שבת בבסיס – דמעות של מלאכים / יוני לב ארי

רק אוהדי ספורט אמיתיים מכירים את התחושה הזו, לדמוע בזכות הקבוצה שלך, משמחה או שלא. אספתי את ששת הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי כאוהד הניו-יורק יאנקיז. ומה הרגעים המרגשים שלכם?

 

כשאתה אוהד קבוצה, כשאתה אוהב קבוצה, זה הרבה יותר מניצחון, הפסד, אליפות או כישלון. כשהקבוצה בלב שלך, חלק גדול מהאמוציות שאתה מרגיש, לטוב או לרע, נוצרות בזכות הקבוצה שלך. אני, כאוהד הניו-יורק יאנקיז, חייב לא מעט מהדמעות שלי ל-Bronx Bombers.

 

 

את האליפות הראשונה שלי איתם, אי שם ב-1998, לא אשכח בחיים. את ה-Perfect Game הראשון, כשאחי מעיר אותי בשש בבוקר ומשדר לי ב-Live את האינינג האחרון בטלפון, אני לוקח איתי לקבר. קבוצה אהודה זה דבר שנמצא כל כך עמוק בלב, כמו שאוהדי מכבי ת"א שרים, "אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין".

מריאנו ריברה נפרד מהכפפה. צילום: nydailynews.com
מריאנו ריברה נפרד מהכפפה. צילום: nydailynews.com

 

בחרתי לנסות ולהציג בפניכם, את הרגעים בהם היאנקיז גרמו לי לדמוע, וגורמים לי לדמוע שוב ושוב בכל פעם שאני רואה את אותם הרגעים מחדש. גם אם הם קרו הרבה שנים לפני שידעתי מה זה בייסבול, או אפילו הרבה שנים לפני שהייתי קיים. אני אשמח אם תשתפו בתגובות ברגעים המרגשים בהם הקבוצה שלכם גרמה לכם לבכות, מאושר או מעצב.

 

ה-4 ביולי 1939. לו גריג.

בעיני, לו גריג הוא גדול שחקני היאנקיז בכל הזמנים. ה-Iron Hourse היה חלק מה-Murderers Row, הליינאפ הקטלני שהיה ליאנקיז בסוף שנות העשרים, כשבליבו כיכבו גריג ובייב רות'. לקראת סוף עונת 1938 החל גריג להרגיש חלש, כשכחצי שנה לאחר מכן הוא גילה כי הוא חולה בניוון שרירים, מחלה שעם השנים קיבלה את השם "המחלה של לו גריג".

 

ביום העצמאות האמריקני, ה-4 ביולי 1939, פרש גריג ממשחק פעיל, כשהוא נואם לפני תחילת משחק ב-"יאנקי סטדיום", ונפרד מאוהדיו, עם משפט שנחקק בזיכרון של כל אוהד יאנקיז:

“For The Past Two Weeks, You’ve Been Reading About a Bad Break. Today, I Consider Myself The Luckiest Man On The Face Of The Earth… I Might Have Been Given a Bad Break, But I’ve Got an Awfol Lot To Live For”

 

גריג סיים את הקריירה עם ממוצע חבטות של 340., לצד 493 הום ראנס, שש אליפויות ושבע הופעות באול סטאר, ורשם 2,130 משחקים רצופים. גריג היה לראשון שמספרו, 4, הוצא מהרוטציה על ידי קבוצתו. יש לשער שאם לא המחלה, יכול היה גריג לשבור עוד לא מעט שיאים שהיו מחזיקים עד היום.

 

ה-6 באוגוסט 1979. ת'רמן מאנסן, בובי מרסר.

הסיפור של מאנסן הוא טרגדיה כואבת. התופס המצוין של היאנקיז, הקפטן של הקבוצה (בבייסבול רק הגדולים ביותר מקבלים את תפקיד הקפטן, לא לכל קבוצה יש קפטן), נהרג בתאונת מטוס ב-2 באוגוסט 1979, כשהוא מתאמן במטוס הססנה הפרטי שלו על המראות ונחיתות, באקרון, אוהיו. מאנסן היה בן 32 בלבד במותו.

 

ארבעה ימים מאוחר יותר נערכה לווייתו של מאנסן, בה השתתפו כל שחקני הקבוצה. ערב לפני כן ארחה הקבוצה את הבולטימור אוריולס בברונקס. הפינסטרייפס ניצחו את המשחק 4:5, כשאת כל הריצות הביא הביתה חברו הטוב ביותר של מאנסן, בובי מרסר, כשהוא חובט, רץ ובוכה על הבסיסים.

 

מאנסן הספיק לשחק ביאנקיז עשר עונות פלוס, בהן זכה עימם בשתי אליפויות, והשתתף שבע פעמים באול-סטאר. הוא רשם ממוצע חבטות של 292., והעיף 113 הום ראנס. לפני כן הספיק לזכות ברוקי השנה ב-1970, ולאחר מותו המספר 15 יצא מהרוטציה, ו"פלאק" – פסל לזכרו, הוצב ב-Monument Park ביאנקי סטדיום.

 

ה-25 באפריל 1999. ג'ו דימאג'יו.

Joltin Joe היה אגדה. לא פחות ולא יותר. דימאג'יו היה הסנטר פילדר של היאנקיז בין השנים 1936 ל-1951, עם הפסקה בין לבין בשל מלחמת העולם השניה, אז הוא גויס לסייע (היום קשה להאמין לדבר כזה). ב-8 במארס 1999 הלך ה-Yankee Clipper לעולמו, לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 84.

כחודש וחצי מאוחר יותר הוצג ה"פלאק" של דימאג'יו, באירוע לזכרו באצטדיון. לרגל האירוע הוזמן פול סימון, אוהד יאנקיז ידוע, לשיר את Mrs Robinson, שירו של סיימון בו מוזכר דימאג'יו, ברגע מרגש בצורה יוצאת דופן.

 

גם המספרים של דימאג'יו סופר מרשימים כמובן: 9 אליפויות, 13 הופעות באול-סטאר, ממוצע חבטות של 325., 361 הום ראנס, כשגם המספר 5 יצא מהרוטציה. וכמובן, אחד השיאים שכנראה יישאר שלו לעד – 56 משחקים ברציפות עם חבטה אחת מוצלחת לפחות.

 

ה-30 באוקטובר 2001. ג'ורג' בוש.

השליש האחרון של 2001 היה סופר אמוציונלי בסביבות ניו-יורק. כולם זוכרים את מתקפת הטרור הקטלנית ב-9/11, בה נהרגו כמות אסטרונומית של 2,996 אנשים. היאנקיז היו במהלך עונה מצוינת, במירוץ בעקבות אליפות רביעית ברציפות. בוורלד סירייס חיכתה להם אריזונה די-באקס.

 

לאחר שני הפסדים בפיניקס, חזרה הסדרה לניו-יורק. לצד אבטחה סופר קפדנית, התייצבו כ-55 אלף צופים בברונקס, לערב סופר אמוציונלי. לטקס הפתיחה הוזמן הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש הבן, לזרוק את הכדור הראשון של המשחק. לקול קריאות הקהל U-S-A, זרק בוש את הכדור, כשהוא מרים את האגודל שלו גבוה גבוה לקהל.

 

שני הערבים הבאים, אגב, נכנסו לפנתיאון בפני עצמם, כשהיאנקיז חזרו פעמיים מפיגור באינינג התשיעי, עם שתי פסילות ורגל וחצי בקבר, רק כדי לנצח את כל שלושת המשחקים בניו-יורק, ולהפסיד את האליפות בפיניקס בשניה האחרונה של המשחק השביעי.

 

ה-1 בנובמבר 2001. פול אוניל.

יומיים קדימה, ושוב דמעות באצטדיון. פול אוניל, The Worrier, בהופעת פרידה מהאוהדים שכל כך אוהבים אותו. השושלת של סוף שנות התשעים היתה עשירה בכוכבים, אבל אוניל היה משהו אחר. הוא לא היה כוכב, לא מעיף 40 הום ראנס, לא חובט 350., לא תופס כדורים מטורפים. אבל לוחם. יורק דם על המגרש בשביל הקבוצה, לעולם לא מוותר. בדיוק כמו שהאוהדים הכי אוהבים.

 

המשחק החמישי בסדרה היה האחרון בניו יורק, והפרידה של אוניל מהאוהדים. בתחילת האינינג התשיעי, כשהקבוצה שלהם בפיגור 2:0, החלו האוהדים לצעוק "פול אוניל", לאורך רוב האינינג, כשהמצלמה מתמקדת באוניל שנושך את שפתיו כדי לא להתפרק על המגרש.

 

אז את הקריירה של אוניל נסכם עם 5 אליפויות, ארבע בניו-יורק ואחת בסינסינטי, ממוצע חבטות של 288. ו-281 הום ראנס. גם הוא הרוויח "פלאק" ב-Monument Park. עד היום הוא משמש פרשן בשידורי היאנקיז בטלויזיה.

 

ה-22 בספטמבר 2013. מריאנו ריברה.

האמריקנים, אין מה להגיד, טובים בכינויים. אחרי שלושת השחקנים הקודמים שהוזכרו פה, הגענו ל-"Rivera The Great". מריאנו הוא כנראה הדמות הקלאסית לתאר את השושלת היאנקית של סוף שנות ה-90, זו שהדביקה אותי באהדה. צנוע, שקט, ספורטאי למופת, אחד שמתעלה על עצמו ברגעי האמת.

 

"MO" היה אחראי על סגירת המשחקים של הפינסטרייפס החל מ-1996, ועד לסוף 2013, אז הוא תלה את ה-Cutter, הפיץ' המפורסם שלו שהוא הפך לאמנות. ב-22 בספטמבר 2013, משחק הבית האחרון של היאנקיז באותה העונה, מול טמפה ביי, נכנס ריברה באינינג השמיני, כדי לסיים את  העבודה בצורה שרק הוא יודע, כשהיאנקיז מובילים 0:4 על טמפה ביי.

 

ואז הוא הוחלף. כל כך הרבה רגשות יוצאי דופן היו בחמש דקות האלה. אנדי פטיט ודרק ג'יטר, שליוו את ריברה לאורך כל הקריירה שלו (פטיט עזב וחזר לכמה שנים), היו אלה שעלו כדי לקחת את הכדור מ-מו ולשלוח אותו לספסל, כשהוא מחבק את פטיט שניות ארוכות. ג'ו ג'ירארדי, המאמן הקר רוח, דמע בלי הפסקה, והשדר, מייקל קיי, פתח במשפט: "?How Is That For Drama", מכאן שתק לדקות ארוכות, וסיים ב-"Perfection".

 

אז איך מסכמים את הקריירה של ריברה? 5 אליפויות, 13 הופעות באול-סטאר, 652 שמירות (הכי ברבה בהיסטוריה של המשחק), ERA של 2.21, אך מעל לכל, הגדולה שלו ברגעי האמת – ERA של 0.7 בפלייאוף, מאזן של 1:8 ו-42 שמירות, כמה סמלי, כש-42 היה המספר שלו על הגב. ריברה, אגב, היה האחרון שלבש את המספר 42, מספר שיצא מהרוטציה בכל הליגה לכבודו של ג'קי רובינסון.

 

השבוע לפני

נתחיל אי שם ב-6.6.1944, השבוע לפני 75 שנה. ליגת הבייסבול ביטלה את כל שמונת המשחקים שתוכננו לאותו היום, בשל הפלישה של בעלות הברית לחופי נורמנדי, במסגרת מלחמת העולם השניה, יום שמכונה בהיסטוריה האמריקנית כ-D-Day. בפלישה נהרגו למעלה מ-4,000 חיילי בעלות הברית, שישה מהם שחקני מיינור ליג.

 

נדלג לסדרת אירועים, שקרו לאורך השבוע לפני 20 שנה, 1989. הראשון, ב-2 ביוני, אז האוריולס היו למועדון החמישי בהיסטוריה של המשחק שרושם ניצחון 3,000. למחרת, משחק של 22 אינינגים, שנגמר אי שם בעשרה לשלוש לפנות בוקר, הסתיים בניצחון של יוסטון 4:5 על הדודג'רס. ג'ון שלבי מהקבוצה המפסידה רשם ערב קשה של 0 מ-10.

שבר שיאים. חוליו פרנקו. צילום: sportingnews.com
שבר שיאים. חוליו פרנקו. צילום: sportingnews.com

 

עוד יום חלף, אנחנו כבר ב-4 ביוני. הרד סוקס איבדו יתרון 0:10 באינינג השישי, כשקאמבק מהסרטים של טורונטו הסתיים ב-11:13 ענק בפנוויי פארק לאחר 12 אינינגים. האירוע האחרון באותו השבוע קרה שוב יום למחרת, כשאותם טורונטו בלו ג'ייז פתחו את אצטדיונם החדש, הסקיידום, מהמשוכללים בעולם, עם גג נפתח. המעבר ישמש פקטור משמעותי באליפויות של הבלו ג'ייז בתחילת שנות ה-90.

 

התחנה האחרונה בה רכבת הזמן שלנו עוצרת היא ב-4 ביוני 2004, השבוע לפני 15 שנה. חוליו פרנקו הפך לשחקן המבוגר ביותר שחובט גראנד סלאם, כששחקנה של אטלנטה ברייבס מעיף כדור עם בסיסים מלאים בגיל 45. מרשים.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. מרגש מאד. את הרגע עם מריאנו אי אפשר לשכוח. קבוצות ספורט בכל העולם ובמיוחד בישראל צריכים ללמוד איך להתייחס לשחקני עבר גדולים. היאנקיז נפלאים בזה.

  2. תודה יוני, גם קבוצות כמו היאנקיס יודעות לייצר רגעים מרגשים….
    .
    הרבה מזכירים את לו גאריג ושיא המשחקים, אך מעטים מקשרים אותו למחלה ממנה סבל ושהובילה למותו. השיא הזה היה כל כך חשוב לו שהוא עלה לשחק עם חום ואפילו כאשר ראשו היה נפוח לחלוטין לאחר שספג הגשה של פיצ'ר מתחכם (נוהג שלא הרבה מדברים עליו היום, אך היה שגור בזמנו). באחד הדיווחים של התקופה תואר שתקופות ארוכות היה עולה לשחק עם הכובע של בייב רות' מכיוון ששלו לא עלה עליו.
    מעניין איך הקריירה שלו היתה נראית בזמן בו התודעה לבטיחותו היה גבוהה יותר.

  3. האליפות ה-3 ב-5 שנים של הג'איינטס.
    באמגרנר שהיה מדהים בכל הפוסט סיזן, נותן וולרד סיריז שלא יישכח לעולם.
    השיא היה כאשר עלה לשחק במשחק 7 כ-relief לשאט אאוט של 5 אינינגס אחרי מנוחה של יומיים בלבד ממשחקו הקודם.
    (כמובן שהוא זכה ב-MVP של הסדרה)
    .
    יש את הניינרס (שכבר לא משחקים בעיר), יש את הווריורס (שנכבשו על ידי ההיי-טקיסטים), אבל אלו הם הג'איינטס שהם הקונצנזוס האמיתי של סן פרנסיסקו. תשב בכל ספורטס בר שהוא בעיר, תמיד יהיה עם מי לדבר על הג'איינטס.
    הזכייה של 2014?
    היא לעד תיחקק בפולקלור של העיר הנהדרת הזו.
    .
    תודה, יוני. נהדר, כרגיל (גם אם היאנקיז הם לא כוס התה שלי).

    1. אין לי באמת קבוצה שאני אוהד בבייסבול, אבל אם יש אחת שיכולה להתמודד על התואר היא הג'איינטס (אפילו יש לי צילום שלי עם הגביע האליפות השני שלהם). האליפות השלישית שהיתה השיא של חמש שנים (זוכים, שנה של חגיגות בלי פלייאוף ואז זוכים שוב) והיכולת של באמגרנר באותו פלייאוף פשוט בלתי נשכחים.

  4. הייתי שם כשפול סיימון שר 'מיסיס רובינסון לג'ו דמאג'יו, נדמה לי מאורע הספורט האחרון לפני שעזבנו לפלורידה. רטטתי מהתרגשות וזלגו לי דמעות מהעיניים. הייתי שם בכל רק הרבה רגעים נפלאים שאני אפילו לא יכול לתאר, וכמובן בכמעט כל משחקי היאנקיס בוורלד סרייס והרבה מאד בעונה בגלל הסטודנטים שלי.
    יש לי כל כך הרבה רגעים. קבוצת ה-1978 שגברה בוולד סרייס של 1978 על הדודג'רס עם קבוצת פיצ'רים אחת הגדולות בהסטוריה – הפיצ'רים טומי ג'ון, רון גידרי, ריץ' ג וסאג', וקטפיש האנטר, וכן השחקנים רג'י ג'/קסון, באקי דנט, תומאס מנסון, מיקי ריברס, לו פנלה, גרייג נטלס, או מייק הית' (וכמובן ששכחתי רבים). אין. אין היום קבוצות מושלמות כאלה.
    והיום שהייתי באיטצטדיון לבכות על פטירתו ללא עת של שחקן הבייסבול האהוב עלי בכל הזמנים תום מנסון, הקצ'ר המטורף, הנפלא, הסמל של היאנקים.
    אני רחוק מבייסבול היום אבל אז היאנקיס היו הקבוצה שלי. אפילו לפני הניקס. 40 שנה של טרוף יאנקי. זה היה אז כמו לגור בארץ כשאו ששנאו את מכבי או היו חולים עליה בכדורסל. אותו דבר בניו יורק אבל פי מאה.
    עשרות רגעים שהם עדיין בזכרוני ולשמחתי היאנקיס שוב ברמה! היאנקיס, יוסטון ומינסוטה הן עם רק 20 הפסדים. במערב רק הדודג'רס.

    חזרה למציאות היומית, הלפטי קוצ'ל מהאסטרוס חןתם עם הברייבס, וקקפלר מהטוויטנס שובר בצורת של 0 מ-21 עם 3 הומרס!

להגיב על שחר דלאל לבטל

סגירת תפריט