סיכום ה- RYDER CUP 2018 / יוני יצחק


נבחרת אירופה חוגגת ניצחון בריידר קאפ 2018

היום האחרון בריידר קאפ מספק, באופן מסורתי, גיבורים, הפתעות, טרגדיות ומה לא. יש בו הכל מהכל. גם יום תחרות אחרון ב – le national בפריס לא היה שונה באופיו מתחרויות קודמות וכעת מגיע שלב הסיכומים.
קיימת אמרה מוכרת, שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. עכשיו תחליפו 90 דקות ב- 3 ימים ואת גרמניה ב-"אירופה" ותקבלו את תמצית של הריידר קאפ ב – 25 השנים האחרונות.
היה מדהים לראות שוב את הדומיננטיות האירופאית מול החידלון המתמשך של רב השחקנים האמריקאים. החוסן של הגולפאים האירופאים לא היה מבייש את טובי הספורטאים בעולם הואיל וגולף, בסופו של יום (ובמיוחד ביום התחרות האחרון), הוא ספורט אינדיבידואלי. אלא שכאן נכנס עוד ניואנס חשוב בפורמט ה – match play: לא משנה כמה טוב אתה משחק, אתה עדיין צריך לנצח את היריב שלך גומה אחר גומה.
טרם תחילת התחרות, יכולת למצוא מקום לאופטימיות לניצחון חוץ אמריקאי; ששה שחקנים בנבחרת בטופ 10 העולמי; שילוב מתבקש של שחקנים רעננים מלווים באריות וותיקים (מיקלסון וטייגר); ניצחון משכנע על האירופאים בריידר קאפ האחרון לפני שנתיים בארה"ב; התחייה המחודשת של טייגר לאחר זכייה בטורניר המסכם של הסבב;
תוסיפו לזה שתחילת התחרות הייתה מבטיחה מאוד עבור האמריקאים, שמצאו עצמם לאחר שלושה משחקים מובילים בתוצאה 3-0, תוצאה שהבטיחה עד היום לאותה נבחרת ניצחון בתחרות כולה… בהחלט מקום לאופטימיות.
אז מה לעזאזל קרה שוב? איך ממצב אשלייתי שכזה, נבחרת אירופה מצליחה לנצח 17 מתוך 25 המשחקים הבאים?! האם אפשר היה לצפות מראש שכך תתהפך התחרות או שפשוט צריך להניח שבריידר קאפ קורים דברים מכושפים שהם מעבר לכל הסבר הגיוני? אחרת איך נסביר למשל את העובדה שטייגר סיים את התחרות במאזן קטסטרופלי של ארבעה הפסדים בארבעה משחקים שבוע אחד בלבד לאחר ששם חותמת על קאמבק ספורטיבי בלתי אפשרי? או האם קיים הסבר הגיוני שאולסן הדני, המדורג במקום 45 בעולם, משיג בתחרות את אותו מספר נקודות של דסטין ג'ונסון המדורג ראשון בעולם, למרות שלא שיחק כלל ביום התחרות השני וביום האחרון "חרך" את ג'ורדן ספית' האמריקאי עם 6 בירדיס ב – 9 הגומות הראשונות?!

רוצים דוגמא נוספת? בבקשה. סרג'יו גרסיה שלא עבר השנה את ה – cut (הניפוי הראשונית לאחר שני ימי תחרות בתחרויות הסבב) באף אחד מארבעת תחרויות המייג'ור, ייצר עבור נבחרתו 3 נקודות בתחרות, יותר ממה שייצרו יחדיו, זוכה המאסטרס, פטריק ריד, אלוף שני המייג'ורים (ארה"ב הפתוחה ו – PGA) והמדורג שלישי בעולם, ברוס קופקה, טייגר וודס ופיל מיקלסון? זה אותו מספר נקודות, אגב, שגרסיה הבטיח מראש לזכות אם ייבחר ע"י הקפטן, ועל הדרך הפך אותו לשיאן יצרני הנקודות בהסטוריה של הריידר קאפ.

null
סרג'יו גרסיה – שחקן ריידר קאפ ענק

ליום האחרון הגיעו הנבחרות במצב רוח שונה בתכלית. בצד אחד, ניצבו האירופאים עם יתרון מבטיח של ארבע נקודות על פני עמיתיהם מארה"ב (תוצאה 10-6). רק פעמיים בהיסטוריה הצליחה נבחרת לחזור ביום האחרון מפיגור שכזה ונבחרת ארה"ב עשתה זאת פעם אחת בלבד בשנת 1999 על אדמתה. לנתונים ההיסטוריים נוסיף את הנתונים הסטטיסטיים המרכזיים שהצביעו על איכות משחק אירופאית ברורה, למשל באחוזי פגיעה ב – fairwaysבמכות הפתיחה, כמות הפאטים המוצלחים וכיו"ב.

תזכורת קצרה: בפורמט המשחקים ביום האחרון, נפגשים כל 12 שחקני הנבחרת למשחקי match play יחידים נגד הנבחרת השנייה על 12 נקודות בקופה. הקרב הוא על כל גומה בנפרד עד להשגת הכרעה עד 18 גומות או קודם לכן אם הפער גדול יותר. כל ניצחון במשחק מקנה לנבחרתו נקודה אחת ותיקו שווה חצי נקודה לכל צד. האמריקאים היו זקוקים ל – 8 נקודות כדי להשיג שוויון ולהותיר את הגביע באמתחתם עד לתחרות הבאה ואילו אירופה הייתה זקוקה ל – 4.5 נקודות בלבד לזכייה בתחרות.

כפי שנכתב אתמול, לאמריקאים נותרה למעשה רק תקווה/אסטרטגיה אחת: "לזרוק" למערכה את טובי שחקניהם כבר בתחילת היום ולנסות לצמצם את הפער הגדול באופן שיפתח את המשחק וילחיץ את יתר שחקני נבחרת אירופה. ואולי הייתה תחושה לרגע (קצר) שזה באמת הולך לעבוד?

המשחק הראשון אכן הפגיש שני ענקים – ג'סטין תומאס האמריקאי ורורי מקילרוי (צפון אירלנד) והצדיק את הציפיות. המשחק היה צמוד מאוד אלא שדווקא סיומו לא שיקף את הרמה הגבוהה. לגומה 18 האחרונה הגיעו השחקנים בשוויון אלא שחבטת הפתיחה של רורי נחתה בבונקר, קרוב לשפה. מיקום הכדור היה כה גרוע שהניסיון לצאת הצידה ל – fairway נכשל לחלוטין והכדור נותר בבונקר. לרורי לא נותרה ברירה ולנסות ללכת על כל הקופה עם מכה נוספת מהבונקר שתחצה את האגם ותנחת על הגרין. אך מסתבר שגם מקילרוי הוא בן אנוש בסה"כ והמכה הבאה פוספסה למים והמשחק גמור לטובת תומאס. האם הניצחון הראשון מפיח תקוות בנבחרת האמריקאית?

 

null

מקילרוי בבונקר – איזה סיום טרגי למשחק מבחינתו אך נצחון הנבחרת מעל הכל

למשחק הבא של קופקה ופול קייסי האנגלי הייתה חשיבות גדולה וגם משחק זה היה צמוד ביותר. בגומה 17 הצליח קייסי להשוות את התוצאה בבירדי פנטסטי וכמעט כבר היה קרוב לניצחון בגומה 18, לאחר שקופקה הסתבך בבונקר ליד הגרין במכה השניה. מזל לאמריקאים שמגרדים רק חצי נקודה עבור תיקו. פול קייסי הוכיח בפעם המי יודע כמה, שמעבר למקלות המצויים בתיקו, גם האופי שלו עשוי מברזל.

במשחק השלישי – הפתעה מסוימת לאחר שווב סימפסון, מציג אופי וקשיחות לא אופיינים, שולט היטב ומוביל במשחק נגד ג'סטין רוז, ולבסוף זוכה בתוצאה 2&3. הפער הכללי יורד רק לשתיים: 10.5-8.5 לאירופה.

במקביל, במשחק החמישי, טוני פינאו האמריקאי מציג יכול עילאית (בוודאי לרוקי בתחרות) ומביס ללא תנאי את הפתעת התחרות, טומי פליטווד, בתוצאה 4&6.

אמנם הפער הכללי יורד בעוד נקודה, אך ביתר ההתמודדויות המשוחקות במקביל נרשמת עליונות אירופאית ברורה למדי כך.
ייתכן ואם טייגר וודס היה מנצח את המפגש הרביעי באותו יום, אפשר היה לצפות לדרמה גדולה יותר, אבל זה לא קרה וכנראה לא נועד לקרות. ג'ון ראהם, הביריון הספרדי הצעיר, שלט במשחק מול טייגר (אמנם בהפרש קטן) וזכה לניצחון בכורה שלו בתחרות 1&2. זה היה ניצחון קריטי שבלם בפועל את הקאמבק האמריקאי.
נקודה אירופאית נוספת, מפתיעה יש יגידו, הגיעה מיד לאחר מן תודות ל – אולסן הדני (רוקי), שמחץ במפגש השביעי את ג'ורדן ספית' ללא תנאי 4&5, דווקא לאחר שספית' הציג יכולת טובה ביומיים הראשונים.

במשחק השישי נערך עוד קרב ענקים בין ג'ונסון המדורג 1 בעולם לבין איאן פולטר האנגלי, שמחזיק באחוזי ההצלחה הטובים ביותר במשחקי הריידר קאפ. למרות הצלות גדולות של ג'ונסון, וכפי שצפיתי, פולטר היה גדול על ג'ונסון וניצח 2up. אין ספק, פולטר שנבחר לתחרות ע"י הקפטן, הביא לנבחרת בדיוק מה שהיה מצופה ממנו – ווינריות ונקודות.

התוצאה הכללית כבר עומדת על 13.5-9.5 לטובת אירופה והכיוון הכללי ברור.

מה יותר סמלי מכך שפרנצ'סקו מולינארי הנפלא מזכה את אירופה בנקודה המכריעה, לאחר ניצחון קל יחסית על פיל מיקלסון 2&4. חגיגה אירופאית גדולה על כר הדשא עם מולינארי, שרושם ניצחון חמישי בחמישה משחקים – האירופאי הראשון שזוכה לכבוד והרביעי סה"כ בהיסטוריה של התחרות! מי חלם בתחילת השבוע שדווקא מולינארי יהיה ה – MVP של התחרות ללא כל עוררין? וכאן טמון סוד הקסם של הריידר קאפ – אתה יודע שבסוף יופיע הגיבור אך הוא יכול להיות כל אחד מ – 24 השחקנים בתחרות.

עוד היה ברור ברקע, שהנריק סטנסון השבדי, בדרך לניצחון משכנע על בבה ווטסון בתוצאה 4&5. גם סטנסון הוא בחירה חופשית של הקפטן שהוכיחה את עצמה בגדול. בין יתר המשחקים האחרונים שנותרו לפרוטוקול, נציין ניצחון נוסף של סרג'יו גרסיה, הספרדי הוותיק, על ריקי פאולר.

ואם ההשפלה האמריקאית לא הייתה מספיקה, הגענו למפגש האחרון בין דשמבו האמריקאי ואלכס נורן השבדי. לגומה 18 הגיעו השחקנים ביתרון של גומה לטובת האירופאי. המכה השנייה של דשמבו – מכת אומן ממאה חמישים מטרים, נחתה כעשרים ס"מ מהגומה לבירדי בטוח (gimmie בשפת השחקנים למצב של ויתור ג'נטלמני כאשר הכדור כבר קרוב מאוד לגומה ואין צורך להכותו באופן פורמאלי). המכה השניה של נורן נוחתת על הגרין, אך הרחק מהגומה, כך שברור שהמשחק שממילא כבר היה לפרוטוקול עומד להסתיים בתיקו. אלא שלנורן היו תוכניות אחרות והפאט הארוך שלו מתגלגל ומתגלגל ל…תוך הגומה – שוויון בגומה וניצחון במשחק. השתוללות כללית של הקהל וכל הנבחרת האירופאית על כר הדשא כאילו הובקע כעת שער ניצחון בזמן פציעות בגמר הגביע העולמי…

בסופה של יום: אירופה 17.5 – ארה"ב 10.5

עוד תבוסה מהדהדת נרשמת לנבחרת ארה"ב על אדמת אירופה והגביע חוזר לאחר כבוד לידיו של תומס ביורן, הקפטן הדני של נבחרת אירופה.

נקודות ראויות לציון

MVP – פרנצ'סקו מולינארי מאיטליה ללא תחרות עם מאזן נצחונות 5-0 (שניים ב – fourball, שניים ב – foursomes ועוד אחד ב – match play יחידים). כל המוסיף גורע.

ה- MVP

נוקאאוט לקפטן ביורן מול פיוריק האמריקאי. בחירותיו של קפטן אירופה (פולטר, סטנסון, גרסיה וקייסי) הניבו לו תשע נקודות סה"כ מול שתי נקודות בלבד שתרמו השחקנים שנבחרו ע"י עמיתו האמריקאי (וודס, מיקלסון, פינאו ו – דשמבו) ושתיהן הושגו דווקא ע"י הרוקי שנבחר אחרון בסוג של הימור, טוני פינאו המוכשר. כמובן שבתקשורת האמריקאית עולות כעת השאלות מה היה קורה אילו פיוריק היה בוחר בשחקנים אחרים על פני מיקלסון ודשמבו. זהו דיון עקר לדעתי, שכן שינוי פרסונאלי, כזה או אחר, לא היה משנה באופן מהותי את העליונות האירופאית.

נקודות האור המועטות בארה"ב: ג'סטין תומאס, לו זו הייתה תחרות ריידר קאפ ראשונה, עם מאזן מצוין של ארבעה ניצחונות והפסד אחד. גם ווב סימפסון וטוני פינאו עם מאזן זהה של שני ניצחונות והפסד אחד, משאירים לאמריקאים תקוות לעתיד טוב יותר.

0-4: מאזן האימה של טייגר וודס בתחרות, שבוודאי ירצה לשכוח מהר מאוד את האפיזודה הזו ויעדיף לשוב ולהתמקד בקאמבק הפרטי שלו במהלך שנת 2019. למרות שביצועיו של טייגר היו סבירים יחסית על המגרש, הנתונים היבשים לא יכולים להסתיר את העובדה כי הרקורד שלו במשחקי ריידר קאפ פשוט לא טובים, בוודאי שלא מתאים לשחקן ברמתו לאורך השנים.

המהפך של אירופה באחר הצהריים הגדול של יום שישי: ארבעה נצחונות בסשן ה – foursomes שהושגו באופן כה חד צדדי היו, לדעתי, האירוע המכונן של התחרות. היכולת המשכנעת של האירופים ישבה לאמריקאים כל כך טוב בראש עד שלקח להם עוד זמן להתאושש ואז מצאו עצמם בפיגור כמעט בלתי מחיק לקראת היום האחרון.

"מולי-ווד": מולינארי ופליטווד "חגגו" על המגרש והציגו יחדיו יכולת עילאית שהאמריקאים, כולל טייגר, לא ציפו לה. ארבעה ניצחונות בארבעה משחקים לצמד שהאירופאים ירצו לראות שוב על המגרש בעוד שנתיים.

2022: השנה שבה ינסו האמריקאים לזכות בפעם הבאה בריידר קאפ על אדמת אירופה, ליתר דיוק על אדמת איטליה. אולי בחלוף 29 שנים יוכלו האמריקאים לבצע את הקפיצה המנטלית הנדרשת מהם לצורך זכייה במשחקי חוץ. אם האמריקאים יואילו בטובם לצאת "מאזור הנוחות" שלהם בארה"ב ולהשתפשף יותר במגרשי הגולף השונים באירופה, ייתכן ונזכה לראות שינוי כלשהו.

אי אפשר לסיים ללא אזכור הקהל הססגוני והנפלא שהגיע בהמוניו לתחרות. העידוד היה קולני אך הוגן ולא הורגשה אווירת עוינת כלפי השחקנים האורחים. זוהי התחרות היחידה שבה הקהל מרגיש ב- 100% ששחקני הגולף משחקים עבור האוהדים ולא עבור ההצלחה האישית של השחקנים.

נתראה בריידר קאפ הבא בשנת 2020, שייערך בוינסקונסין, ארה"ב

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. מנחם לס

    1 אוק 2018 06:04:11

    במילה אחת: השפלה

    אבל האירופאים בחרו משטח גולף הכי גרוע שיכול להיות לאמריקאים עם ROUGH שלא נותן יותר מכנמה מטרים בודדים לנחיתת כדורים, והאמריקאים שהמשחק שלהם הוא POWER GAME נחתו שוב ושוב ב-ROUGH שביקשו מהצרפתית לא לגעת בו כל השנה והוא גדל לממדים גבוהים מהרגיל. עשו הכל להכשיל את האמריקאים – והצליחו.

  2. מנחם לס

    1 אוק 2018 06:08:24

    לאלה שאולי לא הבינו, התכוונתי ל-FAIRWAYS צרים ביותר (אזור הנחיתה 'הטוב' לכדורי פתיחה ארוכים – או DRIVES – שזה כוחם של האמריקאים). הכדורים הארוכים של האמריקאים נחתו מחוץ ל'פיירווייז' וישר אל תוך ה-ROUGH שהוא עשב גבוה, שיחים, ועוד דרק צרפתי

  3. מנחם לס

    1 אוק 2018 06:09:16

    .לאלה שאולי לא הבינו, התכוונתי ל-FAIRWAYS צרים ביותר (אזור הנחיתה 'הטוב' לכדורי פתיחה ארוכים – או DRIVES – שזה כוחם של האמריקאים). הכדורים הארוכים של האמריקאים נחתו מחוץ ל'פיירווייז' וישר אל תוך ה-ROUGH שהוא עשב גבוה, שיחים, ועוד דרק צרפתי

  4. מולי

    1 אוק 2018 07:59:02

    תודה רבה לך על הסיכום. קראתי את הסיכומים הן ב espn והן ב skysporr והסיכום שלך ברמה גבוהה יותר. כייף לנו שאתה איתנו!

  5. אפלטון

    1 אוק 2018 11:18:56

    יוני תודה על הסיכום המצוין.
    קודם כל כתיבה נהדרת וממש מכניסה למתח התחרות גם מי שלא עקב, וגם ההסברים מלמדים ומעניינים.
    מקווה שתמשיך לכתוב כאן.

  8. שחר דלאל

    1 אוק 2018 19:39:08

    נהדר מולי.

    עזרתי לי מאוד להתחבר לתחרות ולא רק רפרפתי על התוצאות באתרים, אלא ממש נכנסתי לעניין. תודה רבה!

    לגבי סרג'יו גרסיה – אם אני זוכר נכון מדובר בזוכה המאסטרס של 2017 או שאולי אני טועה? אני יודע שהמטסטארס הוכיח לאורך השנים שהוא יכול לספק אלופים מפתיעים בגלל המגרשים הקשים באוגוסטה, אבל האם באמת מדובר בשחקן שהתעלה פעם אחת או שהוא ירד ברמה בגלל פציעה?

    כמו כן, מכיוון שהבנתי שאתה גם מתמצא בגולף בארץ, האם תוכל להרחיב קצת על לטיסיה בק ועל התוצאות שלה ב-LPGA?

    1. עידו גילרי

      1 אוק 2018 20:02:45

      סרג'יו אחד השחקנים הטובים בעולם שלאחרונה בנסיגה. לקח לו הרבה זמן לזכות במייג'ור אבל הוא במשך שנים היה בטופ.

  9. ניק הנקניק פאלדו

    1 אוק 2018 19:54:55

    כתיבה ברמה גבוהה מאוד מאוד. שאפו.
    זו היתה תחרות נפלאה, ומי שהחמיץ אותה, שלא יעשה את הטעות עוד שנתיים. הקצפת של הגולף ושל הספורט העולמי.

  10. יוני

    1 אוק 2018 20:38:56

    סרג'יו גרסיה הוא אחד השחקנים הטובים והבולטים בסבב קרוב לעשרים שנה. למעשה הוא היה השחקן הטוב ביותר בסבב שלא הצליח לזכות במייג'ור במשך תקופה הארוכה ביותר כולל שברונות לב שונים בדרך. סרג'יו היה מפורסם שנים בגלל הטמפרמנט החם שלו אך נרגע יחסית עם התבגרותו והוא אחד הפופולריים בסבב. ב – 2017 שבר סוף סוף את תקרת הזכוכית לאחר הופעה וזכיה הרואית במאסטרס. מאז לדעתי, חלה אצלו ירידת מתח טבעית בתחרויות.
    לגבי לטיסיה בק – שווה לדעתי מאמר נפרד בהמשך. שחקנית ישראלית שמשחקת בסבב בנשים הבכיר ביותר בעולם כבר ארבע שנים זה הישג בלתי רגיל וממשיכים להחזיק לה אצבעות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט