שבת בבסיס / כסף שחור – יוני לב ארי

אור ליום רביעי האחרון התעוררנו ל-Breaking News: הניו יורק יאנקיז החליטו לשלם בתשע השנים הקרובות 324 מיליון דולר לגאריט קול, פיצ'ר מצוין לכל הדעות. מטבע הדברים, כשחוזה מהסוג הזה נחתם, יש לא מעט שטוענים שמדובר בהגזמה פרועה, גם בסכום וגם באורך החוזה.

מככבים ברשימה. קאבררה ופילדר (צילום: MLB.com )

האם המפציצים מהברונקס טעו או לא, נדע בעוד מספר שנים. בינתיים אפשר להתרפק (או להתפרק) על מספר טעויות שקבוצות עשו בעבר – להלן עשרת החוזים הגרועים בהיסטוריה של המייג'ור ליג בייסבול. שימו לב שכמעט על כל סיפור חתומה קבוצה אחרת.

מקום עשירי: מלווין (בי.ג'יי) אפטון, אטלנטה ברייבס. 72.5 מיליון דולר, חמש עונות

אפטון של טמפה ביי היה שחקן מאוד מגוון. הום ראנס (בשתי העונות האחרונות העיף 51 כאלה), גניבות בסיסים, הגנה, הוא עשה הכל. זה שכנע את הברייבס להשקיע, במה שנחשב ב-2013 לחוזה הגבוה ביותר בהיסטוריה של המועדון. הקבוצה מאטלנטה קיבלה בעיקר שחקן שלא מתאמץ, הרבה הצגות וממוצע חבטות איום של 184. בעונה הראשונה. לאחר שנתיים התייאשו בג'ורג'יה, ושלחו את אפטון לסן דייגו. תקראו לו בי ג'יי, תקראו לו מלווין, פשוט עדיף שלא תקראו לו כשאתם עושים כוחות.

הרבה רגעים של תסכול. אפטון (צילום: jeffschultz.blog.myajc.com )

מקום תשיעי: בארי זיטו, סן פרנסיסקו ג'איינטס. 126 מיליון דולר, שמונה עונות

לאחר שבע עונות מוצלחות באוקלנד, בהן רשם זיטו מאזן של 63:102 ו-ERA של 3.58, בהחלט מרשים, הג'איינטס הדהימו את העולם כשהחתימו את הלפטי האיימתני. מה הם קיבלו? מאזן שלילי של 80:63, ERA של 4.62 (באף עונה לא ירד מה-4), ולא מעט פציעות, בעיקר לקראת הסוף. את האליפות היחידה שלו הוא קיבל בעיקר בזכות טים לינסקום, מאט קיין ובאסטר פוזי.

ותודה לפוזי. זיטו (צילום: The New York Times )

מקום שמיני: פרינס פילדר, דטרויט טייגרס. 214 מיליון דולר, תשע עונות

ב-2011 עזב פילדר את מילווקי, לאחר שכיכב שם שבע עונות עם למעלה מ-30 הום ראנס לעונה. הטייגרס פתחו את הארנק, ומה הם קיבלו? במהלך שתי העונות של הנסיך במישיגן הוא אמנם נתן תפוקה נמוכה מזו במילווקי, אך עדיין סבירה.

בפלייאוף הוא היה מזעזע, עם ממוצע חבטות סביב ה-200. והום ראן בודד ב-24 משחקים. במהלך ה-ALCS ב-2013 אמר פילדר לתקשורת מספר הערות, נגדיר זאת בעדינות, שנויות במחלוקת, כנגד האוהדים ובכלל (STAM, תרחיב בתגובות), מה שכנראה שלח אותו בטרייד לטקסס. בריינג'רס הוא נתן עונה אחת טובה, נפצע בצוואר ופרש. בסך הכל, מתוך תשע העונות עליהן חתם שיחק פילדר חמש בלבד, והסתפק ב-89 הום ראנס והרבה בלגן.

פילדר טועה ועולה לטייגרס ביוקר (צילום: nydailynews.com )

מקום שביעי: קארל קרופורד, בוסטון רד סוקס. 142 מיליון דולר, שבע עונות

עד 2011 כיכב קרופורד בטמפה ביי, כשהוא עומד על ממוצע חבטות של 296. פלוס 45 בסיסים גנובים בתשע עונות (409 בסך הכל), שווה השקעה. אז בוסטון הרימה את הכפפה, החתימה את קרופורד על חוזה ענק, ומאז הוא עסוק בעיקר בלספור את הכסף. לאחר שנתיים בהן צנח ממוצע החבטות ל-260. וכמות הבסיסים הגנובים נעצרה על 12.5 לעונה, ויתרו בבוסטון ושלחו את הבחור לדודג'רס, שם המצב לא ממש השתפר. היום מקום מחבטו לא נודע, כל המוצא מתבקש ליצור קשר עם משטרת LA.

הרבה רגעים מתסכלים. קרופורד (צילום: lucidsportsfan.com )

מקום שישי: ג'קובי אלסברי, ניו יורק יאנקיז. 153 מיליון דולר, שבע עונות

לאורך רוב הקריירה שלו אלסברי היה שחקן טוב, אפילו טוב פלוס. אך למעט עונה אחת הוא מעולם לא היה אול סטאר. מה הוא כן היה? שחקן מאוד מאוד פציע. ב-2011 הוא העמיד בבוסטון, שם שיחק כל הקריירה עד שהגיע לניו יורק, עונה של 321., 32 הום ראנס ו-39 בסיסים גנובים. ועל סמך העונה הזו הוא קיבל מניו יורק חוזה מפלצתי.

כנראה בדרך להיפצע. אלסברי (צילום: Sports Illustrated )

מאז שאלסברי הגיע לניו יורק הוא בעיקר נפצע: בשש העונות שעברו מאז הוא חתם על החוזה שיחק האאוטפילדר בממוצע 86 משחקים לעונה בלבד, וממוצע הגניבות שלו ירד מ-34 ל-17. בשנתיים האחרונות אלסברי לא לבש את מדי הפינסטרייפס אפילו פעם אחת. שווה 22 מיליון דולר לעונה.

מקום חמישי: דייויד רייט, ניו יורק מטס. 138 מיליון דולר, שמונה עונות

עד לאותו חוזה חדש, רייט היה בדרך להיכל התהילה, ולהפוך לאחד ה-Mets הגדולים בהיסטוריה. אבל אז הגיע חוזה חדש, שלווה בערימה של פציעות, כשבארבע העונות האחרונות הוא שיחק בסך הכל ב-77 משחקים (19 לעונה), עם ממוצע של חמישה הום ראנס לעונה (לעומת 22.2 עד 2013). זה הרבה יותר David Wrong מאשר דייויד רייט.

איפה היא, הקריירה שהיתה לי? רייט (צילום: Call to the Pen )

מקום רביעי: רובינסון קאנו, סיאטל מארינרס. 240 מיליון דולר, עשר עונות

המארינרס החתימו את קאנו ב-2014, בעיקר כדי לעשות דבר אחד – לעלות לפלייאוף לראשונה מאז 2001. זה לא קרה. מעבר לזה, לאורך רוב השנים בסיאטל היה האול סטאר בסדר, אבל למעט עונה אחת (298., 39 הום ראנס) הוא מעולם לא היה שחקן של 24 מיליון דולר.

הרבה תסכול עבר על קאנו בסיאטל (צילום: Call to the Pen )

בעונתו האחרונה בסיאטל הידרדר קאנו ל-10 הום ראנס, כשגם ההגנה כבר הפכה איטית, והמארינרס שלחו אותו למטס. עדיין נותרו לו ארבע עונות תחת אותו חוזה לעשר שנים, כך שגזר הדין, שמאוד ברור כיצד ייראה, לא ניתן עד 2024.

מקום שלישי: ג'וש המילטון, לוס אנג'לס איינג'לס. 125 מיליון דולר, חמש עונות

המילטון כיכב בטקסס במשך חמש עונות, עם ממוצע של 28.4 הום ראנס, וממוצע חבטות של 302.. אז האיינג'לס החליטו להמר עליו, ולהפוך את הליינאפ שלהם למפחיד, לצד אלברט פוהולס ומייק טראוט. ומה הם קיבלו תמורת 125 מיליון דולר? פציעה בכתף, התמכרות לסמים, ממוצע חבטות של 255. ו-31 הום ראנס בסך הכל. אחרי שנתיים התייאשו ב-LA ושלחו את המילטון בחזרה לטקסס, שם הוא דעך עד לסיום הקריירה.

המילטון (משמאל), לצד טראוט ופוהולס. לא עבד (צילום: USA Today )

מקום שני: מיגל קאבררה, דטרויט טייגרס. 248 מיליון דולר, שמונה עונות.

משחקני ההתקפה הטובים בליגה בעשור האחרון, על זה אין ויכוח. בין 2005 ל-2016 עבר קאבררה את ה-300. ב-11 מתוך 12 עונות, כשהוא יורה בממוצע 34 הום ראנס. אך ב-2016, כשהוא בן 33, קיבל "מיגי" הארכה ללא פחות משמונה עונות. ובשלוש האחרונות ממוצע החבטות שלו עומד על 270., עם ממוצע של עשרה הום ראנס, בהחלט לא מצדיק 31 מיליון דולר לעונה. וזה כשהוא עדיין צעיר יחסית.

יודע לספור לפחות עד 1. קאברררה (צילום: Deadspin )

מקום ראשון: כריס דייויס, בולטימור אוריולס. 161 מיליון דולר, שבע עונות

אם מישהו מחפש ללמד כיצד נראית עקומה יורדת, הנתונים הסטטיסטיים של דייויס בהחלט מתאימים. שחקן הבסיס הראשון המצטיין של בולטימור חתם ב-2016 על חוזה חדש, לאחר עונה מצוינת עם 47 הום ראנס, וממוצע של 42 כאלה בשלוש העונות האחרונות. אך שימו לב מה קרה מאז: ממוצע החבטות ירד מ-262. ל-221., 215. ו-168, כשבעונה שעברה הוא חיכה למעלה מחודש ל-היט הראשון שלו. וההום ראנס? ירדו מ-47 ל-38, 26, 16 ו-12. כל זה בשביל 23 מיליון דולר לעונה.

פנים מוכרות בבולטימור. התסכול של דייויס (צילום: Sports Illustrated )

החוזה המוזר בהיסטוריה של המשחק: בובי בונילה, ניו יורק מטס

אין אוהד מטס שלא מרכין ראש כל 1 ביולי. זה כמובן ה-Bobby Bonilla Day. בונילה חתם בניו יורק על חוזה לחמש עונות, תמורת 29 מיליון דולר. לא מוגזם. לאחר מספר טריידים, עזב וחזר בונילה למטס ב-1999, אך היה גרוע. מה עשו המטס, שהיו חייבים לו 5.9 מיליון דולר נוספים? הסכימו להצעה של בונילה ושות': בעשור הקרוב הם לא משלמים כלום, אך בין 2011 ל-2035, כל 1 ביולי, בונילה יקבל צ'ק על סך 1.19 מיליון דולר. וואו. כך שעד היום, וגם ב-16 שנים הקרובות, "יום בובי בונילה" ימשיך להיות יום עצוב לאוהדי המטס.

מזל טוב! (צילום: retireenews.org )

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. קלעת בול בכולם. בבייסבול ישנה בעייה: כל אחד עם חוזה ענק מעל 3 שנים, ניכשל מוקדם מדי. הם מראש נותנים חוזה ל-5 שנים אפילו אם מכנים אותו 10 שנים'. הנפילות של חוזי הענק זועקות השמיימה.

  2. תודה יוני, אחלה פוסט
    .
    *בונייה
    .
    איכשהו תמיד זכרתי את בארי זיטו ושצוחקים על החוזה שלו אבל האחרים בהחלט יותר גרועים.

  3. לדעתי ברייס הארפר הולך להיות ברשימה כזאת די בקלות עם ה-300/13 שלו והעובדה שהוא לא שווה את זה כבר בעונה הראשונה שלו מתוך ה-13.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט