אליפות אוסטרליה 2019 – כמה מחשבות כלליות / אלכס דוקורסקי

הראשונה שבהן עלתה אצלי לאחר שקראתי (לא צפיתי באותו המשחק) על הדרך שבה הפסידה סרינה וויליאמס ברבע הגמר לקארולינה פלישקובה הצ'כית. סרינה הובילה כבר 1:5 במערכה השלישית והיו לה 4 נקודות משחק, אך היא נפצעה בכף רגלה ולא השכילה לנצלן. פלישקובה זכתה בששת המשחקונים הבאים ועלתה לחצי הגמר. כאשר קראתי על האופן שבו התנהלה המערכה המכרעת באותו המשחק, נזכרתי מיד בחצי גמר אליפות ארה"ב ב-2011 בין פדרר לדג'וקוביץ'. השוויצרי הוביל 4:5 במערכה החמישית והגיע למצב של 15:40 באותו המשחקון, כלומר שתי נקודות משחק על ההגשה שלו, שנחשבת לאחת היעילות בכל הזמנים. התוצאה של המשחק ידועה. נובאק הציל את הנקודות הללו, שבר בחזרה את פדרר וניצח במערכה החמישית (ובמשחק, כמובן) 5:7. הוא המשיך לגמר ובו ניצח את נדאל וזכה בטורניר. מקרה נוסף של שמיטת נקודות משחק (על ההגשה שלו) אירע לפדרר לפני מעט יותר שנה בגמר המרתק בטורניר המאסטרס באינדיאן וולס מול דל פוטרו. הארגנטיני הצליח להציל 2 נקודות משחק (אם אינני טועה) ולזכות בטורניר הראשון שלו (והיחיד, עד עתה) מסבב המאסטרס היוקרתי.

הטניס, כידוע, הוא משחק של מומנטומים, שלעתים נוטים להתחלף מהר מאוד. לאור זאת, חזרה, למשל, מפיגור של שתי מערכות בגרנד סלאמים אינו דבר נדיר כל כך (גם אם אינו נפוץ במיוחד). איבוד נקודות משחק, על ההגשה של השחקן המוביל, היא תופעה נפוצה הרבה פחות (גם אם, כמובן, היא התרחשה יותר פעמים משלושת המקרים שהזכרתי. אלה היו פשוט המשחקים שעלו בזכרוני). כל משחק הוא שונה מקודמו ומהבא אחריו ומתפתח בצורה אחרת, ולכן נתקשה למצוא סיבה אחת להסביר את התופעה. ייתכן שאחטא בפשטנות יתר, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של איזשהו ביטחון מופרז מצד השחקן המוביל יחד עם ירידה מאוד חזקה באותו הביטחון לאחר אובדן הנקודות, שגורמת גם להפסד במשחק בהמשך. מהצד השני, נמצא ככל הנראה איזושהי התעלות, פיזית ומנטלית כאחת, ברמות הריכוז והמשחק שניצב בפני נקודות המשחק לחובתו, שמצליח, אם לתאר זאת בצורה מעט גסה, "להיכנס לראשו" של יריבו. לעתים, נמצא גם איזשהו יסוד של מקריות במצבים האלה. הכדור יכול לפגוע ברשת, למשל, ובכל זאת לנחות במגרש של היריב וכו'.

קשה מאוד לדמיין את תחושות השחקנים המפסידים בנסיבות הללו וניתן להניח, בזהירות אמנם, כי ההרגשה להפסיד בצורה כזאת שונה מאוד מהפסד בעל אופי שונה. למשל, אם היריב שיחק טוב יותר לאורך כל המשחק. מנקודת מבט אישית, האהדה והסימפטיה שלי לפדרר רק גברה בעקבות אותו ההפסד לנובאק ב-2011. הוא המשיך לשחק טוב באותה העונה. זכה במספר טורנירי מאסטרס וסגר את העונה בניצחון בטורניר סוף השנה בלונדון, בו לוקחים חלק רק 8 המדורגים הבכירים בסבב. אין לי ספק שגם סרינה, שעברה לא מעט בקריירת הטניס שלה ובחייה בכלל, תתאושש מהדרך בה הפסידה לפישקובה ברבע הגמר ועוד נראה אותה מציחה יפה השנה.

ניסיתי לחשוב על איזושהי הקבלה למצב כזה, של "עמידה על סף הכניסה לארץ המובטחת" ולראותה חומקת, בענפים אחרים. אנסה לתת מספר דוגמאות מבלי לפרטן יותר מדי, בעיקר כדי להעיק יותר מדי על הקוראים.
דוראנדו פייטרי האיטלקי נכנס ראשון, כשהוא בהכרה מעורפלת, תשוש ומיובש בצורה קיצונית, לאצטדיון האולימפי בלונדון במשחקים האולימפיים של 1908. קהל הצופים והשופטים (ביניהם, כמדומני, סר ארתור קונן דויל) לא יכלו לשאת את המראה (הוא אף טעה בפנייה באצטדיון) ועזרו לו לחצות את קו הסיום (350 המטר האחרונים שלו באצטדיון נמשכו כעשר דקות). שני הגיע ג'ון הייז האמריקאי, שמשלחתו ערערה בצדק על העזרה הבלתי חוקית שקיבל פייטרי וערעורו התקבל.
כעבור 40 שנה, במשחקים האולימפיים של 1948, ובאותה העיר, אטיין גאיי הבלגי, צנחן בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, נכנס גם כן ראשון לאצטדיון האולימפי לקראת תום ריצת המרתון שנערכה ביום חם ולח מאוד. גאיי, שהוביל כמעט לאורך כל הדרך, היה תשוש ביותר. הוא נעקף על ידי שני רצים (דלפו קאבררה הארגנטינאי וטום ריצ'רדס הבריטי, שסיימו במקומות הראשון והשני, בהתאמה) והצליח בקושי רב לגרור את עצמו אל מעבר לקו הסיום כדי לסיים עם מדליית הארד, שאותה לא קיבל במעמד הפודיום, כיוון שהיה מאושפז בבית חולים.
המקרה הטראגי השלישי אירע לאחד מרצי המרתון הטובים בהיסטוריה, ג'ים פיטרס הבריטי. פיטרס היה רץ מצטיין והראשון שירד משעתיים ועשרים במרתון. במשחקי חבר העמים הבריטי (מפעל ספורט רב חשיבות, בזמנו) שנערכו ב-1954 בונקובר, פיטרס נכנס ראשון לאצטדיון, כשהיריב הקרוב אליו מרוחק כ-17 דקות ממנו. יום המרתון בונקובר היה מאוד חם ופיטרס היה כבר מעבר לאפיסת הכוחות. המראה של פיטרס היה מזעזע וקורע לב. הוא התנדנד על המסלול במשך 11 דקות, בהן עבר כמאתיים מטר, התמוטט ולא סיים את הריצה. זו היתה ריצת המרתון האחרונה שלו. הוא הודה שהוא חשש מאוד לחייו באותו המירוץ והעדיף לפרוש מספורט תחרותי בעקבות זאת.
כמובן שרב השונה על הדומה בין המקרים של רצי המרתון לפדרר ולסרינה בענף הטניס. הפיזיולוגיה שמאפיינת את הענפים היא שונה ביותר, והיא, יחד עם מזג האוויר החם בימי המירוץ, הכריעה את שלושת הרצים הללו.

ענף נוסף, שבו לעתים הובלה משמעותית נשמטת לקראת סוף המירוץ, הוא אופני הכביש. לא אציין דוגמאות מיוחדות (מתן, פאקו ועדו גילרי יוכלו לבטח להעלות סיטואציות שונות) אבל קיימים מקרים רבים מספור בו ישנה קבוצת בריחה ׁ(או רוכב יחיד) שהפלוטון "בולע" אותם ולעתים הדבר קורה מאות מטרים לפני קו הסיום. כמעט מיותר לציין, שגם כאן אין מקום להשוואה עם טניס. מעבר לדרישות הפיזיולוגיות השונות, מרבית "הבורחים" יודעים כי הסיכוי שהם ייתפסו הוא גבוה למדי והם עושים זאת מכל מני סיבות טקטיות ואף פרסומיות, לעתים (כדי לפרסם את קבוצתם).
הדבר אינו נדיר גם בכדורסל (ובמקרה הזה, כל כותבי וקוראי האתר יוכלו למצוא דוגמאות למכביר). לא אחת קורה שקבוצה אשר מובילה בפער דו ספרתי מתחילה לאבד אותו בהדרגה ובסופו של דבר מפסידה במשחק. כאן כבר אפשר למצוא מעט יותר דמיון, בעיקר בגלל המצב המנטלי שמשתנה בצורה הפוכה בקרב שתי הקבוצות.

הדוגמא הכי קרובה לטניס (לעניות דעתי), מבחינת משמעותה על המשחק, התרחשה באליפות העולם בכדורגל ב-2010 בדרום אפריקה. נבחרת גאנה קיבלה פנדל בדקה האחרונה של ההארכה, במצב של תיקו 1, מול אורוגוואי בעקבות נגיעת יד של לואיס סוארז, שהציל, למעשה, שער והורחק מהמשחק עקב מעשהו. אילו אסמואה ג'יאן היה מבקיע את הפנדל, גאנה היתה, ככל הנראה, מנצחת את המשחק ורושמת הישג היסטורי עבורה ועבור הכדורגל האפריקאי בכלל עם העפלה לחצי הגמר. התוצאה ידועה. ג'יאן בעט למשקוף ואורוגוואי ניצחה בבעיטות ההכרעה, כשלא מן הנמנע שלהחמצת הפנדל היתה השפעה מוראלית שלילית ביותר על הגנאים.

נחזור קצת לטניס ונתמקד במספר מדינות ששחקניהן לא מצליחים להגיע לצמרת הגבוהה של הענף בניגוד לעבר כשטניסאי מדינות אלה היו דומיננטיים מאוד בו.
ארה"ב – הזכייה האחרונה של טניסאי אמריקאי בגראנד סלאם היתה של אנדי רודיק באליפות ארה"ב ב-2003. מבלי לבדוק זאת, אפשר להעריך בביטחון שזו תקופת היובש (מבחינת המייג'ורס) הארוכה ביותר של טניס הגברים האמריקאי, שכלל שחקנים גדולים כמו פיט סמפראס, אנדרה אגאסי, ג'ימי קונורס, ג'ון מקנרו ועוד רבים. על פניו, הבסיס בארה"ב חזק מאוד. ישנם מתקנים, מועדוני טניס ומאמנים ברמה גבוהה מאוד. שחקנים רבים שמייצגים מדינות אחרות, חיים ומתאמנים מגיל מאוד צעיר בארה"ב והצלחתם בענף קשורה ישירות לבית הספר האמריקאי (רשימה חלקית תכלול את נישיקורי, קווין אנדרסון, אוסאקה, שראפובה, אזארנקה, טומי האס שפרש לא מזמן ועוד).
ישנם שחקנים אמריקאים לא מעטים במאיה הראשונה (ג'ון איזנר הוא הבולט שבהם בשנים האחרונות) והגעתו של פרנסס טיאפו לרבע גמר האליפות באוסטרליה היא מעודדת מאוד, אבל עדיין מעניין מאוד מדוע אין שחקנים אמריקאים בצמרת הגבוהה של הענף.
יהיה מעניין מאוד לקרוא את דעתו של מנחם על העניין.
שבדיה – מדינה שהוציאה מתוכה רשימה מפוארת של טניסאים מצטיינים כשהבולטים שבהם הם ביורן בורג, מאטס וילאנדר וסטפן אדברג. תומאס יוהנסון הוא השבדי האחרון לזכות במייג'ור, כשזכה באליפות אוסטרליה לפני 17 שנה. השחקן הדומיננטי השבדי האחרון הוא רובין סודרלינג, שהגיע לגמר אליפות צרפת ב-2009 ושנה אח"כ, אך מחלת הנשיקה אילצה אותו לפרוש בגיל צעיר, יחסית. כיום אין שחקן שבדי אחד במאיה הראשונה ולא היה אף טניסאי בהגרלה הראשית של אליפות אוסטרליה. שני הטניסאים הבכירים של שבדיה הם האחים אליאס ומיקאל ימר, בנים למהגרים מאתיופיה. שניהם צעירים ומאוד מוכשרים, שמעדיפים את משטח החימר. בינתיים פריצתם מתעכבת לעומת חלק מבני גילם, אך ייתכן כי בעתיד הם יצליחו להתקדם בצורה יותר משמעותית. גם במקרה הזה, קשה מאוד לענות מדוע טניס הגברים השבדי אינו מצליח להתרומם. גם בשבדיה ישנם מאמנים מצוינים. אחד מהם, מאגנוס נורמן (שחקן עבר מצוין שהגיע למקום השני בעולם ונאלץ לפרוש מאוד מוקדם בגלל פציעות), הצליח לקדם בצורה משמעותית את מאוד את סטניסלאס וואוורינקה ולהביאו שלוש זכיות במייג'ורס.
הבסיס בשבדיה כמובן צר יותר לעומת ארה"ב והגיאוגרפיה של המשחק התרחבה (סיבה כללית לעליית הענף במספר מדינות לעומת ירידתו במדינות שחוו בו הצלחה בעבר), אך חוסר ההצלחה של השחקנים מהמדינה הסקנדינבית בעלת המסורת מעניינת למדי.
אוסטרליה – גם רשימת שחקני העבר של טניסאי היבשת הירוקה מרשימה מאוד וכוללת ענקים כמו רוד לייבר, רוי אמרסון, פט קאש, פטריק ראפטר, לייטון יואיט ועוד רבים. יואיט היה גם האוסטרלי האחרון לזכות במייג'ור כשניצח בווימבלדון ב-2002. על פניו, ישנם כיום מספר צעירים מאוד מוכשרים כמו אלכס דה מינואר, אלכסיי פופירין, ניק קיוריוס ותנאסי קוקינאקיס, אבל נכון להיום הם לא נמצאים בצמרת הגבוהה מאוד. שני הראשונים, ובעצם כולם, הם בעלי פוטנציאל להיות שם בעתיד.
צרפת – 36 שנה חלפו מאז שיניק נואה, שבנו ג'ואקים משחק בגריזליס, זכה באליפות צרפת הפתוחה. בתקופה הזו בני ארצו לא זכו במייג'ורס. טניסאי צרפת הצטיינו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. העומק בטניס הצרפתי כיום הוא לא רע (זכייתם בגביע הדייויס ב-2017 והגעתם לשלבים המכריעים בשנים האחרונות יעידו על כך) ומתרחש שם תהליך הדרגתי של חילופי דורות. החל מהחלק השני של העשור הקודם, ובמשך כעשור, נמנו ארבעה שחקנים מצטיינים על העשיריה השניה (ולפרקים גם על הראשונה). אלה הם ז'ו ווילפרד צונגה, גאל מונפיס, רישאר גאסקה וז'יל סימון. אולם הם לא סיכנו, לרוב, בטורנירי המייג'ורס את הטניסאים הגדולים של תקופתם. אליפות אוסטרליה היתה טורניר מצוין עבור לוקה פוי ויהיה מעניין לראות להיכן יוכל להתקדם בעתיד.
גם תשתיות הטניס ורמת האימון בצרפת הן טובות מאוד ולכן היעדר שחקנים בצמרת הגבוהה מאוד של הענף אינה מובנת מעט.
אפשר להניח שלצד התרחבות הגיאוגרפיה של הענף, שהוזכרה, אפשר לציין את הדומיננטיות של שלושת השחקנים הגדולים, שלא מאפשרים לשחקנים האחרים להתקרב אליהם מבחינת רמת המשחק והעקביות.

לפוסט הזה יש 67 תגובות

  1. Ido

    27 ינו 2019 01:43:22

    הנקודה הכי קשה בטניס זו ההגשה למשחק.
    כבר עשית את העבודה הקשה ועכשיומכל מה שנשאר זה לחצות את הקו אבל. בטניס כל נקודה מתחילה מאותו המצב. עדיין צריך לדייק בהגדרות לחזור לנקודה נייטרלית לבנות ראלי ולהומיא ווינר או להכריח טעות. בצד השני עומד יריב שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפסיד ואיןצלו מה להפסיד לכן הוא או היא יהיו אגרסיביים בטירוף מהירות עוצמת המכות יעלו והמרחק לקווים יתקצר.
    זו הנקודה הכי קשה בטניס. שלא לדבר על הפרפרים שימש לך בבטן ….

    בקשר למעצמות שנפלו ראשית לדייק. סטוסר ניצחה והגיע לגמר. סרינה וסטפנס לקחו גמרים רק לפני שנתיים אז אין פה איזה העלמות של ארהב אוסטרליה. מצד שני הבנים מאז 2003 מלבד ארבעת הגדולים אף אחד לא לוקח סלאמים אז זה יותר מקרה של דומיננטיות תקופתית.

    מצד שלישי הטניס יצא מהידים של האנגלו סקסיות ותראה בגמרים הרבה הרבה יותר גיוון. קפריסין יפן צ'כיה קנדה גרמניה סרביה קרואטיה רוסיה פינלנד (היום בגמר הזוגות) צרפת (חבר שלי פייר היום בגמר הזוגות) ביילורוסיה הן חלק מעשרות מדינות שהגיעו לגמרים השונים בעשר השנים האחרונות. תמחוק את ההשפעה המטורפת של נובאק נאדאל ופד ויש לך אלופים מאד עשר מדינות לפחות!

    1. אלכס דוקורסקי

      27 ינו 2019 08:17:27

      תודה עידו. התכוונתי רק לטניס הגברים בקשר למדינות שנחלשו אבל באמת לא ציינתי את זה במפורש בדבריי.

    2. אלכס דוקורסקי

      27 ינו 2019 08:40:58

      וזה ממש מעניין מה שכתבת לגבי תחושות השחקנים כשהם צריכים להגיש למשחק.
      לא הייתי מודע לתחושות הללו של השחקנים.

  2. שחר דלאל

    27 ינו 2019 07:24:05

    אנחנו רואים בטניס את אותה התופעה שקרתה בכל הספורט העולמי. כפי שציינת, הידע ויכולת האימון פתוחים היום לכל ומדינות שבעבר לא היו קיימות על מפת הטניס (או הכדורגל או האתלטיקה וכו') מתחילות לצמוח בעיקר בזכות ספורטאי עילית שמושכים אחריהם את הדור הצעיר (בדומה ליעל ארד והג'ודו בארץ).

    1. אלכס דוקורסקי

      27 ינו 2019 08:22:13

      מסכים עם זה והסברת זאת היטב. הידע ותורת האימון פתוחים היום באמת לכולם ולדוגמא האישית יש חשיבות גדולה מאוד.

  3. מתן גילור

    27 ינו 2019 07:25:51

    תודה אלכס.
    אתה ודאי זוכר על מי ועל מה מדובר – היה מירוץ (נראה לי אולימפי או אליפות עולם) בריצת 5K או 10K שהאצן המוביל כבר הניף ידיים והחל לחגוג ונעקף ממש על הקו.

  4. אלכס דוקורסקי

    27 ינו 2019 08:46:38

    תודה על הקישור. היה שם חתיכת סיום, בגמר אליפות העולם ב-2015 בבייג'ינג. אלה שתי רצות מארה"ב, אמלי אינפל ומולי האדל.
    לא שמתי לב שהאדל החלה לחגוג אבל אולי היא לא כל כך הבחינה בהאדל שהגיחה במהירות מאחוריה והצליחה להקדימה ממש על הקו.
    דברים כאלה אכן קורים בריצות למרחקים. דוגמא טובה מאוד וכיף גם לצפות באתלטיקה בבוקר.

  5. ולדי קוגן

    27 ינו 2019 09:06:54

    זוכר את רודיק ב-2009 מול פדרר, היה כל כך קרוב להביא עוד אחד אבל עמד מולו טיטאן ולא נתן לו.תחשבו כמה טניסאים אדירים היו שפשוט נולדו בתקופה לא נכונה.

    1. אלכס דוקורסקי

      27 ינו 2019 09:44:54

      זה היה באמת גמר יוצא דופן. שמחתי עבור פדרר, שהשתווה אז לסמפראס, אבל הייתי מאוכזב בשביל רודיק שהגיע כל כך קרוב.

  6. אלכס דוקורסקי

    27 ינו 2019 09:48:50

    שלא בצדק, כלל לא התייחסתי לטניס הישראלי באוסטרליה.
    מאכזב שלא היו שחקנים ישראלים בהגרלה הראשית באוסטרליה. טורניר שבעבר מספר שחקנים – שלמה גלעקשטיין, עמוס מנסדורף, שחר פאר, דודי סלע והצמד אנדי רם ויוני ארליך – הגיעו בו להישגים יפים.
    הלוואי שנראה שיפור בעתיד.

  18. מוטי

    27 ינו 2019 11:38:22

    מה שסרינה עשתה , הצליחה להפסיד כשהובילה 5:1 בשלישית זה בזיון. לשחקנית כזאת חזקה אסור ליפול לבור כזה.
    מאידך יש ךציין שיריבתה פלישקובה היתה מספיק מרוכזת כדי לקחת. למזלה יש לה מבנה נפשי של מחשב, היא משחקת אותו דבר כל הזמן והפעם זה עבד לזכותה.
    בעניין קמבקים ממצבים אבודים, אני זוכר משחק מלפני 20 שנה בערך, בו פטריק ראפטר האגדי היה בפיגור 0:2 במערכות, ו 5:2 במערכה השלישית והצליח לנצח. באוסטרליאן אופן, סיבוב שלישי בערך.
    הכל אפשרי בטניס .

  36. אבי טרכטמן (נורטון)

    27 ינו 2019 12:28:49

    כתבה מעניינת מאד אגב. תודה
    רק שתי הערות. פט קאש היה אולי בחור כריזמטי שלקח בטעות גרנד סלאם אחד היסטורי אבל היה רחוק מלהיות שחקן גדול ובשיאו דורג רק רביעי בעולם
    הטניס הצרפתי תמיד היה כמו היום. עמוק אבל לא מבריק. עם שחקנים זכורים כמו פורג'ה, לקונט, פיולין , קלמנט, גרוסז'אן ואחרים. נואה היה יוצא מכלל אבל גם הוא לא בדיוק היה השחקן הטוב בעולם. לא חושב שיש הבדל גדול מהיום
    הטניס השבדי זו באמת תופעה מדהימה ואני אומר את זה בתור מישהו שאדברג היה גיבור ילדותו

  39. אלכס דוקורסקי

    27 ינו 2019 12:47:20

    תודה רבה לכולם על העדכונים. לא צופה במשחק ובדיוק ראיתי באתר התחרות. מתקשה להאמין שזה כל כך חד צדדי. כמו שמתן כתב, היו ביניהם משחקים חד צדדיים לכל הצדדים, אבל לא חשבתי שזה יהיה כך היום.

  46. המשגיח

    27 ינו 2019 12:54:24

    בכלל, אחד המשחקים המושלמים והיעילים שראיתי משחקן במעמד כזה, ובטח כשמהצד השני עומד מישהו בסדר גודל של נדאל/נובאק/פדרר

  49. Berch

    27 ינו 2019 20:11:37

    גם בישראל, כמו בצרפת, זה מוזר….
    מאז הענקים גליקשטיין ומנסדורף לא קמו גדולים (סורי דודי), ןזאת למרות הצלחה בגביע דיוויס והישגים פנומנאלים במשחקי ידידות.
    מוזר
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט