שבת בבסיס / יוסטון, לכולם יש בעיה – יוני לב ארי

האסטרוז, שהיו הקבוצה הגרועה בליגה לפני חמש שנים, עלו על פטנט, וכל שחקן שלא פוגע בקבוצה אחרת מגיע תמורת כלום והופך לתותח. בסוף אף אחת לא תרצה לעשות איתם עסקאות…

לא ברור אם זה משהו באויר, משקה שמחולק בשדה התעופה, או העובדה שמתקן השיגור של NASA נמצא בסמוך, אבל לאחרונה, כל שחקן שנוחת ביוסטון כדי לשחק במדי האסטרוז, הופך משחקן חביב מינוס למועמד ל-MVP.

ארון סאנצ'ס. מה קרה לו? צילום: 12up.com

אבל כדי להבין את הסיפור של יוסטון צריך להתחיל בהתחלה. המהפך שהקבוצה מטקסס עברה הוא אחד המרתקים. בין עונות 2011 ל-2014, רשמו האסטרוז מאזן מזעזע של 416:232 (35 אחוזי הצלחה, או נכון יותר, אחוזי כישלון), כשהם מקשטים את המקום האחרון שלוש עונות ברציפות. וברביעית? לפני אחרון.

ההתקפה הכי טובה היא הגנה

בטווח הזמן הזה הוחלפו ביוסטון ארבעה מנג'רים, כשאף אחד מהם לא מצליח לייצב את הספינה. הצעד הראשון בכיוון הנכון היה לפני תחילת עונת 2014, כשברנט סטרום מונה לתפקיד הפיצ'ינג קואוץ', למרות שלא אימן קבוצה במייג'ורס מאז 2001.

רעב להצלחה. הינץ'. צילום: chron.com

סטרום, המאמן המבוגר ביותר בליגה (מונה ב-2014 בגיל 65), החל לעבוד, כששילוב בין רכש נכון לשיפור הקיים הוביל ב-2014 ל-ERA נמוך מ-4.5 לראשונה מאז 2010. המספר הזה הגיע בשיאו עד ל-3.57 ב-2015.

המגמה של העסקת מאמנים רעבים, שלא עבדו במייג'ורס מספר שנים נמשכה, כשהאסטרוז הימרו על איי.ג'יי הינץ' הצעיר (41 בלבד), מנג'ר מחוסר עבודה ברמות הגבוהות מאז 2010. השניים החלו לעבוד ביחד, והתוצאות לא אחרו לבוא.

האסטרוז חוגגים על חשבון היאנקיז ב-2015. צילום: thoughtsfromscottj.wordpress.com

הופכים קש לזהב

2015 היתה שנת המהפך הגדולה. הרכש הראשון שהפך מקש לזהב היה לואיס וולבאונה. אחרי קריירה של שבע עונות ומקסימום 16 הום ראנס, החליט החבר לואיס להשתדרג ל-25 דינגרס, כשגם אוואן גטיס, שהגיע מאטלנטה, עבר לראשונה בקריירה את טווח ה-22 הום ראנס ונחת על 32.

האסטרוז טסו למאזן של 76:86, מקום שני במערב וכרטיס למשחק בודד על הוויילד קארד מול היאנקיז. הייתי אז בסין, ראיתי את המשחק בלפ-טופ כשהשידור קופץ כל הזמן. גם האסטרוז קפצו, דילגו על היאנקיז והמשיכו לסדרת דיוויז'ן ראשונה מאז ההפסד בוורלד סירייס ב-2005.

חתום על האליפות. ורלאנדר. צילום: si.com

שר כמו יורדן

2016 היתה שנת ביניים, כשיוסטון מסיימת את העונה עם מאזן חיובי של 78:84, אך רחוקה ממקום באוקטובר. עדיין, באותה העונה הימרו האסטרוז על בחור בשם יורדן אלברס, שרק השנה התחיל להחזיר דיבידנדים, עם ממוצע חבטות של 338. ו-14 הום ראנס ב-42 משחקים בלבד.

ואז הגיעה 2017. האסטרוז היו קבוצה טובה, אפילו טובה מאוד, אבל בצוות המקצועי היה ברור שחסר משהו כדי להפוך מקבוצה טובה מאוד לאלופה. אז ב-31 באוגוסט, ממש בשניה האחרונה של הטרייד דד ליין, נחת ביוסטון לא אחר מאשר ג'אסטין ורלאנדר, תמורת שלושה שחקנים צעירים שעד היום לא תרמו כלום לדטרויט.

האסטרוז חוגגים אליפות היסטורית. צילום: 3chicspolitico.com

אז הסטארטר מדטרויט הפך ERA של 3.82 ל-1.06, כשבפלייאוף הוא מנצח פעמיים את בוסטון, פעמיים את היאנקיז, ומוביל את יוסטון לזכיה בוורלד סירייס בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון. הוא המשיך עם מספרים נפלאים גם בשנתיים הבאות, כשהעובדה שהוא בן 36 לא נראית כמשהו שמזיז לו.

פינוי בינוי

אז איך זה עובד? סטרום והינץ' רואים שחקנים בליגה, מזהים שמה שחסר להם זה תיקון קטן, כזה או אחר, מביאים אותם במחיר משעשע, כי הקבוצה שלהם רק רוצה להיפטר מהם, והופכים אותם לתותחים. קצת כמו לקנות בנין רעוע בזול ולהפוך אותו לארמון.

עד עכשיו הוצגו כאן רק הדוגמאות הקלילות. נעבור למנה העיקרית. גארט קול היה פיצ'ר בינוני בפיטסבורג. בשתי העונות האחרונות שם הוא רשם מאזן של 22:19, עם ERA למעלה מ-4. אז הפיירטס החליטו שדי, הביאו במקומו ארבעה שחקנים שאף אחד מהם לא הטביע את חותמו בקבוצה מאוהיו.

וקול? רק כדי לעצבן את האוהדים של פיטסבורג, הפך לאייס אמיתי ביוסטון, עם ERA של 2.87, מאזן מרשים של 10:28 ושתי הופעות באול-סטאר. ובעיקר הרבה יציבות.

מרגיז את אוהדי הפיירטס. קול. צילום: chron.com

כמעט אלביס

בואו נמשיך. ראיין פרסלי. היו לו רגעים יפים במינסוטה, אבל גם הרבה ימים רעים. ב-2017 הוא סגר ERA של 4.7, עד שהוא עבר, לאן אם לא, ליוסטון. תמורת שני שחקני מיינור ליג בלבד. ואז מישהו לחש לו משהו באוזן, והופ – ERA של 0.77 (!!!) ב-2018, ו-2.03 העונה.

אה, ויש את ווייד מיילי. בסיאטל ובולטימור הוא הציג ERA של 4.98 ו-5.75, אבל רק כשהוא הגיע ליוסטון, הוא הבין שהקטע זה שה-ERA צריך להיות כמה שיותר נמוך. אז הוא העמיד 3.05, עם מאזן יפה של 4:10, והפך לאחד הסטארטרים היציבים ביותר של הינץ' והאסטרוז.

התרגל מהר לטקסס. מיילי. צילום: crawfishboxes.com

הלימונצ'לו האחרון

הדוגמה האחרונה והבולטת ביותר הוא כמובן ארון סאנצ'ס. הטרייד הפחות מרעיש שיוסטון השלימה בדד ליין, הוא שחקן שלאורך שנים נחשב "פוטנציאל לא ממומש" בטורונטו. אך בשלוש שנים האחרונות הוא בעיקר פרגן ליריבות, וסידר להן ניצחונות קלים ונוחים. מן ערב מנוחה שכזה. לבלו ג'ייז נמאס, ומי אם לא החבר'ה ביוסטון לוקחים לימון כל כך רקוב והופכים אותו ללימונצ'לו.

אז איך סאנצ'ס החל את דרכו בטקסס? הוא זרק במשחק הראשון שלו במדי יוסטון No Hitter בשישה אינינגים. מכירים את הווידאו של אוהד גולדן סטייט שהימר על המשחק מול הראפטורס ושבר את הטלויזיה? ככה כנראה הגיבו אוהדי הבלו ג'ייז כששמעו על ההצגה של סאנצ'ס:

אז מה המפתח לשינוי אצל סאנצ'ס אתם שואלים? די פשוט. הוחלט שיזרוק פחות את הפיץ' הפחות טוב שלו – הסינקר. למרות שהוא קיבל בראש על הסינקר שלו, הוא זרק אותו בטורונטו שוב, ושוב, ושוב. איך, בעידן הנוכחי, שכולם יודעים הכל, בטורונטו לא עלו על זה? אלוהים יודע.

אחרי כל הדוגמאות האלה, יהיה מעניין מאוד לראות מי תהייה הקבוצה הבאה שיהיה לה אומץ להשלים טרייד מול יוסטון.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. niv

    9 אוג 2019 12:54:04

    תודה אחלה.
    יוסטון עשו המון עסקאות גדולות גם לשפר כל הזמן את הסגל.
    גריינקה הוא שדרוג עצום לקבוצה מעולה והצהרה מפי הבעלים שהם all in לאליפות ושום מחיר לא יהיה גבוה מדי.
    אבל הסוד הפשוט והלא אהוב במיוחד הוא שהאסטרוז עשו טנקינג מתמשך של כמה שנים טובות, שבהם בנו קבוצה דרך הדראפט, יחד עם עסקאות טובות ומאניבול עד שהקבוצה כבר הפכה לשם דבר ומשם הלכו על כישרון וביג היטרס

  4. עידו גילרי

    9 אוג 2019 15:35:36

    מעולה יוני, יוסטון הם הפרוסס של הmlb. כל כך שקוף שעכשיו גריינקי יחזור להיות האייס שאנחנו מכירים אחרי שנטש את אריזונה.

  5. מנחם לס

    9 אוג 2019 16:54:17

    מצויין!
    מה שאהבתי בוורלד סרייס של יוסטון שהיא עשתה זאת עם כמה שחקנים הנראים כמו פקידי בנק לכל היותר.
    ובדודג'רס וולקר בוהלר עושה נפלאות. הוא חבר ב-NATIONAL HONOR SOCIETY, ואומרים עם גאונות ממש ב-POLITICAL SCIENCE והוא בדרך להיות סנדי קופאקס מס' 2

  7. stam

    9 אוג 2019 23:45:08

    שמח שאתה מתעכב על ג'סטין ורלנדר.
    בתור אוהד דטרויט (אוקיי, הקבוצה השניה כמובן, המטס היא הקבוצה, אבל צריך משהו גם מהאויב) יוסטון פשוט הצילו לו את הקריירה. כ"כ משמח לראות אותו פורח שם, וכמובן, כבר אליפות אחת, גואלת.
    .
    אני מקצר סיפור ארוך, רק כדי להראות כמה ספורט קבוצתי הוא עסק אכזרי. וכמה דטרויט הפכה למקום מקולל, בשנים הגדולות של הטייגרס. קבוצת חלומות שוורלנדר במרכזה, שמתרסקת שנה אחרי שנה אחרי שנה אחרי שנה, בגלל ניהול פלייאוף מזעזע, וחוליה כרונית חלשה – הבולפן. ואף אחד לא פאקינג מתקן את זה.
    .
    בתקציר זריז, במשך 4 שנים רצופות, הטייגרס לקחו באופן משכנע את אליפות הבית, כשוורלנד חוליה מרכזית בהצלחה. כדאי לשים לב לשמות האחרים… זה מה שוורלנדר נתן:
    2011, 5-24, era 2.40. תארי mvp וגם סיי יאנג וגם טריפל קראון! ביחד עם שרצר 9-15, פורסלו 9-14. עם תותחים בראשם מיגי כמובן, וי-מארט, פראלטה, אווילה… הכל עולה בעשן הפלייאוף, אחרי נצחון צפוף על היאנקס, הפסידו לטקסס ב-alcs.
    2012, 8-17, era 2.64. ביחד עם שרצר 7-16, מיגי, פרינס פילדר, יאנג, אינפנטה… סוויפ על היאנקס בגמר האמריקן. ומה עושים אחרי דבר כזה? כמובן: חוטפים סוויפ מהג'אינטס בוורלד סירייס. מנטאל מנטאל מנטאל.
    2013, מה יותר נורא מסוויפ בוורלד סירייז? עושים את השנה הכי נוראית. השנה בה הכל היה בשל לאליפות האחת, הנכספת. ורלנדר עם 12-13, era 3.46, שנה בינונית במושגים שלו. אבל מי היו לידו! ביחד עם שרצר 3-21 (!), אניבל סאנצ'ז 8-14, פורסלו 8-13, פיסטר 9-14… לא היתה סוללת סטארטרים כזו מאז… לא זוכר אם היתה בכלל. מספרים מופרעים לכל החמישיה ביחד.
    ועל זה ההיטינג של מיגי, כרגיל מס' 1 בעולם ללא עוררין (אוקיי, טראוט), אינפנטה, וי-מארט, פרינס, טורי האנטר. מי לא פגע.
    .
    גמר האמריקן עם בוסטון היה מסויט במיוחד. תצוגות משוגעות של הפיצ'רים, רק כדי לראות את הבולפן וג'ים לילנד מחרבים הכל כהרף עין. ההגדרה של תסכול, או: "זה מה שיפה בבייסבול".
    משחק 1, נצחון 0-1, קלאסיקה של סנצ'ז. בדרך לנו-היטר קומביינד! לילנד מעלה את הקלוזר שלו בנואה, שנותן את ההיט היחיד לרד-סוקס.
    נו שוין. לפחות ניצחו, אתה אומר. לעזאזל הנו-היטר, שיהיה.
    משחק 2, יתרון 1-5, עוד פנינה, הפעם של פורסלו (שרצר וג'סטין עוד לא פתחו בסדרה! כזו חזקה היתה דטרויט). תחתית השמיני, שניים אאוט, משחק גמור והרד-סוקס על הקרשים.
    כאילו כלום לא קרה אתמול, ונגד הרוטציה הטבעית – שוב לילנד פונה לבנואה, הקלוזר, החורבן המהלך, ללונג-סייב, דווקא הוא מכל האנשים. מולו עולה דיוויד אורטיז.
    כל העולם יודע שאורטיז הולך על גרנד סלאם, כי אין לרד-סוקס ברירה אחרת. מ-2-0 בבית כשחוזרים לדטרויט, הם לא ייצאו. זה רגע של הכל. בנואה אפילו היה יכול להוליך אותו. אל תיקח סיכון. תן להם אפילו ריצה אחת. רק לא לקחת סיכון.
    אבל לילנד לא חושב ככה, ובנואה מגיש לו, ממש בהזמנה, כדור ראשון, פאסט בול לאמצע של האמצע.
    אורטיז מעיף אותו לדאג אאוטס. כולל את טורי האנטר, שמתעופף פנימה אחריו. אפילו השוטרים בפנווי יוצאים מדעתם.
    https://www.youtube.com/watch?v=HJyxzaLNlNw
    זה רגע, לא רק של סדרה. אלא רגע של סוף מועדון בגלגול הקיים. פיצ' אחד, והחלטה נוראית אחת, שהם בתכלס גם סוף הסיפור של ורלנדר בדטרויט. יהיו עוד כמה עונות ומשחקים בהמשך, אבל סוף זה סוף.
    .
    במשחק 3, ורלנדר, שעד אותו רגע לא אפשר אף ריצה בפוסט-סיזן, נותן הום-ראן אחד ובודד, ריצה אחת בלבד, בעוד משחק קלאסי. זה מספיק לבוסטון לקחת את זה 0-1. משחק 4, דטרויט שוחטת, 2-2. משחקים 5-6 הם רצף של טעויות פילדינג והחלטות מאמן, שמביאות את הרד סוקס לנצחון, בדרך לאליפות כולה מול הקארדס. אני מכביר על הסדרה הזו כדי להיאבק בדימונז שעל הנייר – זו אחת החוויות הצורבות והמתסכלות הזכורות לי כחובב בייסבול (ואני אוהד מטס, כן? סטנדרטים גבוהים במיוחד של סבל). קשה מאוד לראות קבוצה כ"כ טובה, שכ"כ סופסוף מגיע לה! – הורסת את עצמה ברגעים בודדים.
    .
    לסבר את האוזן, עונת 2014 של ורלנדר:
    12-15, era 4.54, לא עונה סדריה מזהירה. אבל היה פיצ'ינג מעולה לידו בכל מקרה – שרצר (5-18), פורסלו, אניבל, וכחיזוק, כדי סופסוף להביא את התואר החמקמק, נשלף בסוף העונה עוד אס – דיוויד פרייס. מי אם לא הוא. בגזרת ההיטינג, המפלת רק התחזקה- על מיגי ווי-מארט, נוסף גם המרטינז השני, JD, שהתחיל ישר להפציץ, עם רג'אי, קינסלר, האנטר, אוסטין ג'קסון… כדי לעלות בהרכב, 0.270 היה דרישת סף…
    מה קרה בפלייאוף? כרגיל. ההתמוטטות הקבועה, רק הפעם מוקדם, לאוריולז, כשכל שחקן יודע שזה לא יילך יותר, מין הרגשה שהפרויקט הזה כשל, ולא תהיה לו תקומה. בייסבול הוא משחק של מומנטומים ושל מנטליות ועצבים – יש מצבים שאתה רואה, שזה לא יילך, השחקנים יודעים שזה לא יילך, ואי אפשר לצאת מזה יותר. רק לפרק.
    .
    דטרויט מאז, הופכת בבת אחת לסחבה. מהאלופה המוחלטת של הבית, ומי שתיכף תעשה את זה אינעל ראבאק – היא למעשה מסתלקת מהליגה, ברצף עונות מחפיר. גם נכון לעכשיו, היא הקבוצה הגרועה בכל ה-MLB, ובהפרש, עם 78-34.
    אז זה באמת נס גדול עבור ג'סטין, שיוסטון הצילה אותו. לפחות זה. מה יציל את דטרויט, אני כבר לא יודע.

    1. יניב ש.

      10 אוג 2019 10:36:11

      תשמע, הקטע בסרטון שבו האנטר מבצע "פליפ פלופ" מרהיב לדאג אאוטס של בוסטון, ושני מטר ממנו שוטר צוהל, זה פשוט לפנתיאון.
      ספורט יכול להיות מרומם נפש ממש, או אכזרי באותה מידה.
      The winner takes it all

      1. stam

        11 אוג 2019 08:10:27

        והקאצ'ר המחליף של בוסטון עוד תופס את הכדור ההיסטורי מתוך רוטינה, כאילו כלום… חחחחח.
        זה רגע שאתה רואה בזמן אמת ומבין – בום, הכל נגמר פה. לצערי לא הייתי מהצד של בוסטון, מתאר לעצמי איזו אקסטזה היתה שם… לביג פאפי היו הרבה רגעים לפנתיאון בקריירה, זה מתחרה בטופ.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט