"בין המדענים שהכירו את היהדות אין כאלו שהגיעו להינדו!"

מה אתה יותר – שקרן או טיפש ?

וכל אותם גורויים הודיים שמסופרים עליהם מעשי ניסים שעולים פי כמה וכמה בכמותם על הסיפורים שאתה מאמין בהם – רובם חיים וקיימים עכשיו, והעדויות הם מאנשים שחיים וקיימים היום.

איך אתה לא מאמין בזה ומשנה את כל חייך לפי זה ???

כדאי שתחפש את העדויות האלו, כי לשיטתך ברור שאתה מפספס פה את האמת האמיתית של העולם – ההינדו – אז חשוב לי שתוכל להצטרף לשם כמה שיותר מהר ואולי תספיק להציל את נשמתך בעולם הבא.

עדויות וסיפורים = הוכחות.

כלומר העולם על כל יצוריו ותופעותיו הוא יותר מדי מופלא כדי שיווצר מאליו בלי תכנון.

אבל אלוהים ? לגמרי הגיוני שהוא נוצר מאליו…

טיפשות זו מחמאה ל"הגיון" הזה.

הדברים בקישור שהבאתי ובקישור הבא מוכיחים שמקרים כמו שבבית שמש אינם מיצגים את השקפת הדת היהודית.
http://www.yahadoot.net/item.asp?cid=13&id=337

טיפש מי שחושב שעולם ומלואו על כל יוצוריו ותופעותיו יכול להיווצר מאליו והחיים להיווצר מדומם, בלי תכנון ובריאה.

הקב"ה נתן בעולם בחירה חופשית ומקום לטעות באמונות אחרות.

בין המדענים שהכירו את היהדות אין כאלו שהגיעו להינדו!

בכל מקרה רק בדת היהודית ישנו גדלות אנושית כמו אצל גדולי התורה, והראיתי דוגמה לעובד זר שהתגייר כשראה את התנהגותם הנאצלת של רבנים חשובים.
וראה מעשים מופלאים כאלו שיש רק בין גדולי הרבנים ולא אצל גורויים כלשהם:

א – מדרגה מופלגת באהבת ישראל
בספר איילת השחר (עמ' 71) מביא מספר "היכל הברכה" (פרשת בהר):
הבעל שם טוב ראה רב אחד שנשק לבנו יחידו, אמר לו: תאמין לי שאני אוהב אף את הפחות שבפחותים. וכל מה שתוכל לדמות מן הפחיתות מישראל, עם כל זה, אוהבו אני יותר ממה שאתה אוהב בנך יחידך.

ב – רבי ישמעאל חרד לכבודן של בנות ישראל
בגמרא (נדרים ס"ה, ב') מספר: מעשה באחד שנדר מבת אחותו שלא יהנה ממנה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל ויפוה. אמר לו רבי ישמעאל: מזו נדרת? אמר לו: לא. והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנולתן. וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. וכן הוא אומר בשאול: "בנות ישראל אל שאול בכינה". יש לנו לראות מכאן גדל אהבת ישראל של רבי ישמעאל שלא יכול היה לסבול שתהיינה בנות ישראל בזויות.

ג – מחל על כבודו – מאהבת ישראל
עוד מספר בגמרא (נדרים ס"ו): אדם בן בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה מהארץ ולא הבינה את לשונו. אמר לה לבשל שתי עדשים – הבינה שצריך לבשל דוקא שנים, וכך עשתה. כעס עליה. למחר אמר לה לבשל מידת גריוא, שהיא מידה גדולה. עשתה כלשונו ובשלה כמידת גריוא. אמר לה להביא שתי בוצינין [אבטיחים], והיא הבינה בוצינא [נרות], והביאה נרות. אמר לה בכעסו: שברי אותם על הבבא [הדלת]. וישב בבא בן בוטא אצל השער והיה דן דין. הלכה ושברה על ראשו, כי כך הבינה את דברי בעלה. שאל אותה בבא בן בוטא: מדוע עשית כן? אמרה לו: כך ציווני בעלי. אמר לה את עשית את רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא, שני בנים כנגד שני הנרות ששברה על ראשו.

ד – גאון בישראל ונזהר בכבודו של ילד קטן
מעשה בהגאון מצ'יבין זצ"ל שבחן נערים צעירים. בסוף הבחינה הבחין בנער בן עשר שאינו יודע להסתדר עם סגירת הדלת. חשש לילד שמא על ידי כך יתבזה אצל חבריו, ולאחר הבחינה קרא לו ביחידות וגחן על הארץ להראות לו כיצד יש לפתח ולסגר את הדלת.

ה – נדחק בקושי פרנסה ובעיקר שלא לבייש אדם מישראל
על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל מסופר ("איש צדיק היה", עמ' 78):
פעם אחת, הוזמן רבי אריה לבית המשפט, לתביעה שיפרע שטר שהוא חתום עליו כערב. תמה הרב על כך, מאחר שלא היה זכור לו כלל שחתם על השטר הנזכר. הופיע הרב בבית המשפט ונוכח לדעת כי חתימתו זוייפה, ובעל החוב נצב מולו, כשהוא משפיל עיניו מרב בושה על מעשה הזיוף.
כדי לא לביישו, הודה הרב שזוהי חתימתו שלו, ואך בקש מהשופט שיטיב עימו ויאפשר לו לפרוע השטר בתשלומים חדשיים. במשך שנים אחדות, שלם הרב מכיסו 28 לי' לחדש [סכום גדול באותם הימים] על שטר שלא חתם עליו מעודו ובלבד שלא ילבין פני חבירו ברבים.

ו – אכל אוכל פגום בדומיה ובלבד שלא לפגוע
מעשה ברבי אביגדור הלברשטאם, שהזדמן פעם לעיירה אחתת והתארח בשבת בבית אחד מנכבדי העירה. הוא עצמו לא נהג אדמורו"ת, אך עקב גדלתו נהגו בו מנהג אדמורי"ם והגישו לו כל קדרת החמין, למען יטעם ממנה ויחלק שירים לכל המסבים. משאכל את כל הנתון בקערה, שאל אם נשאר במטבח שירים מהחמין, ומשנענה בחיוב, דרש בתוקף להביא את כל הנותר, ואכלו עד תם. תמהו הכל על התנהגותו ולא הבינו פשר הדבר, כי מטבעו היה ממעט באכילה. משנשאל על ידי מקרביו למעשהו, השיב להם לאחר שעזב את העיירה, כי בחמין היה טעם של נפט, העוזרת טעתה ובמקום להטיל בו שמן או נוזל אחר, יצקה נפט לתוך החמין, הוא ידע, לכשיתגלה הדבר לבעל הבית שטרח רבות לכבוד אורחו החשוב, עלול הדבר לפגוע בעוזרת שהיא יתומה עניה. כדי למנוע זאת, שם עצמו ללעג – אכל מאכל אשר לא יאכל, והלעיט עצמו בכמות מזון עצומה, שהיא כשלעצמה עלולה היתה להזיקו. כל זה למען מנוע אי נעימות מבת ישראל שלא הכירה כלל. (מובא "זרמים וכתות ביהדות", עמ 37)

ז – סיכן עצמו במאכלו ובלבד שלא לפגוע
מעשה דומה ארע להגאון רבי יהושע לייב מבריסק. הוא היה חולה במחלת כליות חמורה ונאסר עליו לטעם אפילו קורט מלח, כל מאכליו היו תפלים בלי מלח, כדי לא לסכנו. פעם נכנסו לבקרו כמדי פעם אנשי ירושלים, ואישתו הרבנית הגישה כבוד ותה. מתוך הרגל בקשה להמתיק בעצמה את התה של בעלה, אך התחלף לה מלח בסוכר והטילה כפיות מספר של מלח לתוך כוסו, הוא לגם לאט לאט מבלי לפצות פה. הרבנית הרגישה עד מהרה בטעותה, והתפרצה לחדר בזעקה מרה: אבוי! סם מות הטלתי לתוך כוסו! משנשאל על ידה מדוע שתה את התה, אף על פי שידע שנאסר עליו באסור חמור, השיב בשלווה ובפשטות, וכי לא לכך נתכונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם "לעולם יפיל אדם עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים?" כלום רשאי הייתי לביישך בפני האורחים? (מובא "זרמים וכתות ביהדות", עמ' 37)
*

הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים" (ד"ה והנה החכמה) כתב: "ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים, אבות העולם, שכה חשק ה' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו".
כבר ציננו לעיל בכמה מקומות, עד כמה הצטיינו גדולי ישראל בדאגתם ובאהבתם לזולת, וכי זו היתה נקודה מרכזית בשלמות הרוחנית שלהם. לכן ראוי לקרוא את ספרי תולדות חייהם של גדולי ישראל, על מנת ללמוד את הנהגותיהם בפרט בעניינים אלו. גם המצאות במחיצתם של אנשי חסד ואוהבי הבריות מחנכת את האדם להיות אף הוא כמותם, ועל כך נאמר (בראשית רבה פרק ב'): "קנאת סופרים תרבה חכמה".

ח – חרדתו ודקדוקיו של רבי ישראל מסלנט באהבת ישראל
נצין מספר דוגמאות מאלפות מרבי ישראל מסלנט, עד כמה דאגתו לזולת היתה בראש מעיניו.
רבי ישראל היה תמה מאוד, על אשר בני האדם אינם מרגישים בחובה הגדולה הזו להיטיב עם הבריות והם מזלזלים בה, ויש אשר האנשים דואגים לזכות את חבריהם במצוה, אבל – אינם דואגים לגרום להם הנאה גופנית. הוא היה אומר: ראיתי הרבה פעמים שאדם עובר על יד בית הכנסת והאנשים שבפנים קוראים לו: קדושה! קדושה! נא להכנס ולהצטרף, אבל מימי לא ראיתי אדם עובר על יד בית שיש שם סעודה והאנשים שבפנים יקראו לו: סעודה! סעודה! נא להכנס ולהצטרף. (תנועת המוסר חלק א', עמ' 371)
*

רגיל היה בנסיעותיו להתארח אצל יהודי כפרי הגון אחד. פעם אחת בסורו לכפר, יצא היהודי המארח הנזכר לקראתו ואמר לו בשמחה: רבי, יכול כבוד תורתו ליטול את ידיו בשפע מים רבים בלי מדידה וצמצום, יש לי כבר, ברוך ה', אמה עברית בבית, שהיא עוזרת לנו ועושה את כל העבודות הקשות של מזון ומים וכו'. ענה לו רבי ישראל מסלנט בו במקום: אין בדעתי להתעשר מכפיפות כתפה של יתומה עלובה [על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: מי שנוטל ידיו בלי צמצום, במידה גדושה, הריהו מתעשר]. (המאורות הגדולים, עמ י"ז)
*

בראותו פעם את אחד התלמידים מדקדק מאוד במצות נטילת ידים והוא מרבה ליצוק ולנסך מים ביד נדיבה ובשפע רב, קרא אותו אליו ובקשהו לא להתנהג כן להבא, כי אין מחובתו של שואב המים לכתת בכל פעם את רגליו לבאר, לשאוב מים ולקפץ על ההרים והגבעות וללכת כפוף תחת משא הדליים וכו' בכדי שמישהו יוכל להדר במצות נטילת ידים. (שם עמ' ט"ז)
*

כמו כן רגיל היה לומר על אלה שאינם חסים מלעורר לפני לכתם לסליחות בלילה את שפחתם העברית שתחמם להם מים לשתות תה להנאתם, כדי שיוכלו אחר כך לומר סליחות בהשתפכות הנפש, אלה עוברים על לאו מפרש "כל אלמנה ויתום לא תענון", כי, כידוע, על פי רב היו היתומות והאלמנות נשכרות עבור ככר לחם, והיו שפחות לבתי בעל הבית, והגאון רבי ישראל סלנטר, כדרכו בקודש, היה תובע תמיד את עלבון העלובים. (שם)
*

כאשר שאלוהו, במה ראוי לדקדק בשעת אפיית המצות? ענה: שלא להכביד על האשה הלשה את הבצק, שהרי היא אלמנה, ונאמר: "כל אלמנה לא תענון".
*

באחד הימים ביקר רבי בנימין דיסקין, רבה של לומז'ה, בעיר – קובנה, בתקופה שרבי ישראל עוד נמנה על תושביה. תלמידי חכמים שבעיר ובכללם רבי ישראל ביקרו אותו באכסניא, ובילו איתו בפלפולי דאוריתא עד אחר חצות הלילה. תוך שיחה הפליט רבי בנימין דרך אגב, שהיה ראוי לטעם דבר מה. רבי ישראל התחמק מיד מתוך אותה החבורה, אץ למסעדה, ולאחר זמן מה הופיע כשמגש בידו ועליו אווז צלוי ומטעמים שונים כדי להברות את רבי בנימין. (שם עמ' ח)
*

'ההקדש' [מלון הארחי פרחי של נודדים עניים שהיה מוסד ידוע בעירות ארופה] של קובנה הרוס היה ונשקפת היתה סכנה תמידית לעניים האורחים האומללים שלא יפגעו ממפולת – סכנת נפש ממש, ואין איש שם על לב. כל השתדליותיו של הגאון רבי ישראל לפני הגבאים לתקן המצב לא הועילו, אז גמר אומר רבי ישראל סלנטר לקיים הצלת נפשות בסיכון גופו, ובליל עבות אחד התחמק בלאט ובא ללון ולשכב כל הלילה על ריצפת ההקדש, ורצה בזה להביע את מחאתו העזה על שרירות לב הגבאים המזניחים את העניים. בבוקר, כשנודע הדבר בעיר, קם רעש גדול מאוד בעיר והומרצה הפעולה לתיקון בדק בית ההקדש. (שם עמ' י"ד)
*

בימי מגוריו בממל התקין תקנה להסיק את התנור בבית המדרש בהשכמה, נימוקו עימו, שהעגלונים הבאים בלילה מעבר לגבול, יוכלו לבוא לשם ולהתחמם. (שם עמ כ"ז)
*

בזמן שהיה עובר ברחוב בסלנט ורואה באיזה בית תריס שאיננו מתוקן, היה עומד ומתקן אותו, כדי שלא ידפוק בלילה ויפריע את הישנים מתרדמתם. (שם)
*

אף ברגעים האחרונים, כשידע ששעותיו ספורות, לא פסקה מחשבתו מעצות עמקות במעשי ההטבה. בעת מחלתו האחרונה בקנגסברג, העמידו לפניו אדם מיוחד לשרת אותו. ביום האחרון לחייו נכנס פתאם רבי ישראל בשיחה עם אותו האיש – שהיה אדם פשוט – על דבר פחד הבריות להשאר לבד עם נפטר. הוא הסביר לו שהפחד הזה פחד שוא, באשר המת איננו יכול להזיק מאומה, ויש בזה משום סיכלות. כעבור שעות אחדות נפטר, ושום איש לא היה בחדרו מלבד אותו איש משמש. נתברר למפרע, שזו היתה כוונת שיחתו ברגעים אחרונים אלה. רבי ישראל כבר הרגיש כנראה ששעתו מתקרבת, ואף שהיה עסוק בודאי במחשבות נעלות בענייני תשובה ובחשבונות עם קונו, בכל זאת, לא נמנע באותו זמן מלדאוג לטובתו של משמשו, שמא בעת פטירתו יבהל ויצטער, ומתוך כך ראה חובה לעצמו משום מצות ההטבה לזולת, ודעתו היתה נתונה להסביר לו שאין כל חשש להשאר עם המת, כדי להפיג את פחדו וסבלו. יש מספרים, שבשעותיו האחרונות ראוהו מתאמץ כל הזמן לנגב את הרוק שנזל מפיו, כדי למנוע אי נעימות מהנוכחים. (שם עמ' י"ב)

ט – הנהגות "החפץ חיים" וזהירותו בכבוד הזולת
נביא גם כמה דגמאות מספורי תולדות ה"חפץ חיים" זצ"ל:
בראות ה"חפץ חיים" את ההזנחה הגדולה במצוות שבין אדם לחבירו, המצויה לרוב [גם] בין אנשי התורה והיראה, הוציא בשנת תרמ"ח ספר מיוחד להלכות מסוג זה בשם "אהבת חסד". ספר זה הוא המשך לספריו הקודמים העוסקים בזהירות הדיבור, ובא להשלים את יעודו של האיש ה"חפץ חיים", שלאחר חובתו בשמירת לשונו מוטל עליו התפקיד "סור מרע ועשה טוב". בספר זה ריכז רבי ישראל מאיר את ההלכות בענייני חסד כגון: צדקה, מתן הלואות, שכר שכיר, הכנסת אורחים, שמחת חתן וכלה, בקור חולים וכדו'. בהשפעת הספר הזה נוסדו בערים רבות מוסדות של הכנסת אורחים, גמילות חסדים, עזרת חולים, לינת הצדק וכו'. (המאורות הגדולים עמ' רפ"ט)
*

עוד בימי עלומיו, בתחלת התיישבותו ברדין, למרות שקידתו הרבה בתורה, החל להתעניין בגורלם של עניי המקום. הוא היה נענה לכל עני ומר נפש בממון ובעצה ועומד לימין כל נרדף ונדכה. בכל יום ששי היה מחזר על פתחי בני העיר לאסף כספים לטובת עניי המקום ולטובת עניים עוברים ושבים.
*

גם אישתו היתה עוזרת על ידו. בכל ערב שבת בצהרים היתה עוברת בעיר ומקבצת לחם עבור העניים. היתה מושיטה יד לכל נצרך בפרנסת יום, בצרכי רפואה, בהכנסת כלה וכדו'. יש אשר היתה מסתבכת בחובות עקב כך. רבי ישראל מאיר היה שותף לכל מעשיה, ובמותה הדביק מודעות, שכל מי שנושה בה, יבוא ויקבל חובו.
*

רבי ישראל מאיר יסד ברדין קפת "גמילות חסד", בה נתנו הלואות לנצרכים תמורת משכונות. לשם השגת כספים קבע את פרשת משפטים לשבת של הגמילות חסדים [על סמך הפסוק באותה פרשה: "אם כסף תלוה את עמי"], והיה עורך בה סעודה ומנהל תעמולה ומגבית למטרה זו. הוא התקין לגמילות חסדים תקנות שונות, ורשמן בפנקס מיוחד בצירוף הקדמה על ערכה של מצוה זו.
*

בשנים מאחרות יותר השקיע מאמצים רבים להקים ברדין מוסד "הכנסת אורחים" ועוד מפעלים. בכל מקרה אסון או מצוקה בעיר או בסביבה, היה מופיע ראשון ועושה כל שבאפשרותו להצלה ולעזרה, עד ששמו יצא לתהילה ולברכה בכל הסביבה.
בשנת תרפ"ז נפלה דלקה בעיירה רדין וכמעט כל בתיה נשרפו. האש נפסקה על יד ביתו של רבי ישראל מאיר ובניני הישיבה, שנותרו לפלטה עם עוד כעשרים בית שמאחוריהם. כל תושבי העיירה לא הצילו מרכושם כלום, ומצבם היה בכל רע. רבי ישראל מאיר הפסיק לגמרי את לימודיו, והתמסר לעזרת הנשרפים. ראשית כל השיג סכום כסף בהלוואה והושיט להם עזרה ראשונה, ומיד אחר כך לקח מקלו בידו וסובב במשך עשרה שבועות בערים הגדולות שבסביבה – וילנא, קובנא, מינסק ועוד, ואסף סכומים גדולים לטובתם. במשך זמן קצר הוקמה העיר על תילה, וכל תושביה שבו למעמדם. (המאורות הגדולים עמ' רפ"א-רפ"ב).
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבאו פורעניות רבות לעולם, לא ידע רבי ישראל מאיר מנוחה, והיה נאנח כל היום על צרותיהם של ישראל.
פעם הרגישה אישתו באמצע הלילה שאיננו במטתו. כשיצאה לחפשו, מצאתו ישן על גבי ספסל כשידיו תחת מראשותיו. על שאלתה לסיבת שינוי זה, השיב, שבזמן שאחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות בחזית המלחמה, סובלים רעב וקור ועומדים מול המות, אין הוא יכול לישון כדרכו במנוחה וברווחה.
*

בימי נעוריו היה לן רוב לילות השבוע בבית המדרש, והחזיק איתו שני כרים קטנים לישון עליהם. פעם יצאו נשים בעירה לאסף נוצות בשביל כלה עניה. כשנודע הדבר לרבי ישראל מאיר, מסר להן את שני הכרים שלו, מבלי שבני ביתו ידעו מכך דבר. ורק בפרוס חג הפסח, כשבאו לבית המדרש לקחת את הכרים כדי לכבס את ציפותיהם, נתגלה שכבר מזמן הקדישם לצדקה. (המאורות הגדולים עמ' שנ"ו)
*

בעת החורף, היה רבי ישראל מאיר בעצמו מתקן את הדרכים שתלמידי הישיבה היו עוברים בהן. בימות הגשמים היה שוכב בביצות ומגשר בקרשים על שלוליות המים, כדי שבני הישיבה לא ידרכו במים ויתקררו חלילה, ובימי הכיפור היה עובר ושובר את הקרח במורדי ההר, שמא התלמידים, בהיותם שקועים בתורה, לא ירגישו ויחליקו. (המאורות הגדולים עמ שס"א)
*

אם מישהו היה גומל לו טובה, לא שכחה לעולם, והיה עושה הכל כדי להשיב לו טובה. בשנת תרע"א קרה לו שהיה לבד בבית המרחץ והתעלף, וכמעט לא נותרה בו רוח חיים. לאושרו בא הבלן למקום, ולאחר מאמצים רבים הצליח להצילו. אין לתאר כמה הכיר רבי ישראל מאיר טובה לבלן הזה במשך כל ימיו, הוא העמיד אותו בבית הכנסת על ידו והטיב עימו בכל הזדמנות. בכל חג וכן בשמחת תורה היה שותה איתו לחיים, מנשק אותו במצחו ומברכו שיאריך ימים יותר ממנו. ואמנם נתקיימה ברכתו, והוא חי קרוב לתשעים שנה ומת חדשים אחדים לאחר פטירת רבי ישראל מאיר. (המאורות הגדולים עמ' שנ"ט)

י – הנהגות אהבת ישראל אצל הסבא מסלבודקה
להלן נביא מספר דוגמאות מתולדות חייו של הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל המכנה הסבא מסלבודקה"
העניינים שבין אדם לחבירו היו אצלו היסודות הראשונים בעבודתו. ואכן, הגיע בזה לשיא. ולאחר שדרש כל ימיו על האדם כצלם אלקים ושהפוגע בו כאלו פוגע בשכינה, כביכול, החדיר השקפה זו בעצמיותו וביקש לבצע אותו בחיים.
*

הקבלה הראשונה שרשם רבי נתן צבי ביומנו אומרת: "להעתיר בכל משך העת השתדלות להזהר בכבוד חברי בתכלית, בסבלנות, במענה רך, אף לא פעם אחת להשתמש בהתרגשות. ביומן זה הוא מזכיר עוד כמה קבלות ואזהרות ביחס לבריות: להיזהר בכל האפשרי בתכלית מהלבנת פנים ברבים, האם קיימת את דברי הרבנו יונה על הפסוק "ומתק רעהו מעצת נפש", שחייב האדם לבקש עצות לטובת חבירו מדי יום ביומו ומדי שבוע לכל הפחות? הוא תבע את עצמו כמה פעמים על כך שלא נהג כראוי כלפי פלוני וכלפי אלמוני, וכתב שעליו לפייסם או שכבר פייס אותם. (המאורות הגדולים עמ' ר"ל)
*

רבי נתן צבי לא הסתפק באהבתו ובהטבתו עם הבריות במקרים שבאו לידו, אלא היה מחפש הזדמניות שיוכל לגמול – חסד. כל מי שבא לנגד עיניו היה מערה עליו את כל מידת טובו, ואם לא היתה הזדמנות להטיב בפועל, היה מביע משאלתו זו לפחות בפה, והיה מברך כל אחד, מתפלל לשלום כל אחד וכדו'.
*

בימי צעירותו היה נוהג בשבתות ובמועדים לאחר התפילה לעבור בין התלמידים מספסל לספסל ולברכם בברכת היום, לפעמים היה יושב על יד חלון ביתו ומעתיר ברכות ותפלות לכל עובר ושב.
*

הוא היה מרבה לדרוש לפני תלמידיו על מידת ההטבה והחסד שראה בה, כאמור, את יסוד היסודות של התורה ושל העולם, והדריך אותם בהנהגה זו. ברבות משיחותיו היה מסיק מסקנות למעשה, שיזהרו בכבוד הבריות, שייטיבו איש לרעהו, שהלב יהיה שופע תמיד אהבה וחסד, שינצלו כל היזדמנות שהיא להביע טובה וברכה, שהגדולים ילמדו בחברותא עם קטנים ויאצילו עליהם מרוח התורה והמוסר וכו' וכו'. ביחוד היה מעורר תשומת לב לקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, כיון שראה בזה גורם חשוב להנעים לזולת ולקרוב הלבבות בין איש לאחיו. (שם עמ' רל"ג)
*

כדי להוכיח עד כמה החשיב את מעשי החסד והשווה אותם למדרגות הגדולות ביותר ביראה ובמעשה, כדאי לציין עובדה אחת. בזמן שתקפה המחלה את בנו רבי משה, שלח שליח לשלשה אנשים שבירושלים שיתפללו לשלומו: למקובל הישיש רבי שלמה אלישיב בעל "לשם שבו ואחלמה", לצדיק אחד מזקני ירושלים ולחובש אחד, שהיה מפורסם לאיש חסד, אם כי נמנה בין האנשים הרגילים במדרגות התורה והיראה.
*

ויש לציין שרבי נתן צבי בעצמו היה מדקדק מאוד בהנהגתו עם ביתו, זו אישתו, משתדל למנוע צער וטירחה ממנה, מושיט לה עזרה בעבודתה וכו', ואחרי הכל חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש סליחה ממנה. (שם עמ רל"ה)
הדברים האלו הם מעט מזעיר ממה שיש ללמוד מגדולים אלו – ומאחרים, אך הבאנו מעט ממעשיהם את אלו שהיו תחת ידינו, ומן הראוי להרבות בלימוד מעשיהם של גדולי ישראל המלאים מעשים נפלאים שחובה ללמוד מהם. ("אהבת ישראל")

יא – מצוואת רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל
ומה שעלתה על דעתי עוד להציג לפניכם, בני אהובי, דברים פרטיים בקיום מצות עשה זו של "ואהבת לרעך כמוך", שמהם תקישו אל שאר דברים, וזה הוא:
כשראיתי ביודעי ומכירי קריעה קטנה בבגדו, הזהרתי אותו שיתקן קריעה זו, ומקודם אמרתי בפה מלא בשמחה עצומה בזה הלשון: "יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני מוכן ומזומן לקיים מצוה של 'ואהבת לרעך כמוך' שצויתני בתורתך הקדושה". עד כאן. אחר זה אמרתי לו בזה הלשון: "אחי ורעי, הלא ידעת מקריעה קטנה נעשה קריעה גדולה – הלא טוב לך לתקן הקריעה הזאת מיד בטלאי קטנה, שלא תצטרך אחר כך להניח עליה גדולה, כי גם אני מתנהג בתמידות כך". עד כאן.
גם קבלתי מאיש אחד רפואה בדוקה ומנוסה לפצעים, רחמנא לצלן, שעשיתי לעצמי כמה פעמים והועילה בעזרת ה', וכשראיתי במרחץ איזה איש במכות ופצעים ברגליו או בשאר הגוף, חשבתי בדעתי, איך לא אומר לו הרפואה זו, שבודאי יתרפא ממכתו, ואעבור על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" שצווני בוראי, ואמרתי לו או לקרובו שיגיד לו שיעשה רפואה זו.
ומעיד אני על עצמי, בני אהובי, שהיה שמחה עצומה בלבי בקיום מצות עשה זו בעניינים אלו וכיוצא, ממש כקיום מצות עשה של הנחת תפילין הקדושים, וקיימתי מאמר חכמינו זכרונם לברכה במשנה (אבות ב', א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". ובאמת שקיימתי בדיבור זה לחברי בעניינים הנזכר לעיל, מצות עשה הכתובה בתורתנו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך", ובהיפוך – אם לא אומר לחברי זאת, מתוך גאות – הייתי עובר על מצות עשה, והייתי נענש בזה ובבא על ביטול מצות עשה דאוריתא, רחמנא לצלן.
בני ואהובי, יש לי, בעזרת ה', לכתוב לכם בקיום מצות עשה זו עוד עניינים רבים, אך יכלה הנייר והם לא יכלו, כי רבים הם ואי אפשר לפרטם. והצגתי לפניכם עניין אחד, וממנו תקישו מעצמכם אל עניינים רבים כיוצא וכהנה. (יסוד ושרש העבודה)

יב – אהבת ישראל – רבי ברוך בר מקמניץ
אהבת ישראל בערה כאש בעצמותיו של רבי ברוך בר ליבוביץ – ראש ישיבת קמניץ.
מרגלא בפומיה: כאשר יגיע יומי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני, במה באת? מה אשיב, אם בתורה – הלזאת תקרא "תורה"? אם ביראת שמים – הלזאת תקרא "יראה"? אפס, בדבר אחד יעלה בידי ללמד זכות על עצמי, שאהבתי יהודים, כל אימת שהולך אני ברחוב, ואדם מישראל בא לקראתי, מה הרהור עולה אז בלבי: ברכה על ראשו! (מרביצי תורה ומוסר, "ילקוט אהבת ישראל")

ד – אסור הלבנת פנים אפילו על אדם השפל ביותר \ סיפור
בביתו של רבי יצחק פרידמן (הרבי מבוהוש) גדל יתום מצורע למחצה. פעם הכלימו יהודי עשיר, אמר לו הרבי: כסבור היית שנתכוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" – רק בחבירו ממש, היינו בן מעמדו ונכבד כמותו? ברם, לא היא – הכוונה אפילו לאדם בזוי ושפל שאסור לפגוע בכבודו.
ראיה לדבר, מהיכן נלמדת דרשה זו – מתמר, כלתו של יהודה, שלא רצתה להלבין פניו, ואמרה, מוטב שאשרף אני ושני בני עימי, ואל אלבין פניו, באם יהודה יתעקש ולא יודה על האמת. והנה אם יהודה לא יודה ויתן לשרפה עם שני ילדיה, אין לך שפל ונבזה ממנו, ובכל זאת החליטה שמוטב להישרף ולא להלבין… (היזהרו בכבוד חברכם)

ה – סבל יסורי עווני נוראים והעיקר שלא לבייש \ סיפור
ואספר עובדא על רבנו הגר"א זצ"ל, שתלמידו בעל "פאת השלחן" (בהקדמת ספרו) מעיד על אמתותה. קרן מיוחדת היתה בוילנה מעזבונו של רבי משה קרמר [סבו של הגר"א], ששמה לה למטרה להחזיק תלמיד חכם. בין הנתמכים היה הגר"א. הכסף שהיה מעבר מדי שבוע באמצעות השמש נועד לספק צרכי בני ביתו.
לימים החליט השמש ליטול הכסף, להקל בזה על מצבו הדחוק, ולא נרתע לעשות כן, שידע שהגר"א בצדקותו לא יגער בו על כך. ומשבאה לפני הגר"א אישתו לתנות על צער הילדים, שאין לה להשביע את נפשם הרעבה, השיב כנגדה שתשלחם לבתי השכנים וירחמו עליהם ויאכילום, ודי בזה כדי שלא יגוועו ברעב.
כך היה כל ימי חייו של השמש, ולעולם לא ציערו הגאון על כך, אדרבה, שמחתו היתה גדולה שמצליח להסתיר מפני השמש, שיודע כל מעשיו ועומד כל העת בנסיון שלא לבייש יהודי עני. והדברים נפלאים ממש. (טעם ודעת)

ו – חכמים המה להטיב – ספורים מחכמי גדולי ישראל כדי שלא לבייש
מעשה ברבי עקיבא איגר שאירח בליל הסדר אורח בביתו. בעת עריכת הסדר שפך האורח בשגגה כוס יין על המפה הלבנה. מיד הזדרז רבי עקיבא איגר, נגע בכוסו, וכאילו שלא במתכוון שפכו אף הוא על המפה.
נענה ואמר ברצינות: כמדומני שהשולחן עקום… אבן נגולה מעל לב האורח (ברכת חיים ומועדים קמ"א, חס"א א' ר"נ ועוד). מעשה ונכנס אל רבי אברהם ישעיה קרליץ – בעל ה"חזון איש", רבי שריה דבליצקי, ובקש שיתיר לו נדר מסויים. בחדרו של החזון איש נמצא באותה שעה עוד יהודי תלמיד חכם. אמר אפוא לשואל כי צריך לקרוא פנימה עוד אדם שלישי, ויצטרפו לבית דין המסמך להתיר. יצא רבי שריה דבליצקי אל בית המדרש שבסמוך לחדר, ומבלי להבחין קרא לאיש המוני פשוט, שישב שם ליד השולחן, בכדי שיצטרף להתרה. כיון שנכנס, שאל החזון איש את הנודר "פתח" לחרטתו, כפי ההלכה, ובצרוף עם שני האנשים התיר לו. הקורא השלישי יצא מיד לחוץ. עתה אמר החזון איש, כי בעצם ההתרה שעשו אינה מועילה כלום, היות ואיש פשוט זה אינו יודע בהלכה בין ימינו לשמאלו! ואי אפשר לצרפו להתרת נדרים, אלא בשביל שלא לביישו, העמיד פנים כמתיר את הנדר, שלא יבחין במומו האישי… פעם באה לפניו אשה חשובה כדי לשאול "שאלה" בעניין פעוט ופשוט כל כך, המעורר גיחוך כמעט. לא נבהל החזון איש להשיב לה מיד, אלא הרבה להרהר ולחשוב כמי שמתעמק בנושא הנדון, ולבסוף השיב לה במתינות, כשוקל כל מלה – והכל כדי לשמור על כבודה. ופעם, בהכנסו לפרוזדור של בית מגורים במקום פלוני, שמע לפתע צעקות של ריב בין בעל ואישתו העולה מאחת הדירות. הוא מיהר לברוח משם, ורץ בחפזה כילד קטן ממש. כיון שהרחיק, ישב לנוח קצת. שאל אותו תלמידו, שנלווה אליו, לסיבת המנוסה. ענה לו החזון איש בפשטות: שמעתי כי פלוני, מודע לי, רב עם זוגתו, וחששתי שמא יראני ויבחין שפגשתיו במצב עלוב זה, והדבר יכאב לו מאוד, לכן נסתי מן המקום… (היזהרו בכבוד חברכם)
*

*

*

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה, הדפיסה ההוצאה לאור של האחים שלזינגר, ש"ס מהודר מאוד, היה זה הש"ס הראשון שיצא לאור בארצות הברית בהידור כה רב, ורבי משה פיינשטיין רכשו מיד עם הופעתו. פעם נאלץ לעזוב את שולחנו בחיפזון, ובהיותו מחוץ לחדר, קרתה תקלה לאחד מתלמידיו, ובקבוק דיו ניתז על הגמרא החדשה המהודרת שלא מזמן קבלוה מהדפוס החדש. התלמיד הצטער עמקות, והאחרים בחדר היו אף הם נרעשים. באותה שעה שב רבי משה לחדרו. בראותו את אשר קרה, חייך בנעימות, הרגיע את התלמיד, ואמר לו, כי כחול הוא הצבע האהוב עליו, וכי הגמרא נראית עתה נאה יותר מאשר קודם, וכך שב ללימודו כאלו דבר לא ארע. (פאר הדור)

א – "והאיש משה ענו" \ סיפור

על ענותנותו של רבי יצחק בלאזר מספר בהקדמה לספרו "כוכבי אור": י"ג שנה היו חדושיו גנוזים והוא לא הדפיס אותם, רק לאחר שעברו שנים ולא היה לו זרע של קיימא, הוא הוציאם לאור, למען הקים לו שם. וכן הם דבריו בהקדמתו: "עיקר כוונתי, טעמי ונמוקי, יודע כל שער עמי כי מטרתי היא לשום לי שם ושארית, להיות מזכרת לדורות, כי בן ובת אשר היו לי זה רבות בשנים, בעוונותי לא פרחו הנצנים, ואף כי לא אמר נואש חלילה, כי אם כל מה שעבר, היפלא מה' דבר, בכל זאת בין כה מצאתי לנכון לשום לי ספר לזכרון עד אסירי התקוה ישובו לבצרון וכו' ". מני אז הוא לא פירסם יותר את חדושיו, מלבד את הספר "אור ישראל" הכולל את מכתביו ושיטתו של רבי ישראל סלנטר. באסיפת רבנים שהתקימה בפטרבורג בהשתתפות גדולי הדור, השתתף גם הגאון רבי יוסף דב, רבה של בריסק. הגאון הנזכר לעיל הקשה קושיה חריפה בשם בנו רבי חיים והתפתח ויכוח סוער בין הרבנים שנוכחו במקום. לאחר מכן תירץ הגאון הנזכר לעיל תרוץ אחד שלו ותרוץ נוסף בשם בנו רבי חיים אשר הפליאו את השומעים. רבי יצחק בלאזר שנכח באותה אסיפה, ישב כל הזמן ולא פצה את פיו. רבי יוסף דב תמה ואמר: הזהו שאומרים עליו אדם גדול הוא? כשבא לביתו בקש שיביאו לפניו את הספר "פרי יצחק" כדי לתהות על קנקנו, ולהפתעתו מצא שם את הקושיה עם שני התרוצים. השתומם רבי יוסף דב ואמר: כמה גדולה מידת ענותנותו של רבי יצחק בלאזר. (ספר "רבי משה פיינשטיין")

ב – צנוע בתורתו \ סיפור

ג – נתגלתה גדלותו מתוך ענותנותו \ סיפור

פעם נקראו רבי יצחק בלאזר והסבא מסלבודקה לאסיפת רבנים כדי להשיב בקשר למחלוקת המוסר. התנהלה שם שיחה בדברי תורה אשר כולם נטלו בה חלק, מלבד רבי יצחק בלאזר שישב ושתק. הסבא הצטער מאוד על כך, כי אם יתקבל הרושם שרבי יצחק בלאזר אינו מגדולי התורה, לא תהיה השפעתו רבה בקשר לאותה מחלוקת. כשיצאו, שאל הסבא את רבי יצחק בלאזר מדוע הוא שתק, והשיב לו: "וכי חתן אני שעלי: להראות את חכמתי?!". (הקדמה לספר "כוכבי אור")
*

פעם נסעו בדרך האחים רבי חיים ורבי שלמה זלמן מוולוז'ין. ויהי בבואם למלון, דבר אתם בעל האכסניה קשות, העליב אותם ולא נתן להם מקום ללון. הם המשיכו ונסעו משם בלילה. בדרך ראה רבי חיים את אחיו רבי זלמן והנה הוא בוכה. אמר לו: הגד לי רבי זלמן, למה אתה בוכה בכיה של חינם? אני לא נתתי ליבי לכל הדברים אשר חרפו אותנו. השיב רבי זלמן: חלילה לי, אין אני בוכה על הגידופים שספגנו. אולם בשעה שהלה חרף אותנו, הרגשתי מעט כאב לב מדברי האיש, וחשבתי שעדין לא הגעתי למה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה: "הנעלבין ואינם עולבין – עושים מאהבה ושמחים ביסורים", ואילו אני לא הרגשתי שמחת לב מגדופיו, על כן אני בוכה ומצטער, מתי אכוון הנהגתי כדעת חכמינו, ועל זה כדאי לבכות. ("תנועת המוסר")

ד – על מה בכה רבי למה שלמה זלמן מוולוז'ין

רבי יחזקאל לנדוי, רבה של פרג, בעל ה"נודע ביהודה", היה נוהג מדי שנה בשנה לרדת לפני התיבה בתפילת נעילה ביום הכפורים. על אף שלא היה מומחה בניגונים המסורתיים, חזקה עליו בקשתם של פרנסי הקהילה בפרג, שלא ישנה את מנהג המקום. מסורת היתה בידם שרב העיר מתפלל כשליח ציבור בתפילת נעילה. בין המתפללים היה עני אחד המחזר על הפתחים. אותו עני האזין היטב לקולו של הרב במלים: "מכלכל חיים בחסד". ולמחרת יום הכפורים, כשחזר על פתחי בתי העיר כמנהגו לקבץ נדבות, היה חוזר ומזמר את הניגון "מכלכל חיים" של הרב, עם כל תנועותיו. הקהל נהנה מהצלחת חקויו וכבדהו בנדבות נוספות. ראשי הקהל ראו בזה קלות-ראש וזילזול בכבוד המרא דאתרא, בעל ה"נודע ביהודה", והזהירוהו שיפסיק מיד, אחרת הוא יגורש מן העיר. בצר לו הלך העני ל"נודע ביהודה" ושח לו כי ראשי הקהילה איימו עליו שלא יחקה את ה"מכלכל חיים", דבר שהוא לא עושה, חלילה, להשפיל את כבוד הרב, כי אם לשמח את הצבור שעל ידי זה ישיג תרומה נוספת. שמע הרב את הדברים, לא כעס ולא הקפיד על ביזוי כבודו, ולא די שהרשה לו להמשיך ולנגן כמנהגו, אלא גם העניק לו כתב הרשאה בו כתב: רשות נתונה ממני למוסר כתב זה לכלכל את עצמו מ"מכלכל חיים" שלי… ("תולדות אדם")

ה – ענותנות רבה של פראג

כל ימי חייו של רבי יוסף, רבה של פוזנא, היתה זוגתו הרבנית בתו של רבי יחזקאל לנדוי, בעל ה"נודע ביהודה", נוהגת להיכנס בשעה שהיו אצלו אנשים, והיתה לועגת לו ומבזה אותו בפניהם, באומרה שבעלה אינו אלא אדם ריק ופוחז ואין בו כל מידה טובה. רבי יוסף היה שומע את חרפתו ואינו פוצה פה, ומעולם לא רגז והקפיד עליה. היו אנשי פוזנא תוהים ושואלים: על מה ולמה מבזה הרבנית את בעלה הצדיק, בשעה שאביה היה מתייחס אליו בכבוד גדול באפן יוצא מן הכלל, והיה מחבב אותו למאד. . ובמקומות אחרים כותב עליו: כבודי ומרים ראשי, כל הנחת שלי לעת זקנותי, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו, בכל מקום הלכה כמותו…]. בתחלה לא יכלו טובי העיר לשאת את עלבונו של הרב שלהם, אך לאט לאט הסתגלו לכך והצטערו מאוד שהרבנית אינה יודעת לכבד את בעלה. הדבר היה כבר מפרסם בעיר ולא שמו לב לכך. והנה כשנפטר רבי יוסף בחדש אדר תקס"א, נתגלתה התעלומה. בשעה שהרב שכב מוטל על הארץ וכולם בוכים על מותו, נכנסה הרבנית אף היא לבכות על מות בעלה. פתחה והכריזה בקול רם: רבי יוסף, רבי יוסף, תן תודה בפני כולם שאתה הוא שהכרחת אותי והטלת עלי לבזות אותך בפני רבים כל ימי חייך. לא מרוע לב חלילה או מפני שלא ידעתי להעריך את גדלותך בתורה וביראה גרמתי לך את כל הבזיונות, אלא כך היה רצונך, כי בטרם נשואינו עשית עמדי תנאי שאתייחס אליך בקלות ראש ובזלזול בפני רבים, כדי שלא תיפול ברשת הגאוה. כי הרי עוד בבחרותך כלם העידו עליך שאתה צדיק גמור, ואתה תמיד היית ירא שמא על ידי מידת הגאווה תאבד את חלקך בעולם הבא. אנכי, בעל כורחי, נגד רצוני קיימתי מה שהטלת עלי. "איזו היא אשה כשרה בנשים העושה רצון בעלה". מי כמוני יודעת עד כמה גדלה צדקתך. ("תולדות הנודע ביהודה")

ו – "הסכם" הבזיונות והשפלות \ סיפור

[באחת מתשובותיו כתב אליו ה"נודע ביהודה": "דע, חתני אהובי, בעת שכתבתי לך התשובה, ידי וכל גופי מרתת ממתנייתא דילך, כי ידעתי כי כל סתום לא עממוך, וכביר תמצא ידך בחורין ובסדקין לבדוק אחר סברתי, אם יש לה פירכא בדברי הראשונים, כי כל דבריהם לפניך כשולחן ערוך, ומצרף לזה בינתך הרחבה כבן עזאי בשוקי דטבריא" (נוב"י מ"ק חושן משפט כח)

בנו של רבי שלום איזן מירושלים הגיע למצוות. הוא סר להזמין ל"קידוש" בשבת את רבי איסר זלמן מלצר. הנימוס חייב זאת, אף הכרת הטובה, אבל הוא לא העלה בדעתו שהגאון הישיש והחלש יוכל לבוא רגלי ממרחק כה רב. ה"קידוש" היה בעיצומו, גדולי ירושלים השתתפו בשמחה, בראשם הגאון מטשבין, שלאחר שטיפס במעלה המדרגות התלולות קרוב לארבע קומות, התנשף ואמר: "המעלות של דירה זו – הן חסרונותיה… " הסבו גדולי ירושלים ושוחחו בדברי תורה – ולפתע נראתה בפתח דמותו של רבי איסר זלמן מלצר במחלצות השבת ההדורות. הכל קמו לכבודו ולא הסתירו את השתוממותם! הכיצד טרח ובא מהלך כה רב?! אמת, ענה רבי איסר זלמן, רב המהלך מכפי כוחותי, אבל חייב הייתי לבוא, משום הכרת הטובה לבעל השמחה. הכרת הטובה?! כן, בגינו חלף במוחי הרהור תשובה! הדברים הפכו סתומים עוד יותר, והגאון הישיש נאלץ להבהירם: כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר-המצוה של בנו, חלף במוחי הרהור: "הוא חוגג כבר את היכנס בנו למצוות – והרי זה עתה נערכה חתנתו! אח – איך שהזמן חולף מהר, יש להזדרז ולשוב בתשובה בטרם… " ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה – חייב אני לטרוח – ולהשתתף בשמחתו, מדין הכרת טובה! ("הנודע ביהודה ומשנתו")

ב – ספורים מדהימים מהנהגת הכרת הטוב של גדולי ישראל (מספר "מורשת אבות")

רבי מאיר דן פלאצקי, בעל ה"כלי חמדה", הגיע ללונדון כדי להתרים נדיבים למען מוסדות התורה. באחד הימים, אחרי יום התרוצציות רצוף אכזבות אצל עשירי לונדון, שב רבי מאיר דן לאכסניתו עייף ויגע, ונחפז לדרכו לבלגיה, ומשם לאמריקה. והנה ממתין רבי מיכאל לוי מתושבי לונדון שהביא דרישת שלום מאביו הישיש בן שמונים שנה, והתנצל בשמו שאין בכחותיו מפאת חולשה לבוא אליו אישית. השיב הגאון גם מצדו בהתנצלות שממהר לנסוע, וחסר לו פנאי לביקור פרטי. אך כעבור שעה קלה, משנודע לו כי אותו ישיש גילה בצעירותו את כתב-היד של רבנו חננאל לפסחים ושלחו למדפיסי הש"ס "ראם" בוילנא, הזדרז לשחר את פניו, באומרו: אדם שכלנו חבים לו תודה בעד מתנה יקרה זו. אין די כבוד להעניק לו. ("בדרך עד החיים")
*

רבי חיים שמואלביץ היה נוהג לומר על המשנה במסכת אבות ("אשא דעי למרחוק")
*

: "איזהו מכובד המכבד את הבריות" – אם מישהו חושב שהוא יהיה נכבד בלי לכבד את השני, הינו טועה בדבר משנה!" דקוּת תחושותיו של רבי חיים בהכרת טובה והחריפות הרבה בה הדגיש את הצורך להכיר טובה, הינן פרשה מופלאה כשלעצמה. רבי חיים היה מטריח עצמו למרחקים ומטלטל בדרכים בתאו של טנדר מקפץ, כדי להשתתף בשימחת כלולותיו של תלמיד מישיבה אחרת, אשר "כיבדו" בכך שבא לשמוע אצלו "חבורה"… כל אברך, אשר בבחרותו למד עימו בחברותא, היה זוכה לביקורו של רבי חיים בביתו לאחר נשואיו. היתה בכך גם כוונה עמוקה לייקר את הבעל בעיני אישתו… לכל שמחה, אליה הוזמן באורח אישי, היה בא, כמחווה על הטורח ושימת-הלב שהקדיש לו המזמין… בהקשר זה, היה מקפיד – וגם כאן בבטוי של הכרת הטוב – שהמזמין יואיל לפנות גם אל הרבנית, תבדל לחיים טובים… לא היה מקרה – ואפילו אצל בני משפחתו ממש – בו הוגש לו כיבוד קל כלשהו, בלי שיחפש את בעלת-הבית, טרם צאתו, כדי להודות לה על טירחתה… מקרים "קטנים" כאלה, למאות ולאלפים, מספרים בני-המשפחה ותלמידיו הרבים. מקרים רבים, בהם תמהו על רבי חיים תמיהה רבתי על מה ולמה נהג כפי שנהג, היה משיב: "יש לי הכרת-הטוב לאותו אדם". בחור הסיעו למסיבת "שבע-ברכות". כשהגיעו למקום ביקשו רבי חיים שיתלווה אליו. הבחור השיב כי עליו לסדר דבר מה. לשאלתו השיב הבחור לר' חיים כי הדבר יארך כמחצית השעה. "אני מחכה לך", הפטיר רבי חיים. "לא אטול את ידי עד לשובך"… הבחור החליט להישאר. במסיבה דאג רבי חיים, בראש ובראשונה, כי לבחור תנתן מנה יפה וכל העת השגיח עליו כדי לוודא שאכן הוא אוכל לשבעה… בעל-הבית, אצלו התגורר בשנחאי, היה יהודי פשוט. למרות שרבי חיים נודע כאיש אשר קשה היה לגרור אותו לשיחת-חולין, היה מבלה בשיחות ארכות וחסרות כל תוכן רוחני עם אותו האיש. הדבר עורר רוגז ופליאה כאחד – רוגז על האיש המעז לבטל את ראש הישיבה בהבליו, ותמיהה על רבי חיים, המרשה לעצמו ליבטל מתלמודו כדי לשוחח שיחות חסרות שחר עם יהודי נטול כל לחלוחית של תורה… פעם נשאל על הדבר, "האיש פתח בפני את ביתו", השיב. "ומה עם הכרת-הטוב?!" בערוב ימיו עלה האיש ארצה והתגורר בעיר מרוחקת. פעמים אחדות טרח רבי חיים לבקרו! (פרק ד', מ"א)

קרמר, תבדוק את המונח המילוני של 'בורות'.

אין לי ספק שלא קראת מילה אחת שרב רפורמי כתב,
ושאין לך מושג מה הן היסודות של האמונה היהודית רפורמית.

כל מה שאתה עושה עד עכשיו זה שוב ושוב לפלוט את אותו זרם של קישורים לפוסטים מיסיונריים ופוסטים תעמולתיים.

דרך אגב, לפי השקפת עולמי,
דעות כמו שלך, פשוט לא יכולות להיות חלק מעולם האמונה היהודי.
השנאה לאחר, היא נוגדת את המהות, את הבסיס, של אותה אמונה.
להיות יהודי זה לא "אסור לאכול צ'יזבורגר",
אלא להימנע משנאת חינם.

איך שאני רואה את זה, מנהיגי הזרם האורתודקסי כיום,
אלו שמאפשרים את הפגנות הענק הכוללות פגיעה בשוטרים,
אלו המאפשרים, ואפילו דורשים, הדרת נשים,
אלו שמלמדים גזענות –
הם כבר ממזמן לא מייצגים את היהדות האמתית.

מכיר את 'נשות הכותל' ואת דרישתן הצודקת לחופש אמונה?

"הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"

אז הצדיק בפסוק הן אותן נשים שנלחמות על זכותן לקיים את אמונתן.
"המתנשאים", הם אותם רבנים אורתודוקסים אשר מתנכלים לאותן נשים.

תקרא קצת, תלמד, ואז תהיה מסוגל לכתוב בעתיד תגובות אשר יעידו שתגובתך לא מגיע ממקום של בורות.

*אותו אחד.

הקלידו את התגובה כאן…

גיא: אתה משכתב את ההיסטוריה!
ללא האמונה הדתית שאתה כל כך בכלל לא היינו מגיעים כלל להקמת מדינה כי בדרך החילונית עם ישראל היה מתבולל בין העמים ולא שורד בגולה.
שנית, חלק נכבד ואולי רוב מאנשי העלייה הראשונה היו שומרי מצוות אך התרחקות התנועה הציונית מהמסורת ירד מספרם בתנועה הציונית ובהמשך כבר היו במיעוט קטן.

בכל מקרה בזכות הדרך הדתית עם ישראל שרד בגולה ויכולנו להגיע למצב של הקמת מדינה.

לדדי: תתפלא אך רוב מכריע של הלא שומרי מצוות לא חושבים כמוך וחשובה להם שתהיה זהות היהודית.
בדעה האנטי דתית קיצונית שלך אתה נמצא במיעוט קיקיוני.

לך עם דעה כזו, אין לך זכות טענה כלפי יהודים שומרי מצוות שיהוי שותפים במדינה.
רוצה מדינה אנטישמית, לך עשה לך לבד!