הוא פספס ארבע פעמים משחק מושלם, כמעט זכה באליפות, אך השנה ה-Muss נכנס סוף סוף להיכל התהילה. סיפור הקריירה של פיצ'ר ענק, שבעיני ייזכר בעיקר בזכות מספר רגעים בלתי נשכחים

הלילה שבין חמישי לשישי, ה-16 באוקטובר 2003. 03:43 לפנות בוקר, אי שם בתל-אביב. אני וחבר טוב, אוהד רד-סוקס שרוף, חולקים את המרתף אצל ההורים שלי. הם, למזלם, בחו"ל.

משחק מספר 7, ALCS (סדרת הגמר של הליגה, אחת לפני וורלד סירייס), ניו-יורק יאנקיז – בוסטון רד-סוקס, יאנקי סטדיום. קללה בת 85 שנה על הפרק. רוג'ר קלמנס, אולי במשחקו האחרון בקריירה (לא), מפשל ברגע האמת, והגרביים מובילים באינינג הרביעי 0:4, עם שניים על הבסיסים, בלי אאוטס עדיין. גמור?

• את סיכום השבוע בבייסבול כבר קראתם?

קלמנס יוצא, הקהל מריע לו, בכל זאת, חתיכת קריירה. מהבולפן עולה מייק מוסינה, בניסיון נואש של המנג'ר ג'ו טורה להציל את המולדת, או לפחות לעצור את הדימום. היתה זו, אגב, הפעם הראשונה שמוסינה עולה מהבולפן ולא פותח לאורך כל הקריירה שלו. חבר שלי כבר מתחיל לראות את האור, למרות שבחוץ חושך גמור, וההיסטוריה של בוסטון לא ממש נותנת לו סיבה. גם אני לא ממש רואה אור. הראש בין הידיים.

The Muss Is Loose

אבל מבט על המסך נותן תחושת ביטחון קלה. The Muss, אולי יהיה בסדר? טרוט ניקסון על בסיס שלישי, ביל מילר על הראשון, ג'ייסון וריטק, מהשחקנים היותר מזוהים עם בוסטון, יכול לנעוץ את המסמר האחרון בארון של הקללה והפינסטרייפס. סטרייק ראשון, סטרייק שני, ו…. Strike Out Swinging. פסול אחד. אויר נכנס לריאות.

ג'וני דיימון עולה. עוד אחד מה"בוסטונאים" הגדולים. סטרייק ראשון. סטרייק שני, מוסינה זורק Fast Ball, מוציא מדיימון דאבל פליי, יצאנו מזה. שלט עולה מאחד האוהדים – "The Muss Is Loose", רק 4:0, וכמו שאמר יוגי ברה האגדי, It Ain’t Over Till It's Over. ה"מוס" השלים בסך הכל שלושה אינינגים ללא ריצות, ונתן ליאנקיז את האוויר הכל כך נחוץ כדי לחזור, באחד הקאמבקים הגדולים שהיריבות הזו ידעה. והיא ידעה.

שכחנו מישהו?

הסוף ידוע לרובכם, פדרו מרטינז נשאר יותר מדי זמן, היאנקיז חזרו באינינג השמיני ל-5:5, וארון בון, המנג'ר הנוכחי של הקבוצה מהברונקס, העיף את ההום ראן הסופר דרמטי, 5:6 ענק. מהמשחק הזה זוכרים כמה דמויות מפתח. בון כמובן, מריאנו ריברה, שזרק גם הוא שלושה אינינגים ללא ריצות, גריידי ליטל, המנג'ר של בוסטון, שבחר להישאר עם הפיצ'ר שלו ושילם במזומן, עם קנס. ופדרו עצמו כמובן, שהשתנק ברגע האמת.

אבל איכשהו, ה"מוס" נשכח. האיש שכנראה בלעדיו רבים לא היו זוכרים את בון היום, וכל האגדה הזו של משחק מספר 7 ב-2003 לא היתה קיימת, בטח לא במתכונת הזו, נשכח. לפני כחודש וחצי נכנס מוסינה להיכל התהילה של הבייסבול, והשבוע עשו לו כבוד ביאנקי סטדיום, כשהוא זרק את הפיץ' הראשון במשחק. סוף סוף ה"מוס" זכה לכבוד הראוי.

"פספוסים"

הקריירה של מוסינה היא לרוב בעיקר קריירה של "כמעט". מעבר לסיפור איתו פתחתי, בו הוא היה "כמעט" הכי משמעותי במשחק כל כך חשוב, היו עוד לא מעט מקרים. הוא הגיע ליאנקיז מבולטימור ב-2001, שנה אחרי האליפות של 2000, ופרש בסיום עונת 2008, שניה לפני האליפות של 2009. כמעט זכה בשתי אליפויות. גם ב-2001 היאנקיז שלו היו רחוקים אינינג אחד מאליפות. כמעט.

הוא הגיע לא פחות מארבע פעמים לכמעט No Hitter, ולפעמים אפילו כמעט למשחק מושלם. ב-30 במאי 1997 הוא פסל את 25 האינדיאנס הראשונים, לפני שסנדי אלומר ג'וניור הרס בתחילת התשיעי. ב-4 באוגוסט 1998 הוא פסל 23 טייגרס, לפני שפרנק קטלנאטו העיף דאבל בסיום האינינג השמיני. ב-1 באוגוסט 2000 הוא רשם One Hitter מול הטווינס. כל אלה היו במדי האוריולס.

נגמרה הקסטה

אבל שיא השיאים הגיע ב-2 בספטמבר 2001. היאנקיז התארחו בבוסטון, פנוויי פארק, עם כל מה שמשתמע מזה. הרד-סוקס הציגו ליינאפ שכלל את טרוט ניקסון, מאני רמירז ושיי הילברנד, וערימה של היסטוריה ויריבות. אה, וגם את דייויד קון, הפיצ'ר האחרון באותו הזמן שזרק משחק מושלם, אך זה היה במדי היאנקיז כמובן.

המשחק שודר בארץ, דבר די נדיר לשנת 2001. הקלטתי אותו על קלטת VHS, והוצאתי את הפלסטיק בבוקר, שלא ימחקו לי אותו. ה"מוס" התחיל מעולה, מוריד גרביים אחד אחרי השני, באינינג השישי זה נהייה מעניין. שביעי, שמיני, עדיין משחק מושלם. התשיעי התחיל, ומוסינה לא עוצר, פוסל את הראשון, ואת השני.

ואז קרה אסון. נגמרה הקסטה. רצתי למחשב, חצי שעה להתחבר לאינטרנט (מזכיר לכם, 2001), רק כדי לראות תמונות שמחה של שחקני בוסטון. קארל אווארט עלה כמחליף וחבט סינגל, הלך המשחק המושלם, חובט אחד מסיום המשחק. שוב. כמעט. כמה כואב.

מי גאון של אימא?

מוסינה, שחגג השנה 50, גדל בפנסילבניה (אבל לא היה אמיש). כבר בבית ספר הוא היה פיצ'ר מצוין, מה שנמשך גם באוניברסיטת סטנפורד. עיני האוריולס מבולטימור נתפסו עליו, כשהם בחרו אותו בבחירה ה-20 בדראפט 1990. הוא סיים את הלימודים עם תואר בכלכלה, אגב. דבר די נדיר אצל שחקני בייסבול.

לאחר שנתיים במיינורס הגיע מוסינה לקבוצה הבוגרת של בולטימור, שם הוא בילה תשע עונות. המאזן? 81:147, עם ERA של 3.53. הוא השלים בתקופה הזאת 15 משחקים שלמים בלי לחטוף ריצה. עונת השיא שלו היתה דווקא הראשונה, אז הוא רשם מאזן של 5:18 עם 2.54 ריצות ל-9 אינינגים. סופר מרשים לבחור בן 24.

ב-1993 ארחו האוריולס את משחק האול סטאר. מוסינה היה בסגל, אבל לא עלה לשחק. באינינג השמיני הוא החליט לעלות להתחמם, למרות שלא קיבל הוראה כזו, והמנג'ר של האמריקן ליג, סיטו גאסטון, לא העלה אותו לשחק, למרות מאחות האוהדים. מאותו היום סומן גאסטון בבולטימור, והפך להיות שנוא העיר.

רנדי מי?

עד עונת 1996 בולטימור היתה לרוב קבוצה נחמדה. לא מעבר, ובטח לא מועמדת לפלייאוף. 96' היתה שנת השינוי כשמוסינה החל לחוות קצת Postseason. אך ב-1997 הוא כבר הטביע את חותמו, כשהוא מנצח שני משחקים בסדרת הדיוויז'ן מול סיאטל, פעמיים מול רנדי ג'ונסון האגדי, ומוסיף 15 אינינגים עם ריצה בודדת בשני משחקים ב-ALCS מול קליבלנד (ERA של 0.6), אך ללא ניצחון וללא עליה לוורלד סירייס.

זוכרים את סנדי אלומר ג'וניור, שהרס לו משחק מושלם ב-1997? סיכוי סביר שאם המוס יתקל בו ברחוב, הוא יעבור לצד שני. ב-14 במאי 1998 חבט אלומר כדור לפרצופו של מוסינה, שבר לו את האף וניטרל אותו לתקופה לא קצרה. הוא עדיין הספיק לזכות בפעם השניה בקריירה בכפפת הזהב (מתוך 7) ולרשום סטרייק אאוט 1,000 בקריירה.

It’s Up To You, New York, New York

בפגרה שבין 2000 ל-2001 החליט מוסינה לעשות מעשה, יצא לשוק החופשי ועבר ליריבה השנואה מניו-יורק, כשהוא חותם על חוזה לשש שנים, תמורת 88.5 מיליון דולר, סכום די מרשים לתחילת המילניום. בסך הכל כיכב מוסינה בניו-יורק שמונה עונות, עם מאזן של 72:123, ו-ERA של 3.88. גם הפעם עונת השיא שלו היתה הראשונה, עם ERA של 3.15, אך הוא גם חתם את הקריירה עם עונה של 20 ניצחונות, היחידה לאורך כל הדרך.

אחת מתצוגות השיא של מוסינה הגיעה, כמו ב-2003, כשהיאנקיז היו עם הגב לקיר. בסדרת הדיוויז'ן ב-2001 הפסידו הבומברס את שני המשחקים הראשונים, בניו-יורק, לאוקלנד המצוינת. הפסד במשחק השלישי שנערך באוקלנד היה סוגר עניין. כולם זוכרים מהמשחק הזה את ה"פליף" של דרק ג'יטר (צפו בווידאו המצורף), אך מה עם שבעת האינינגים ללא ריצות של מוסינה, שהביאו ל-0:1 ענק?

שדרת הכוכבים של הבייסבול

להיכל התהילה הגיע מוסינה, כאמור, השנה, לאחר חמישה ניסיונות לא מוצלחים בעבר. אך הדיון האם הוא מספיק טוב כדי להיכנס ל-Hall Of Fame נשמע בכלי התקשורת ובמספרות במנהטן או בולטימור בערך מאז שהוא פרש. "האם אני מתאים? לדעתי אני לא פחות טוב מכמה שכבר בפנים", אמר מוסינה בעצמו בראיון ל-USA TODAY ב-2006.

מצד אחד, הוא רשם כמה משחקים גדולים ברגעי האמת, והציג יכולת יציבה לאורך רוב הקריירה. מצד שני, אין לו אליפות, וכמעט לא היו לו שנים באמת גדולות. שוב. כמעט. הניסיון הראשון היה ב-2014, כשהמוס משיג 20.3 אחוזי הצבעה. כדי להיכנס להיכל התהילה בקופרסטאון צריך 75% מהקולות.

כל שנה עלו המספרים מעט, כשב-2019 הוא הגיע ל-76.7, והגיע לרגע הנכסף. אז בסוף, מוסינה הצליח לשבור את מחסום ה"כמעט", נכנס להיכל התהילה, ושם חותמת של מצוינות על הקריירה שלו. ואני, בסופו של דבר, תמיד אחזור לאותו לפנות בוקר באוקטובר 2003. בלעדיך, מוס, כל זה לא היה קורה…