אנחנו רואים היום ליגת כדורסל מאוד מאוד אתלטית. אתלטיות היא תכונה כה חשובה, שאולי היא הדבר הראשון שסקאוטים מסתכלים עליו בליגת המכללות. יש כל כך הרבה שחקנים אתלטים, שאפילו היבשת הישנה – אירופה מלאה בשחקנים שמסוגלים להטביע את חותמם על הטבעת.
אני לא אומר שהשחקנים יותר אתלטיים, מהירים, חזקים, קופצים לגבהים יותר מפעם. אני אומר שהמשחק מעודד את זה יותר. הוא מעודד את הדאנקים הספקטקולריים, את החדירות העוצמתיות, את הריצה חסרת המעצורים למתפרצת במהירות מסחררת, את הבלוקים המהממים שמופיעים בעשרת מהלכי השבוע.
המשחק לא מעודד את השחקנים רק לקפוץ גבוהה, הוא מעודד אותם לסיים חזק בטבעת, לשהות באוויר. אם יש מילה שאני חושב שמתארת את העניין היא: explosivness. אקספלוסיביות – "נפיצות" בתרגום קלוקל, היא מילה שיכולה להתפרש בכל מיני דרכים. הייתי אומר שאקספלוסיביות היא שילוב של קפיצה לשמיים, צעד ראשון מהיר כברק, סיום בטבעת חזק כרעם ושהייה באוויר ארוכה כיאו מינג. כך לפחות אני מפרש זאת. אז הליגה, לדעתי, שוברת בשנים האחרונות שיאים חדשים באקספלוסיביות.
אז מה הבעיה הגדולה בזה? זה גורם הנאה רבה לנו הצופים, זה ממיין את השחקנים כך שנראה רק את הטובים ביותר, זה נותן לשחקנים האתלטיים, בייחוד הגארדים – לפצות על חיסרון הגובה שיש להם לעומת הסנטרים. אני חושב, שהבעיה הגדולה בכך היא שהרפואה עוד לא הספיקה למנוע פציעות שנגרמות כתוצאה מהמשחק האקספלוסיבי. הבעיה הקטנה היא שזה מקצר את הקריירות של השחקנים האתלטיים גם אם הם נשארו בריאים.
סטייה קלה מהנושא: דרך אגב, זו אחת הסיבות המרכזיות להיעלמותם של הסנטרים הגדולים של שנות ה-80-90. שאק, האקים, קארים, יואינג, רובינסון – כולם יהיו הרבה פחות יעילים. אי אפשר לשחק כבר עם סנטרים שלא יכולים לטפל בפיק אנ רול. כשיש לך גארד שחודר, סנטר כזה הוא הרבה פחות יעיל ובדרך כלל ישתמשו בו הרבה פחות בהתקפה. לכן, היום אנחנו רואים את הכוכבים הגדולים (תרתי משמע) באים מעמדת הפוואר פורוורד – אנטוני דיוויס, בלייק גריפין וגם דוויט הווארד (שהוא אמנם סנטר, אבל הוא משחק כמעין "4") – אלה שחקנים שמותאמים לרמת האקספלוסיביות של היום.
נחזור רגע לבעיה. אני טוען שהמשחק מקדים בכמה שנים את רפואת הספורט ולכן אנחנו רואים כמות לא הגיונית של פציעות. דריק רוז (3), ראסל ווסטברוק (3), ריקי רוביו (2 – נראה לי..), ראג'ון רונדו, אריק בלדסאו, ווסלי מת'יוס, קובי ברייאנט, לו וויליאמס, פטריק בברלי, ברנדון ג'נינגס, קיירי אירווינג. מה משותף לכול רשמית השחקנים המכובדת? כולם גארדים וכולם חוו פציעות רציניות בברכיים או באכילס בשנים האחרונות. וזו רשימה מאוד חלקית.
לידיעתכם: 80% מפציעות ברכיים ללא מגע, מגיעות בנחיתה ולא בעלייה. זאת אומרת, כששחקן קופץ לגבהים כמו בסרטונים הבאים, ונוחת בצורה לא טובה – במיוחד אם הוא נוחת רק על רגל אחת, יש לו סיכוי גבוה בהרבה להזיק לברכיו. על אכילס אני פחות יודע אבל בכל מקרה, כששחקנים קופצים ככה ונוחתים ככה:
או ככה:
(מי שלא רוצה לצפות בהכל – 2:20 זו דוגמא טובה)
אז אנחנו בבעיה. דבר שאף פעם לא הבנתי, הוא למה שחקנים לא משתמשים יותר בטבעת כעזר. הרי אם שחקן נתלה על הטבעת ורק אז יורד לקרקע, הרי שהסיכוי שלא להיפצע הוא הרבה פחות גבוה. אבל זה נוגע רק לדאנקים. מה עם שאר המשחק? המשחק האגרסיבי, החזק, שבו קופצים בשביל לנסות לחסום שחקנים, להכניס את הכדור לסל אחרי שעברת מגן. לזה, יש לי פחות פתרונות.
*לא לבעלי לב חלש!
אני לא יודע למה, אבל לדעתי קבוצת הסיכון הגדולה ביותר הם דווקא הגארדים – בעיקר הרכזים הייתי אומר. מנחם אולי יוכל להסביר יותר ממני על למה זה ככה, או להפך – יוכל להפריך את הטענה הזו, אבל אני חושב ששחקן בגובה 1.90 ששוקל 85 ק"ג וקופץ 40-37 אינץ' יהיה בסיכון גבוה יותר מלברון ג'יימס למשל (2.03 על 103 ק"ג – כך או תן 3 קילו).
אגב, זה לא רק ברכיים, או אכילס, או פציעות רציניות מאוד. אני מאמין שחוץ מפציעות גב – שזה בדרך כלל נחלתם של הסנטרים והפורוורדים העוצמתיים (פאוור פורוורד) הגארדים של העידן החדש (הייתי אומר מ-2005 וצפונה) חווים פציעות קטנות כגדולות בתדירות גבוהה מאוד. כל נפילה, מגע מצעד ראשון עוצמתי, ניסיון לשבור חסימה במהירות גבוהה – זה סכנה לפציעות. הקרסול, הכתפיים, השרירים כמובן – כולם בסיכון מאוד גבוה בכלל ואצל הגארדים בפרט ואצל הגארדים האקספלוסיבים בפרוטרוט.
ככל שאנחנו מתרחקים מהולדת ישו, כך האקספלוסיביות תגיע לגבהים חדשים (פעם נוספת – תרתי משמע). רק מהדראפט הזה אפשר לסמן את עמנואל מדוואי (או איך שלא מבטאים את שם משפחתו), שאם תהיה לו הצלחה בליגה – הוא יכנס למועדון של הגארדים הסופר-אולטרה אתלטים כמו ראסל ווסטברוק וג'ון וול. אפשר לסמן גם את זאק לווין שגם הוא מתדפק על הדלת (גיא?). עוד 5 שנים, נניח, אני מאמין שנראה לפחות עוד חמישה (חדשים) כאלה שיגיעו לאול סטאר. אני מאמין שגם רובם יחוו פציעות, עד שרפואת הספורט תוכל לבוא אם פטנט חדש.
איך אמר אפלטון (לא שלנו): "הצורך הוא אבי ההמצאה". אז את הצורך יש לנו. צריך רק לחכות שמישהו יבוא עם ההמצאה.
עוד דבר שבעייתי לגבי האקספלוסיביים זה שהרבה פעמים, זה מקצר קריירות. השחקנים הללו, או לפחות חלק מהם, מסתמכים באופן אבסולוטי על הקפיצה שלהם. אפילו בזריקה שלהם ממרחק או מחצי מרחק.
https://www.youtube.com/watch?v=4GDYTm2uBE4
יכול להיות שעכשיו זה עוד לא מאוחר מידי לשנות את הזריקה שלהם – אך אני בספק. כשהם יגיעו לגיל 32-33 והקפיצה תהיה פחות טובה אז כבר יהיה יותר קשה לחדור ולסיים בטבעת. יהיה יותר קשה לעבור מגנים – שאגב, יכול מאוד שיהיו יותר אתלטיים מהיום – עם צעד ראשון קטלני. אפילו את הזריקה שלהם – שהיא גם ככה בינונית בגלל שהם לא היו צריכים אותה יותר מידי – יהיה להם לבנות מחדש ולהשתמש בה בהמשך.
שיא הקריירה של "האקספלוסיבים" הוא מרהיב ביופיו. הוא מהפנט. מחשמל. מדביק אותך למסך. הבעיה היא, שהוא קצר יחסית. ווסטברוק ורוז יהיו בני 27 בתחילת העונה. וול בן 25. רונדו (29) כבר החל בדעיכה שאולה (למי שחושב שרונדו לא אתלט – לדעתי הוא אתלט נהדר). זה עכשיו או לעולם לא בשביל שני הראשונים, ולחומה יש עוד כמה שנים. אני מזהיר אתכם שגם ללברון יהיה קשה יותר, לדעתי – כבר בשנה הבאה, אחת כמה וכמה בעוד שנתיים או שלוש.
לסיכום העניין: לדעתי, ככל שיחלפו השנים נראה יותר ויותר אקספלוסיביות במשחק – בעיקר בעמדה שלא היינו רגילים לראות בעבר – הפוינט גארד. מהצד השני, רפואת הספורט תצטרך למצוא פתרונות לפציעות החוזרות של השחקנים הללו. השחקנים שכרגע אנחנו רואי, כמו ווסטברוק ורוז למשל, הם שפן הניסיון גם של רפואת הספורט וגם של המשחק. מהצד השני הם הגשר לעידן הבא של הפוינט גארדים, כך שבעתיד זה לא יהיה נדיר לפגוש בכאלו.
רועי ויינברג
4 יול 2015 17:33:41מאמר מעולה ויופי של ניתוח לעמדה הזאת, אחד הדברים העצובים זה שהיא מייתרת את מנהלי המשחק. אין יותר ג'ון סטוקטונים, כולם שחקנים עם אתלטיות מעולה וצעד ראשון אדיר.
נקווה שכולם לא יסיימו כמו די-רוז
איל
4 יול 2015 17:55:06יפה. מעניין מאוד.
TheGreatWall
4 יול 2015 18:04:12בדראפט השנה דווקא הופתעתי למצוא מעט יחסית שחקנים אקספלוסיביים, הבולט שבהם הוא כמו שאמרת מודאיי.
ככל שהגוף מזדקן ככה זה הופך לנשק פחות יעיל, ודוגמה טובה לכך מייקל שבסוף הקריירה נשען פחות על ההתפוצציות האלה
אחלה מאמר!
Berch
4 יול 2015 19:02:37מאמר מעולה.
ראשית הפתרון הוא שיהיו לך 2 כאלה בכל קבוצה כך שכל אחד ירק ישחק מעט יחסית.
שנית עדיין תקוע לי בראש "שהייה באויר ארוכה כמו יאו מינג" והראש שלי מתעקש לדמיין את יאו מינג מרחף לטבעת א לה מייקל ג'ורדן כדי לתת דוגמא לווסטברוק וחבורתו…..
שגיא נאור
4 יול 2015 19:16:19מאמר מעולה יונתן, תודה.
אני לא מבין בזה מספיק אבל צריך לאפיין את הפציעות שנובעות מהמשחק האקספלוסיבי כמו פציעות ברכיים ובין פציעות אחרות. בכל מקרה, מעטים המקרים שהפציעה עצמה נובעת תוך כדי המהלך האקספלוסיבי עצמו. הפציעה הראשונה של רוז נגד פילי היתה בהליכה לסל אבל לא בקפיצה או בנחיתה, גם הפציעות של ראסל אם אני זוכר נכון, הפציעה של קיירי השנה היתה בלי לקפוץ כי קליי נכנס לו בטעות בברך. פציעות המיניסקוס של קובי ומתיוז בכלל לא היו קשורות למהלך. בכלל, לא הייתי מכניס את קיירי לקבוצת האקספלוסיביים. בטח לא את רוביו או מתיוז שבכלל לא אקספלוסיביים.
אפשר לראות על הפציעות של קיירי שרובן בכלל לא קשורות לאקספוליביות – פציעות בפנים, בראש, בכתף, כף יד.
אני חושב שסגנון המשחק גורם לשחיקה אצל אותם שחקנים מה שהופך את הברכיים לשבריריות יותר ומועדות לפציעה, בעיקר ברצועות.
שגיא נאור
4 יול 2015 19:23:58ווסטברוק כמו קיירי גם עבר שבר בעצם הלחי ופציעה בכף היד וכשקרע את המיניסקוס זה היה כשפטריק בברלי נכנס בו סתם תוך כדי כדרור.
שלומי
4 יול 2015 20:43:04+1
"מאמר" דבילי
שגיא נאור
4 יול 2015 21:26:35ילד חוצפן, מי אתה שתאמר דבר כזה? הבחור כתב מאמר, כן מאמר, על אחד הנושאים הכי מדוברים בליגה בשנים האחרונות ומציג הסבר שעל פניו נשמע סופר לגיטימי ואני בטוח שנאמר על ידי הרבה פרשנים. כל זה תוך צירוף של קטעי וידאו רלוונטיים. אני בטוח שאתה ילד חסר כבוד וכולי תקווה שעם הזמן זה יעבור לך.
יונתן שגב
4 יול 2015 20:51:31תראה, מה שאתה אומר הוא נכון חלקית. ראשית, הפציעה של רוז אכן הייתה בנחיתה. שנית, צעד ראשון בהחלט כלול מבחינתי באקספלוסיביות. כשהמשחק הופך למהיר יותר ואתלטי יותר, או אם אתה משלב את שני הדברים הללו – אקספלוסיבי יותר, הרי שזה כן קשור. לא אמרתי אגב שרוביו או מתיוס אקספלוסיבים – אף על פי שזה לא ממש מובן, אבל סגנון המשחק של האקספלוסיבים בהחלט משפיע גם על שומריהם שצריכים להתמודד עם ״משאיות״. בדאנק שהראיתי שם של רוז יש גם לדראגיץ׳ סיכוי לא קטן להיפצע. אני טוען, שהאקספלוסיבים מעמידים את כל הליגה בסכנה, גם בקפיצות שלהם וגם בצעד הראשון שיכול לפצוע אותם (עם או בלי מגע)או את שומריהם (רק עם מגע).
אשך טמיר המקורי
4 יול 2015 19:44:20פעם אם שחקן היה מתרומם היו ישר מפוצצים לו את הצורה ומנחיתים אותו לקרקע (תרתי משמע. -גיא?). שלא יחשוב על זה אפילו.
היום ה-NBA מלא מתרוממים ואף אחד לא מציק להם לגבי זה (שוב תרתי משמע).
דייל דנטון
4 יול 2015 20:02:201.+
מנחם לס
4 יול 2015 20:33:09מאמר טוב, יונתן. אבל לומר שרוב הפציעות קורות בנחיתה ולא בניתור, זה כמו לומר שבאגרוף רוב הנזק בא מקבלת מהומות ולא נתינת מהלומות.
יונתן שגב
4 יול 2015 20:39:42לא יודע אם לכולם זה ברור כל כך…
עד שלא למדתי את זה מהמאמן שלי לא חשבתי על זה. מנחם מה אתה אומר, לגארדים יש יותר סיכוי לפציעות כאלה מאשר לפורוורדים אתלטיים כלברון?
שגיא נאור
4 יול 2015 21:28:33אני חושב שהשאלה היא האם אותם שחקנים אפסלוסיביים נפצעים יותר מאחרים ואם כן האם אותן פציעות כשורות לסגנון המשחק בצורה ישירה או בצורה עקיפה (שחיקה של המפרקים וכו׳)
איתי
4 יול 2015 21:29:33ראשית נכון שהמשחק יותר אתלטי מהעבר
שנית – גם בעבר היו שחקנים אקספלוסיבים למכביר, ההבדל הוא שקצב המשחק היה פחות מהיר. ,אני אעלה השערה אחרת –
הפציעות הן כיוון ששחקנים מגיעים לליגה בגיל צעיר מדי ולא בשלים מספיק גופנית ( לעומת אחרי 4 שנות קולג' ).
השערה נוספת – הליגה לא שומרת על השחקנים באמת! הליגה הפסיקה מזמן לשרוק על צעדים , עברות תוקף , חסימות נעות ( בלי סוף ) ובמיוחד הפסיקה לשרוק לעברות בכניסה לסל שהן המסוכנות ביותר לטעמי.
MBK
5 יול 2015 01:15:49תודה על הפוסט
קובי קרע את האכילס בזכות מייק דאנטוני ואוסף הסיסיות ששיחקו איתו באותה עונה ארורה
הוא שיחק 45 דקות בממוצע ב 5 המשחקים שקדמו לפציעה
ווסטברוק ורוז משחקים בסגנון שכולל המון לחץ על הברכיים שיהיו בריאים
Ish
5 יול 2015 05:37:21אתה משוגע?
אתה לא יודע שאסור לשים את הסרטון הזה בלי 8 אזהרות צפייה לפני ואחרי?
רפה הבנה
5 יול 2015 14:43:11מצטרף
Ish
5 יול 2015 05:49:43בכל אופן בשביל לבדוק את עניין הפציעות באופן רציני צריך להביט על זמן יותר גדול (40) ולבדוק בכלל קודם אם אכן יש יותר פציעות. מהן הפציעות שקרו, איך הן קרו, ורק אז לערוך השוואות.
הפונקציה שנראה לנו שיש יותר פציעות עשוחה להיות שגויה ותלויה בזכרון שלנו.
עד שלא יראו לי סטטיסטיקה מבוססת שאכן יש יותר פציעות, קשה יהיה לי לחשוב שהתפיסה הזאת היא לא יותר מהזכרון שלי שזוכר רק פציעות מועטות מהעבר.
ינון יבור
5 יול 2015 10:34:25וייד הוא דוגמה טובה להידרדרות האתלטיות.
עם זאת, ייתכן והתכונה הבעייתית היא לאו דווקא אקספלוסיביות, שבאה לידי ביטוי יותר ב"המראה", אלא תכונה שניתן לקרוא לה "חתוליות" (catness?), ואז באמת גם וייד קובי וקיירי נכנסים להגדרה יותר בקלות (מה גם שנדמה לי שזה יותר מעודד פציעות, עם כל הפיתולים, שינויי הכיוון, הקפיצות והנחיתות).