היה מאושר בחלקך. לא כל הקורה בחיים תוכנן מראש / מאת הגולש הישראלי-אמריקאי עמי

הערה שלי, מ.ל: היססתי הרבה אם להכניס את הפוסט הזה שלפתע קבלתי מגולש שאני לא מכיר, כי הוא מחמיא לי בצורה שאולי לא מגיעה לי. אלה שמכירים אותי יודעים שאני לא מכניס את הפוסט הזה כך שגולשים אחרים יקראו את המחמאות שעמי, כותב המאמר, נותן לי. אני החלטתי להכניסו בגלל סיבה אחת, וסיבה אחת בלבד: עמי מסביר בצורה מכובדת, אלגנטית, וללא כל JUDGEMENT את ה-PLIGHT של ישראלים בגולה (אתם רואים? אפילו עברית אני שוכח. מחפש את התרגום הטוב ביותר למילה PLIGHT. מצב? יותר 'מצב עם תסבוכת'?). חשבתי שתיהנו לקרוא אותו, ולהביע דעתכם בנידון.

*****************************

שמי עמי, ואני גר בארה"ב.

החיים, כמו עונת NBA, לא תמיד הולכים לפי התוכנית. לפעמים הם משנים כיוון בדרמטיות ולפעמים מדובר בהצטברות של כל מיני החלטות קטנות עד שפתאום, יום אחד, יושב אדם בביתו החמים ביום חורף קר באחת מערי המזרח ותוהה איך בדיוק התגלגל למקום אחר ולעיר זרה. נזכר בשמש ומחשב את חייו לאחור.

לדוגמא מנחם לס, שהקשבתי לראיון ששודר איתו בערוץ 103 בישראל, ושהאתר הציע לינק לשידור. את סיפורו קראתי ממילותיו-הוא: הוא הגיע הנה כצעיר בן 24 עם אשה ישראלית ללמוד, ולחזור ארצה להיות מורה בוינגייט או מרצה בטכניון. במקום, כשאשתו והוא היו כבר בעלי דוקטורטים, מוכנים לחזור ארצה, היא חלתה במחלה ממארת וניפטרה שנתיים וחצי אחרי.

הוא נשאר עם שתי בנות יתומות מאם בגילאי 6 ו-3, ועד שהתארגן לחזרה ארצה וחייב היה להישאר לסיום שנת הלימודים באוניברסיטה בה הירצה, פגש אישה כלבבו שמיד ניקשרה לבנותיו והן אליה, והוא עדיין כאן בארה"ב 59 שנים לאחר שהגיע, עובדה שאילו קוראת בקלפים היתה מגלה לו אותה ב-;1961 הוא היה מתפלץ מאי אימון ותדהמה.

לכל ישראלי כאן סיפור משלו, לטוב או לרע. מעטים מאד מאיתנו הגיעו הנה 'להגר', והשידור שבו התראיין מנחם לס לימד אותי – ואחרים שהקשיבו לשידור – שעור חשוב: שישראלי ממוצע שהגיע הנה מסיבותיו הוא ועדיין חי כאן, מסוגל לחיות, לאהוב, ולהינות משני מקומות – ארה"ב וישראל, מבלי להתנצל ומבלי לנסות למצוא תירוצים, ובאותה שעה לשמור על הזהות הישראלית, השפה העברית, ולדבר ברדיו ישראל ללא כל מבטא זר עם עברית מודרנית לחלוטין גם אחרי 59 שנה בגולה.

אני בסך הכל ישראלי ממוצע, שהגיע לפה אפוי כבר, אחרי בית ספר וצבא וערוץ 2 ושבתות בבלומפילד ושירים ושערים וליגת האלופות עם חברים במרפסת בשלישי בערב ואז לקראת מחצית חיי התגלגלתי לעולם האורבני הצפון אמריקאי. עולם קצת מוכר אבל גם הרבה מנוכר, עם כל האפשרויות והבלבול והשפע, עם שעות ושעות של נסיעה, עם נימוס וקלישאות, חג הודיה ודברים שראיתי בסדרות וחשבתי שאני מכיר אבל, בקיצור, עולם חדש שאתה צריך להתרגל אליו, כי הוא, תאמין לי, ממש לא הולך להתרגל אליך.  

והשנים עוברות. שגרה, פרצופים חדשים הופכים מוכרים, בית-רכבת תחתית-עבודה-בית. בחורף לפלורידה ובקיץ לארץ. סקייפ ווטאס-אפ ואיזה כיף ומתי אתם חוזרים ותאמין לי אין לכם טעם לחזור וכל זה. מי שמכיר – מכיר. ועוד דבר חדש, משונה – להתרגל לזה שאתה זר. ושתשאר זר. כלומר, כולם נחמדים אבל המבטא, והביטוי הזה שאתה לא מכיר, והמילה הזאת שאתה לא מצליח לבטא נכון. והקודים האלה הקטנים-גדולים. הרי בסופו של דבר, אתה לא מפה.

והכדורגל, אוי הכדורגל. כמובן שהכל מתחיל עם השעות. כמו הNBA בארץ רק הפוך. ליגת האלופות ב2:30 בצהריים. אם לא בעבודה אז צריך לאסוף את הילדים מהבית ספר ובכלל, איך אפשר לראות משחק בשעות כאלו? מילא איזה מונדיאל בקוריאה פעם בארבע שנים אבל באופן קבוע? כמו אויר מבלון, כמו תוכנית שלום למזרח התיכון, לאט אבל בטוח יוצא החשק.

אבל כדור הוא כדור – מה רואים הילידים?

בייסבול. אני אוהב לראות את קבוצות הילדים משחקות בפארק ליד הבית. ובמגרש המון בחורות יפות וצוחקות ונקניקיות ותחושה של פיקניק. אבל זה כמו טקס של תרבות רחוקה ולא ברורה. לא הבנתי ולא אחזור. מצטער.  

פוטבול – טקס אחר, אנשים אחרים. בעיר שלי אין אז צריך לסוע (רק 4 שעות!). כרטיסים יקרים, אוירה של דרבי באויר ופיק אפ טראקס בחנייה אבל שוב, המסכות האלה על הפנים גם מסמנות איזה מחסום שכבר לא אפרוץ.

הוקי – נהנתי מאוד, מהיר, חיים, אקשן. אבל בטלויזיה – אי אפשר לעקוב אחרי הדיסקית הזאת והכל נראה  לי מקרי, מקרי מדי.

מה נשאר? NBA. לא חובב גדול כלומר מכיר, כלומר ראיתי תקצירים ולפני הילדים גם הייתי קם אולי לרבע האחרון בפלייאוף ומכיר שחקן וחצי בחמישיות ותחרות ההטבעות באול סטאר וג'ורדן. אבל זהו פחות או יותר. אז נלך לראות משחק, למה לא?

לקחתי את הילדים. בהתחלה אותה אוירת קרקס והמעודדות והתעשה פרצוף למצלמה וכל זה. מה אגיד לכם, מי שלא ראה אמריקאי תופס טי שירט מגולגלת שנורתה אליו מאיזה מכונת ירייה משונה לא ראה שמחה מימיו.

אבל המשחק התחיל, והמשיך ובאיזה שהוא רגע הרגשתי כמו – אני חושב שזה מהסרט המצוייר של פיקסאר רטטוטי – הדמות של מבקר המסעדות אחרי שהוא טועם מהתבשיל ופתאום, בשנייה, חוזר לילדות, למקום שהוא שלו ורק שלו. הוא חזר הביתה.

הנה אני. ילד בתחתונים יושב במרפסת ביום של קיץ הופך את עיתון חדשות לצד השני, הצד היחיד שחשוב באמת ויחד עם הכדורגל העיניים הצעירות מתרחבות מול הפלא: פינת הNBA של דוקטור מנחם לס. השפה הזאת והחיוניות שנושבת מהמילים שלו והקסם וההתפלאות מול הדבר הזה שהולך שם באמריקה. ענקים שקופצים לשמיים ומורידים מהם סוכריות.

וככה בזמן המשחק פתאום הדברים מתחברים. זה לא כל כך זר כי בכל דהרוזן יש קצת דוקטור ג'יי וגם גורדון הייוארד הוא קצת לארי בירד כי השמות משתנים והפרצופים מתחלפים אבל הסיפור נשאר. והכי חשוב, הסיפור הזה הוא סיפור שגם לי יש בו חלק כי גם לי סיפרו את הסיפור הזה. ומי שסיפר אותו היה הדוקטור. ודרך הסיפור הזה הוא נתן לי להרגיש כאילו אני שוב בבית. מה עוד אבקש?

אז כל זה בעצם בשביל להגיד תודה. וכאן אני כותב ישירות למנחם. תודה על הסיפורים ועל המיתולוגיות אבל בעצם לא רק עליהם כי ספורט הוא הרבה יותר מרק ספורט. תודה גם על זה שהראת שאפשר לאהוב שני מקומות ולהרגיש בבית בשניהם. ותודה על זה שמתוך אהבה והקסמות וחיוניות – הורדת בשבילנו את הכוכבים, ודיברת וצחקת איתם, והבאת אותם עד אלינו שם במרפסות בקיץ בארץ הקטנה שלנו. ובעצם, גם הראת לנו שגם אנחנו יכולים לעשות אותו דבר – שילד מקריית טבעון או מקריית גת או מקריית שמונה יכול גם לקשקש בעצם עם 'אלוהים' לפעמים – זה שמוציא לשונו בדאנק – ואם לא איתו אז לפחות עם דיוויד סטרן.

אם היה איזה מין פרס כזה שנותנים על בניית  ידידות או גשרים בין ישראל ואמריקה אז הייתי ממליץ שמנחם יקבל אותו. אבל גם בלי פרסים, את מפעל החיים שמנחם בנה – הוא בנה מתוך אהבה וסקרנות ושמחת חיים – אז אפילו יותר מלהגיד לו תודה אפשר פשוט לשאול – כמה אנשים יכולים להתגאות שעשו דבר כזה בחייהם?

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. נפלא
    יופי של פוסט.
    נהניתי מאד לקרוא וזו בעצם ההרגשה שלי אבל מצד אדם שעדיין חי בישראל, מזלנו שהיה לנו את מנחם במדורי הספורט של העיתונים בארץ בתקופות צעירותנו.
    מזלנו שהכתיבה שלו בנושאי ספורט כל ייחודית ומוצלחת, ואשרינו שיש לנו את האתר הזה, שלא צריך לחכות מספר ימים לכתבה הבאה.
    אתר שבו יש למנו קשר יומי כמעט אישי עם האיש המיוחד הזה.

  2. כתוב מקסים ומרגש. אנושי כל כך וכן… מזכיר את השנים ההן כשהיה עיתון כתוב עם כתבות נהדרות של מנחם שהיוו צוהר לעולם אחר. יופי של פוסט.

  3. נקודה מעניינת ויפה. תודה.
    יש פה סוג של מסעות בזמן. אתה מבין כעת, בימינו אנו, את משמעות הגשר שבנה אי אז בעבר הדוקטור לביומכניקה. באותם ימים לא חשבת שזה גשר, לא צעדת בו כדי להגיע לצד השני, רק טיפסת עליו והסתכלת על הנוף היפה שנשקף ממנו. זה היה אז.
    היום, כשאתה כבר בצידו השני של הגשר, אתה נזכר בימי ילדותך כשעמדת בקצהו והבטת למטה, אל הצד בו אתה נמצא כעת. ועכשיו, עכשיו הצד הזה לא כל כך זר, בזכות אותם מראות וזכרונות ילדות מאז.
    נפלא.

  4. כתבת יפה מאוד. אני מתחבר לזווית של המהגר שהעלית. יצא לי לחיות ולגדל ילדים במשך כ 4 שנים בפאריס.
    עד כמה שצרפת ופאריס נחשבות ״סקסיות״ ומבוקשות החיים שם לא קלים, לא הכל זה קרואסון וחמאה. להיות מהגר בארץ שהיא לא קולטת עליה, בשפה זרה, מנטליות אחרת, ומזג אויר מחורבן, זה לא כיף. הילדים שלך לא גדלים ישראלים. בשבילנו זה היה קליל מפני שתכננו לחזור לארץ אבל בכל זאת יצא לנו להבין את קצה קצה של החוויה של הניתוק מהחוויה של הבית והריחוק שמתחיל להיווצר מהילדים.
    ראינו זוגות מסביבנו שלא חזרו לארץ וזוגות שכן חזרו לארץ אבל בנפרד. החיים לוקחים אותך לכל מיני כיוונים וזה לא תמיד טריוויאלי. מה שקרה איתך או עם מנחם הוא בחלקו דומה למה שקרה עם מאות אלפי ישראלים אחרים.
    תודה!

  5. יופי של פוסט, נהנתי מאוד לקרוא.
    אני למעשה ממשיך להיות אותו ילד שהיה מחכה לכתבות של מנחם בעיתון רק שכיום זה באתר.
    ב"ה עם עבודה עמוסה וחמישה ילדים אין לי כמעט זמן בכלל לראות משחקי NBA אז נשאר לי לקרוא ולדמיין את הכל כמו בשנות התשעים.
    כל הידע שלי הוא מהסיקורים הנפלאים באתר ומהמעורב של מנחם .

    לגבי הנושא שהכותב אמר שזהו למעשה סיפורם של הרבה מאוד יורדים מזכיר לי דבר תורה שמאוד רלוונטי לנושא.
    בתחילת ספר שמות שמתאר את תחילת השיעבוד של בני ישראל במצרים הספר מתחיל " ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה "
    ונשאלת השאלה למה אומר באים בזמן הווה ? היה צריך להגיד באו מצרימה שהרי הם גרו שם כבר כמעט מאתיים שנה,
    אלא שהם בלב שלהם תמיד הרגישו שהם לא שייכים ותמיד הם לא היו חלק מהמצרים לא משנה כמה זמן הם גרו שם,
    לדעתי זה התחושה של כל יהודי בעיקר אם הוא חי בעבר גם בישראל, תמיד הוא ישאר בתוך תוכו ישראלי גם אם הוא חי בנחת בארה"ב צרפת או ספרד.

  6. מנחם כתב שהכותב "מחמיא לי בצורה שאולי לא מגיעה לי".
    ובכן יש לתקן: צ"ל "בצורה שבוודאי מגיעה לי".

    את הטורים של מנחם לס אהבתי לקורא יותר מכל הדברים במדורי הספורט. אני קראתי לאורך השנים בעיקר "מעריב" והכפולה של מנחם היה הדבר הטוב ביותר במדורי הספורט עד היום (כולל לפני כן). והסיפורים שלו הם הדבר המעניין והמרתק ביותר בעתונות הספורט. וסגנונו הוא הסגנון המהנה ביותר.
    כל מחמאה לפרופדוק הבלתי נלאה מגיעה לגמרי!!!

  7. מעולה עמי. ממש נהנתי לקרוא. כל מי שגדל באייטיז ואוהב כדורסל זוכר את הטורים והסיקורים של מנחם שהכניסו לחיינו את החיצים, הקרשים והבונבונים. ומילה למנחם – פשוט כל הכבוד על הפרויקט הנהדר שלך וההתמדה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט