שחקנים שאסור לשכוח: טיישון פרינס / יהלי אולמר

השנים שלפני ה-NBA: טיישון דורל פרינס (2.06 מטר ו96 קילוגרם), נולד ב28 בפברואר 1980 בקומפטון, קליפורניה. הוא שיחק בתיכון דומינגז בעירו והוביל את קבוצתו למאזן של 96 ניצחונות ותשעה הפסדים בלבד, וזכה באליפות קליפורניה לתיכונים בשנת 1997. בנוסף הוא גם זכה בפרס "ג'ורג' ירדלי" מטעם העיתון "לוס אנג'לס טיימס" לשחקו התיכונים המצטיין באותה שנה בקליפורניה הדרומית.

לאחר התיכון פרינס הלך לשחק באוניברסיטת קנטקי היוקרתית, וכבר בגיל 18 הפגין זריזות רבה על המגרש ויכולת הגנה עילאית ואף נכלל בחמישיית ליגת המכללות. עונה לאחר מכן (1999/2000) תפקידו במכללה הוגדל והוא שיחק 34 דקות למשחק וקלע 13.3 נקודות ונבחר לחמישיית העונה השנייה באיזור הSEC.

עונה לאחר מכן הוא שיפר את ממוצעיו והפך לשחקן שלם יותר: היו לו 16.9 נקודות, 6.5 ריבאונדים ו2.9 אסיסטים למשחק בפחות דקות משחק בהשוואה לעונה שעברה. פרסיו באותה העונה כללו בחירה לחמישייה השנייה של הNCAA, ושחקן העונה באיזור שלו. ההצלחה של פרינס נתנה לו ביטחון ולאחר עונה זאת הוא נרשם לדראפט אך ביטל את השתתפותו ברגע האחרון. עונה לאחר מכן הוא שיפר קצת את הסטטיסטיקה ואף קלע 41 נקודות במשחק אחד בטורניר המכללות.

הקריירה ב-NBA: טיישון פרינס נבחר במקום ה23 בדראפט 2002 ע"י דטרויט פיסטונס. בעונתו הראשונה המאמן ריק קרלייל (כיום בדאלאס) לא שיתף אותו יותר מדי ופרינס הרוקי קיבל רק 10.4 דקות למשחק, כשחקן העשירי ברוטציה של הבוכנות, אך מעמדו נסק בפלייאוף של אותה העונה. בסדרת הסיבוב הראשון מול אורלנדו, בהנהגת טרייסי מקגריידי, דטרויט נקלעה לפיגור 3-1 לאחר 4 משחקים בסדרה. קרלייל היה נואש וכידוע, זמנים נואשים דורשים החלטות נואשות. קרלייל החליט להקשיב לפתגם הנודע ושלף את טיישון מהספסל לאחר שכמעט ולא שיחק בסדרה, והרוקי גמל לו עם שמירה על טימאק במשחקים 5,6 ו7 שבו גם הוסיף 20 נקודות והפיסטונס ניצחו בסופו ולקחו את הסדרה לאחר מהפך מופלא. מעמדו של פרינס השתדרג פלאים ואת הפלייאוף סיים עם ממוצע של 9.4 נקודות ב25 דקות, לא רע לרוקי שיובש על הספסל יותר מחצי סדרה. למרות שיפורו המופלא של פרינס, הקבוצה הודחה ע"י הנטס בגמר המזרח (שניגפו בפני הספרס בגמר הכללי).

העונה הבאה של פרינס (2003/2004) נתנה לקבוצה סיבות לאופטימיות, הוא התפתח לשומר מצויין בהגנה תוך כדי שהוא משדרג את ממוצעיו ל10.3 נקודות עם כמעט חסימה וחטיפה למשחק. באותה העונה הבוכנות עברו את הבאקס והנטס בפלייאוף וניצבו בפני יריבה קשוחה בגמר המזרח: אינדיאנה פייסרס של רג'י מילר. 17 שניות לסיום המשחק השני בסדרה הפיסטונס איבדו את הכדור, מילר דהר אל הטבעת אך פרינס חסם את הלייאפ שלו במהלך אייקוני, ואחד המפורסמים אי פעם. 

הפיסטונס ניצחו את הסדרה ועלו לגמר ה-NBA. בגמר הם נפגשו מול הלייקרס של שאקובי מחוזקים במאלון ופייטון הקשישים, ודטרויט הייתה האנדרדוג המוחלט. הפיסטונס ניצחו את המשחק הראשון בעזרת הגנה טובה של טיישון על קובי, שקלע באותו משחק 25 נקודות ב37 אחוזים מהשדה. במשחק השני פרינס נעצר על 5 נקודות בלבד וקובי היה חם עם 33 נקודות ביותר מ50 אחוזי קליעה והלייקרס השוו. במשחק 3 קובי נעצר על 11 בלבד, כמו פרינס והבוכנות עלו ליתרון בסדרה פעם נוספת, ואף רכבו על המומנטום לניצחון במשחק הרביעי ויתרון 3-1 (פרינס קלע 6). במשחק החמישי פרינס היה מצטיין הפיסטונס עם 17 נקודות ו10 ריבאונדים, לצד בן וואלאס (18 ו22 ריבאונדים) והמילטון (21 נקודות) והקבוצה היממה את העולם וזכתה באליפות השלישית שלה. קבוצת האליפות נודעה בשם "בד בויז 2" ופרינס היה הסמול פורוורד הפותח בה, וזאת האליפות היחידה שלו, אך כמה שהיא הייתה מתוקה.

בעונה לאחר מכן פרינס שדרג את ממוצעיו פעם נוספת ועלה ל14.7 נקודות, 5.3 ריבאונדים, שלושה אסיסטים ו-0.9 חסימות, ובנוסף שיפר את הזריקה שלו ואת אחוזי הקליעה מהשדה ומקו העונשין. במקביל המשיך להפגין יכולת עילאית בשמירה על שחקנים יריבים שתרמה רבות לקבוצתו, ונבחר בסיום העונה, לראשונה בקריירה שלו, לתואר חמישיית ההגנה השנייה של העונה. הוא סייע לדטרויט להעפיל בפעם השנייה ברציפות לסדרת הגמר של ה-NBA, אך הפעם הפסיד עמה בגמר לספרס, בסדרה דרמטית שהסתיימה לאחר שבעה משחקים.

לאחר מכן פרינס האריך חוזה בדטרויט לעוד חמש שנים ונשאר שחקן חמישייה משמעותי מאוד לקבוצה, נכנס ל4 חמישיות ההגנה ברציפות (2005-2008), והשלים את כל 82 המשחקים בכל עונה מארבעת העונות הראשונות של החוזה החדש, כמו גם בשתי העונות שלפניו (מאז השמירה על טימאק בפלייאוף 2003 הוא נעשה עמיד ובריא לעילא ולעילא), הפיסטונס לא הצליחו לחזור לגמר וראו את מיאמי של וייד ושאק, יריבם משכבר הימים עולים לגמר 2006 ומנצחים את דאלאס של נוביצקי.

בעונת 2008/2009 פרינס שמר על הסטטיסטיקה היציבה שלו מהקריירה, אך עגלתו החלה לרדת במורד הגבעה. בפלייאוף של אותה עונה דטרויט טואטאה בסוויפ ע"י קליבלנד של לברון/המלך/לפלופ/השיקוץ (מחק את המיותר) וטיישון סיים את ארבעת המשחקים עם ממוצע מביך של 3.8 נקודות בלבד. בין העונות השונות הוא זכה עם הנבחרת האמריקאית בזהב, באליפות אמריקה בכדורסל ובאולימפיאדת בייג'ינג כבורג הגנתי חשוב.

הוא נשאר עוד 4 עונות בפיסטונס וסיים את עונתו האחרונה כשהועבר בטרייד לממפיס באמצע עונת 2012/13, ועזר לגריזליס להגיע לגמר המערב שם הפסידו לספרס. לאחר עונתיים ובגיל 34 פרינס הועבר לבוסטון בטרייד על ג'ף גרין והGM של הסלטיקס, דני איינג', לא ראה בפרינס חלק משמעותי מהקבוצה וסחט את דטרויט בטרייד המשך על פרינס, תמורת ג'ונאס ג'רבקו השוודי וג'יג'י דאטומה בטרייד שהנחית את אייזיאה תומאס הלא-מקורי בבוסטון. הוא סיים את העונה בדטרויט, חתם כשחקן חופשי במינסוטה לשנה, ולאחריה פרש לאחר 14 עונות ו11,272 נקודות שאותן חילק בין הפיסטונס,הסלטיקס, הגריזליס והטימברוולבס.

למה אסור לשכוח אותו: הסיפור הבא נותן הצצה נדירה לאופיו של פרינס השקט והמיוחד: הפיסטונס בקיץ של 2002 ביצעו שני מהלכים עיקריים שחיזקו את הקבוצה הראשון היה החתמתו של צ'ונסי בילאפס כשחקן חופשי (בגיל 26 דטרויט הייתה הקבוצה החמישית שלו בחמש שנים בליגה). המהלך השני היה טרייד גדול שבמהלכו נשלח ג'רי סטקהאוס לוושינגטון תמורד ריצ'רד המילטון.וחייבים להוסיף , שבדראפט באותה עונה דטרויט בחרה בבחירה 23 את טיישון פרינס SF אלמוני וצנום מאוניברסיטת קנטקי. את הקבוצה אימן ריק קרלייל חסר הנסיון ,שלו זו עונה שנייה עם הקבוצה. דטרויט סיימה ראשונה במזרח עם עונה שנייה של חמישים ניצחונות לפחות. בפוטו פיניש של העונה נקבע הדירוג של ארבעת הקבוצות הראשונות במחזור האחרון.

1. דטרויט 50 ניצחונות

2. ניו ג'רסי נטס 49 נצחונות

3. אינדיאנה 48 נצחונות

4. פילדלפיה 48 נצחונות.

דטרויט של אותה עונה רצה סביב בילאפס , בן וואלאס, והמילטון. חשוב לציין שפרינס כמעט ולא שיחק במהלך העונה והיה למעשה השחקן העשירי ברוטציה של קרלייל, הוא סיים עונה ראשונה מאכזבת עם ממוצע של 3.3 נקודות ב10 דקות משחק.

סדרת הסיבוב הראשון במזרח הפגישה את דטרויט פיסטונס המדורגת ראשונה עם אורלנדו מג'יק שסיימה במקום השמיני.

בארבעת המשחקים הראשונים בסדרה, דטרויט לא הצליחה לעצור את מקריידי שהמטיר סלים מכל עבר על הגנת הפיסטונס. במשחק הראשון אורלנדו גנבה את הביתיות מדטרויט אחרי 43 נקודות של מקריידי , במשחק השני דטרויט השוותה ועל הדרך חטפה 46 נקודות מטי-מאק. הקבוצות הגיעו לאורלנדו והמג'יק שמרו על הבית ועלו ליתרון 3-1 בתום המשחק הרביעי. קרלייל והפיסטונס היו חסרי אונים מול מקגריידי שעשה הכל על המגרש, במיוחד מה שתסכל את קרלייל שטי- מאק קולע מעל ל-50% מהשדה .

לאחר משחק 4, במסיבת עיתונאים מפורסמת, מקגריידי הרגיש שזה בידיים שלו. לדטרויט פשוט אין את הכלים לעצור אותו. הוא שולט בקצב המשחק, הוא קולע ולא משנה איך, חדירות שמסתיימות בדאנקים מרהיבים, זריקות מרחוק , פיידאייוי , כל מה שהוא עושה הולך לו. הוא הרגיש שזה שלו, ואז הוא שיחרר את האמירה המפורסמת:

"It feels good to get into the second round "

מקגריידי אמר בקול את הלכי ליבו , כבר שנתיים שהוא עף בסיבוב הראשון , והנה סופסוף הוא מגיע אל פי הבאר. למעשה אם הסדרה היתה משוחקת שנה קודם אורלנדו היתה עולה כי בעונת 2002-2003 הליגה עברה למתכונת של הטוב משבע בסיבוב הראשון בפלייאוף ולא הטוב מחמש שהיה נהוג עד עתה.

הקבוצות חזרו לדטרויט למשחק 5 , קרלייל במהלך נואש החליט להמר על פרינס הרוקי הארוך שישב בקצה הספסל והעלה אבק. פרינס שיחק במצטבר עד עתה כ -20 דקות בסדרה וקרלייל זרק אותו למערכה כאחד שיפריע לטי-מאק ויקשה עליו בזריקות. התוכנית של קרלייל היתה אישית צמודה וחונקת על מנת להתיש את מקריידי עם פרינס הארוך והזריז.

התכנית עבדה בצורה מושלמת , פרינס עם מוטת הזרועות האדירה שלו לא נתן למקגריידי לנשום. הוא חסם לו את נתיב החדירה לסל, לא היתה זריקה של מקגריידי בלי יד של פרינס באזור הפנים של טי מאק . והכי חשוב הוא לא הצטרך עזרה יותר מדי, הוא הסתדר לבד עם טי-מאק.

את משחק 5 סיים טי מאק עם 8-20 מהשדה שהביאו אותו ל-19 נקודות ומדד של (-25). פרינס שיחק 33 דקות וסיים עם 15 נקודות 6 כ"ח ומדד של (+27) הכי גבוה במשחק. מה היתה התוצאה? ניצחון מוחץ ב- 31 הפרש של הפיסטונס שצמצמו את התוצאה ל-3-2.

משחק 5 היה אסון מבחינת המג'יק וטי-מאק, פעם ראשונה שהם הרגישו שהמומנטום בסדרה בורח להם, טימאק נחת לקרקע והבין שדטרויט מצאה את הנוסחה לעצור אותו והכי גרוע לשחקן צעיר בן 24 האמירה שלו בתום המשחק הקודם רבצה עליו כמשקולת והתקשורת לא עשתה לו הנחות.

למשחק 6 באורלנדו טימאק הגיע עם משימה להוכיח שהמשחק הקודם היה נפילה רגעית , הוא סיים עם 37 נקודות אך עם אחוז חלש מהשדה 11-28 . וכן הפיסטונס ניצחו והשוו את הסדרה.

משחק 7 בדטרויט היה בשליטת הפיסטונס ללא עוררין, פרינס סיים אותו עם 20 נקודות ב- 24 דקות משחק, בעוד שטי מאק סיים אותו עם 21 נקודות באחוז מזעזע של 7-24 מהשדה. המהפך הושלם.

הפיסטונס המשיכו לסדרת סיבוב שני מול הסיקסרס, פרינס החל להיות בורג מרכזי במכונה של דטרויט במהלך הסדרה. במשחק 2 בסדרה בדטרויט, פילי ביתרון 2 נקודות 5 שניות לסיום ופרינס במהלך יחיד אדיר נכנס לסל וכופה הארכה. שבמהלכה הפיסטונס ניצחה .

בתום סדרה צמודה מול הסיקסרס. העפילו הפיסטונס לגמר המזרח מול הנטס של ג'ייסון קיד.

ניו ג'רסי המנוסה הביסה את דטרויט 0-4 ועלתה לגמר ה- NBA. הפיסטונס למרות ההדחה הכואבת בגמר המזרח הוכיחה לכולם ובמיוחד לעצמה שהם בדרך הנכונה ויש להם בסיס לקבוצה שיכולה להגיע לרמות הגבוהות.

לפרינס משחק מספר 5 סימן את לידתו כשחקן לגיטימי ב- NBA , והא החל לצבור יותר דקות ובטחון . את פלייאוף 2003 הוא סיים עם ממוצע נקודות של 10 ב-25 דקות משחק, שפור עצום לעונה הרגילה.

באותו מהפך מפורסם מול טי-מאק והמג'יק , הפיסטונס החלו לעצב את הזהות שלהם כקבוצה קשוחה או כבאד בויס 2 .למעשה אחרי התגלותו של פרינס הפיסטונס היו כבר עם 4 חלקים מהחמישיה הגדולה ששנה הבאה תיקח את אליפות ה- NBA.

הסיפור הזה נותן הצצה מיוחדת למנטליות הקשוחה של טיישון שלנו. כנאמר, הוא שיחק 20 דקות בסך הכל (!) בארבעת המשחקים הראשונים של הסדרה מול אורלנדו, שעלו ליתרון 3-1 בסדרה, שכמעט מבטיח ניצחון (עומד בצד השני ומנפנף בידיו, אחד לברון ג'יימס). דטרויט לא נשברו תחת הלחץ וקרלייל בצעד נואש העלה את פרינס מהספסל, שגמל לו עם הגנה מצוינת על מקגריידי בכל המשחקים, כשבמשחק 7 הגורלי הוא הוסיף 20 נקודות באחד ממשחקיו הגדולים בקריירה.

 רוחו של פרינס לא נשברה מהישיבה הממושכת על הספסל ולא נרתעה מגודל המעמד- הפגנת אופי קשוח, לוחמני ובעיקר רגוע מול אתגר לא פשוט, כשאתה שחקן חסר ניסיון ברמות הגבוהות- זה לא רק מיוחד ומרשים, זה בעיקר דוגמא לחיקוי ומודל להערצה! היום קשה למצוא, מבוגרים וצעירים כאחד, שאראה בהם דוגמא לחיקוי, וטיישון הוא לגמרי כזה. ילד טוב קומפטון, שלא מסתבך עם סמים ואלכוהול (בניגוד לשחקנים רבים באותה התקופה) ושחקן פיזי וקשוח שמשאיר 100 אחוז מעצמו על הפרקט.

לדעתי פרינס הוא מודל מושלם לחיקוי עבור כל בן אדם: איש משפחה (נשוי מ2005 ועד היום), אישיות רגועה (לדוגמה בקטטה בין הפייסרס לפיסטונס בפאלאס טיישון היה היחיד שלא עזב את הספסל, ומשום כך הוא היחיד שלא קיבל קנס), חבר מעולה לקבוצה ואדם בריא מאוד (שיחק את כל 82 משחקים ב6 עונות רצופות).

פרינס הפגין המון אחריות וחוכמה על המגרש- לאורך הקריירה שלו 8.8 אחוזים בלבד מהפוזשנים שסיים הם איבודים, מקום 18 בליגה עד היום. כידוע, טיישון היה מאוד מזוהה עם דטרויט הקשוחה של הבאד בויס 2, וכינויו "the palace prince" הצדיק זאת. הוא היה רזה יחסית לעמדה, רק 96 קילוגרם על 2.06 מטר- היטיב לאמר חברו לקבוצת האליפות ראשיד וואלאס, כשאמר שפרינס רזה כנייר. ה"רזון" לא ממש הפריע לו להגיע 4 פעמים ברצף לחמישיית ההגנה השנייה (2005-2008).

לאחר הפרישה: פרינס מונה לעוזר המאמן של ממפיס גריזליס באוגוסט 2017, שנה לאחר הפרישה. באפריל 2019 קודם לתפקיד נשיא פעולות הכדורסל של המועדון.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. אחלה מאמר, באמת.
    אציין רק שכמו לא מעט שחקני הגנה גדולים אחרים, פרינס בנה על מספר שנים די מועטות את הקריירה.
    כלומר, כן, ההגנה שלו על טימאק ועל קובי בשנים הראשונות היתה לא פחות ממופתית ואולי כמה מתצוגות ההגנה הגדולות בהיסטוריה, בטח בעמדות הסווינג.
    אבל האמת היא שאחרי 2006 או 7 בערך, הוא הפך להיות שומר די בינוני, ואף פעם לא היה לי ברור כל כך למה, כי הוא עדיין היה די צעיר.

    1. אני אתייחס למה שאתה אומר בתור נכון, למרות שאני לא ממש זוכר את הנסיגה (אם כי אני באמת לא זוכר תצוגות הצגה מהתאריך שציינת) ואביא 2 סיבות.

      1. לשמור ברמה הזו זה ממש קשה וגם לא כל כך מתגמל (בניגוד למשל קליעה טובה מהשלוש, שלא מצריכה להיות בטופ של היכולות הפיזיות שלך והרבה יותר מתגמלת) , ובמיוחד אחרי שאתה כבר מקוטלג כטופ בתחום, מה שיכול להביא לשחיקה עדינה.
      2. בשלב הזה פרינס היה כבר סקורר סביר עם ממוצעי דאבל פיגרס ואחוזים לא רעים (במציאות של היום הוא בטח היה זורק הרבה יותר שלשות, מה שהיה משפר את האפקטיב הסביר שלו). בניגוד לטוני אלן למשל, שהיה יכול להישאר על המגרש רק עקב יכולת הגנתית, לפרינס היו עוד כלים, אז הוא "חילק כוחות" ופחות היה בטירוף בהגנה

  2. על אף ההתעללות בקובי ובלייקרס אהובתי באותה סדרה אי אפשר שלא להעריך את פרינס, היה הדבק בתוך הקבוצה המיוחדת שנוצרה בפיסטונס ההיא והאיש למשימות חיסול הגנתיות מיוחדות. גם כשהיה אבי שומר "די בינוני" היה בצמרת שומרי הליגה בעיניי.

  3. אחד השומרים הטובים בליגה בזמנו, אבל אישית אני אזכור אותו כקורבן במשחק ״הבריאה״ של לברון ג׳יימס (this is jordanesque)

  4. יפה מאוד יהלי. היה שחקן הגנה מהגדולים ביותר ולדעתי הקדים את זמנו בענק. בלעדיו הפיסטונס, אחת הקבוצות היותר אנדרייטד, לא היו עושים 5 גמרי מזרח ברציפות. קוואי לנארד של שנות האלפיים (מינוס יכולת יצירת הנקודות)

    1. בהחלט הקדים את זמנו. אם היה לדטרויט צוות אימון מפותח הוא יכול היה להיות אחד הsf הגדולים של המילניום

  5. איך הודה שאק בסוף הסדרה ההיא?
    זה היה יותר קרוב ל-0-5 מאשר 1-4.
    הקבוצה השניה הכי מרגשת בכל הזמנים מדטרויט, ובכלל.

    1. זו גם היתה שעת החסד של שימי ריגר, אז עוד אחלה פרשן שהוסיף קצת צבע, ולא מה שנהיה אח"כ. אמר לפני הסדרה, ואני זוכר היטב:
      "הלייקרס הולכים לפגוש הגנה שהם מעולם לא נתקלו בה. תתכוננו לאפסט".

  6. שחקן מיוחד… שומר ענק, יציב וקשוח, שכמעט לא טועה בהתקפה. אהבתי אותו מאד והאליפות על הלייקרס היא אחת המרגשות שהיו בעיניי. כבוד לבאד בויז 2.

    1. בהחלט.
      לאלו שחדשים בעסק אגיד ששחקן "דטרויטי" הוא שחקן קצת אפור כמו העיר, אך נותן מעצמו 200 אחוז כל משחק תוך כדי הפגנת קשיחות בלתי מתפשרת

  7. ממש מצויין יהלי! אתה חייב לכתוב לנו יותר ואני עומד להמליץ לעורכי האתר להציע לך להיכנס בתור כתה צוות!
    את המשחק ה-5 של פרינץ אני עדיין זוכר.
    שחקן שקט ונחבא אל הכלים, ולי אין מושג עד היום למה לא אהבתי אותו!

    1. תודה רבה מנחם. כבוד גדול לשמוע זאת מאוטוריטה כמותך. אשמח אם תסביר לי על התפקיד במייל ulmeryahaly@gmail com

  8. איזו התאמה מושלמת בין שחקן לקבוצה. הוא היה באותן עונות אדירות (04', 05'), בדיוק השחקן שדטרויט היו צריכים. הגנה קשוחה על כמה עמדות,
    תרומה סבירה לצמד הגארדים בפן ההתקפי של המשחק. בסדרה מול ההיט ב-05', לדוגמה, זו הייתה היכולת שלו לקבור שלשות פנויות שהייתה ההבדל בין הקבוצות בסדרה סופר צמודה (דטרויט ניצחו ב-7 משחקים).
    .
    אחלה פוסט, תודה.

  9. בדיוק התכוונתי לכתוב עליו לפרוייקט זה ולהדגיש סמיוחד על החסימה על רג'י מילר…
    שחקן אהוב ובהחלט לא מובן ההיעלמות או הנסיקה ביכולת שלו.. היה צריך לבחור בקבוצה שמתמודדת על אליפות והיה סיפור של איגי…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט