גם סטרן סירב.
            דניס רצה לבעוט בסטרן, סטרן סירב.
            בסוף דניס לקח את מספר 70. פשרה.

  5. איזה כיף! ברוכים השבים. התגעגענו.
    דנבר של אותה שנה היתה חווית צפייה. התפרצות השמחה של מוטומבו והחיבוק שלו את הכדור זה אחד מהרגעים האלמותיים בהיסטוריה של המשחק.
    כמה רגש היה במשחק בשנות ה90, כמה זה חסר עכשיו.

      1. ממש ממש לא מסכים.
        את החיבה שלי ל-NBA אפשר לקשר לשחקן אחד בלבד – סטיב נאש. התאהבתי ברעם הקנדי בתקופה שלו בדאלאס והמשכתי איתו עד הסוף. צפיתי במשחקים שלו באותו מבט שיש לחברה כשאנחנו רואים טרזן ואלכס סקארסגארד מופיע בלי חולצה. עברתי איתו כל צעד אפשרי, מהעלייה המטאורית של משחק הריצה דרך ההתנקשות בסאן אנטוניו ועד לצליעה בלוס אנג'לס. הכל חוץ מהאליפות. והיא לא באמת הייתה חסרה לי (כנראה שלו יותר). הספיק לי השחקן והסגנון שרדף את החלומות שלי.
        ואז זה נגמר. נאש נפצע, וכבר לא היה מה לראות בליגה, מלבד הופעות ספורות שלו. ההופכי שלו ניסה להשתלט על הליגה בעזרת סופר טים. האליפות של דאלאס הייתה חביבה, ובאוקלהומה נראה היה שיש שחקן שיכול להיות משהו. אבל זה לא היה זה. לא הייתה יותר סיבה לראות את המשחקים. התרחקתי מהליגה.
        התחילו שמועות על שחקן מרהיב. קלע, קבוצתי, פנומן קטן שמפחדים על הקרסוליים שלו. בספקנות מהולה בחשש הלכתי לראות במה מדובר – והוא היה כל מה שציפיתי. נאש התגלגל לו לשחקן מודרני. משחק בקבוצה שנבנתה מכלום, משחקנים שלא ציפו מהם ולא בנו עליהם. קבוצה שבה כל שחקן נותן כל מה שיש לו ומשתפר תוך כדי. שכולם משחקים בשביל כולם ועם כולם. התחלתי לעקוב אחריהם בתקווה שהם יתנו לי רבע ממה שנאש נתן. ואז הם זכו באליפות. פתאום. כמעט משום מקום. תוך כדי הצגת כדורסל מעולם אחר. ובלי שיתנקשו בהם בדרך.
        זה היה קל מדי, והשנה שאחרי הוכיחה עד כמה. ההפסד בגמר היה נוראי, אבל עדיין שמחתי כל הדרך לשם מהצורה שהקבוצה שיחקה, ומקרי, השחקן שהצית את האש של הכדורסל מחדש.
        שנה שעברה הייתה המרגשת ביותר. דוראנט, השחקן ההוא שחשבתי לרגע שיוכל להחליף את נאש, הגיע. ושום דבר לא נפגע. קרי ודוראנט התחברו מעולה, השתלבו בקבוצה והמשיכו לשרוף לי את החלומות, ולדהור לאליפות שנייה. רגע השיא – אפילו נאש קיבל טבעת (כיועץ לקבוצה) ועוול היסטורי תוקן חלקית.
        אז בסדר, לא מרגש לכם. אני מתלהב.

        1. מרגש כמו לצפות במכבי תל אביב זוכה באליפות, כמו לראות משחק של ברצלונה, כמו לראות בלט על קרח. אם זה עושה לך את זה. הכל טוב, תהנה מהממתקים. רק שלא תקבל בחילת סוכר.

          1. לא, זה לא ככה. זה מרגש כמו לראות את פיניקס ההיא זוכה באליפות.
            גולדן סטייט קבוצה מעולה שמשחקת נהדר. אבל לקליבלנד יש סגל ברמה דומה, סאן אנטוניו תמיד מפחידה, יוסטון היא פוטנציאל מרתק, בוסטון מעניינת (במיוחד אם הטרייד יצא לפועל), מינסוטה רחוקה מאמן אחד נורמלי ויש מספיק עניין שמסתובב לו ברחבי הליגה.
            דווקא בשנות ה-90 זה כן היה ככה, עם שיקגו של ג'ורדן, אבל אז זה היה מרגש. מה הייתה דנבר בשנות ה-90? על כמה אליפויות היא הייתה מתמודדת ישירה?

          2. אני מנחש שאתה מעט צעיר ממני. תסתכל בסרטונים. כמה רגש היה בסיבוב ראשון של הפלייאוף, איפה תמצא רגש כזה היום? אפילו באליפות שנה שעברה הרגשת יותר אנחת רווחה משמחה אמיתית.
            לא בא לי להעביר את השבת בוויכוחים על גולדן סטייט, האמת שבא לי להקיא כבר מלדבר עליהם.
            כדורסל בשנות ה 90, במיוחד המחצית הראשונה, גם אם לא היה יותר טוב מהכדורסל כיום מבחינה וויזואלית, אין מי שיתווכח ויגיד שלא היה שם רגש ואמוציות שאי אפשר למצוא היום.
            לזה אני מתגעגע יותר מהכל.

          3. לא שמעתי שום אנחת רווחה. יותר כמו שאגת שמחה.
            כן, אני צעיר ממך, ואני מרגיש הרבה רגש בכל משחק בפלייאוף. אתה מדבר על נוסטלגיה ותחושות מסוג "המילניאלים האלה מנסים להרוס לנו את פקקי השעווה".
            אני לא מתכוון לקחת את זה ממך. גם אני אגיע לשם, ובטח עוד כעשור אתגעגע לכדורסל של היום, ואיך הכדורסל שבעתיד יהיה חסר רגש ומשמעות עבורי.
            אבל, גדמת, בבקשה תפסיק לתת לסומסום לצאת ממך.

          4. מה לעשות שפספסתם את העשור הגדול בתולדות האנושות ואתם לא יודעים לזהות רגש גם אם יתן לכם סטירה עם הדילדו.
            סומסום חי וקיים והוא יחזור במהרה בימינו אמן.

          1. כן
            הליגה השתנתה כמעט מהיסוד. הרבה קבוצות חדשות ומעניינות, קבוצות שהוסיפו וחידשו ויש להן עונה ארוכה לפתח זהות וסיפור ולהיות קבוצות מאיימות. אני בטוח שגם השנה, אבל אם חלקן לא, אז בטח לשנה הבאה.

          2. בהחלט, ישנם הרבה סיפורי מישנה מעניינים כגון פילדלפיה ויוסטון (ובקליבלנד אף פעם לא משעמם).
            אבל הסיפור המרכזי (אליפות)?

          3. סאן אנטוניו, יוסטון, אוקלהומה, בוסטון וקליבלנד. למשל. אולי עוד קבוצות שיפתיעו.
            בסיפורי המשנה, דווקא עכשיו אני מתעניין בפעם הראשונה בחיי בשיקגו.

  6. כיף שהפינה חזרה. רדיק הוא אחד השחקנים היותר אהודים עלי. התאהבתי בו בדוק כשבכל אולם בו שיחק הוא מיד הפך לאוייב הציבור מס' 1, וכלל שיותר קיללו אותו והרימו שלטים מבזים, הוא היה טוב יותר. שנאו לבן יפה תואר ממשפחה מסודרת שמגיע למשחק של שחורים מהגטו, ודופק את כולם. בדוק היתה לו הבעת פנים של סנוב עליון (שנעלמה ב-NBA; ב-NBA הוא הפך למה שהוא: שחקן מצויין וקלעי עילאי) ונידמה לי שהוא עשה זאת בכוונה (אלעק "עליון") כדי להרגיז עוד יותר.

  7. איזה כיף שהפינה חזרה.
    הצירוף של עובדות איזוטריות ומדהימות הוא חביב ביותר.
    מת על ראסל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט