חתול מפלצת: סיכום שבוע ב-NFL/ שחר דלאל

עם כניסתו של חודש דצמבר אנחנו כבר רואים את הסוף. אלופות הבתים כבר מתחילות להתבהר (מלבד ה-NFC מזרח) והקרבות על שני המקומות האחרונים בכל קונפרנס הופכים צמודים יותר מיום ליום. הדברים גם לא היו רגועים השבוע מחוץ למגרש, אז בואו נקפוץ ישר לסיכום השבוע:

 

סיומה של תקופה

נתחיל מהסוף, המרוויח העיקרי מפיטוריו של מייק מקארת'י הוא המאמן עצמו. המאזן שהציג לאורך הקריירה (9 הופעות בפלייאוף ב-12 שנים וזכייה אחת בסופרבול) בהחלט יעמדו לזכותו לאחר יום שני השחור בו נדע מי הן הקבוצות שמחפשות מאמן חדש (בנוסף לקליבלנד וגרין ביי). חודש החופש שקיבל במתנה יעשה לו רק טוב.

עם זאת, הפיטורים של מקארת'י מטילים צל כבד מאוד על הארגון שרבים מחשיבים אותו כטוב והמסודר בליגה. נכון, הכתובת היתה על הקיר כבר בעונה שעברה, אבל היה להסכים עם החלטת ההנהלה "לתת לו עוד הזדמנות", אך למעשה היא עשתה בדיוק את ההפך.

מקארת'י. הבראונס כבר התקשרו

מקארת'י, שעדיין נחשב בחוגים רבים בליגה כמוח התקפי מבריק, נכנס לעונה הזאת כברווז צולע. היחסים שלו עם ארון רוג'רס ידעו כמובן עליות ומורדות (בעיקר מורדות) אך בשום שלב לא היה לקווטרבק כוח כמו שהיה לו השנה, והוא ידע לנצל אותו. לרעה.

ראוי לציין שרוג'רס נחשב לאדם מאוד לא נוח, בלשון המעטה, אפילו בקרב כוכבי הספורט האמריקאי, אבל היכולות שלו מחייבות כל איש מקצוע להצטער שהוא לא אצלו בקבוצה – כולל מקארת'י. הבעיה מתחילה כשקווטרבק הופך להיות הסיבה בגינה הקבוצה נראית רע.

אין ספק שלהנהלת הפאקרס יש חלק משמעותי באיך שהקבוצה נראית השנה, במיוחד בצד ההגנתי. לאורך השנים האחרונות הקבוצה ידעה "להיפתר" מנחסים חשובים , תוך התמכרות מוחלטת לשיטת חלוקת בחירות הדראפט (compensatory picks), בעוד השחקנים עליהם היא ויתרה מעטרים את סגלי הפרובול. אך החלק המשמעותי ביותר נוגע לכוח שניתן לשחקן אחד בקבוצה.

קשה היתה לפספס את החיוך של רוג'רס במסיבת העיתונאים לאחר ההפסד לאריזונה. הקווטרבק, שכבר כנראה ידע את מה שאמור להתפרסם שעתיים לאחר מכן (וכנראה גם לפני מאמנו) עשה צעד משמעותי מאוד לשליטה מוחלטת בהחלטות המועדון.

לאורך העונה כולה מקארת'י הצליח לייצר מצבים אין סופיים בהם הרסיברים של הקבוצה נשארו פנויים, רק כדי לראות את הקווטרבק שלו בוחר למסור לאיזורים יותר מסוכנים ומביע באופן גלוי את מורת רוחו מבחירת המהלכים ההתקפיים.

ספורט אילוסטרייטד דירג לאחרונה את רשימת משרות האימון הנחשקות ביותר הצפויות להיפתח בקיץ. גרין ביי דורגה רק במקום החמישי, גם אחרי סינסנטי והג'טס – נתון מהמם, במיוחד כשמתחשבים בעובדה כי קווטרבק שצפוי להיכנס להיכל התהילה משחק בקבוצה.

ההחלטה של הקבוצה נראית רע מאוד, אך היא מחמירה בכל יום שעובר, בו מתפרסמות ידיעות מתוך המועדון ושחקני עבר שתומכות בטענה כי הפיטורים הגיעו לבקשתו של רוג'רס. הטענה אפילו התחזקה לאחר שעוזר מאמן בכיר פוטר משום שצייץ דברים שהיו יכולים להשתמע כביקורת על הקווטרבק.

אני האחרון שיטען כי פיטורים באמצע העונה הם לא הכרחיים, כל מי שמכיר את הסיטואציות בבראונס ובבולס יסכים איתי, אך ההחלטה הזאת הצליחה ללכלך את המועדון הנקי בליגה. בוויסקונסין החליטו לשחק במשחקי הכס, הם רק מקווים שהם לא יתעוררו ויגלו שהחורף מגיע.

 

1986

השנה, הגיים צ'יינג'ר הגדול ביותר מבחינתי נמצא בכלל בצד ההגנתי. ארון דונלד נותן את העונה הגדולה ביותר של שחקן הגנה שראיתי בימי חיי, כאשר הוא מצליח להיות הגורם הדומיננטי ביותר בשורות הראמס. כן, אפילו יותר מאשר ג'ראד גוף, ברנדין קוקס או אפילו טוד גארלי (המועמד שלי לתואר שחקן ההתקפה של השנה).

העונה הנפלאה של שחקן ההגנה של 2017 מגיעה במקביל לעונות מעולות של זוכים נוספים בתואר, כאשר בכל עונה אחרת היה ניתן להסביר בקלות זכייה של שחקן כמו חליל מאק או ג'יי ג'יי וואט, אך לא הפעם. עם זאת, אחרי עונה היסטורית, התואר הזה כבר לא מספק.

שחקן ההגנה האחרון שזכה בתואר ה-MVP של הליגה היה לורנס טיילור ב-1986. 32 שנים שעברו מבלי שאפילו דיברו על שחקן אחר שהיה יכול לזכות בכבוד הזה. כן, כדי לזכות בתואר שאפילו בועטים זכו בו בעבר היה צריך את העונה הטובה בקריירה של השחקן שנחשב בעיני רבים כגדול בהיסטוריה. אבל בדיוק בגלל זה העונה של דונלד נמצאת בספירה אחרת מהשאר.

LT. עונה יוצאת דופן

נתחיל מהמספרים היבשים. 16.5 סאקים לאחר 12 משחקים הם בהחלט נתון יפה, אך לא כזה שלא ראינו בעבר. אך הנתון הזה מקבל משמעות אחרת כשמבינים שהוא השחקן היחידי שיכול לנפק מספרים כאלה מעמדת הדיפסנסיב טאקל (אגב, השיא שלו עמד עד עכשיו על 11 בעונה שלמה).

לנתון הזה ניתן להוסיף מספר נוסף מהקטגוריה המתקדמת: ב-73% מהמהלכים בהם הוא השתתף ראינו שקבוצות מבצעות עליו שמירה כפולה. שוב, מעמדת ה-DT, בה הוא לא יכול להשתמש במהלכים מיוחדים כדי להתחמק מקו ההתקפה, הוא מנצח שני שחקנים בו זמנית פשוט כי הוא טוב יותר משניהם ביחד.

המשמעות של היכולת הזאת היא עצומה להגנה של הראמס. ראשית, בשיטת המשחק של הקבוצה היריבה חייבים לשים דגש על היכולת שלו להגיע לקווטרבק, ושחרור המסירה חייב להתבצע תוך שלוש שניות, מה שמונע מהלכים ארוכים. הבעיה השניה היא שבגלל שקו ההתקפה עסוק בדונלד, פליימקר אחר בהתקפה צריך להשתתף בהגנה על הקווטרבק (בדרך כלל הרץ או הטייט אנד).

דונלד. משנה את המשחק

אבל המשמעות הגדולה ביותר שלו למשחק היא התזמון. הוא יודע לעשות את המהלכים הקובעים בדיוק ברגע הנכון, מה שמוציא את הקבוצה השניה מאיזון ונותן יתרון משמעותי לקבוצה שלו עצמו. בעונה שבה הדגש עבר באופן מובהק להתקפה, יהיה נהדר – ובעיקר צודק – לבחור בשחקן הגנה כ-MVP של העונה.

 

האגף לשיקום אסירים 2.0

כתבתי בשבוע שעבר על ההחלטה של וושינגטון להחתים את רובן פוסטר לאחר שחרורו מסן פרנסיסקו, כאשר במקביל לעליית הכתבה מקרה חמור לא פחות הוביל לשחרורו של קארים האנט מהסגל של קנזס סיטי. אך בניגוד למקרה פוסטר, הפעם העונש לשחקן נראה לא מידתי – בעיקר בהקשר התזמון שלו ולא בשל חומרת המעשה.

המקרה (והסרטון) אשר התפרסם ביום חמישי ב-TMZ היה ידוע לליגה ולמועדון כבר מספר חודשים, אך הם בחרו להסתפק בפניה לקונית למשטרה (שסיפרה שלא נפתחה חקירה) ובשיחה עם האנט עצמו שנתן את הגרסה שלו לפרשה.

האנט. שאלה של תזמון

קשה להאמין, בדיוק כמו במקרה ריי רייס, כי ב-NFL לא היו יכולים להפעיל את אותם המאמצים של אתר הרכילות ולהשיג את הווידאו בעצמם. הם פשוט לא רצו לעשות את זה, כי אז הליגה היתה מוצגת באור שלילי ואולי (כמו שקרה בפועל) היתה גם מאבדת על הדרך את אחד הכוכבים הצעירים שלה.

קשה לי להפנות במקרה הזה אצבע מאשימה כלפי אנדי ריד, אשר ידוע ביכולת שלו לשקם שחקנים בעייתיים (מייקל ויק או טייריק היל הם הדוגמאות הבולטות) ולהחזיר אותם לדרך הישר. רק שהפעם נראה שכל המעורבים (וכנראה גם המאמן עצמו) עשו את המינימום הנדרש כדי לטפל בבעיה.

אלן. רשימה מכובדת

הסטטיסטיקה השבועית: ג'וש אלן הפך השבוע לשחקן הרביעי בהיסטוריה של העונה הסדירה שמשיג לפחות 130 יארד בריצה ומוסר לשני טאצ'דאונים. לפניו אפשר למצוא רק את טובין רוטה, וולטר פייטון ומייקל ויק (קולין קאפרניק עשה זאת בפלייאוף).

*

משחק יום חמישי: ג'קסונוויל ג'אגוארס (8-4) אצל טנסי טייטנס (6-6)

אם היו שואלים אתכם לפני העונה מי מהקבוצות תהיה בפלייאוף כנראה שאף אחד לא היה מהמר על טנסי. עם זאת, דווקא הטייטאנס הם אלה שיכולים לשחק בינואר, כאשר הם עדיין במירוץ למקום השישי ב-AFC ובפיגור של משחק אחד בלבד מבולטימור.

מהצד השני, בפלורידה פנטזו על שחזור העונה שעברה, אך אפילו הניצחון בשבוע החולף מול אינדיאנפוליס לא ישכיח את שבעת ההפסדים הרצופים שלה. בקבוצה ימשיך לפתוח קודי קסלר, שלא הרשים מול הקולטס, אך כשעל הספסל שלך נמצא בלייק בורטלס האופציות לא יותר מידי מגוונות…

הימור שלי: טנסי הוכיחה שהיא קבוצה אחרת לגמרי כשהיא משחק בנאשוויל, גם הפעם זה יגמר בניצחון המארחת.

קסלר. הופעה בינונית 

 

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  1. יופי של פוסט, שחר!
    אין ספק שהעונה הזו עשתה שמות בתדמיתו של ארון רוג'רס.
    מתחיל להזכיר סיפורים שכרוכים בלברון ג'יימס או – אם נתייחס לביצה שלנו – אבי נימני במכבי ת"א.
    בעבר בגרין ביי היה את האומץ הניהולי להעיף ק"ב מיתולוגי (ברט פארב – שגם הוא זכה בסופרבול במדי הקבוצה) שהפך "גדול מהמועדון" ולהחליף אותו בק"ב צעיר בשם…ארון רוג'רס. כנראה שהיום האומץ הזה כבר לא קיים (וכנראה גם אין ק"ב מספיק טוב על הספסל…).

  2. בנושא יותר רציני – בד"כ ק"ב זוכה בmvp פשוט כי ההשפעה שלו על הקבוצה היא כל כך מוחלטת. בשביל ששחקן אחר יזכה בתואר צריך שהוא ייתן עונה שברור שהוא השפיע על הקבוצה שלו לטובה יותר מכל שחקן אחר. אני מאוד מתרשם מהעונה של דונלד, אבל לא יכול להיות ששחקן הגנה יזכה בmvp כשההגנה שלו כל כך בינונית.

  3. מקארתי היה אולי מוח התקפי לפני עשור + . הוא פשוט נתקע מאחור ולא הקדם עם הזמן.
    ארון דונלד מכונת הרס של איש אחד. אבל קשה לי להאמין שיזכה ב-MVP. טי ג'יי וואט נתן עונה דומה ולא היה קרוב לזכות בסוף.

    1. הוא עדיין מצליח לייצר התקפות בהם הרסיברים פנויים ברוב שלבי המשחק (תסתכל על כל תופס שהיה בשנים האחרונות ועם איזה תופסים הם משחקים השנה – מלבד אדמס). זה פשוט נראה קצת אחרת שהק"ב שלך בוחר ללכת לכיוונים אחרים.

      לגבי דונלד – לדעתי עונה גדולה הרבה יותר משל וואט, אך בלי קשר העונה ההיא של וואט היא מה שהחזירה את הדיבור על יכולת ההיתכנות לזכייה.

  4. אחלה פוסט
    לא הכרתי את העניין עם אהרון רוג'רס.
    משום מה הקפיץ לי את הסיפור עם ג'רי סלואן ודרון וויליאמס ביוטה…
    🙂

  5. אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, הסיכוי ש ב MVP יזכה שחקן פוטבול (הגנה או התקפה, סיים סיים) ששמו אינו דרו בריס הוא קטן עד אפסי. לראשונה הוא משלב את המהלכים המופתיים שלו עם הישגים קבוצתיים (למרות שאולי הקבוצה הגיעה לשיא מוקדם מדי) ואין סיבה להעניק את הפרס למישהו אחר.
    היחיד שאולי יכול לאיים על הזכיה של בריס הוא מהומס.

    1. לא מסכים. אם מהומס מגיע ל 50 המיתי (והוא יגיע) יהיה כאן פייט רציני. זה מאד תלוי מה יהיה בארבעת המשחקים האחרונים.

  6. תודה שחר, תוספת לסטטיסטיקה השבועית – קאפרניק רץ ל-181 יארד ומסר לשני טאצ'ים בניצחון הגדול על הפאקרס בפלייאוף 2012.

    1. לפאקרס יש רץ נהדר
      ניהול המשחק מיושן ולא עקבי
      בנוסף לזה רוג'רס איבד לגמרי את השליטה ונראה כמי שעומד להרוס את המועדון
      חייבים להעמיד אותו איכשהו במקום
      השאלה היא איך???

  7. נראה שלמרבה הצער הסיפור של אלכס סמית' באמת הולך לקבל סוף תייזמני אחרי שדווח שהוא סובל מזיהום ברגל בעקבות הפציעה הקשה.

  8. אהרון רודג'רס דיווה. מי היה מאמין (:
    האמת שבאמת האמנתי שמקרת'י הוא האשם המרכזי בהתדרדרות של גרין ביי, חשבתי גם שהאופן שבו בנו את הקבוצה ונפטרו מנשקים חשובים הוביל למשבר. אבל נראה שיש צד אחר מאוד אגואיסטי ודומיננטי לסיפור.

  9. זה מדהים איך שבעונה אחת בודדה, קבוצה יכולה להשתנות מהקצה על הקצה.

    ג'קסונוויל בשנה שעברה הייתה הקבוצה עם ההגנה המפחידה בליגה.
    הלילה?
    דרק הנרי גרם להם להיראות כמו ילדי תיכון במשחק מול מקצוענים.
    הוא פשוט דרס אותם.
    אלו לא רק ה-230 ומשהו יארדים, או 4 הטאצ'דאונס.
    זו הדרך בה פעם אחר פעם הוא שבר 2 או שלושה תאקלים בדרכו לעוד טאצ'דאון.
    סילק אותם מדרכו כאילו היו בובות סמרטוטים.
    לא נתפס.

  10. פעם ראשונה שאני שומע כזאת ביקורת על אהרון רוג'רס. איך זה לא עלה אף פעם? אני מרגיש קצת מרומה. או ששנים שיקרו לנו והסתירו אופי בעייתי שלו; או (מה שיותר הגיוני לי) שפתאום מישהו נפגע ומנסה ללכלך כדי להוציא את עצמו בסדר.

    1. יש המון סיפורים עליו, במיוחד בהקשר של המשפחה שלו (ניתק איתם כל קשר אחרי שהתפרסם), אבל כל קיץ שומעים לגביו סיפור הזוי כזה או אחר. אבל הוא משחק בקבוצה שכל האוהדים הנייטרליים אוהבים לאהוב אז התקשורת פחות אוהבת להדכיש את זה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט