אמנם הקליפרס היו זכאים לכבוד זה מלכתחילה אך בסופו של דבר זיו צדק אף שטעה בנקודה.

זיו פנמה, טעית. 21 לבלייזרס 🙂

אין סיכוי כזה!
פו! פו! פו! . . .

למיטב זכרוני השביתה האחרונה הייתה ב2011 וKAT ומיטשל עוד היו בתיכון…

תודה

https://www.haaretz.co.il/sport/basketball/.premium-1.7016414?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share

הטיפים שעזרו לי, אבא בן 47, לשפר את הקליעה לסל ולנצח בשכונה.

על אף שבתור ילד הייתי קלע יעיל וחובב כדורסל אובססיבי, במשחקים בשכונה בתור אבא הפכתי לשחקן הזה שמשאירים חופשי, כי אין סיכוי שהזריקה שלי תיכנס. אז פניתי למאמן הקליעות של בני בן ה-10 שיעזור לי להשתפר

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
12.03.2019 | עודכן ב: 18:06 12.03.2019

הייתי בן 8 כשהוריי – שני סטודנטים לתואר שני מהודו – עברו מדיור לסטודנטים נשואים לבית קטן בראלי, צפון קרוליינה, עם סל בחצר האחורית. גם כמהגר מאסיה, ידעתי מה המשמעות של הסל הזה.

בצפון קרוליינה כדורסל הוא דת, ובמהרה הפכתי חסיד. כשהייתי בן 11, צפון קרוליינה סטייט זכתה באליפות ב-NCAA בדרמה עוצרת נשימה. אני עדיין זוכר שאבי לקח אותי לחגיגות במרכז הקמפוס באותו לילה, ושהייתי מרותק מעוצמתן ומהאמוציות שהיו שם.

אהבתי למשחק הפכה במהרה לאובססיה. לימדתי את עצמי לקלוע בחצר האחורית ושיחקתי נגד ילדי השכונה. הייתי מפצה על החסרונות שלי על המגרש – אמיתיים (אני לחלוטין אנדרסייזד) ותדמיתיים (אף אחד לא מצפה מילד הודי נמוך לעשות משהו טוב) – באמצעות מהלכי האסל ושכלול הזריקה ביד שמאל בכל פעם שהצלחתי לחדור על השומר שלי.

הרגע המכונן שלי הגיע בשניות האחרונות של משחק אליפות בליגת ילדים, כשנשלחתי לקו העונשין בפיגור נקודה. שתי הזריקות קיפצו על הטבעת – ולבסוף נכנסו
במכללה, צפייה בענף היתה ממכרת באותה מידה – במיוחד כסטודנט באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל. בשנתי האחרונה, הקבוצה של האוניברסיטה זכתה באליפות הרביעית שלה.

כעת אני בן 47, אבא בניו יורק שצופה באדיקות במשחקים מקרוליינה עם שלושת בניו והחליט – אחרי הפסקה של 15 שנה, תודות לשני ניתוחי ברכיים – לחזור לשחק בשכונה. אבל על המגרש הגעתי לאחרונה לתובנה מדהימה – הזריקה המכוערת אך יעילה שלי ביד שמאל, כבר לא יעילה. הפכתי להיות השחקן שכולם משאירים פנוי לזריקה מרחוק.

תקראו לזה אגו, אבל ממש לא רציתי להיות האיש הזה. אז פניתי למומחה היחיד שאני מכיר – מאמן הכדורסל של ילדי בן ה-10.

מקי ברגמן, בן 35, מנהל את "סטדי באקטס", ארגון ללא מטרות רווח שמלמד יותר מ-1,000 בנים ובנות ברחבי ניו יורק. קואץ' מקי, כפי שכולם מכנים אותו, הוא תוצר של מערכת הכדורסל בעיר: הוא היה כוכב בתיכון ברונקס למדעים ושיחק במשך ארבע שנים באוניברסיטת רוצ'סטר. הוא התחייב בפניי שכל אחד יכול ללמוד לקלוע, אם ישקיע את הזמן הנחוץ. אבל האם אבא לשלושה, אנדרסייזד ובגיל העמידה, מסוגל באמת להמציא מחדש את הג'אמפ שוט שלו ולהפוך שוב לבחירה לגיטימית בכוחות בשכונה.

קואץ' מקי ואני נפגשנו בתחילת אוקטובר במגרש שכונתי טיפוסי – גדר מסביב, הקרש של הסל עשוי מתכת, טבעות ללא רשת. זה היה בשמונה בבוקר באמצע השבוע, כך שהמקום היה ריק מאדם – למעט שכן רוטן שביקש מאיתנו להתאמן רחוק ככל הניתן מביתו. במידה רבה היה זה מקום מבטחים שאפשר לי קצת להירגע. למרות זאת, עדיין הייתי לחוץ, היות שמקי והצלם של הניו יורק טיימס, שנשלח לעקוב אחר ההתקדמות שלי – שניהם שחקני מכללות לשעבר.

התחלנו במבחן קליעה: סדרה של זריקות מחצי מרחק ושלשות תוך כדי מעבר בין חמש תחנות שונות על המגרש. עשיתי זאת 10 פעמים, לצד 10 זריקות עונשין בסוף כל סיבוב. עד לסיום כל התהליך הייתי ספוג זיעה. התוצאות לא היו מדהימות – 62% מקו העונשין, 49% לשתי נקודות ו-30% עגומים מקשת השלוש. באשר לטכניקת הזריקה האוטודידקטית שלי, שאפילו בני קאבי הגדיר אותה "די מכוערת", החליט קואץ' מקי שנפתח דף חלק ונתחיל מהתחלה.

במפגשים הראשונים שלנו התמקדנו במחיקת זיכרון השריר מ-1983 כדי לפתח תבנית ראויה. התחלנו הכי קרוב לסל – כמעט מתחת לטבעת. הכדור היה צריך להיות מונח בדיוק מעל עיניי, בקצות האצבעות של יד שמאל, בקו אחד עם הזווית הישרה במרפק שלי, היד המנחה מחזיקה את צדו הימני של הכדור; באשר לפלג הגוף התחתון: ברכיים כפופות, כתפיים רחבות ורוב המשקל על החלק הקדמי של כף הרגל. אז היה עליי לדחוף את הכדור מעלה – ולא החוצה – לשחרר ולהמשיך את התנועה, שאצבעותיי יפנו מטה.

"בתנועת ההמשך קובי (בראיינט) היה לעתים מפנה את האגודל ואצבע המורה ביד המכוונת לכיוון הסל", היה מקי נוהג לומר, "היד המכוונת של סטף קרי מתהפכת והידיים שלו משתלבות".

ככל שזרקתי יותר – המטרה היתה 100 קליעות רצופות – כך הרגשתי את עצמי מסתגל יותר. התמקמות, זריקה, תנועת המשך. לקחת צעד קדימה ולתפוס את הכדור בעודו נופל דרך הרשת. וחוזר חלילה. זה היה מדיטטיבי באופן מפתיע. לפני שהבנתי מה קורה, עשיתי את כל הדרך ל-88 קליעות רצופות.

אבל מקי זיהה מספר חולשות. קודם כל, הייתי נוחת כשאחת הרגליים שלי למעשה צעד אחד לפני שנייה. מקי הכריח אותי להחזיק כדורגל בין הרגליים ולהתאמן על סדרת זריקות תוך כדי מחיצת הכדור בשתי הברכיים. זה היה קשה באופן מפתיע – או שזרקתי גרוע, או שכדור הרגל חמק החוצה – עד שהתמקדתי בקפיצות קטנות יותר. קאבי אפילו סוג של החמיא לי וכינה את זה "טריק מתקדם", שרק הצעירים מכירים.

בסט הזריקות האחרון שלי קלעתי מעל 70% מהעונשין, 65% לשתי נקודות, ושיפור מדהים ל-55% לשלוש
קואץ' מקי עודד אותי להגיע כל שבוע לקליניקת הקליעות שלו בתיכון בעיר, עם כ-20 מתלמידיו האחרים. כולם היו בני 14-8, כולל בני. ניסיתי להיטמע על ידי עמידה לצד המאמנים. זה לא החזיק מעמד זמן רב. כשמקי ציוות אותי לאחד מהם, טורנס אסטד, הדבר הראשון שקואץ' טורנס אמר לי היה "אתה איתי, זקן". כששאלתי את קאבי מי לדעתו מובך יותר מכל הענין – אני או הוא – התשובה המעורפלת שלו היתה ברורה למדי. "קשה לומר", הוא ענה.

בשיעורים האחרונים, קואץ' מקי הסיט אותי לקשת השלוש. מעולם לא הרגשתי בנוח לזרוק שלשות. משום שהזריקה הישנה שלי התחילה מהחזה, רק הידיים פעלו, והרגליים לא. התברר שלאורך האימונים, למדתי להיות קלע שלשות טוב יותר. טכניקה טובה יותר וקשת נכונה מביאות לזריקות מדויקות יותר, בלי קשר למרחק. ההבדל היה ניכר בסט הזריקות האחרון שלי. קלעתי מעל 70% מהעונשין, 65% לשתי נקודות, ושיפור מדהים ל-55% לשלוש.

אבל שיפור הנתונים לא באמת היה עניין. התחלתי לשחק שוב במגרש YMCA, ולהתחבר מחדש לענף שאני אוהב מאז היותי ילד בחצר האחורית. הג'אמפ שוט שלי הוא עדיין עבודה לא מוגמרת, אבל לפחות לא משאירים אותי פנוי יותר. לאחרונה שיחקתי בשכונה – עם מבוגרים הפעם – ושמו אותי מול הקלע הכי טוב. שנינו קלענו את שתי זריקות העונשין הראשונות, אבל בשלישית הכדור שלו קיפץ החוצה. שלי צללה פנימה.

לא בדיוק משחק האליפות בליגת הילדים, אבל אני אקח את זה.

כתב: ניק מיטאל