חזר מ-"BLACK HOLE" / מנחם לס

הרולד מיינר באחד הדאנקים המדהימים ביותר בסלאם דאנק

זוכרים את "BABY JORDAN"? הרולד מיינר שבתיכון אמרו עליו "מייקל ג'ורדן בטוח", ואת ההתעופפויות של מייקל הוא הוכיח בשתי אליפויות דאנק ב-NBA, שאחת מהן (שהחמיצה את הסל) היתה ההתרוממות הגבוהה ביותר שנראתה אי-פעם ב-NBA אבל בגלל החמצת הסל היא לא נחשבת?

ב-1999 הוא נעלם ומאז לא שמעו ממנו. כאילו האדמה בלעה אותו. היו שמועות שהוא איבד את דעתו – על בעיותיו המנטליות החלו לדבר יותר ויותר – ונמצא בבית חולים לחולי נפש. היו שמועות שהוא איבד את כל רכושו והוא שיכור ומסומם בסימטאות חשוכות בלאס ווגאס. היו שמועות שהוא ניפטר ממחלת איידס.

חבריו הטובים ביותר שלו – וחברים רבים לא היו לו אף פעם, טיפוס סגור ומסוגר, אינטרוברטי, מופנם, ואנטי-חברתי – איבדו עמו קשר. צלצולים נענו ב-"המספר נותק". עד שלאנשים נישבר, והם הפסיקו להתקשר ולנסות למוצאו. הרולד מיינר – שחקן שניבאו לו קריירת NBA נפלאה – נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

************

מנצח בסלאם דאנק

מיינר היה 5'6 כבר בשנת הג'וניור בתיכון, והוא היה אחד השחקנים היחידים – תיכונים, קולג'ים, או NBA – שהיה מגיע בניתור עד סוף זכוכית הסל. הוא לבד גופייה מס' 23, ואמרו שהדבר היחיד המבדיל אותו ממייקל היתה העובדה שהוא היה שמאלי.

הכינוי "בייבי ג'ורדן" ניבדק בו באופן טבעי ביותר, כינוי שבוודאי עזר לו מאד בשלבי התפתחותו הראשונים, אך היום הוא מודה שהכינוי פגע בו יותר משעזר לו.

כבר בתיכון הוא עף. פיטר פן בן 16 המסוגל לעשות הכל. הוא בחר ב-USC ולא ב-UCLA, ולמרות ששיחק שם רק 3 שנים לפני שהלך לדראפט של 1992, ה-2,048 נקודות שקלע שם הם עדיין שיא של האוניברסיטה. הוא התעופף כג'ורדן, הוציא לשון כג'ורדן, ואמרו שהוא ג'ורדן הבא, אבל מה העניין עם הדברים המוזרים בהתנהגותו?

זריקת פאול היתה כרוכה בסיבוב הכדור מסביב גופו,  CRADLING – כאילו אחזקת תינוק – בזרועותיו, ואז נגיעה בכדור באפו. ואז זריקת הפאול. כולם עשו צחוק מהרוטינה ומיינר 'צחק' איתם, אבל בנפשו גברה הבעירה. הפניקה. ה-ANXIETY. חוסר ההבנה מדוע הוא לא מסוגל לזרוק פאול ללא הרוטינה המסובכת והמוזרה, שבינתיים היתה רק נושא לצחוקים ובדיחות, ומיינר – בלית ברירה – השתתף בצחוקים.

הכינוי שכמעט הרסו!

חברי קבוצתו שאלו אותו מדוע הוא נוגע בכל מיני דברים באפו: מפת שולחן. טלוויזיה. מנורת שולחן. תשובתו היתה שאפו מגרש לפעמים בצורה כרונית והוא יודע איזה אביזרי בית מקטינים את הגרוד המטריד. כשהקבוצה עלתה על מטוס, חברי קבוצתו שמו לב שהוא חייב לגעת בכל מושב עד מושבו. וגם בבניין הנוסעים, הוא חייב היה ללכת לשער ההמראה כשהוא במגע בלתי פוסק עם קירות הבניין, אפילו אם זה דרש ממנו הליכה בצד אולם הנוסעים, כשחבריו צועדים כרגיל באמצע.

כשהוא עזב את חטריינינג רום, או חדר ההלבשה, הוא חייב היה להיכנס שוב, ואז לצאת שוב.

מיינר ניסה לתרץ את התנהגותו בכל מיני הסברים. כשהוא נשאל מדוע הוא מושך באתנך אוזנו ומותחה כמה שאפשר לכיוון מטה, ואז משחרר את האחיזה, תשובתו היתה שהקול שהאוזן משמיעה כשהיא חוזרת לתנוחתה הרגילה נעים לאוזניו.

 

"שחקן השנה במכללות" ב-USC

 

למחלה יותר נכון "DISORDER" – קושי) ממנה סבל – סובל – הרולד מיינר קוראים OBSESSION COMPULSION או OCD, אבל רק לאחרונה הוא למעשה הבין שזוהי מחלה, ושהוא סובל ממנה עוד מילדות. ישנם פסיכיאטרים הטוענים שאובסשיון קומפלשיון ברמה מסויימת קיים בכל אדם. למשל האמונה הכמעט אוניברסלית להימנע מכל דבר "13" – שהוא מין OC של "חוסר מזל".

כשקומפלשיון כזה קיים ברמה מינורית, אנחנו מכנים התנהגויות מסויימות כ-"אמונות טפלות" (למשל האחזקת בוהן בתוך כף היד בציפייה שדבר טוב יקרה, או KNOCK ON WOOD – 'דפוק על השולחן' או 'דפוק על עץ'), וישנן תופעות אחרות כגון אמונת אנשים במספרים מבויימים (כגון מספר '3', או '7', ולהרבה מאיתנו ישנם מספרים ממספרים שונים).

אבל כשמיינר כבר בגיל 9 היה צריך לגעת בכל עמוד חשמל ברחוב, או לגעת בטופ של כל תמרור תנועה כגון "עצור" או "זכות קדימה", הוא התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר איתו. "אבל שכנעתי את עצמי שזה עוזר לי באימון לניתור",  היה ההסבר.

 

הבעייה של מיינר היתה שכדורסל עבורו לא היה סתם משחק. סתם PASSION עפי שהוא היה למייקל, ולאחרים. למיינר הכדורסל היה COMPULSION.

לכן כשקריירה ה-NBA שלו הסתיימה לפתע אחרי 4 שנים הוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה. אז הוא בחר בדרך הנוחה ביותר לו להתמודד עם החסך: הוא נעלם.

**********

מיינר בן 43. הוא גר בלאס ווגאס בבית לא מפואר, אך גדול ונאה, בסביבה טובה מאד בשכונה שהיא מגודרת ובטוחה – ה-GATED COMMUNITY הידועה של המעמד הבינוני/עליון של ארה"ב. שכונה סגורה עם שומר בכניסה, אולם כושר, בריכה, וכל שאר הצרכים של אנשים חסרי דאגות פרנסה.

הוא שוקל היום עשרה קילו יותר, אבל עדיין נראה טוב, ובכושר גופני מצויין. מסתבר שרק לאחרונה, כשאשתו פאם סיימה לימודיה לתואר הראשון בפסיכולוגיה, הוא סוף-סוף הבין – והעיקר הודה לעצמו – שהוא חולה.

"קראתי על אנשים השוטפים ידיהם 100 פעמים ביום; שמעתי על אנשים שהולכים רק על קווים ישרים, או אחרים שנוחתים עם כפות רגליהם רק בתוך בלטות עם איסור נפשי לגעת בקצוות הבלטה. אצלי זה אף פעם לא היה גרוע עד כדי כך, אז שכנעתי את עצמי שהכל היו 'הרגלים'", הוא אמר לכמה עתונאים שהוא הסכים להתראיין איתם.

היום הוא מאמן את שני ילדיו, הבת קאמי בת ה-11 שכבר מראה כישורים עליונים ממש בניתור וקואורדינציה, ובנו בן ה-8 בריידון, שאף הוא מתחיל להראות יכולות מיוחדות, אם כי משחקו כדורגל. "בריידון"! הוא צועק לשנו. "ספר לעתונאים הללו מה עשיתי אתמול בפארק!".

-הוא קלע 13 שלשות רצופות!

אבל אז הוא מגלה: "לקח לו 7 נסיונות. הוא לא הסכים ללכת הביתה עד שהוא קולע 13 שלשות רצופות!"

ההבדל הוא שהפעם מיינר מחייך. האובבסיה הקומפולסיבית עדיין לא נעלמה מנפשו, אבל ישנו הבדל גדול אם היא דבר מטריד, מענה, מטריד,ומייסר, או יותר עניין שהוא מין עילוס אהבים, מלא צחוקים.

כי מיינר סוף-סוף לא מתענה. הוא קיבל את האובססייה כחלק מיישותו, וככל שהוא 'מקבל' אותה יותר, היא פחות מטרידה ומענישה.

מיינר מגלה לעתונאים שהסידרה בין מיאמי היט לספארס לפני חודשיים היה הכדורסל הראשון שראה מאז פרש מה-NBA.

***********

כשהיה ג'וניור וסניור באינגלווד היי, כל האוניברסיטאות הגדולות הציעו לו מילגות. הוא בחר באוניברסיטת סאות'רן קליפורניה כי הוא האמין שהוא יכול בעצמו לרוממה לרמה של UCLA, והוא עשה זאת. היו לו הרבה גבורים אז: בוב קוזי, אוסקאר רוברטסון, ג'רי ווסט, ואז ד"ר ג'יי, לארי בירד, ומייקל. אבל לא היה שחקן שהוא העריץ יותר מפיט מרביץ', והוא החליט להיות "פיט מרביץ' עם ניתור של מטר".

הוא שבר את כל שיאי ה-PAC-10 כפרשמן, והצליח להביא את USC לטורניר ה-NCAA לראשונה ב-8 שנים. בעונת הג'וניור הוא קלע 26.3 נק', שלישי במכללות, וספורטס אילוסטרייטד בחר בו כ-"שחקן המכללות של השנה, ב-1992.

אבל היו דברים מוזרים במשחקו. איש לא ידע שאותם דברים מוזרים שלעתים נראים אפילו חביבים ומצחיקים – עוטפים, מכרבלים, ומלפפים כמעט כל נידבך בחייו. מיינר לא שוחח על כך עם איש, לא הבין את המוזרות – מוזרות? בואו נקרא לילד בשמו – "מופרעות", וכל מה שידע לעשות זה לנסות להסתיר ולעטוף במסיכה את החריג והתמוה שבמשחקו.

היו ימים שהוא היה זורק אלף זריקות, ולא מפסיק עד שהיה 'מרגיש' שהוא זרק את "הזריקה המושלמת". אפילו סל מה-3 לא היה טוב, אלא אם כן הזריקה "היתה מושלמת". פעם הוא זרק פאולים 7 שעות רצופות כי הוא לא מצא את 'זריקת הפאול המושלם'.

ובמצב נפשי כזה הוא החליט ללכת לדראפט של 1992.

כולם אמרו לו – והוא היה בטוח – שייבחר שלישי או מקסימום רביעי. כששמו לא נקרא בין עשרת הראשונים הוא כמעט התפוצץ במושבו, ורק כוח רצון אדיר מנע ממנו לקום ולברוח.

 

מיאמי בחרה בו 12. הוא מיד חתם חוזה חסויות עם נייקי על 3 מיליון, וניצח בסלאם דאנק באול סטאר. אבל בכדורסל הדברים לא הלכו חלק. הוא תמיד רגיל היה להיות הכוכב הראשי כבר מגיל 10, ופתאום הוא בורג די קטן במכונה. בעונתו הראשונה קלע 10.3 נק' ב-18.9 דקות משחק, והתנהגותו המוזרה הוחבאתה אל הכלים כי הוא היה מין NOBODY ואיש לא שם לב למוזריות שלו במצבים מסויימים.

ברכו הימנית החלה לכאוב, ובקיץ עבר ניתוח להוציא CYST מהברך.

מיאמי העבירה אותו בטרייד לקאבס, ואיכשהו עם ברך כואבת הוא זכה בסלאם-דאנק שני ברציפות. אבל מ-"BABY JORDAN" לא התפתח שחקן הכדורסל שחשבו שהוא יהיה. ברכו כאבה ללא הפסק, והיום הוא מספר שערבים שלמים היה מסתגר בחדרו, או בחדר מלון בטיסות חוץ, ובוכה שעות על גבי שעות אל תוך הלילה.

בסיום העונה הקאבס לא הסכימה TO PICK UP HIS OPTION,  והוא הפך לשחקן חופשי.

משהו קרה לו באותו קיץ, והאובססיה שלו הפכה לגורם חיובי כי היא ניכנסה לעמקי נפשו כאובססיה קומפלסית להגיע לכושר גופני עליון. בחדרי ושר אפלים ללא עין רואה, הוא לא היה עוזב עד שהיה מבצע 3,000 כפיפות בטן, או 300 PULL-UPS. הוא היה "נותן" לעצמו 20 נסיונות להגיע ל-300 בזמן מסויים, נניח 5 דקות. אם חס וחלילה היה זקוק לנסיון 21, או הזמן עבר ל-5:03 דק', הוא היה נח רבע שעה ומתחיל הכל מחדש.

טורונטו בחרה בו כשחקן חופשי והוא הגיע למחנה האימונים בכושר הגופני הטוב ביותר שהיה בו בחייו.

לפתע אסון. באחד האימונים – שהוא משחק את הכדורסל הטוב בחייו לפי עדי ראייה – הוא התחלק על בלטה רטובה, וברכו התעקמה בצורה מכוערת ביותר. הברך התנפחה כאשכולית.

"שבועיים לא ישנתי. אני לא מגזים. שבועיים שלמים התחבאתי בחדרי ולא הצלחתי להירדם. הייתי בן 25 וידעתי שקריירת הכדורסל שלי גמורה.

טורונטו חתכה אותו לפני תחילת העונה.

הוא החליט לחזור ללוס אנג'לס. חידש יחסים עם חברתו פאם, קנה בית קטן, והשניים נישאו. משום מה התחזקה אצלו מין אמונה שבלאס ווגאס  מחלתו תהיה קלה יותר לחיות איתה. הוא קנה בית גדול, לא מפואר, והתחיל להתעניין בהשקעות כספים. לפחות זה. הוא השקיע את כספיו (הוא השתכר משך הקריירה שלו 12 מיליון דולארים) בצורה סולידית וזהירה, וברוך השם ישנה לו ולמשפחתו הכנסה עד סוף חייהם.

***************

מיינר הזמין כמה מחבריו לחתונה, אבל אז החל לנתק קשרים עם אחד אחרי השני. הוא העדיף לסבול בבדידות, ולהסתיר את קשייו הפסיכופטים. רוני קולמן, אחד מחבריו הטובים ביותר עוד מהתיכון אומר שאחרי כמה נסיונות הוא החליט לעזוב את מיינר לנפשו. לדואן קופר, ששיחק איתו גארד עבור USC אותו סיפור: "כשאדם רוצה לברוח ולהתבודד, לא נותר לחבריו אלא לכבד את רצונו".

USC ניסו למוצאו די להעלות את גופייתו לתקרה, אך הוא סרב. הוא החליט ש-HIBERNATION – שנת חורף, אבל במקרה שלו שינת כמה שנים טובות – היא הצורה הקלה ביותר עבורו לסבול את סבלו לבדו, ולא לערב אנשים בבעיותיו הנפשיות. "זה היה קשה לי ביותר", הוא אמר לעתונאים. "הכדורסל היה כל חיי, וכל חברי היו כדורסלנים. לחתוך את הכדורסל מחיי היה כמו לחתוך את הטבור מבטני. אבל חשבתי שאין לי ברירה אחרת!".

מישהוציא את מיינר מהערפל היו ילדיו. קודם קאמי, ושלוש שנים אחריה בריידן.

מיינר החליט בוקר אחד שלמען ילדיו עליו לצאת מהכונכיה ולהתחיל לחיות. הוא החל להתאמן, עבר קורס של "מדריך כושר גופני", ואחרי שהתנפח ל-135 ק"מ, ירד ל-100, 8 ק"ג מעל משקלו כאלוף הסלאם קאנק, ופאם אשצ[תו גילתה חיוכים על פניו מפעם לפעם.

בשנת 2011 הוא הסכים הגיע ל-USC לטכס העלאת הגופייה, וב-2012 הסכים להתראיין לראשונה ב-16 שנים למדיה, בראיון שנתן ללוס אנג'לס טיימס. לטכס ב-2011 הגיעו כל חבריו, וחייו החלו להשתקם לאט, אבל בקביעות.

ההתנהגות הקומפולסיבית קטנה עם הזמן. "ללא פאם לא הייתי מצליח להתגבר. היו לי אפילו מחשבות התאבדות". היום הוא בטיפול פסיכיאטרי בביקורים חודשיים, ותרופות חדשות עוזרות להקטנת הפניקה וה-ANXIETY שגורמים ההתקפים הקומפולסיביים.

"אני הרבה יותר רגוע, וכשעלי לגעת עם אפי במפת השולחן, אני עושה זאת. אני לא נילחם בזה אבל גם לא עושה מזה ביג דיל. לפעמים עוברים ימים שלמים של התנהגות נורמלית לחלוטין. אני מרגיש שליו יותר ויותר, ומרגיש אושר עד בלי די עם אשתי וילדי. גם חברי מהעבר גם מהתיכון, גם מ-USC, וגם מה-NBA הם היום אורחים רצויים בביתי!".

"אשתי פאם מצווה עלי 'לקחת את התחת השמן שלי' ולצאת מהבית.  אני משלים עתה את לימודי ל-ב.א ב-BROADCASTING ב-USC, ומקווה להתחיל קריירה בטיווי. האמת היא שאני נהנה עתה יותר להיות סטודנט ב-USC מאשר בפעם הראשונה כשהייתי כוכב. עתה רוב הסטודנטים לא מכירים את ד'הסטודנט המבוגר בכיתה' וככה טוב לי. אני נהנה מכל רגע!".

פאם מאמינה שעזיבת המשחק היה הדבר הטוב ביותר שקרה לו: "אמנם לקח לו כמה שנים להירגע ולמצוא את עצמו, אבל אני שונאת לחשוב מה תריסר שנים ב-NBA היו עושות לו כשהקומפלסיות חוגגת בכל עוצמתה והוא מנסה להסתירה מחברי קבוצתו. זה לא היה ניגמר טוב!".

מיינר אומר: "למדתי בשנים האחרונות שאין דבר כזה 'PERFECT SHOT'. כל מה שיש זוהי הזריקה הבאה!"

החיוך של היום אומר הכל! 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. אדיר מנחם. יש כמה טורים שלך שאני שומר כדוגמתו וזה בלי ספק אחד מהם.
    OCD יכול להפריע מאוד מאוד ביומיום, עם כל מה שמתלווה לזה.
    לא ידעתי שלמיינור היה את זה.
    חשוב להבדיל בין מי שאובחן ומי שלא. אצל מיינור התופעות היו בלתי נשלטות. הוא באמת היה חייב לגעת בקצה כל תמרור, ואי אפשר "להסביר" לו שזה לא נחוץ ולהטיףשהוא צריך "לשלוט" בעצמו.
    וזה להבדיל מאימונים אינטנסיביים ולמה שנראה כמו התמכרות "אובססיבית" לפיתוח קליעה למשל, או כל מוטיב אחר במשחק.
    ושוב, יש הבדל בבין " בנאדם אובססיבי" למי שאובחן כתמיד עם OCD.
    אז שאף אחד לא ייאבחן את עצמו כי הוא לא בטוח שכיבה את הגז וזה ממש ממש מפריע לו.
    ולכן הטור הזה חשובכל כך.

    לא לבלבל גם עם מחמוד עבדול ראוף שהיה לו טורט.

  2. yuטור מעולה
    היו כמה כאלה עם פוטנציאל שפתאום נעלמו
    ואת השם שלו אפילו זכרתי

    זו היעלמות לא שגרתית, אין מה לומר…. 🙂

  3. תודה רבה מנחם, כתבה מצויינת, כן יירבו.
    היה שחקן מלהיב. מיאמי הייתה קבוצה עם הרבה פוטנציאל, גלן רייס, סטיב סמית', מיינר, רוני סאיקלי, ג'ון סאלי ועוד כמה חבר'ה נחמדים…
    בולס, פציעות, ועוד איזה פורוורד טוב היו כמה מהבעיות בהתקדמות של הקבוצה החביבה ההיא.

  4. פוסט נפלא,תודה רבה דוק! אגב,אם זכרוני אינו מטעני,בעונה שבה טום צ'יימברס הגיע למכבי ת"א היו שמועות שמיינר מועמד למכבי.

  5. אחלה מאמר. אני בצד של אישתו, נראה לי שאם הוא היה ממשיך בקריירה בNBA, או היה גומר לא טוב (כמו מוטי בננה, בציריך…). אני בטוח שבין אלפי שחקני הNBA יש עוד הרבה סיפורים מעניינים כאלה, בדיוק בשביל זה יש פגרה

  6. תיקון: הגדרתי OCD כ-"מחלה" וזו שגיאה. עדיף לכנות אדם הסובל מכך כ-DISORDER – "משהו לא רגיל; משהו לא בסדר" – מאשר "מחלה". זהו מצב נפשי יותר מכל, שכנראה ברמה מסויימת כולנו סובלים ממנו, לדוגמא הסלידה ממספר 13 המסמל חוסר מזל בצורה כמעט אוניברסלית.

  7. אגב ההשוואה לג'ורדן, אני זוכר פרסומת נחמדה בה הוא כיכב ובסופה הוא אומר … they say i'm the next michael jordan. i dont want to be the next michael jordan. i want to be the first Harold Miner

  8. לאמא של יש תארים בפסיכולוגיה והיא אמרה לי שלכל אדם יש OCD ברמה מסוימת לי יש קצת מעל לרמה הנורמלית תמיד שאני עובר מתחת למשקוף אני צריך לקפוץ ולגעת בו וגם אני חייב לגעת בכל המושבים שבמטוס לפני המושב שלי וחוץ מזה כלום, זה לא מפריע לי בחיים.

  9. כתבה נפלאה.

    אם אני לא טועה, הוא היה הראשון להיות "ג'ורדן הבא".
    אחריו באו גרנט היל וג'רי סטקהאוס.

  10. תודה רבה מנחם על מאמר שריגש אותי מאוד. מאדם שסובל מהתופעה הזו בצורה מורגשת בשנה האחרונה. אם נדרג, אז אם מה שהוא חווה הוא 8 בסולם התופעה, אז אני איפשהו סביב 3 – זה מתבטא למשל בעובדה שאני לא יכול לקרוא מאמר כמו זה ברצף – אני כאילו "מרגיש" שאני "חייב" לחזור כל כמה זמן לראש הפסקה אחרת אני לא "שלם" עם הקריאה. נשמע פסיכוטי, אני מבין. זה מתבטא גם בלסגור את אותה דלת 4 פעמים עד שהטריקה "מושלמת", למען השם – הייתה נקודה שבה סידרתי את הנשימות שלי בצורה מסוימת תוך כדי נהיגה כדי שהן "יתאימו" בצורה "מושלמת" למוזיקה שאני שומע. זו הייתה נקודת שיא וזו התובנה שלי אולי – לי התופעה לא הייתה קיימת, היא החלה לפני שנה – זו הייתה שנה עם המון תהפוכות נפשיות וחוויות קשות ומטלטלות מאופטימיות לדיכאון שעברתי – לפעמים במחזורים של כמה ימים מקצה רגש כזה לקצה רגש אחר, כמה פעמים בשבוע. נקודת השיא שהזכרתי הייתה ב"דאון" וב"סטרס" המקסימלים בשילוב תקווה מאוד גדולה, ממש מטרת חיים שהייתה לי – כנראה שהשילוב הזה בין דאון שאתה חי, לבין איזשהי מטרה קוסמית שנמצאת בהישג ידך – למשל "דאון" בחיים\נפש לעומת קריירה מזהירה כשחקן כדורסל כמו, אולי, אצל מיינר – כנראה שהשילוב הזה יוצר רע. אני התגברתי על כך מעט, גם כי התקופה בחיים שלי נרגעה, וגם – וחשוב לומר – כי החלטתי להאבק בזה. החלטתי שאני חייב להשתחרר מה"פחד", שלא יקרה כלום אם לא אנעל את הדלת בצורה "מושלמת" או אקליד את המשפט האחרון שכתבתי 4 פעמים עד שהוא "ירגיש" לי "מושלם". זה עוזר מאוד, ואני כבר 80% בדרך מחוץ לזה, והמאמר הזה עזר לי אף יותר – כי מכל הניסיונות האחרונים – הוא הראשון שבאמת הצלחתי לקרוא בלי לקפוץ לראש הפסקה שוב 3 פעמים. תודה רבה ד"ר לס, מתנצל שכתבתי הודעה כה ארוכה אך ריגשת אותי ועזרת לי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט